אפילוג

בסוף השבוע האחרון נכנעתי. כתבתי את סיכומי ומערכי השיעור בצרפתית. במקום לכתוב בעברית ואז לסדר את זה בראש שלי, עברתי ישירות לכתיבה בצרפתית.

הצרפתית ניצחה אותי בסופו של דבר — היא מתחילה לדרוש את החלקה האחרונה שהיא עדיין לא שולטת בה, את הכתיבה. בצרפתית אני מקשקש שעות, לפעמים אני מעביר ימים מלאים שהם רק בצרפתית, אני מקשיב ומדבר בצרפתית אך הכתיבה עדיין שייכת לאנגלית בכתיבה האקדמית, ואחר כך לעברית.

שלוש שנים שבהן אני משקיע כסף בשיעורים פרטיים ועריכות לשוניות כדי ללמוד לכתוב באנגלית גבוהה ומדויקת כפי שדוקטור דובר אנגלית ילידית יודע לכתוב, והנה אני שם פחות או יותר.

אבל הצרפתית דורשת, מעבר לכך שהיא דורשת, היא לא מותירה ברירה, האם באמת חשבתי שכאדם שרוצה להיות איש רוח אני אוכל לחיות בצרפת מבלי לכתוב בצרפתית? והצרפתית אינה כמו אנגלית, היא גם לא עברית. ידיעת הצרפתית אינה טכניקה כמו ידיעת האנגלית ומורה לצרפתית אינו כמו מורה לאנגלית – מורה לצרפתית הוא המדריך לרפובליקה, הוא זה אשר יתקן כל פסיק וכל אות, כי כל סימון בכתיבה הצרפתית הרי הוא תמרור דרך בשבילים העתיקים של התרבות הצרפתית.

לצרפת לא אכפת מאיפה באתי, היא לא מעוניינת בזהות שלי ולא בעברי, צרפת דורשת ממני את ההווה, את הכאן ועכשיו, את הדיבור המנומס, את השליטה בהטיות ואת הידע בשליטה בחוזים, בין אם הם אחד מול השני ובין אם הם ביני לבינה.

לפעמים היא תעשה זאת בנועם, אך לרוב היא תעשה זאת באלימות, גם אם היא רכה ונעימה כל כך.

*****

‘אתה גיי איטלקי’ אמרה לי פריזאית לפני כמה ימים בזמן ששנינו בחרנו אופניים בתחנת האופניים העירונית. כן, כך ללא קשר לסיטואציה היא פשוט אמרה זאת.

אני לא איטלקי, עניתי לה.

‘אז מה אתה?’ היא שאלה, ואני עניתי לה כמו שאני עונה לעשרות האנשים ששואלים אותי מה מקור המבטא שלי – אני במקור מישראל, אבל אני חי כאן עכשיו, תוך כדי שאני מדגיש את המילה ‘חי’. ומניין לך שאני גיי? שאלתי אותה. היא הסתכלה עליי ואמרה ‘את זה לא הכחשת, אז כנראה שלפחות צדקתי בחלק מהמשפט’.

והנה זהות אחת שלי התקבעה מול צרפת, או יותר נכון, הנה זהות אחת שאני מקבל.

היא המשיכה לדבר, לספר על חייה, היא יהודיה שהייתה נשואה לשחור ממרטיניק, הבן שלה יצא שחור והוא מזדהה עם הזהות השחורה ולא עם היהודי. לפני חודשיים הבן שלה הלך עם חבר שחור שלו להרביץ ליהודים במארה. ‘אתה יודע? פעם הפגנתי עם כל הזרים בצרפת, הפגנתי למען חסרי הניירות (זרים שחיים בצרפת, עובדים בה, שולחים את ילדיהם לבית הספר, אך נטולי מעמד), הפגנתי למען סולידריות עם מהגרי עבודה, אבל היום? היום אני לא מוכנה יותר, הדור החדש עסוק יותר מדי בלשנוא מאשר לקדם את עצמו’, היא המשיכה.

והנה זהות אחרת משתלטת על מעמד הפועלים – אין כבר פועלים שכם אל שכם בצרפת, אלא אנחנו והם, אנחנו הצרפתים החילונים מול המוסלמים שמאיימים על המרקם ולא מבינים סולידריות מהי.

‘אני לא אוהבת את המזרח התיכון, אנשים שם חושבים מהבטן, ואני לא אוהבת אנשים שחושבים מהבטן, אני מעדיפה שהם יחשבו מהלב או הראש’.

אין דבר מסוכן יותר משמאל בורגני שחושב שהוא התפכח.

*****

כמעט ארבע שנים שאני בצרפת, את השנתיים הראשונות שלי השקעתי בזהות שלי. רק כאן בעצם יכולתי להתעסק בזהות שלי, לפני כן, כשהייתי גר בישראל, הייתי שקוע בכסף, יותר נכון, הייתי שקוע בחובות ובניסיון לכסות אותם.

כאן בצרפת הגעתי לסוג של עצמאות כלכלית, לא גדולה במיוחד, אך בכל זאת עצמאות. וכך, כמו האדם הקדמון שסיים את השלב שבו הוא בורח מחיות טורפות ומחיפוש מתמיד לאוכל, והחל לשאול את עצמו מהו העולם, כך גם אני – התחלתי לשאול את עצמי מהי זהותי.

אני קורא את הפוסטים הישנים שלי, מתחקה אחר התהליך של עצמי, קורא את הכאב ואת הזעם, מגלה שהתהליך החל בפוסט על מותו של אבי והסתיים פחות או יותר במותה של סבתי.

ומה נשאר ממני בסופו של התהליך הזה? האם אני הומו, יהודי, ישראלי, מזרחי? האם אני מוחלש, מוכפף, אולי הגמוני?

ובסופו של יום אני מבין שזהות היא תלבושת שבורגנים אוהבים ללבוש, אנשים עם מזומנים ועם נשמה מרקסיסטית שמשחקים בזהויות לא להם, מעצבים, מכוננים, מסדירים, כותבים עליהן מאמרים, טורים, כתבות, שירים – האם מישהו מהם הצליח לפתור בעיית דיור של עני אחד?

ארבע שנים כמעט בצרפת – וכעת אני מבין, אהיה מי שאתם רוצים שאהיה ברגע מסוים, ואהיה משהו אחר ברגע אחר. ואני? אני אהיה אשר אהיה.

****

לפעמים אני חושב על הרגע הראשון שבו קולומבוס פגש את הילידים של קובה. על המבט הראשון, ההברה הראשונה שיצאה מפיהם.

איזה מבט השפיע על מי? מי כונן את מי? אולי שניהם ביחד?

****

אתה אשכנזי לא בגלל שאתה אומר שאתה אשכנזי, אמרתי לאחד מחבריי החדשים, אתה אשכנזי כי אני אומר לך שאתה כזה, אני המזרחי, הרי בלעדיי היית משהו אחר, אולי פולני, אולי איזה איכר, אולי ישראלי, אבל בטח לא אשכנזי. והנה פוליטיקת הזהויות ממשיכה לשרוף את כל השדות.

*****

אני קטוע, לא קוהרנטי, אולי אף לא ברור, אבל זה לא משנה, הרי זהו בדיוק השיח- סטטוס שמוביל לסטטוס, עניין דיומא שמוביל לעניין אחר, צעקות, קללות, גידופים, ביטול חברויות, רגע רגע, אני אני. אשכנזים שנלחמים למען פלשתינים, מזרחים שנלחמים למען אמם, ביבי ושרה שנלחמים למען עצמם.

וכשכולם חוזרים לישון במיטות החמות שלהם, עוד עני איבד את ביתו ועוד זקנה צריכה להתמודד עם פקידים אטומים.

*****

חבר אשכנזי, בן טובים, משמנה של המדינה, לא מצליח להבין את מה שאני ובן זוגי אומרים לו – הסיבה שעברנו לפריז הייתה סיבה כלכלית, ברור שפריז נהדרת, אך לא זו הסיבה שאנחנו כאן. יום אחד כשתהיה לנו וויזה אחרת שאינה וויזת סטודנט ונתחיל לעבוד בעבודות רציניות אז גם נוכל לקנות דירה. סטודיו קטן בקצה פריז, לא דירה שנגור בה, אבל הרי זה נכס, הרי זו התחלה. את ההתחלה הזו לעולם לא נקבל בישראל.

הוא עדיין בשלו והוא חושב שעברנו לפריז בגלל המאפים והמוזיאונים.

*****

חבר צרפתי מפרסם בפייסבוק קטע של קומיקאית צרפתייה מאוד מוכרת, היא מחקה צרפתים שונים מדברים על חיי היומיום בתור למכונת הקפה בעבודה. אני מכיר כל אחד מהאבטיפוסים שעליהם היא מדברת, אפילו צחקקתי לרגע כשהיא חיקתה את התנועה הכה צרפתית של בחישה ארוכה של הסוכר בכוס האספרסו מפלסטיק, או אקספרסו, כמו שהם אוהבים לומר כאן.

וגם אני כמוהם, מדבר על הווקאנס כבר בחודש מרץ.

*****

אני לא רוצה לחזור לישראל, אני רוצה להישאר כאן ולהפוך להיות צרפתי, זה אפשרי, קשה אבל אפשרי. אין לי בעיה לעשות שוב את מה שעשיתי בארה”ב מול שופט והדגל, ולוותר על האמונים שלי למדינתי הקודמת. גם לא תהיה לי בעיה לוותר על הדרכון הישראלי שלי בשביל אזרחות אירופאית. לא, אני לא שונא את ישראל, ולא, לא שכחתי את השואה. אני פשוט לא חושב שאת הקשר ביני לבין ישראל צריך לתחזק בעזרת דרכון ודגל.

אני מעדיף את יבנה וחכמיה ולא את ירושלים ואת רוצחיה.

יכול להיות שאצטרך לחזור לישראל, אך זה יהיה רק כי לא תהיה ברירה, ואני מאמין שאנסה שוב לעבור למדינה אחרת.

****

אני משאיר את הבלוג הזה מאחור, לפחות את הכתיבה על הזהות מאחור, מיציתי את פוליטיקת הזהויות וכדאי לי להשקיע את האנרגיה במשהו אחר, אולי סופסוף אנסה להגשים חלום ישן ולכתוב ספר. מי יודע. אולי אחזור בקרוב לכתוב פוסטים על חיי, אך אני בספק.

מדי פעם אני הופך חברים של פייסבוק לחברים בחיים, והם הרי כבר יודעים על חצי מהחיים שלי, הם יודעים מתי אבי נפטר ומתי סבתי נפטרה, הם יודעים מיהו בן זוגי וכהנה וכהנה. והנה התהליך שהעברתי את עצמי לא יכול היה להתקיים אלא על ידי הראי של האחר.

אני הרי צריך את הקורא הדמיוני כדי לעזור לי לכונן את עצמי, אני זקוק לנרקסיזם הזה, כולנו בסופו של דבר זקוקים לו, הרי זו הסיבה להצלחת פייסבוק, אף אלוגריתם לא יוכל לגבור על נרקסיזם.

כך או כך, התהליך הזה היה משמעותי יותר ממה שחשבתי ולו בגלל העובדה שסופו אינו חזרה הביתה, אלא ביטול כל אפשרות לבית. שורשיי הם אכן שורשי השמיים.

טוב לי כך האמת, אולי אני מתכחש לעברי, אולי לא, אך טוב לי להרגיש משוחרר מזהות קבועה, טוב לי להיות בעמדת הצופה. לא, בעצם טוב אינה המילה הנכונה, אין לי ברירה אלא להיות בעמדת הצופה- כן, זו המילה הנכונה, או צירוף המילים – אין לי ברירה אלא.

****

‘שתהיה לך שהייה נעימה’ אמרה לי הפריזאית בתחנת האופניים.

אני לא שוהה כאן, אני מסביר לה בפעם השלישית, אני חי כאן.

‘בון, אלור’, היא עונה לי, ‘אם כך, שיהיו לך חיים טובים בצרפת!’

גם לך, עניתי לה בחזרה.

קרני השמש האירופאית ריצדו על הסיין ואני שוב מוצא את עצמי אומר את אותו משפט יום אחר יום כבר ארבע שנים – כוס אמק, כמה יפה העיר הזו!

| 9 תגובות

הסכם שלום

קיץ 1989 היה חם במיוחד, מצד שני, כל קיץ בלוד הוא קיץ חם במיוחד. לוד הופכת בקיץ למשטח אחיד שבו כל הצבעים כולם מתנקזים וחוזרים למקורם הלבן. הקיום הלודאי הוא הספר של הממשות הישראלית, כך זה היה לפחות בשבילי. כבר כילד הבנתי שהכביש השחור שיוצא מהתחנה המרכזית ועושה דרכו על הגשר העותמני הישן, דרך צחנת נחל איילון לכיוון תל אביב,  הוא כל התקווה כולה.

בקיץ 1989 הפכתי מול עיניי אימי לחתול שלא רוצה להישאר בבית, שרטתי, ייללתי, הפלתי עציצים ורבתי עם הדלת הגדולה הזו שסירבה להיפתח – רציתי החוצה, לצאת מהגטו של לוד ולחיות את היופי של תל אביב, והייתי מוכן לעשות הכול כדי לעשות את זה. באותו קיץ שני חברים מלוד קיבלו אישור מההורים לנסוע ללונה פארק באוטובוס, ואילו אימי עדיין סירבה לתת לבן הזקונים שלה לעשות את המסע הזה לתל אביב בעצמו.

‘נו תתני לו כבר, הוא ניפח לי את הראש, תני לו כבר לנסוע לתל אביב’, התחנן בפניה אבי כששניהם שוכבים במיטה, מזיעים ומייחלים למשב רוח מושיע מהמאוורר, (אימי התחילה לתכנן את קניית מאוורר התקרה באותו תקופה וראתה בו את המזור לבעיות החיים). אך אימי לא וויתרה, ‘יחטפו אותו’ היא אמרה, ‘התחנה המרכזית הישנה היא רק זונות ונרקומנים, אני יודעת מה יעשו לו שם?’ והמשיכה, ‘לא עדיף לך לחכות? נלך עם דודה יהודית ולאה ביחד? נעשה יום ככה בכיף? מה הלך לך לאיבוד שם דווקא עכשיו?’

אבי מעולם לא המרה את פיה בחינוך הילדים, כך הוא יכול היה להטיח בה את המשפט ‘זה הכול החינוך שלך, זה הכול את אשמה’ בכל פעם שהוא לא היה מרוצה מההתנהגות שלנו.

לילה אחד השגתי את נשק יום הדין, חסכתי אותו במשך חודש וחצי, הגעתי למיטה שלהם בדיוק לפני שהם תכננו לישון ואמרתי לה, יש לי כאן חמישים שקלים, אני נוסע אם תאשרי לי או לא, אז תחליטי אם בא לך שאודיע לך שאני נוסע או שפשוט אסע ולעולם לא תדעי באיזה יום החלטתי לנסוע.ניצחתי והדלת נפתחה, ובדיוק כמו החתול שבפעם הראשונה בחייו הדלת נפתחת ואומרים לו צא! גלה את העולם, כך גם אני הייתי, מפוחד, הראש מעט מורכן, הולך בחשש כה גדול בעולם שעוצמתו טרם ידועה אך בהחלט מורגשת ועם נחישות לגלות כל שעל ושעל בקיומו.

מאותו יום חששה של אימי התממש, כבר לא היה שבוע שבו לא הייתי לפחות יום אחד בתל אביב, לפעמים עם חברים, לפעמים לבד, מגלה כל רחוב שלה. בתחילה זו הייתה התחנה המרכזית הישנה ונווה שאנן, אחר כך התחלתי ללכת ברגל והגעתי עד לים מכיוון כרם התימנים, וביום פלאי אחד גיליתי את קו 5 ותחום הטריטוריה הורחב עד ללא היכר.

בבית הספר התיכון תל אביב הייתה המקום הפרטי שלי, בזמן שחבריי למדו היסטוריה ולשון עברית, אני ביליתי בשינקין, מגלה את העולם של הצעירים אחרי צבא, את הרחובות המרופטים והבניינים המתפוררים, את הדירות הענקיות והמכוערות. גיליתי מסיבות ובארים של הומואים, פינגווין, ליקוויד, הישי, קפה נורדאו, גן מאיר, הברודר, וכמובן אחר כך אלנבי 58, מקומות, מרחבים שכוננו תפיסת חיים ויצרו אידיאולוגיה קיומית,  לפני שתל אביב הפכה להיות העיר הסבירה והבינונית של הסדרה ‘פלורנטין’.

הדיאלוג שלי עם תל אביב הוא ארוך יומין ויהיו חיי אשר יהיו, לעולם אשאר בדיאלוג איתה, אהבתי אותה, שנאתי אותה, תיעבתי אותה, קינאתי בה, עבדתי בשבילה ועזבתי אותה, אך היא תמיד שם, בשיח ושיג שלא ייאבד לעולם. לפעמים אני מחפש אותה במקומות אחרים, ברחובות של אמסטרדם, מיאמי ביץ’, ברלין או ניו יורק, לפעמים אני מצליח למצוא אותה אך לרוב זו רק כמיהה. בסופו של יום תל אביב זרקה אותי ממנה, ואדייק, כוחות אופל שהשתלטו על העיר ניקו אותה מאנשים כמוני ולא משנה כמה שנים חייתי בעיר, לעולם לא אוכל לקרוא לעצמי תל אביבי. האמת היא שאני בכלל לא רוצה.  

אך מדי פעם יש רגעים של חסד, וסדקים קטנים מתחילים לצוץ בקיר שנבנה ביני לבין החיים הקודמים שלי, הפעם זה פאר טסי. שמעתי את השיר ‘דרך השלום’ עוד בפריז, אך מעבר לעוד שיר מזרחי חביב הוא לא תפס אותי, עד שהגעתי לכאן והשיר הפך להיות המייצג של הממשי התל אביבי.

ניסן שור כתב בטיים אאוט ביקורת על השיר ועל הדימוי של תל אביב:

…זו לא תל אביב הסנובית והאליטיסטית, זו תל אביב של שלושה מיליון צפיות ביוטיוב תוך פחות מחודשיים. זו לא תל אביב שמתיימרת להיות עיר עולם קוסמופוליטית, זו תל אביב ערסית של רד בול וודקה וגברים שמדברים בלשון נקבה. זו לא תל אביב כמו ב״מכה אפורה״ של מוניקה סקס ששרה ״יש כאב יפה שעובר מהר״. זו תל אביב בלי כאבים. שהאשכנזים ישירו על כאבים. זו תל אביב מזרחית והיא מנוסחת מחדש על ידי מזרחים. הם עושים לה ״היי היי״ ו״וואיי וואיי״. כשפאר טסי ועומר אדם מוציאים מהפה שלהם את המילים ״תל אביב״ זה נשמע כמו הגשמה של אידאה שעבורנו – התל אביבים התשושים ומוכי שכר הדירה – כבר לא קיימת. זו תל אביב כטריטוריה של סבבה. מתי בפעם האחרונה היה סבבה בתל אביב? יש כאלה שעבורם תמיד סבבה בתל אביב. אני תל אביבי זקן ומריר ואני קצת מקנא בהם.

הממשי

אני לא אומר שניסן שור גזען כי הוא לא, אך הוא מפספס כמה דברים. אני לא יודע מה הרקע הכלכלי או מעמדי של ניסן שור אך אני יודע מהו הרקע המעמדי והכלכלי של מזרחי שבוחר לעבור לתל אביב. מאוד קל לשמוע שירים מזרחיים על תל אביב כמו ‘תל אביב’ של עומר אדם והשיר ‘דרך השלום’, ולומר שהם שמחים והופכים את תל אביב לבירת הסבבה. קל לראות את החיים בבינאריות, ורבים משני קצוות הקשת התרבותית בישראל, מזרחים ואשכנזים מביטים על המציאות במשקפיים שמשטחות אותה ומובילה חלק לכתוב שירים ולתמוך במועמדים הזויים של ש”ס לראשות הממשלה, וחלק אחר לכתוב טורים כמו הביקורת על השיר שמצוטטת כאן.

ניסן שור, שבתל אביב חי הוא, רואה את מתחם שרונה, הנמל, התחנה ואת שוק הפשפשים, הוארואה את רוטשילד ואת מגדלי צמרת והוא רואה את האוכלוסייה שנמצאת שם – מזרחים, הרבה מזרחים, אולי יותר מדי מזרחים, והגרוע מכל, יש להם כסף, כלומר הם נובורישים.

הוא רואה אותם נהנים מתל אביב, אולי אפילו הוא כועס שהם יצירים נאו ליברלים ואין להם תודעה מעמדית, ואילו הוא, תל אביבי שמאלני, חברתי, משכיל, הפך עני כל כך.

ניסן שור מייצר מחנות תל אביביים, אלה הישנים – שוכרי הדירה והתשושים, ואלה החדשים, המזרחים עם הכסף שחוגגים ללא סיבה נראית לעין. הוא שוכח שתל אביב אינה אלא עיר של עשירים אשכנזים, של אנשי הון, של אשכנזים פריבילגים בעלי דירות שמנצלים את השוק החופשי שהם הגו עוד לפני שביבי עלה לשלטון (משום מה מצביעי השמאל שוכחים שממשלת רבין אפשרה את מה שמתקיים כעת), מפקיעים מחירים ומתנהגים כקלגסים במציאות הישראלית האכזרית. 

אני בטוח שניסן שור היה רואה בי יציר נאו ליברלי, או פשוט סתם אדם גס רוח מלוד לו היה פוגש אותי בשנת 94 כשעברתי לגור בעיר, בשכר דירה שהיה מוגזם עוד אז.

המששי

אחזור, ניסן שור לא גזען, אבל ברגע שהוא מייצר את הם ואנחנו, הוא משתתף באותו שיח נצחי של ערים גדולות – אנחנו והם, אלה שבאים עכשיו לעיר ולא מבינים דבר בקיום שלה, ואנחנו, אלה שבנו אותה. בישראל המצב כמובן מותאם למציאות שלה. בסרט ‘דיזינגוף 99’ אלה שעברו לעיר היו האשכנזים החדשים, דור חדש חסר עכבות בעיר מזדקנת, וסצינת מעבר הדירה שבה הזקנה הפולנייה יוצאת לחדר המדרגות ושואלת ביידיש את ענת עצמון אם היא עוברת לגור עם שני בחורים, כי מיידלע וצווי בחורים זה לא טוב, ממחישה את זה היטב.

דורו של ניסן שור היה דור הקולים, אלה שראו חו”ל, אלה שרצו לייצר תל אביב בינלאומית והביאו איתם מטען תרבותי של שנות ידע, שרצו לונדון ובסופו של דבר קיבלו מלחמה, עוני ובנט היפסטר. ואילו עכשיו? מי אלה שגרים בדרך השלום? מזרחים שמתלהבים מקפה הפוך? מה כבר מזרחי שמתלהב מקפה הפוך יכול לתרום לניסן שור חוץ מאשר להניע לו את התחת? מהביקורת של ניסן שור אפשר להסיק שהוא רואה את עצמו כממשי ואילו את המזרחים כאלה שצורכים סימולקרה של תל אביב. אך כאן הוא טועה, ‘דרך השלום’ הוא הממשי הישראלי, ואין יותר ממשי ממנו. ‘דרך השלום’ מתאר איך המזרחים נכנסים לאט (וכשאני אומר מזרחים אני מקווה שבשלב מסויים נראה עוד ערבים ומיעוטים אחרים) להוויה התל אביבית ואל תוך החומריות שלה. התל אביב המזרחית הזו היא תל אביב עם כאבים רבים. היא חלום כואב שכל כך הרבה אנשים רואים אותו ורוצים להיכנס בשעריו, ושדור ההורים של האשכנזים שבוכים שאין להם כסף, היה זה שנעל אותו היטב, כלכלית ותרבותית מאחורי שערי הבצע. אבל המזרחים נכנסים בדלת האחורית, גרים באזורים נידחים שאינם קורצים אפילו להיפסטרים הקיצוניים האשכנזיים ביותר והם עושים את הכול בעזרת הטכנולוגיה שעוקפת את ההגמוניה של מצעדי הפזמונים, עיתון הארץ, הוצאות הספרים ומערכות גדולות יותר.

הממשי

השיר ‘מכה אפורה’ במקרה הזה, הוא שיר של אשכנזים לא בגלל שהכותב אשכנזי אלא בגלל שהכותב כבר יודע מי הוא. הוא לא צריך להשתחרר משנים רבות של כינון ואינו זקוק לתהליך הגילוי של האני שאינו קיים אך זועק להכרה. הוא תל אביב ותל אביב היא הוא – התל אביבי המיוסר בכאב קיומי בורגני עד כאב, בדיוק כמו ניסן שור. ואילו הבחור בדרך השלום – בשבילו תל אביב היא קסם רומנטי, פרח שעליי הכותרת שלו נפתחים אט אט וכל צעד בתהליך אינו ידוע ומלא בחשש והתרגשות. הוא לומד את סמלי העיר ומקבל אותם כחלק מהכינון החדש שלו: הפוך ויין. יין לבן, אלכוהול שלא נועד בשביל לדפוק את הראש אלא להנאה, וקפה הפוך שאינו מזכיר את השחור של אבא ושונה מהנס הרותח של אמא. אך הוא עדיין לא יודע שתל אביב נשלטת על ידי תשובות, אוחובסקים, חולדאים וארדנים. בדמיונו תל אביב היא אפשרות של אי, מקום שבו הוא יוכל למתוח את איבריו שנכלאו בדירת שיכון. ניסן שור מקבל בהכנעה כמעט את השיר ‘דרך השלום’ ומודה שהשיר מצליח להרים גם אותו, אך אולי על ניסן שור ועל רבים וטובים אחרים בהוויה התל אביבית לקבל את החדירה הזו אל העיר ולהבין שזוהי תל אביב החדשה והיא אינה סימולקרה נאו ליברלית אלא הממשות הישראלית כולה – דור חדש שגדל בעוני תרבותי וחומרי וכעת אומר די, והוא יעשה הכול כדי לקבל את מה שהגיע לניסן שור ולחבריו כמעט טבעי, כמעט אלוהי.

אם השולטים בתל אביב מכל רבדי האוכלוסייה יאפשרו למזרחים, לתל אביבים החדשים, להיכנס בשעריה, ויבינו שהבעיה היא לא בהם, אלא בכך שתל אביב היא בועה מלאת אוויר סרוח ודיכוי, אולי אז הם יצליחו להציל את הרקבון המתקדם של העיר וההוויה שלה – ריקבון שהם עצמם אשמים בו. או אז, דרך השלום לא תהיה רק רחוב רועש בתל אביב אלא דרך חיים. ואולי, ורק אולי, משהו יוכל לפרוח במדבר הזה של הממשי.

| 2 תגובות

כפיים

יותר מזרחית

נולדתי בלוד בבית ערבי ששייך לעמידר, את רוב ילדותי העברתי בעוני מחפיר. היו תקופות, לפעמים הן נמשכו כחודש, שבהן אכלתי לחם עם מרגרינה בבוקר ומרק גרונות בצהריים ובערב. כדי להשלים את תפריט התזונה שלנו, אימי הייתה גונבת אוכל מהמפעל שלה שעסק באספקת מזון למטוסים. האמת שזה די מצחיק שכילד עני מרוד, הייתי חי לרוב על ארוחות של מחלקה ראשונה.

גרנו חמישה אחים בחדר אחד, אימי עבדה בניקיון וכל חייה הרוויחה שכר מינימום, ואבי עבד למעלה מ-12 שעות ביום.

התגובה הראשונה של פקידת ההרשמה באוניברסיטת תל אביב כשנרשמתי לתואר ראשון בפילוסופיה יהודית ותרבות צרפת הייתה: “מה, אתה מלוד??” בעודה מעקמת את פרצופה כשהיא מכניסה את הפרטים שלי למחשב.

ומדוע אני מספר את כל זה? כדי שלא יהיה חשש ולא הקל ביותר שאני לא מזרחי עני, מוחלש ומוסלל.

אני לא אוהב להתמודד עם הרוח המזרחית החדשה שנושבת בישראל. מבחינתי היא בדיוק כמו המחאה החברתית שאליה התנגדתי מיומה הראשון שעתוק של רעיונות בורגנים ורצון לקחת את הכוח ההגמוני אך מבלי לשנות ולבזר אותו. וכך יוצא שרוח הקדים שמנשבת בישראל לא מנתצת כלל את אוניות תרשיש, אלא בסך הכול עוזרת לנושפיה ורושפיה לעלות על אותן אוניות ומשם להמשיך את אותה שיטה.

הבעיה היא שרוב משיבי הרוח הם חברים שלי, חלקם אף חברים טובים מאוד ויציאה נגדם תמיד מלווה בירידה לפסים אישיים. אז לרוב אני שותק. אני צופה בתהליכי שכפול הכוח שלהם, אני רואה כיצד הן מאמצות דרכי כוח אשכנזיות הגמוניות ולא רק לא מפרקות אותן אלא מאמצות אותן לחיקו. אני רואה ושותק כי הם לא מוכנים לשמוע אותי כלל, וכל ניסיון לומר משהו חוזר אליי בריקושט אינטרפלטיבי ובמילות גנאי שהשמאל אשכנזי ומזרחי כאחד אוהב להשתמש בהן קרמבו, אשכנזי, פשיסט, גילמנאי, כותב בוויינט, והכי גרוע–  חבר מרכז מרצ.  אז אני שותק, או לפחות מנסה לשתוק.

אולם מדי פעם הם קופצים עם המצאה חדשה שמעלה לי את הסעיף ואני חייב להגיב, הפעם הם יצאו עם שתיים: סרטון הווידאו לקפה גילברטר והמחאה החוזרת כנגד שטר חמישים שקלים.

לסרטון קוראים תעשו מזרחים”. הסרטון מחולק לשני חלקים, החלק הראשון שהוא גם הקומי, מתאר פגישת קופי. האשכנזים זורקים דימויים מזרחיים גזעניים והמזרחים מרימים גבה, האשכנזים גם כמובן לא מבדילים בין מזרחים לסודנים, מבחינתם כל המזרחים הם חפלה, והיא הייתה במימונה וזה לא נראה ככה.

בסופו של דבר המזרחי שאספו אותו מקו ארבע מתנפל עליהם ואומר שהם לא הקופים של אמא שלהם, והמזרחית השנייה מקללת במזרחית טיפוסית.

סופו של הסרטון מראה איך מזרחים צריכים להיות בפסטיבל של קפה גילברטר. עדיין לא הבנתי מה ההבדל בין החלק הראשון של הווידאו לבין החלק השני. אולי בחלק השני המזרחים מלמדים אותנו שרק מזרחי יכול להראות שהוא מזרחי אבל עדיין, מה הבדל בין המבט האשכנזי לבין הכינון העצמאי המזרחי?

אני לא רוצה לראות את עצמי ככפיים והאמת היא שאני לא אוהב בכלל את המוזיקה הזו, לא רואה בה נחותה, מבחינתי היא סתם לא מעניינת. ושוב פוליטיקת הזהויות המתישה כל כך, המזרחים ידברו על אפליה והסללה, על המבט האשכנזי, הם ידברו על מדינת אשכנז ועל האפליה והגזענות (שכמובן קיימת), יענדו עגילים בצורת אפריקה ויניפו את דגלי מרוקו בעודם אוכלים מעדנים טוניסאים. ובעצם כל מה שהם יעשו זה רק להעמיק את הכינון האשכנזי של המזרחי ואת הניסיון הנואל שלהם לקחת את ההגמוניה מהאשכנזי. האם ישראל תהיה מקום טוב יותר אם אורטל בן דיין תחזיק בהגמוניה? לא בטוח. ובכלל, כל השיח של הגמוניה, חזק מול חלש, מסליל מול מוסלל הוא מיושן ואין צורך לקרוא פוקו כדי להבין את זה.

וזה עוד לפני שדיברנו על דימוי האשכנזי החלש שמיוצג בווידאו, ההומו, הנשי זה שלא יכול על הישראלי הצבר החדש ובטח לא לישראלי החום.

שחקי שחקי

האם טשרניחובסקי היה אשכנזי? האם הוא רצה להיות מכונן ככזה? עניין השטרות שהרעיד את המדינה ומשפטה האלמותי של שרי רז : ‘חיפשנו משוררים מזרחים אך לא מצאנו’, חזר למרכז השיח, לפחות בפייסבוק, ואפשר למצוא קריאות להחרמת השטר.

מעבר לכך שמזרחים מודרים מלב התרבות הישראלית, וזה נושא אחר, אני לא רואה שום סיבה מדוע משורר חשוב כמו טשרניחובסקי לא יהיה על השטר וראוי שהשיר אני מאמיןיהיה ההמנון של ישראל.

בית קפה בפריז

קל לכתוב על דברים כאלה כשאני יושב בבית קפה פריזאי בבוקר שמשי. בישראל לא היה לי זמן לחשוב על הזהות שלי כי הייתי עסוק בפרנסה, בצרפת החיים קלים יותר. בצרפת השיח ברובו אינו על זהויות אחרות אלא על מהי הזהות הצרפתית, והרצון של הערבים הצרפתים לומר שהערביות והמוסלמיות שלהם היא בסך הכול עוד זהות צרפתי. כולנו צרפתים אמרתי לחברה צרפתיה קורסיקאית שטענה שמישהו לא צרפתי כי יש לו מבטא שהיא לא מכירה, כולנו צרפתים ואת גזענית! סיימתי.

אני לא רוצה להיות מזרחי כפיים, האמת היא שאני לא רוצה להיות בכלל מזרחי. מבחינת פרקטיקה אני כבר לא נופל לתוך המשבצת הזו: אני טבעוני, “אין דבר כזה טוניסאי שלא אוכל טונהאמר לי פעם המלצר במסעדת טוניס טוניסבבלוויל. אני לא אוהב מוזיקת חפלות, אני בטח לא אדם דתי, אני לא רואה ברבנים מקור סמכות או חוכמה, הרב עובדיה יוסף ושס לא שונים מבחינתי מכוהני דת קיצוניים אחרים, ואני מאמין בחינוך אוניברסלי עם מחיר של מחיקת זהויות.

לא מזרחי אידיאלי.

אני מודע לגזענות שיהודי אירופה הפעילו על יהודי ארצות ערב, אך כשם שאני מסרב להיות אויב של ערבים, כך אני גם מסרב להיות אויב של אשכנזים (מה שזה לא אומר, אשכנזי’). אני מאמין שיש דרך אחרת להתמודד עם העבר, והתנאי הראשון הוא לייצר גשר, סרטונים כמו הווידאו כאן לא בדיוק עוזרים לכך.

אני לא תומך ברוח הקדים שנושבת בישראל כי אין לי רצון להחזיק בהגמוניה, כל אשר אני רוצה הוא עולם ללא מרכז כוח, המאבק המזרחי החדש לצערי לא מוביל לעולם הזה. אך אמשיך להאמין בעולם אחר ואקום ואאבק ברגע שאראה קבוצה שאינה שואפת להגמוניה אלא לביטולה המוחלטעד אז אמשיך להאמין

כי גם ברעות אאמין,

אאמין, כי עוד אמצא לב,

לב תקוותי גם תקוותיו,

יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,

אף אם ירחק זה היום,

אך בוא יבוא ישאו שלום,

אז וברכה לאום מלאום.

| 5 תגובות

על הגירה , אולי על הילדות?

1.

לפני שלוש שנים נחתּי סופית בפריז, החודש שקדם להגעה שלי היה עמוס בתהפוכות נפש וחרדות קיומיות כה קשות, ואף שיעור יוגה לא יכל עליהן. בעמידות הראש התנדנדתי כמטוטלת שמסרבת להיעצר, וכל מדיטציה הייתה ישיבת עצבים, כאב אינסופי של שאלות ללא תשובות. בסוף וויתרתי והחלטתי לבלוע כדורי הרגעה (הומאופתים) כאילו היו סוכריות טיק טאק. מהיר יותר ולפעמים יעיל יותר.

אני זוכר את אותו בוקר חם ולח באוגוסט בנמל התעופה של פריז כאילו היה אתמול. את ההמתנה מרוטת העצבים לבואו של הכלב שלי, את השיחה שנדמתה כנצח עם איש המכס שתהה אם הכלב שלי מוגדר כמסוכן (צרפת אוסרת הכנסת כלבים מסוכנים לשטחה) ואת מבטו התשוש והכבוי של בן זוגי.

זה היה אמור להיות שנה, אבל המלגה התארכה לשנתיים וחצי, ועכשיו זה ממשיך עוד ועוד, ללא תאריך יעד מוגדר. עכשיו כשמצאתי עבודה, גיליתי שאני יכול לעבוד פחות ולהרוויח יותר, גיליתי גם שלכסף שאני מרוויח יש ערך והוא יכול לקחת אותי לחופשות בעולם. בן זוגי גילה שפריז יכולה להיות עיר נהדרת ושלחיות בחו״ל זה כמעט חובה לכל אדם שרוצה להחשיב את עצמו כאחד בעל אופקים רחבים. 

׳אני כאן שנתיים אבל לפעמים אני מרגישה שאני עדיין תיירת׳ אמרה לי חברה לפני כמה ימים, ואני מבין את דבריה. אין בפריז קהילה גדולה של ישראלים כמו בברלין ורבים מהישראלים שאני מכיר כאן לא מתחברים עם היהודים הצרפתים שחלק גדול מהם לאומני ציוני. ׳אני לא יודעת אם אי פעם יהיו לי חברים פריזאיים אמתיים כמו שיש לי בתל אביב׳ היא המשיכה. סיכמנו שנינו שלא קל להיות מהגר ורבים הסיכויים (בהנחה שממשלת צרפת תעניק לנו אזרחות) שעד יום מותנו נהיה מהגרים.

בניגוד לחברתי, אני כבר הספקתי לאסוף לי די הרבה חברים פריזאיים ולנהל ימים שלמים של שיחות בצרפתית, אני מאמין שזה בגלל שאני הומו — הרשת החברתית שלנו חזקה יותר וענפה יותר, או אולי אנחנו חבורה של ילדים שמתקשרים אחד לשני ביתר קלות?

2.

כמעט שבוע שהינו, אני ובן זוגי, בבית חברי הצרפתי הטוב בכפר בדרום מערב צרפת. האמת היא שאני עדיין לא זוכר את שם הכפר, עברנו כל כך הרבה כפרים בשבוע האחרון ולכל אחד שם מוזר וחסר מצלול צרפתי מוכר.

היינו שמונה, כולנו גברים, כולנו הומואים, שישה צרפתים ושני ישראלים- מעולם לא דיברנו מילה באנגלית, הכול נסוב בצרפתית, שפה מאחדת, מי היה מאמין? עד כמה הייתי ישראלי בשבוע הזה?

בן זוגי התכנס בעולמו, מדי פעם הייתי מציץ מבעד לחרכי הגדר הלבנה שהקיפה את הבריכה והייתי רואה את מבטו קפוא במסך האייפד, כנראה קרא דברים בעברית- עדיין חושש מקפיצת המדרגה הזו, מההקרבה הגדולה של וויתור על שפה, גם אם זה רק לשבוע אחד. בסופו של דבר הקשקשת הצרפתית תקפה גם אותו והוא נפתח אליהם, מגלה את גווני הצרפתית שלו בפניהם ובפניי.

בערבים, אחרי יום שלם של פטפוט אינסופי בצרפתית, שפה שנראית כאילו הומצאה במיוחד בשביל זה, הייתי לפעמים שומע את עצמי מדבר ומתחיל לגלות אינטונציות של צרפתית בקולי.

אני חושב שאני יכול כבר לומר שאני מכיר את הצרפתים, אני מכיר את הקבוצות השונות שמרכיבות אותם, גם את תתי הקבוצות שלהם. אני מכיר את רוב חלקי המדינה ואת קצוות המשושה, אני מכיר דיאלקטים ומשלבים שונים של השפה הצרפתית, יודע להבדיל בין אנשים וכבר לא חושש מהשפה שלהם. כבר לא חושש מצרפתים בינוניים וסבירים שמנסים לתקן את הצרפתית שלי ובכך בעצם להעשיר את עולמם הדל בתרבות שנוצרה על ידי אנשים חכמים מהם, ובכך לראות את עצמם כחכמים יותר.

ויחד עם זאת, בכל צורה שהיא, אני לעולם לא חושב שאוכל להיות צרפתי – גם אם אחזיק בדרכון צרפתי ואכתוב ספרים בשפתם. לא בגלל ש׳הם׳ לא ׳יאפשרו׳ לי, אלא בגלל שעברי נטוע עמוק בקיומי הישראלי ולנצח יכתיב את עתידי.

אני לא אומר את זה בכאב, צער או כעס, זו הבחנה והבנה של הישות הזו שקוראים לה אני.

3.

חברתי ב׳ שאותה פגשתי בקורס מורי האיינגר בפריז הזמינה אותי לביתה בהוסגור, כפר קטן ליד ביאריץ, מה שהייתה עיירת הנופש של מלכי צרפת ועדיין מוגדרת כבירת הבורגנות הצרפתית הבלתי מעורערת.

היא נולדה באלזס והחליטה לעבור לדרום מערב צרפת- אזור שהפך פופולרי במיוחד בשנים האחרונות בשל מזג האוויר שלו ואיכות החיים הגבוהה והלא יקרה שהוא מציע.

ב׳ פתחה חוות יוגה קסומה ויקרה, ׳זה רק לוקס כאן, אני לא אוהבת לארח אנשים בתנאים נמוכים׳, אנפפה בצרפתית נוירוטית ששצף מילותיה היה מהיר יותר מקו  TGV פריז  – מארסיי. ב׳, רזה ויפה, בגיל העמידה, שיערה בלונדיני ועיניה כחולות- צרפתייה אלזסית קלאסית, אירחה אותנו בחווה המרשימה שלה, בחינם כמובן. עוד לא פגשתי צרפתי שבסולם העדיפויות שלו, רווח היה גבוה יותר מחברה טובה.

׳אמא׳ אמרה ב׳ לאימה שעברה איתה לחווה, ׳אלה חברים שלי מפריז, זה מאיר, הוא היה איתי בסדנת המורים׳. באותו זמן כשהיא אמרה את הדברים האלה לאמא שלה, אני הצגתי את עצמי בפני חברה אחרת  שלה, כישראלי שגר בפריז.

ב׳ הביטה בי ואז תיקנה את המשפט וחזרה שוב ואמרה לאמא שלה ׳הם ישראלים שגרים בפריז, וואלה׳.

4.

אני אוהב לטייל בספרד, לא רק בגלל נופיה, האווירה, הטאפאס והסנגרייה. בספרד אני מצליח לראות את עצמי. בתווי פניהם של הספרדים אני רואה את תווי פניי, וההרים המשוננים, השמש הקופחת והים שמעצב את חופיה נראים היטב בעורי, בשפתיי, בשערי ונשמתי.

כשאני רואה את הספרדים, ואותם אני לא מכיר ולא יודע לחלק לתתי קבוצות, אך כשאני רואה אותם, משהו בהם מתפקד כראי, ולרגעים מיוחדים של קסם, נפשי, הנודדת הנצחית, מוצאת מרגוע ומנוחה בינות לצלילי הס׳ והר׳ המתגלגלת.

זה נשמע מגוחך, הרי המרחק ביני לספרד אינו ניתן לגישור, איני יודע ספרדית, אין לי שום כוונה לעבור לגור בה, בטח ובטח להגר אליה.

אך יחד עם זאת, ספרד מספקת לי מערכת מיתולוגית שלמה, מערכת שבה אני יכול לחזור ולחיות את הרגעים המתוקים ביותר בגן הילדים, אי שם לפני הרבה שנים, בגיל ההוא ששום דבר לא פגע, נגע או הפריע.

5.

ביום היינו שוחים בבריכה, מכינים ארוחות צהריים וערב גדולות, משחקים משחקי חברה, ישנים מדי פעם, שומעים מוזיקה ושותים הרבה יין רוזה. בערבים היינו הולכים לבלות בכפרים הסמוכים. כל לילה בכפר אחר, וכל לילה והפעילות שלו. פעם זה היה קונצרט, פעם זה היה מופע זיקוקים ופעם זה היה לונה פארק.

בלונה פארק צפיתי בהם עולים על ה׳אקסטזי׳ מעין ספינת פירטים צרפתית שעלתה לגובה חמישים מטר והתהפכה כשהגיעה ל180 מעלות. צפיתי בצרפתים מסביבי, במבט ראשון הם הפחידו אותי. בן זוגי ואני צחקנו בעברית שעלינו להיזהר מהם כי הם עוד עלולים לרדוף אחרינו עם קלשונים ולפידים. אך במבט שני, בין הצרחות של החבורה על המתקנים, בין הילדה שאביה קנה לה צמר גפן מתוק,  ולילד שאמו נתנה לו עוד ועוד אסימונים כדי שיוכל לנסות את מזלו במכונת הצעצועים – או אז גיליתי משהו דרך הילד הקטן הזה.

הנה הוא עומד מול המכונה, מנסה בכל כוחו לאסוף את הדובונים הקטנים, ללקט כמה שיותר, לחפון את השלל בחולצתו הקטנה. כל ניסיון עולה לו במפח נפש כשהוו הגדול לא תופס דבר, מבטו הקטן נחמץ ככל שנעלמים לו המטבעות בין אצבעותיו. ואני מבחין בו ומתמלא חמלה והזדהות עם הילד הזה, הרי אני הייתי בדיוק כמוהו. מחכה ללונה פארק שיגיע ללוד ומבקש מאימי בעיני עגל עצובות כמה שיותר שקלים כדי שגם לי יהיו דובונים קטנים. ילד קטן שמנסה לתפוס את כל העולם כשבידיו הקטנות מעות שחוקות.

אבל הילד הזה בכפר הצרפתי, אינו עוד ילד – הוא צרפת, הוא יגדל להיות אזרח הרפובליקה, יכול להיות שהוא אפילו יהיה זה שיתקן את הצרפתית של המהגר. הוא יכול להיות אותו אדם בינוני וסביר שמעניק לקיומו משמעות אלוהית כמעט, רק בגלל שהוא נולד לישות הזו שקוראים לה צרפת.

והנה באותו רגע מצאתי מכנה משותף עמוק יותר עם אותו ילד קטן מאשר עם רוב הישראלים המבוגרים.

כשהסטתי את מבטי מהילד ראיתי את בן זוגי בוהה בו גם, רואה אף הוא את השתקפות חייו.

גיליתי עד כמה הילדות של בני האדם זהה. כמובן שכל אחד גדל אחרת ומחונך אחרת, אך התמימות הזו, הקסם הזה שעובד ללא הרף במוח של הילד הוא אוניברסלי ואף שפה לא תוכל לשבור את האחידות שלו.

6.

סיינט אמיליון לא רחוקה מהכפר שבו נשארנו, למרות שבן זוגי ואני כבר ביקרנו בכפר הקסום והבורגני עד גיחוך, עדיין התעקשנו לבקר אותו שוב, הפעם עם כל החבורה. לאחר טיול ארוך בכרמים וברחובות הישנים שלו, התיישבנו לאכול. ביקשתי מהמלצר קנקן מים, וברוב עוונותיי כמעט ושכחתי למזוג לאחרים לפני שאני מוזג לעצמי, הצמא הישראלי למיי צרפת העיר בי את יצר ההישרדות המזרח תיכוני.

ק׳, חבר יקר שאיתו אני יכול להעביר שעות של שיחות על פוליטיקה צרפתית, מיד הבחין בצמא שלי, לקח את הקנקן ומזג לי כוס מים ולאחר מכן לכל השולחן. כששלחתי את היד שוב לקנקן כדי לשתות כוס שנייה, הוא לקח לי את הכוס והחל לחקות את אמו. ״לא לא שרי, לא שותים שתי כוסות מים אחת אחר השנייה, הקיבה שלה תתנפח ולא תוכל לאכול, חכה לאחר המנה הראשונה״. ככה היא הייתה מדברת איתך? שאלתי אותו, הוא הנהן וחייך מתחת לשפם. מרוב הלחץ חטפתי את קנקן המים וחיקיתי את אימי ״וו עלייה, מיינאש עליק, הבן שלי צמא, וואי וואי, שתה כפרה עליך שתה, קח את הכוס שלי״. ותוך כדי אני קולט שאני מחקה אמא צרפתייה מצפון אפריקה, מגלה את שורשיי הצרפתיים אך בתשליל, צרפתי מזרחי אך כזה שלא מוסלל, מדוכא או מופלה.

דווקא כאן בצרפת, ואולי בגלל שזו צרפת, אני מתעסק רבות בנקודות ההשקה בין בני אדם ופחות בשוני. הרי צרפת טוענת לקבלת האחר במאה האחוזים, כל אשר הוא צריך לעשות הוא להטמיע את עקרונות הרפובליקה- כולנו יכולים להיות צרפתים אם כן. אך לא כך הדבר ו׳הצרפתי הטבעי׳ חזק יותר מכל רעיון של אמיל זולה. אך האם מהגר חייב להיות שונה בהכרח מהקבוצה שאליה הוא מהגר? האם אין חוויות אוניברסליות, רגשות אוניברסליים, כמיהות שמשותפות לכל בני האדם בעולם?

בשבוע הזה בכפר הקטן בדרום מערב צרפת הבנתי שמהגר הוא לפעמים כמו ילד קטן שעובר לשחק בארגז חול אחר, הוא קצת מפחד בהתחלה, הילדים האחרים אולי מקניטים אותו, אבל בסוף הם הופכים להיות חברים, כי בסופו של דבר הדמיון בינינו רב יותר מהשוני.

לו רק האנשים שחיים בארגז החול הזה יבינו שגם הם בסך הכול ילדים בדיוק כמו הילד/מהגר הזה שבא לשחק בארגז החול שלהם, כי מה לעשות, החול שלהם יפה יותר ויש בו יותר צעצועים.

7.

בן זוגי מביט אל הרחוב הפריזאי, השמים כחולים באופן מפתיע והשמש מלטפת את הזקן הצרפתי שלו. הוא לוגם מהקפה שלו ואומר לי בעודו ממשיך להביט בעוברים ושבים, ״אין לך את הקוד האשכנזי הזה של כתיבה, אתה לא יודע לכתוב כמוהם, העברית שלך אחרת, בחירת המילים שלך אחרת, העברית שלך לא ישראלית אשכנזית, היא כמעט גלותית, אבל זה לא רע, זה פשוט אחר״. הוא לקח עוד לגימה וסיים: ״לא היינו כל הקיץ בקולנוע, אנחנו באמת הופכים לצרפתים עם כל אובססיית הווקאנס הזו״. 

הערה | פורסם ב- מאת | 5 תגובות

על הגירה – פרולוג

ב-19 לאוגוסט לפני 16 שנים הגעתי לניו יורק, הגעתי היא מילה פשוטה מדי לתאר את הפעולה הזו. עברתי  לגור בניו יורק יכול להיות משפט נכון יותר, אבל גם הוא לא מדויק. כמה חודשים קודם מלאו לי 21 והגעתי לניו יורק ללא כסף, 37 דולר למען האמת. בדיוק כמו מדונה, הייתי מתלוצץ עם אנשים שרצו לשמוע את הסיפור שלי.

את כרטיס הטיסה שלי קניתי דרך פעולת עקיצה פשוטה שהיום כבר לא אפשרית ואין צורך להכביד במילים. שילמתי על הפעולה הזו בריבית דריבית שנים רבות אחר כך.

אני זוכר את הבוקר הראשון שלי בעיר המפחידה הזו, למזלי ישנתי אצל חבר למשך כמה ימים אבל אחר כך נזרקתי לסוף ברוקלין, 55 דקות נסיעה על קו ה F, שתי תחנות לפני התחנה הסופית של הרכבת.

אני יכול לכתוב ספר על התקופה הזו, והאמת היא שכתבתי, אך עצה של אישה נהדרת וחכמה הובילה אותי לגנוז אותו.

בסופו של דבר חייתי שבע שנים בניו יורק ועזבתי אותה ביום אחד, בהחלטה אימפולסיבית. קמתי, קניתי כרטיס, מסרתי את כל הדברים שלי לחברים, עזבתי את הדירה שלי (כבר לא הייתי על חוזה ויכולתי לתת התראה מהיום להיום) ובבוקר למחרת כבר הייתי בתל אביב, חותם שבע שנים עמוסות במהלומה אחת חדה, שהקיזה דם ופערה פצע שגלדיו עדיין יכולים להיראות כשאני מביט בעצמי במראה. לא הייתה דרך אחרת לעזוב את העיר, זה היה חייב להיעשות רק כך.

כל ניסיון להיזכר בשבע השנים האלה עולה בתוהו, היה כל כך הרבה מהכול, כל כך הרבה אנשים, מקרים, מעברים, חוויות, דירות, נסיעות, אהבות, חברים, מכרים, כל כך הרבה ובסופו של דבר – לא היה כלום.

מה הייתה הסיבה הראשונית להגעה הזו לניו יורק? הנה שוב המילה הנקייה ׳הגעה׳. רציתי לעזוב את ישראל, רציתי להיפטר מהעוני שהפך להיות העור שלי, העוני הרוחני, חומרי ורגשי. רציתי לראות את העולם, לגלות אותו, רציתי לנצוץ, רציתי עולם חדש שבו אוכל להיות כל מי שאני רוצה להיות, שבו אוכל להשיג את כל מה שאני רוצה ואת כל מה שאני עוד לא יודע שאני רוצה — ניו יורק נראתה לי המקום הנכון ביותר להשיג את זה.

השגתי דירה דרך חבר יקר, סיכמתי עם בעלת הדירה שאשלם לה כשיהיה לי כסף. לקרוא לחדר הטחוב במרתף הבית שלה בשם ׳דירה׳ עושה צדק רב עם בעלת הבית, אבל בסופו של יום היא הייתה נחמדה והבינה את מצבי ואפשרה לי לשלם את שכר הדירה באיחור של חודש. לאחר חודש שילמתי לה 450 דולר, 300 דולר בעבור שכר הדירה ועוד 150 דולר ריבית, הכרחתי אותה לקבל את ריבית הנשך הזו. הייתי חייב את זה לעצמי, באותו רגע שבו שילמתי לה יותר, הרגשתי שנולדתי מחדש, שכעת באמריקה אוכל להיות הכול, להרוויח כסף, להיות עשיר חומרית, רוחנית ותרבותית – הכול תלוי בכוח הרצון שלי.

האמריקאיות נכנסה בי לאחר שבוע בניו יורק. נתתי לעצמי יום אחד לבלות בעיר ולראות אותה, ראיתי את פסל החירות מגדות נהר ההדסון, הרמתי את ראשי מעלה לשמיים לראות את קצה התאומים, אכלתי נקניקייה בסנטרל פארק ונכנסתי למבואה הכללית של האמפייר סטייט בילדינג. למחרת התחלתי לחפש עבודה בעיר.

התזונה שלי לא הייתה אידאלית, אם לדבר במונחים רומנטיים, לחמנייה עם גבינת שמנת וביצה בבוקר, נקניקייה בלחמנייה בצהריים ופחית קולה בערב, סכום כולל של שני דולר ביום. לפעמים אני עדיין נזכר בשבוע הראשון שלי בניו יורק ולנצח לא אוכל להבין איך עשיתי את זה.

לאחר שבוע מצאתי מסעדה שהסכימה לקבל אותי, הייתי מאושר, לא בהכרח בגלל העובדה שאתחיל לייצר כסף אלא בגלל שחלום שלי יתגשם — סופסוף אוכל מנה חמה. ׳אתה רק צריך לקנות חולצה כחולה מכופתרת בחנות ליד, הם עושים אותן במיוחד בשבילנו׳, אמר לי בעל המסעדה, ׳ומבחינתי תוכל להתחיל בהתלמדות עוד הערב אם אתה פנוי׳. ריח התבשיל שנרקח במוחי החל להפעיל את בלוטות הריר שלי, הלכתי במהירות לחנות ממול. 35 דולר לחולצה, אמר לי המוכר, בכיסי היו פחות מ20, כל הוני.

יצאתי מהחנות, הלכתי במורד הרחוב ומעולם לא חזרתי למסעדה הזו, האמת היא שבמשך כל השהות שלי בניו יורק נמנעתי מהליכה בבלוק הזה.

אבל לא התייאשתי, בדיוק ההפך, חיפשתי עוד ועוד מקומות ולאחר שלושה ימים התחלתי לעבוד בשתי מסעדות, שבעה ימים בשבוע, 16 שעות ביום, קם בשש בבוקר וחוזר למרתף בשתיים בלילה, משלים שעות שינה ברכבת התחתית ולרוב מתעורר בתחנה הסופית ותופס שוב את הרכבת התחתית בחזרה ליעד שלי.

אחרי שבוע של ארוחות דשנות, בגדים מסריחים, וכאבי ברכיים, ספרתי את הכסף שהיה ברשותי- 1139 דולר, אני זוכר את הסכום הזה ותמיד אזכור אותו. 1139 דולר בשבוע אחד, הייתי שיכור מניו יורק. היא עמדה בהבטחה שלה וסיפקה לי את חלום המהגר שהתחיל לפעום בליבי הקטן.

הנה, היא נאמרה, המילה הזו, המושג הזה שבולע בתוכו אינסוף מילים, רעיונות, תקוות ופחדים, חור שחור של מחיקת זהויות וכינון חדשות. האם הייתי מהגר? שירותי ההגירה האמריקאים יאמרו שכן, הדרכון האמריקאי שלי, הנכס הגדול ביותר שיכול להיות לישראלי, יאשרר את ההבחנה, אך האם הרגשתי ככזה?

יום אחד אכתוב ספר על ניו יורק, היום הזה יגיע ברגע שאחשוב שהסיפור שלי אכן מיוחד, בינתיים אני לא חושב כך, מי אני לעומת ניו יורק? 

אני יכול לכתוב פוסט רומנטי ומרגש, אני יכול לספר על האנשים המיוחדים שפגשתי, להתרברב בשיחות הארוכות אל קצה הלילה שהיו לי עם פאתי סמית׳ ועל הקשיים שלה בניו יורק. אני יכול להתרברב בהרבה מאוד דברים שראיתי ומקומות שהגעתי אליהם. אני יכול להמשיך ולהתרברב בכך שהיחצן של המועדון הכי יוקרתי בניו יורק היה רואה אותי מרחוק ופותח את השער במיוחד בשבילי למרות התור הארוך בעודו צוהל בקריאת good morning princes! כל פעם מחדש. יש לי אפשרות לכתוב סיפורים נוטפי חן וקסם על אנשי ניו יורק המיוחדים, מהשכנה שלי ועד לבוסית המיוחדת שהייתה לי. 

אני יכול אבל לא צריך, יפים וטובים ממני עשו את זה וכתבו על הכול. אני לא רוצה להיות רומנטי, אני רק רוצה לומר דבר אחד.

לאחרונה מדברים בישראל על הגירה, ולא בשבחה, מתארים אותה משל הייתה נגע, מחלה שיש לרפא, פעם קראו להם יורדים, מפולת של נמושות, היום הם תבוסתנים, אנשים שהרימו ידיים, חלשים, עלובים.

אם יש איזו שהיא מטרה לפוסט הלא מסוגנן הזה וחסר החן הספרותי אז היא זו – עזבו את המהגרים בשקט, הניחו להם לנפשם. אין תהליך כואב יותר, עצוב יותר ואישי יותר מהגירה. כל שנה האמריקאים מעדכנים את מחקרי ההגירה שלהם, והסיבה העיקרית להגירה הייתה ונשארה במשך מאות שנים אותה סיבה- כלכלית.

חייתי בין מהגרים ישראלים וגם אני הייתי כזה, והאמת היא שאני עדיין כזה, רק בעיר אחרת. והאמינו לי, הגירה היא הקרבה ולרוב לא מעניקה למהגר את מה שהוא מייחל לו, אולי במקרה הטוב לילדיו וגם זה בספק. מי שלא היגר, וכשאני אומר היגר אני מתכוון לאדם שעזב את כל מה שהיה לו תוך כדי הבנה שאין לו לאן לחזור, לעולם לא יוכל להבין את ׳זה הכאב של שתי המולדות׳ כפי שכתבה גולדברג. ואולי לפרולוג הזה יתלוו עוד כמה פוסטים שבהם אתאר את כאב ההגירה, את הריקנות ואת תחושת הפחד שמלווה את המהגר בשנותיו הראשונות. התחושות האלה לא נעלמות כי המהגר התאקלם אלא כי הוא מצא דרך להקהות אותן, אבל הן תמיד שם, במקום המחבוא ההוא.

ועוד משהו, אתם המהגרים, אלה שעוזבים את ישראל ובועטים בה כאילו הייתה גופה מבותרת – קצת צניעות, אתם לא יודעים מה צופן לכם העתיד.

| 3 תגובות

פריז של כולם/ פוסט אורחת מאת שי סומק

האם אמא שלי אהבה את פריז?

מצד אחד, היא לא הפסיקה למלמל משפטים כמו "מדהים, פשוט מדהים" כאשר ראתה את ארמון הלובר או "אני לא מאמינה שאני רואה את זה”, כאשר יצאה מתחנת טורקדרו היישר למגדל אייפל העומד כמו חללית היורדת מהשמיים על העיר היפה והקטנה. מצד שני, כאשר רציתי לקחת אותה לארמון ורסאי היא שאלה שוב ושוב האם יש שם דוכנים, ורמזה שהיא מעדיפה סוחרי סדקית לצד הדרך ברחבי פריז מאשר לראות את הארמון הגדול והמרשים שקיים בעולם. ויתרתי. הבנתי שעלי לקבל את אימי כמו שהיא ולקחתי אותה לטיול בפריז של מטה. פריז של מהגרים, פריז שבה לא יושבים לשיחה מהורהרת על האקזסטניאליזם בקפה דה פלור המנופח מחשיבות עצמית, פריז שלא עוברת בין המוזיאונים הרבים ופריז ששונה מאוד מזו שרבים מהתיירים מחפשים. אמא שלי ביקשה את פריז שמאפשרת לאנשים כמותה להתקיים, כלומר, פריז שבה גם עניים הולכים לארוחת צהריים במסעדה, נהנים בבית קפה ורוכשים את האופנה הפריזאית הידועה במעות מעטות. מצאתי פריז שכזו, פריז שחשבתי שהכרתי, אך מחילת הארנב הרבה יותר ארוכה ממה ששיערתי. בדרך למדתי להכיר את אימי. 

אימי חסרת כל השכלה פורמאלית וסיימה ללמוד כאשר החוק לא חייב יותר את הוריה לשלוח אותה לבית הספר, ויצאה לעבוד כדי לפרנס את משפחתה קשת היום שעלתה ממרוקו. למרות זאת, אימי תמיד התגאתה שהייתה תלמידה חכמה, כשעוד הייתה כזו, ואהובה על המורים. היא התגאתה במיוחד שבמרוקו למדה בבית הספר אליאנס, כור ההיתוך של התרבות הצרפתית בקולניות. בילדותי שמעתי את אימי מדברת מעט צרפתית כי אבי שנולד בישראל, לא ידע צרפתית והיא העדיפה לתקשר איתו בעברית או במרוקאית כאשר רצתה להסתיר מאיתנו מידע. וכך הפכה המרוקאית לשפה שנואה, שפה של מחשכים, שפת הנבערים. השפה צרפתית נשזרה בסיפורים על היסטוריה שיכלה להיכתב אחרת אם רק הייתה אימי נשארת במארסיי ולא ממשיכה עם האונייה לישראל שתביא אותה בסופו של דבר לשדרות. 

היא תמיד חלמה להגיע לפריז, עיר האורות, בירת האופנה וכל השמות שלא מצליחים לתמצת את מהותה של העיר הקסומה בעולם. את רוב טיוליה בעולם עשתה באמצעות העבודה שלה שבה יש וועד חזק שעדיין מצליח לארגן לחבריו טיולים ברחבי אירופה כל שנתיים. לאימי לא היה הרבה מזל בחיים והעבודות שבהם נאחזה כדי לפרנס את משפחתה היו עלובות אחת אחר השנייה. אך משרת המנקה במכללת ספיר הביאה עימה קביעות והקביעות הביאה עימה חברות לעבודה ותחושת שותפות מוזרה בין המנקות לבין אנשי ההנהלה, שמועסקים על-ידי אותו מעסיק ושייכים לאותו ועד שמוציא אותם לטיולים משותפים. טיולים שבהם אימי היא בדרך כלל גיבורת המסע בזכות חוש ההומור הנדיר שלה ובעיקר שמחת החיים וחוסר הפחד מאנשים חדשים. 

השנה דנו בוועד על נסיעה לפריז וכולם כמובן הסכימו ללא היסוס אך מהר מאוד גילו בוועד שהמחיר של פריז יהיה כבד מדי והשתתפות העצמית תכאיב לעובדים הזוטרים, כמו אימי. למזלה, יש ביכולתי לארגן לה טיסה מוזלת וכך לאחר כמעט שנה של תכנונים, רגע אחרי שעברנו דירה שבה אין צורך לדדות ארבע קומות במדרגות מפותלות ומכאיבות, אימי לקחה טיסה ונחתה ב-CDG. 

פריז של מעלה

כל-כך הרבה ישראלים מקנאים בתושבי היבשת הישנה, לא רק בגלל שלוות החיים או כוח הקנייה של האדם המערבי אלא בעיקר בזכות אורך החיים הפשוט ונגיש אך עדיין כה חמקמק. הפריזאים מבלים את חודשי הקיץ בעיקר בפארקים הרבים המשובצים בעיר, יושבים על הדשא, קוראים ספר, עושים פיקניק שכולל גבינות, באגט טרי, יין ופירות ומטיילים לאורך הסיין. כאשר הם רוצים להתפרע הם הולכים למסעדה או בר, יושבים בחוץ ולוגמים בירה צוננת. את הפעילויות הללו הם היו שמחים לעשות גם בחורף, ולעיתים גם עושים זאת כאשר מזג האוויר מאפשר, ולא רואים בהם כפעילות של חופשה אלא חלק מאורך החיים. אנחנו מקנאים באירופאים כיוון שחלק מאורך החיים שלהם זו הפסקה שכוללת בירה או יין, פיקניק בפארק או סתם טיולים לאורך הנהר. בישראל קשת היום, שתייה בצהרים מרמזת על בעיית אלכוהוליזם קשה, פיקניק מצריך מנגל ורכב ויציאה מחוץ לעיר, וטיול לאורך הנהר ובכן, מצריך נהר. ביומיים הראשונים שילבתי את החיים הפריזאים בטיולים הארוכים והמעייפים שהעברתי את אימי וישבנו בפארקים, אכלנו באגט והסתכלנו לנהר. תחושת אי נוחות ודחיפות עברה בגופה של אימי שלא הפסיקה לדבר על הטיסה, על המשפחה ועל כל דבר והתקשתה להירגע ולהנות מהשקט. מהר מאוד הבנתי שחיים של אחרים לא מעניינים את אימי ויש לנקוט בגישה שונה לחלוטין.

פריז של מטה

כניסה ללובר ודורסיי—בוטל. לעלות לאייפל—בוטל. ארמונות ורסאי— בוטל. הלכנו לעבר בלוויל, רובע ייחודי של מהגרים ערבים, אפריקאיים וסינים בשילוב היפסטריים הנהנים מהקרבה למרכז העיר ומהנדל"ן הזול יחסית. מהרגע הראשון, מבטה של אימי השתנה ומשהו בגופה הפך להיות נינוח ורגוע בתוך אנשים הדומים לה. בבלוויל היא נהנתה לגלות את אותם דברי מתיקה שהכינה כשעוד לא הייתה עייפה מדי, לפני שהיא התחילה לקנות מהמוכן. עוגיית עוגיית המדלן שלי בטיול שלה הייתה מסעדת הקוסקוס האהובה עליי ועל בן זוגי. מסעדה שמבחוץ נראית כעוד מקום שמוכר אוכל שיש בו שמן ועוד שמן מרוקאי לא איכותי, אך בפנים מסתתר קוסקוס פשוט וטעים. קוסוקוס שבדיוק כמו המדלן של פרוסט, אוגר בתוכו את כל זיכרונות הילדות. אימי טעמה ממנת הקוסקוס הקדושה וחיוך התפרש על לחייה. היא כמעט הצליחה לסיים את הצלחת כולה, הישג בלתי מבוטל לאשה צנומת ממדים שאוכלת בהיחבא כמו כל אמא מרוקאית טובה. הרגע המדליאני התרחש לאחר מכן כאשר המוכר זיהה אותי ופנה אליה בברכת שלום. בגאווה גדולה הצגתי לו את אימי והם עברו למרוקאית שוטפת ומעולם לא ראיתי את אימי כה בטוחה בעצמה, כאילו למילים שלה יש כוח ומשמעות. 

בשפה העברית אימי תמיד תישאר המנקה משדרות המתקשה להבדיל בין זכר ונקבה ומשבשת ומסכלת אותיות ללא הבחנה. בערבית מתנגנת נראה שהיא ממוללת דברי פילוסופיה ויודעת לנגן ולפרוט על המילים בעדינות רבה. 

האם אימי נהנתה בפריז? אני חושב שכן.

פריז מאפשרת להנכיח את המודחק הישראלי של חיים אחרים, חיים של אחרים. בכל פעם כשאני מגיע לישראל, אני מנסה לעשות את אותם הדברים בדיוק כמו בפריז ומגלה בכל פעם שזה בלתי אפשרי. ללכת לפארק ולקרוא ספר ביום קיץ כאשר הזבובים עטים עליך וקשה לך לנשום מהחום, זה בלתי אפשרי. לשבת על ספסל עם סנדויץ' או מאפה מהמאפייה זה לא בלתי אפשרי, זה פשוט יקר מאוד וכמעט לא קיים. לשבת לשתות בירה בשעות אחר הצהריים כאשר רוב בתי הקפה מוכרים אך ורק קפה ועוד קפה ועוד קפה, זה בלתי אפשרי ונראה לעולם כבלתי אחראי. ללכת למוזיאון? גלריה? להסתובב ברחובות היפים של העיר? אנחנו תקועים בעולם בלתי אפשרי שאירופה הפכה להיות החיים שיכולו להיות לנו. מה שמדהים שזה לא הגשר או הקתדרלה שמרטיטה את ליבנו, זה האיש הזה, היושב עם הספר וכוס הבירה באמצע היום. איך זה קשור לאימי? לרגע אחד היא הייתה האיש הזה. 

שי סומק 

| 3 תגובות

מה יאמרו הגויים?

לפני שבוע פרסמתי פוסט על הסדרה ‘משפחת זגורי. הפוסט הזה הפך להיות הפוסט הנצפה ביותר שלי וקיבל את מספר הרב ביותר של השיתופים. אבל לא רק אצלי, הרשת הוצפה בשבועיים האחרונים בכתבות, מאמרים וניתוחים על הסדרה הזו, רובם לא אוהדים, משני הכיוונים. אך על דבר אחד אי אפשר לחלוק- התרומה של מאוד זגורי לשיח הציבורי הישראלי היא בלתי נתפסת וצריך להצדיע לו על זה.

התגובות של הביקורות האשכנזיות לא מעניינות אותי בכלל ולא אדבר עליהן כאן. מה שיותר מעניין הוא התגובות של ׳המזרחים׳ לסדרה, ובראשן- המילה סטריאוטיפ. הדמויות כולן הן סטרואוטיפ, אמרו לי המזרחים שהתנגדו לסדרה, אי אפשר להציג את המזרחים בצורה חד ממדית כזו. אמצעי ההבעה של התסריטאי והבמאי לא משקפים מזרחיות והסדרה עצמה עמוסה בגזענות ובמבט של מזרחי ששונא את עצמו. 

הייתכן בעצם שמשפחה לא מתפקדת שבה האחים צועקים ללא הפסקה היא בעצם ייצוג גזעני של המזרחיות? 

המבט 

הבלוג שלי, שהיה פעיל בשלוש שנים האחרונות, עמוס בפוסטים על הזהות שלי. לא ידעתי בתחילה על מה אני כותב, אך במבט לאחור אני מבין שבמשך השלוש שנים האחרונות התעסקתי רבות בזהות שלי כמזרחי, ומה זה בעצם אומר להיות מזרחי. האמת היא שאני לא ממש זוכר מה כתבתי, ואני אף פעם לא הולך אחורה לקרוא פוסטים ישנים שלי. הסיבה מאוד פשוטה- אני שונא את הדברים שאני כותב שבוע לאחר שהם נכתבים. אני חושב שכל דבר שכתבתי בעבר הוא לא טוב, ומה בכלל חשבתי לעצמי? אז גם לא אַפנֶה אף אחד לקרוא פוסטים קודמים שלי. 

אני זוכר שבאחד הפוסטים הראשונים כתבתי על הרגע שבו הבנתי שיש אשכנזי, ושהוא חושב שהוא גבוה יותר ממני. הייתי בן 13, אולי 12, קצת לפני פסח של שנת 89 או 90. אימי קיבלה תלושים לחג מהעבודה שלה. בזמנו הם היו תלושים מאוד יקרים בשווי מאה אחוז, והם התחלקו בין הסופרמרקט לבין המשביר לצרכן. כל שנה אותה התרגשות- להיות בסופרמרקט ולא בשוק, וללכת למשביר לצרכן. אימי תמיד רצתה ללכת למשביר לצרכן בראשון, אבל אני לחצתי ולחצתי עד שהיא הסכימה להגיע לדיזינגוף סנטר. זה לא היה קל, היא רצתה ללכת למשביר הישן שהיה ברחוב אלנבי פינת מקווה ישראל, ולאחר שלחצתי עליה היא הודתה שהיא לא יודעת איך מגיעים לסנטר מתחנה מרכזית. 15 קילומטרים מלוד ואימי לא ידעה מה זה קו 5. 

הרצון שלי ללכת עם אימי למשביר לצרכן לא נבע מהרצון לעזור לה, אלא מהרצון לקנות ג׳ינס ליוויס אמיתי ולא חיקוי מהשוק של לוד. כדי למלא את המשימה הבלתי אפשרית הזו, אחרי הכול ג׳ינס ליוויס ינגוס בחצי מהתלושים שלה, הייתי צריך ראשית לעזור לה עם כל הקניות של החג ושנית לשכנע אותה בכל הדרכים האפשריות: טיפול בשתיקה, צעקות, רגשות אשם, בכי; והנשק הגדול מכולם: שביתת רעב. 

כל חג זה הצליח מחדש ובשנת 1990 השגתי את סמל הסטטוס הנכסף- ג׳ינס ליוויס 501. סופסוף אוכל לעמוד מול ילדי העשירים של רמלה (כן, יש דבר כזה) ומול ילדי העשירים של בית חשמונאי ולומר, גם לי יש. אימי לא רצתה למנוע ממני דברים חדשים חלילה, אבל גם היא רצתה להשוויץ, גם היא רצתה משהו שיש בבתי כלבו עם מזגן ולא מהשוק של לוד. האובייקט הזה היה ג׳ינס בשבילי, ובשבילה הוא היה מצעי כותנה מצרית סרוגה. אימי כל כך אוהבת מצעים, והמתנה שהענקתי לה לפסח לפני כמה שנים- כרטיס אשראי לגולף כלי בית, שימח אותה כל כך ומילא את חדר השינה שלה במצעים חדשים ורכים. 

העיקר שהיא שמחה- ילדים מזרחים נוטים לשכוח שאמא שלהם היא גם בנאדם בדיוק כמוהם, ולא רק משרתת במשרה מלאה שתעשה כל מה שמבקשים ממנה. 

חיכיתי עם אימי בתור לקופה, אני אוחז בג׳ינס שלי והיא אוחזת בחבילת מצעים ובאגרטל, היא ציפתה לקנות יותר דברים, ותוך כדי שהיא מחשבת כמה היא צריכה להוסיף, ומלמלמת איומי סרק, ׳אתה בחיים לא בא איתי יותר, זהו! פעם הבאה אני הולכת לבד למשביר בראשון!׳ אני בוחן את הבשמים ומפנטז על הבושם הראשון שיהיה לי בקנייה הבאה. בעודי בוחן את הבשמים ומתיז ניחוחות על היד, חשתי במבט קשה מאחורי גבי, משל היה סכין חדה, להב מושחז היטב מעל ראשי. הסתובבתי וראיתי אותה, אישה מרשימה, גבוהה, לבושה בקפידה, שיערה מסודר, אוחזת במראת קוסמטיקה קטנה. לא הבנתי מדוע היא מגיעה למשביר רק בשביל מראה, הרי למשביר מגיעים לעשות קניות! היא המשיכה לנעוץ את מבטה ולא הפסיקה עד שברכתי אותה לשלום. ׳לא ידעתי שאפשר פשוט לפתוח כל בקבוק בושם ולנסות אותו, חשבתי שקודם צריכים לשלם עליהם׳ היא ענתה לברכת השלום שלי. 

אהה, זה? לא, זה טסטר, כדי שנדע מה הריח של הבושם לפני שקונים, אחרת איך נדע? עניתי לה. היא לא ענתה לי עוד, הביטה בי שוב ואז הסיטה את מבטה. 

אבא איבגי 

׳נכון שאיבגי ממש דומה לאבא?׳ אמר לי אחי, ותרם את חלקו לדיון ב׳משפחת זגורי׳. לגמרי עניתי לו. ׳קראתי את הפוסט שלך ופחדתי שתתחיל לדבר על אבא׳. והוא בהחלט צודק אחי, לדבר על אבא שלי זה לעשות פאדיחות, זה לגרום לאנשים לרחם עלינו. אז אין טעם לדבר עליו, אני אמנם אוהב לחשוף אך אין צורך להציע את כל עברי על דוכן בשוק פרוץ. 

אושוויץ ומימונה 

הרב פרופסור הרטמן כתב לאחר מלחמת לבנון הראשונה מסה קצרה מאוד בשם ׳בין אושוויץ לסיני׳, שבה הוא קורא לזנוח את המכנה המשותף הטראומטי של החברה הישראלית- אושוויץ, ולהתחיל לכונן חברה על מכנה משותף חיובי- מעמד הר סיני. 

חשוב לזכור, כי העם היהודי לא נכנס היישר מיסורי מצרים אל ארץ ישראל. תחילה באנו אל־סיני , נכנסנו בברית עם הקדוש ברוך הוא ונשבענו אמונים למצוות. בילינו שנים במדבר להשליך מעל גוינו את מעטה העבד המיוסר. רק לאחר שהתגברנו על הזכרון המשפיל של עבדות ושל נגישות, ולאחר שהבנו כי נקראנו להיות עדיה של מלכות ה׳ בהיסטוריה — רק אז באנו אל הארץ. זכר סבלות מצרים נמזג בתוך הדרישות הנורמטיביות של ברית סיני. מעולם לא התמקדנו בסבל במנותק מהשלכותיו המוסריות והנורמטיביות. הסבל היהודי לא הוליד רחמים עצמיים אלא רגישות מוסרית ; ״ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים״ . אושויץ — כמו כל שאר הסבל היהודי לדורותינו — חייבת להיקלט ולהתפרש בתוך המסגרת הנורמטיבית של סיני . נתאבל לעד בזכרנו את אושויץ. אך נבנה חברה חדשה בריאה בזכרנו את סיני.

סטריאוטיפ 

בביקורת שלו על משפחת זגורי, רועי חסן טען שהסדרה מלאה בסטריאוטיפים זולים והוא מתעצבן לצפות בה אך יחד עם זאת מחכה לפרק הבא. 

׳אמנם יוצר הסדרה הוא מזרחי שמביא את סיפור משפחתו כביכול, אך המוציאים אותה לפועל הם במאי ותסריטאים אשכנזים שההיכרות שלהם עם המשפחה המזרחית היא שטחית וסטריאוטיפית. הדבר ניכר בעיקר בדינאמיקה המזויפת בין בני המשפחה, בשימוש המאולץ (לעתים קרובות) בשפה המרוקאית ובליהוק, שבחלקו מוצלח ובחלקו בלתי נסבל ממש. וזה עוד בלי לדבר על התוכן הסטריאוטיפי של אח קטין ואח בגיר שהם סוג של עבריינים, אבא אלים וגס שלא מתעניין בחינוך ילדיו, דודה מכשפה וכו’.׳ 

ומה בלתי נסבל וסטריאוטיפי? במשך תקופה ארוכה גדלתי עם עוד ארבעה אחים ואחיות בחדר אחד, וכדי שישמעו אותנו, היינו חייבים לצעוק. אבי אכן היה אלים וגס ומעולם לא התעניין בחינוך ילדיו, וגם סבתא שלי, וחלק מהדודות שלי היו מכשפות. אפילו אני יודע כישוף או שניים. מר חסן, האם אני סטריאוטיפ? אביו של בן זוגי עזב את הבית והשאיר את אימו לגדל את שלושת ילדיה ללא מזונות, תוך כדי שהיא הופכת שולחנות בביטוח לאומי- האם גם בין זוגי סטראוטיפ? 

או אולי מר חסן, אולי אתה בעצם לא מכיר מזרחים? יותר גרוע, אולי אתה רוצה לראות מזרחים שאשכנזים יכולים לעכל? 

בשיר המפורסם שלך במדינת אשכנז ציינת את כל מה שאתה בפני האשכנזי:   

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מֻפְלְטָה

אֲנִי חַפְלָה

אֲנִי כָּבוֹד

אֲנִי עַצְלָן

אֲנִי כָּל מָה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם

כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן

אֲנִי הַהֶרֶס

הַחֻרְבָּן

הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן

הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה

בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט

אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים

וּקְמֵעוֹת

אֲנִי עַרְס

אֲנִי יָאלְלָה

כַּפַּיִם

וּמוּזִיקָה זוֹלָה

תַּת־תַּרְבּוּת

תַּת־רָמָה

אֲנִי שֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ

וְקוֹץ בַּתַּחַת

אֲנִי שַׁקְרָן

הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר

וּמֵתָה מִזְּמַן

אֲנִי לָקְחוּ לִי שָׁתוּ לִי

אֲנִי סְתָם בַּכְיָן

אֲנִי עֶצֶם

בִּלְתִּי מְזֹהֶה

תָּקוּעַ לְךָ כָּאן.

והוספת בסוף השיר: 

לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק

וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שׁל נָתָן זַךְ

וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת

עַד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה

אִם תְּגָרְשִׁי אוֹתִי אֵלֵךְ.

רַק אַל תִּקְרְאִי לִי בְּשֵׁמוֹת

הֵבַנְתְּ?

אם כך, אני יודע מה אתה לא, אך מה אתה כן? 

בל יהיה זה חלילה פוסט שתוקף רק את רועי חסן, אני לא מכיר אותו אישית ואין לי כוונות לפגוע בו כאדם. אך משהו החל לצרום בתגובות המזרחיות של המזרחים החדשים. מאור זגורי טען שהוא לא חווה קיפוח- יכול להיות שהוא חי בתודעה כוזבת, יכול להיות שהוא לא מראה סולידריות עם אחיו המזרחים. אך האם הוא מחויב לעשות זאת רק בגלל שגם הוא מזרחי? 

מאור זגורי עשה את המעשה האמיץ ביותר שמזרחי יכול לעשות— הוא סיפר את סיפורו ללא העין האשכנזית, ויתרה מזו, נראה שלא אכפת לו מה יאמרו הגויים, שבמקרה הזה הם האשכנזים. 

המבט הזה של אותה אישה אשכנזייה שחדר אל תוך ליבי, ליווה אותי יום אחר יום, הוא היה אות קין שנצרב על מצחי- מאותו רגע כל פעולה שלי לוותה במבט של האישה האשכנזייה הזו. כל הכינון הסובייקטיבי שלי לווה ברצון שלי לרצות אותה. להסביר לה שאני לא מה שהיא חושבת שאני, אני אדם מנומס, אני קורא פילוסופיה, אני שומע מוזיקה קלאסית, אני יודע שפות, הייתי בכל כך הרבה מדינות- אל תביטי עליי ככה. אני זוכר את הפעם הראשונה שקניתי בושם מכספי שלי, בביקור הראשון שלי בחו״ל שכולו מומן מעבודת יזע שלי, הייתי כמעט בן 18 וגם שם היא הייתה, בוחנת אותי, רוצה לראות אם אני אכן מנומס כמו שאני אומר שאני. 

וגם אני כעסתי על מזרחים שטוענים שאין יותר גזענות כלפיהם, גם אני טענתי ועדיין טוען שמה שנעשה ליהודי ארצות האסלאם בישראל, היה לא פחות מאשר שואה תרבותית. אושוויץ שלנו הוא עיירות הפיתוח, המעברות, עמידר, עמיגור וביטוח לאומי. הוא ההוצאות לפועל, שיכונים מתקלפים, אוהלים וייצוג עילג בטלוויזיה. אך אני לא אתן לזה עוד לכונן אותי וכעת אתכונן ללא המבט האשכנזי. 

לכתוב שירים כמו השיר ׳במדינת אשכנז׳ בעיתון הארץ, מעוז האשכנזיות, אינו מעשה רדיקלי, אלא בדיוק ההיפך- הוא מעשה שמרני שנועד לקבע את המבט האשכנזי ולהמשיך לכונן את המזרחי דרך עינו של האשכנזי. 

שנים רבות אחרי המקרה עברתי לגור בתל אביב, ברחוב מודיליאני מאחורי כיכר רבין, באזור שתיים של תל אביב, שכונתם של הדור השלישי של הבורגנים האשכנזים. כשאימי באה לבקר אותי עם אחותי וביתה, היא דאגה להיות הכי שקטה שהיא יכולה. כשהאחיינית שלי דיברה בקול רם, אימי מיד השתיקה אותה ואמרה לה שכאן זה לא לוד, ׳כאן הם כולם אשכנזים, אל תעשי בושות׳, היא אמרה לה. 

אמרתי לאימי שיש לי שכנה אשכנזיה שבִיתה גרה בכפר שמריהו והצרחות שלהן כשהן רבות יכולות לגבור על שכונה שלמה בלוד. אימי סירבה להאמין לי שיש דבר כזה, אשכנזי שעושה רעש. אני מבין את הפחד שלה, אני מבין את החשש של אחי. אנחנו לא רוצים שיחשבו עלינו מה שחושבים עלינו, ואנחנו מנסים לעשות הכול כדי שיחשבו שאנחנו כל מה שהם לא חושבים עלינו. חלקנו משנים את שמות המשפחה שלהם, כך עשה אחי, חלקנו צועקים כמו רועי חסן וכמו הגרפיטי המפורסם של מהומות המהגרים בצרפת בשנת 2005 ׳צרפת, אני אזיין אותך עד שתאהבי אותי׳. 

אך כל הפעולות האלה רק ממשיכות להעמיק את האושוויץ שלנו והגיע הזמן לחזור למעמד הר סיני שלנו. הבעיה היא שאין לנו מעמד הר סיני, במשך כמעט שבעים שנה הסתובבנו במדבר בחיפוש אחר מים והמעט שיכולנו לייצר טבע באוקיינוס הרעל האשכנזי.  אפילו השפם, הזקן ושרשרת הזהב של המזרחי החדש לא היו אפשריים אלמלא ההיפסטרים האשכנזים של תל אביב לא היו מאמצים את הלוק הזה קודם. אפשר להתווכח על זה, אך כך אני מרגיש לפחות במקרה האישי. אלמלא העובדה ששפם הפך להיות סממן היפסטרי ולא ערסי אז לא הייתי מגדל אחד, והאל יודע ששנים חלמתי על שפם ולא העזתי כי לא רציתי שהאישה האשכנזייה מהמשביר תחשוב עליי דברים רעים יותר. 

והנה אביאל זגורי, הגיבור בסדרה, שהחליף את שמו, קורא ספרים, יוצא עם אשכנזייה והפך להיות קצין בצה״ל, שב לביתו ונשאר, לא רק כדי להסיר את הקללה, אלא כדי לכונן את עצמו מחדש- כדי להחזיר לו את מה שהלך לאיבוד. 

באחד הפוסטים האחרונים שלי כתבתי על ההבדל בין אבל למנכוליה. אבל הוא כאב האובדן אך הוא גם מאפשר מבט חדש לעתיד ואפשרות לבנות משהו חדש. מלנכוליה הוא מצב מתמיד של אבל שלא מאפשר בנייה של העתיד. הפסקתי להיות במלנכוליה מזרחית, את מה שמת אי אפשר להחיות, ואני רוצה מעמד הר סיני מזרחי חדש. לצערי, כל עוד רועי חסן וחבריו שולטים בכיפה המזרחית האינטלקטואלית (לפחות זו שנראית על ידי האשכנזים) לעולם לא נצא ממצב המלנכוליה ותמיד נהיה מכוננים על ידי האשכנזי, כי גם לומר שהאשכנזי הוא גזען (ולרוב זה נכון), אינו אלא המשך הביסוס של האשכנזי כנקודת האפס של השיח. 

אז מהו מעמד הר סיני של יהודי מדינות האסלאם בישראל? האמת היא שאני לא יודע כי עוד לא יצרנו אחד כזה, אבל משפחת זגורי היא ההתחלה של שיח מזרחי, ובמובן הזה, מאור זגורי הוא המזרחי החשוב ביותר שחי כיום. 

אז בואו ונמשיך לייצר מזרחיות, נשיר שירים, נכתוב ספרים, נייצר סדרות טלוויזיה וסרטים, ועל הזין שלנו האשכנזי, שיחשוב מה שהוא רוצה. עכשיו הגיע הזמן להפסיק להתאבל ולייצר הווה כדי שהדור הבא, הילדים שנייצר כבר לא יהיו במדבר ויוכלו לראות את עצמם מבלי לפחד ומבלי להתבייש. 

יא חביבי 

נ׳ הוא חבר חדש שלי שאני מאוד אוהב, אלגי׳ראי צרפתי שנולד במארסיי, בן זוגו יהודי חמוד, וביחד, כמו צרפתים טובים, הם מטיילים בכל העולם וכמובן בתל אביב. נ׳ השמיע לא הפסקה את השיר ׳יא חביבי תל אביב׳ של עומר אדם במסיבת יום ההולדת שלו, תוך כדי שהוא וכל חבריו מזמרים את כל המילים. 

אמרתי לנ׳ שבוע אחר כך שהקשר בין תל אביב בשיר לתל אביב האמיתית הוא מקרי לחלוטין ושהדבר האחרון שתל אביב רוצה לעשות הוא להתכונן כבירת האוריינט. חברו היהודי הנהן בהסכמה, וחבר הולנדי אחר אמר שתל אביב בסך הכול חולמת להיות אירופה וזו הסיבה שהוא לא ממש מת עליה. 

חשבתי על זה רבות, האם אפשר בעצם למזרח את האשכנזיות כפי שטבעונים מטבענים את כל המנות המוכרות והאהובות? האם זו הדרך שעלינו ללכת בה? למצוא את האור המזרחי בכל שעל ושעל בנוף ילדותינו? לא להתעצב על האסון אלא סופסוף לחיות? מהי אותה המזרחיות? אני גם לא יודע, אבל אני יודע שלעולם לא נבין כל עוד נרפרף לעבר מבלי להסתכל קדימה. 

נזכרתי בשיר של להקת Carte de Sejour ׳אשרת שהייה׳ שהיכה גלים בצרפת. הלהקה לקחה את אחד השירים המוכרים והחשובים ביותר Douce France, צרפת המתוקה בתרגום גס, שעסק בכינון זהות צרפתית לאומית ומיזרחו אותו. 

׳צרפת המתוקה, מדינה יקרה של ילדותי… אני אשמור אותך בזרעותיי׳. 

׳כן אני אוהב אותך ואתן לך את השיר הזה׳.  

׳כן אני אוהב אותך בכאב ובשמחה׳.  

את השיר הזה, מארין לה פן לא תוכל עוד לשיר.

אני עדיין לא אוהב אותך, מדינת ישראל, מבחינתי את עדיין מדינה רעה, אבל אולי ורק אולי, אם אלמד למזרח אותך וגם אותי, אוכל ללמוד לקבל את קיומך. 

ועל הזין שלי האשכנזים. 

| תגובה אחת

אימפריה- או איך ראיתי את עצמי בפעם הראשונה בטלוויזיה

אני אוהב סדרות טלוויזיה והאמת היא שאני משתדל לצפות בהן ולעקוב אחר החדשות גם אם אין לי הרבה זמן. סדרות טלוויזיה מאפשרות לי להירגע מעבודת המחקר, הן מעניקות אתנחתא קלה, טיול קצר של המוח לחו״ל, אך יחד עם זאת המוח לא מפסיק לנתח אותן. אין סדרת איכות או רדודה, יש סדרה שלא מודעת לעצמה ולאקלים התרבותי שממנו היא צומחת ואותה היא מפרה. אין סדרה טובה יותר או טובה פחות, יש סדרה שמעליבה את הקהל ורואה עדר מטומטם שאמור לצרוך את הפרסומות, או סדרה שחייבת פרסומות כדי לממן את היצירתיות שלה.

אני אוהב סדרות טלוויזיה כי הן מאפשרות הצצה לרבדים העמוקים של התרבות הפופולרית, הן מעצבות ומעוצבות ביחד עם קהל הצופים שלהן. 

אפשר לחלק את סדרות הטלוויזיה לקטגוריות רבות. סדרות שהפכו להיות עמוד התווך של התרבות הפופולרית ולפעמים אף לסממן הלאומי העמוק ביותר, דוקטור הו הבריטית היא דוגמה מצוינת לכך- חייזר שהוא הישות האינטליגנטית ביותר ביקום כולו, שנשאר האחרון מבני מינו ומקדיש את חייו להגנה על המין האנושי, ויותר מדויק, על הבריטים. עם הקסם הבריטי המדויק שלו, המבטא הנון שלאנטי, והחזות הכה אנגלית, הוא מהווה את רוח הזמן הבריטית, מגלם את ההערצה לבריטיות ובאופן סנכריני מבקר מעט את התרבות שמאפשרת אותו והוא אותה. יש סדרות שפונות למכנה המשותף הנמוך ביותר ומטרתן למלא את הרווח בין הפרסומות- בעבר הן היו שעשועונים וכעת הן תכניות ריאלטי. כמובן שאפשר להמשיך ולנתח כל קטגוריה, כל סדרה, כל היבט תרבותי כזה או אחר, אך אני מאמין שמחקרים רבים כבר נעשו ואין טעם לחזור על הידוע. 

אני לא אוהב לעקוב אחר סדרות ישראליות, לא בהכרח בשל האיכות שלהן, אלא בגלל שרובן פונות למכנה המשותף האשכנזי הנמוך ביותר- אי שם בין מצביעי יאיר לפיד לחלק ממצביעי מרצ- ׳עבודה ערבית׳ היא דוגמה קלאסית לכך. לפעמים כשאני כן מביא את עצמי לצפות בפרק כזה או אחר מסדרה ישראלית מסוימת, מיד עולה בי השאלה- איך אימי עוצבה כשהיה רק ערוץ אחד שכל כולו היה בדמותו של האשכנזי הישראלי שכמה להיות אירופאי, ואיך אימי מעוצבת היום בעידן הרב תרבותיות והרב ערוציות? 

לפני שבועיים נפל הפור בטלוויזיה הישראלית ובעולם התוכן העברי- לפני שבועיים עלתה בהוט הסדרה שמבחינתי היא הסדרה החשובה ביותר שנעשתה בישראל בעשורים האחרונים (ואני אומר עשורים אחרונים רק בשל הרצון לא להיות קיצוני עד הסוף) – ׳זגורי אימפריה׳. 

הישראליות, או התרבות הישראלית, הוא מונח מרתק. הישראליות, המפלצת העצומה והכוחנית הזו שיאיר לפיד ניסה לאלף ולרתום עליה את האוכף שלו עם השאלה ׳מה זה ישראלי בעיניך?׳ היא רבת רבדים והרבה יותר גדולה מסך חלקיה. היא ישות מטאפיזית מומצאת, שוות ערך למעמד האל המקראי, שממשיכה לייצר עוד ועוד זהויות בזמן שהיא טורפת אחרות. כל ניסיון לפרק אותה רק יגרום להיווצרות עוד זהויות ולחיזוק מעמדה האמורפי שנוכח בכל מקום. כל ניסיון של מזרחי לכונן את עצמו ללא הצל האשכנזי (או  בעצם הישראלי) רק יוביל למהלך הפוך- ביסוס הישראליות האשכנזית והקצנה של המזרחיות והרחקתה מהישראליות המדומה. 

עוד באירופה 

הישראליות, שנולדה, גדלה וטופחה מזרחה מברלין, עדיין שואבת את קיומה ואת התיקוף שלה מהמושג האמורפי לא פחות- אירופה. במובן הזה יהיה ראוי לייצר חלוקה גסה מאוד של הישראליות לשתי קטגוריות עיקריות שמהן אפשר להמשיך לחלק לעד- הישראלי הרצוי מול הלא אירופאי. הלא-אירופאי יכול להיות כל אדם, גם אם הוא נולד באירופה, הוא הערבי, האתיופית, הרוסי, המזרחי, וגם האשכנזי שלא מרים את הגללים של הכלב שלו בשדרות רוטשילד. במובן הזה, כמו כל מיעוט, הלא-אירופאי מהווה את הרוב באוכלוסייה ומשקף לא רק את הדימוי הלא רצוי, אלא בעיקר מתפקד כקו הגבול בין הישראליות הרצויה של יאיר לפיד וחבריו הנאו ליברלים לבין הישראלי הלא מפותח. הלא-אירופאי לעולם לא יוכל לייצר את עצמו אלא הוא תמיד יהיה מיוצר ומכונן על ידי מי שזקוק לקו הגבול הזה. הטרגדיה הגדולה במשחק הזהויות הזה, היא שהלא-אירופאי בסופו של דבר ייקח חלק במשחק ויפנים את הזהות הזו, בין אם הוא יתקיים על פיה ובין אם הוא יתנגד לה. יחד עם זאת, הלא- אירופאי מהווה חלק אינטגרלי מהישראליות עצמה ובכך הופך להיות סובייקט שמתפצל, מכונן ומתכונן, מיוצר ומייצר- מתפקד כאלמנט ישראלי וכזר בתוך תרבותו. 

1394581_282108565297915_282107248631380_31055_1240_b

למערת הזהויות אין פתח ואין קצה אור. 

עוד חוזר הניגון 

והנה הגיעה ׳זגורי אימפריה׳. מוקדם לומר שזגורי אימפריה שינתה את כללי המשחק, או את האופן שבו מייצרים סדרות בעברית, אך כן אפשר לומר שזגורי אימפריה יצרה בפעם הראשונה שיח מזרחי ללא משפטי תמורה, או תרגום לאשכנזית. 

העלילה בקצרה של זגורי היא שובו למשפחה של הילד שגורש ממנה לפנימייה, בעקבות נדר שנדר לסביו במודע או שלא במודע. הגיבור, שכבר עבר תהליך חברות מחודש על ידי הפנימייה והצבא, חוזר לבית הוריו אדם שונה במעט, ואט אט משנה את התנהגותו ומתמודד עם עברו. 

כמויות המילים במרוקאית ללא תרגום שלחו אותי לא פעם למילון, כלומר לבן זוגי המרוקאי, שהסביר לי את השימושים השונים במילה פ׳סרה. משפטים כמו ׳הלוואי שתמותי בשואה׳ ו׳מי זאת היד והשם הזאתי׳, החזירו אותי לאותו עולם מזרחי שחי בצילה של האשכנזיות וסמליה הבלתי מושגים ואפשריים למזרחים בעיירות פיתוח. אשכנזיות שלעולם לא תאפשר למזרחים להיכנס אליה ולו בגלל העובדה שהם לא חוו שואה. מספר הרב של הדמויות, שכל אחת מהן יכולה לספק חומר לכמה פוסטים או מאמרים, לא מאפשר לי לעמוד על טיבה הסדרה באופן מקיף כפי שהייתי רוצה באמת (אולי אנסה בהמשך לפרט את הניתוח). הבן ה׳מיוחד׳, כלומר זה עם בעיות שכליות כאלה או אחרות, והיחס המזרחי לחריג שכלית, הוא נושא לדעתי שכמעט ולא טופל בתרבות הישראלית, להוציא את הסרט ׳שחור׳. וכמובן שאפשר לדון בכשפים שהם חלק מהשיח המזרחי,  ובנויאנסים הרבים בסדרה (המשפחה איחדה שתי דירות של עמידר לדירה אחת- עניין מאוד מוכר בעיירות פיתוח, שבו משפחה פולשת לדירה ריקה על ידי שבירת הקיר שמפריד בין שתי הדירות ומנכסת לעצמה עוד שטח).

ישראל המוכרת, זו שניבנתה לאורך השנים בסדרות הטלוויזיה, כמעט ולא נראית בסדרה. ישראל באופן כללי היא ישות שחיה לה ברקע, אי שם מחוץ לשכונה, בדמותו של הביטוח הלאומי, הצבא והפנימייה. 

האב, ניצול ספינת אגוז, הגיע בגפו לישראל, אומץ על ידי אב מרוקאי במעברה ובגיל מאוחר יותר התאהב בביתו, כלומר באחותו החורגת והתחתן איתה, דבר שהוביל את האב להתכחש לשניהם. הבן, הדור השלישי והישראלי הראשון היה מחובר לסב, ונדר לו נדר שיחזור לבאר שבע לפתוח את הפלאפל האגדי של הסב. האב, מגלה את הנדר ושולח את בנו אביאל, לפנימייה ובכך יוצר ניתוק של שמונה שנים בין אביאל לאביו בבר. חזרתו של אביאל לבית המשפחה כישראלי חדש בעקבות מות הסב, מעלה את העבר ומכוננת הווה חדש.

דמותו של אביאל היא דמות קלאסית של הגיבור שעובר מסע ומאבק לכונן לעצמו חיים חדשים, ואפשר למצוא את התבנית לדמותו בספרו של קמפבל ׳הגיבור בעל אלף הפרצופים׳ שסופסוף נעשה עמו חסד והוא תורגם לעברית בשנה שעברה. 

המאבק בין הסב המרוקאי, לבן המאומץ שאיבד את הוריו ואת עברו, והנכד, שאימץ זהות חדשה, מעלה שוב ובאופן מרשים את המתח הזהותי המזרחי. הסב, שרוחו שורה על המשפחה בדמות קללה, מניע את העלילה ומושך בחוטים משל היה אל יווני. האב, אבוד ותלוש, ננטש פעמיים, מסמל את דור המדבר המזרחי שמדברים עליו רבות- אנשים ללא זהות, תלושים ועניי רוח שלא מתקבלים על ידי הממסד, הן באופן חומרי והן באופן התרבותי. ואילו הנכד- אביאל, מנותק לחלוטין מדמות אב, שמו אבי-אל, אביו כבר לא קיים, הוא יכול להיות כל דבר, הוא האל עצמו, ואכן, אביאל לא מכנה את אביו אלא פונה אליו בשמו הפרטי- בבר. 

אביאל אף שינה את שם משפחתו מזגורי לגור, דבר שהוביל לגירושו השני מהבית בסצנה מרשימה וכואבת למדי של איבגי ועוז זהבי. סצנה שמלווה בצעקות, דמעות וקריעת חולצה לאות אבל מצד האב. וכאן המקום להחמיא לעוז זהבי על משחק מדויק ועמוק ולהתחיל להתייחס אליו כשחקן ולא כעוד דמות בברנז׳ה. 

אביאל עוזב בבכי את הבית, אימו מחבקת אותו אך לא נלחמת למען חזרתו, וסצנת הפרידה של אביאל מאימו מסמלת באופן מעורר השראה את הקשר בין הגבר המזרחי החזק לבין אימו. את כאב האהבה לאם המזרחית ואת חוסר היכולת להתנגד לה ולהמרות את פיה, לא מפחד מהאם, אלא מאהבה בלתי נשלטת. 

אך הפעם אביאל לא מוותר והוא חוזר לביתו, להילחם באביו, לעשות צדק עם סבו ולהתמודד עם העבר שהוא ניסה למחוק ולעולם לא יוכל. 

האב, באחד המונולוגים שלו, מציין את הסבל שעברו יהודי מרוקו לאחר עצמאות מרוקו ואת הפוגרומים שנעשו בהם: ׳מה שעשו לאשכנזים זה פוגרומים ליהודים מתחילים לעומת מה שעשו לנו… אין ליהודי מה לחפש חוץ מאשר בישראל, או באמריקה׳. 

׳תודה על השיעור בציונות חדשה׳, עונה לו בנו. 

ואכן, זו הציונות החדשה, הציונות המזרחית. ישראל היא לא חזות הכול, היא כאן כדי לדאוג למזרחי, הוא ינסה לעזור לה אך הוא לא מחויב לה, היא לא שלו, והוא לא חייב לשרת בצבא. המזרחי יכול לעבור לאמריקה אם היא לא תספק לו את רצונו, והייתי מעוניין לדעת באמת מה אחוז המזרחים שחיים בארה״ב לעומת אשכנזים. האב השבור יעשה הכול כדי לשרוד, כולל שבועת שקר בקרובי משפחתו שמתו בספינת אגוז וגזילת הכסף של ילדיו, ששניים מהם עדיין בבית הספר וחוסכים פרוטות קטנות בעבודות בייביסיטר- ייצוג אמין לדור המדבר המזרחי של עיירות הפיתוח. 

להיות גיבור

׳מיתוס הוא השער הסודי שדרכו האנרגיות הבלתי נדלות של היקום מתמצקות לביטוי התרבותי האנושי׳, אומר קמפבל. ואביאל הגיבור בעל אלף הפרצופים לא רק חי בסדרה. הוא משקף את הקיום התרבותי, הוא מכונן קיום והוא מספק מודל תרבותי לאימוץ. הוא המזרחי החדש של העידן הישראלי החדש, זה שמחויב להרוג את אביו על מנת לצאת מהמדבר ולקחת את אימו איתו למסע החדש, לנסות להציל אותה, לממן אותה, לספק לה בית טוב יותר; לא פעם כדי להציל את נשמתו האבודה. 

איני יודע מה יהיה סופה של הסדרה המרתקת הזו, אך חשוב לי לכתוב עליה ואמשיך לצפות בה באדיקות. זו הסדרה הראשונה בתרבות הישראלית שעוסקת בנימי הנפש המזרחית החדשה, נפש שלא מוצאת מנוח, ששישים שנות של כינון ציוני לא הצליחו לעצב אותה ולהביא מזור לכאביה.

בורקס שאשכנזים לא יכולים לאכול

הביקורות לסדרה היו לדעתי הססניות במקרה הטוב, לא חכמות בדרך כלל, וגזעניות במקרה הרע. סמדר שילוני הגדילה לומר על הסדרה, לאחר שכינתה אותה, אופרת סבון בורקס, את הדברים הבאים: 

׳כולי תקווה שהעלילה עוד תסתעף ותעמיק (עד כמה שהפורמט מאפשר) ושנינט ועוז זהבי ינצחו את הכל, אבל – איך אומרים לא משנה באיזה עדה? – בחייאת, אם אתם מתכוונים להזיע במזרחית, לפחות שימו מזגן. בכל זאת אנחנו אירופאים ואנחנו עדינים!׳ 

ולסמדר שילוני אומר, מי אמר שהסדרה בכלל מכוונת אלייך? מדוע את חושבת שכל דבר חייב לעבור את הפילטר של האירופאי האשכנזי שחייב מזגן כדי להשתלט על הערבים של המזרח התיכון? ושוב היא מחדדת את חשיבות הסדרה, לאחר שנים שמזרחים היו צריכים לסבול ולהתכונן על פי סדרות כמו ׳הפוך׳, ׳פלורנטין׳ ו׳הבורגנים׳ המאוסה כל כך, הם סוף סוף יכולים לראות את עצמם. 

׳זגורי אימפריה׳, אני מאחל לך להפוך להיות מה שמגיע לך- נקודת ציון בתרבות הישראלית שממנה כבר אי אפשר יהיה לחזור אחורה. ולסמדר שילוני אומר מה שמזרחים אוהבים לומר: ׳אם לא נראה לך אז את יכולה ללכת׳. 

| 2 תגובות

אמריקאי בפריז

מיסים בצרפתית 

השומרים בקונסוליה האמריקאית דיברו איתי באנגלית, ברור שהם ידברו איתי באנגלית, אין להם סיבה אחרת, הרי הגעתי עם הדרכון האמריקאי שלי למחלקה הקונסולרית של ארה״ב בפריז – איזה סיבה תהיה להם לדבר איתי בצרפתית?

אך בכלזאת עניתי להם בצרפתית, אמנם אני אמריקאי, אך עדיין אני אמריקאי בפריז. באופן פרדוקסלי, הפקיד בקונסוליה דיבר איתי על העניינים שאני צריך להסדיר דווקא בצרפתית ולא באנגלית; ואני עונה לו בצרפתית ומדי פעם זורק את המילים האמריקאיות הנחוצות, IRS, H&R Block, I94 וכו', אני מכיר כל טופס, כל צורת דיבור, כל מושג, הרי שנים חייתי ביניכם.

״אתה רוצה להגיד לי שאחרי כל זיוני השכל שלך ואחרי כל אלפי הסטטוסים שלך על מזרחים אתה בעצם אמריקאי? ועוד אמריקאי שחי בפריז? לא, אתה מבין מה אתה אומר לי עכשיו? למה הסתרת את זה?״

ניסיתי להרגיע את חברתי מישראל שבאה לבקר בפריז, צעקותיה, חינניות ככל שיהיו, התגלגלו כרעמים קטנים בגינה החבויה במארה, וניסיונותיה של האישה שישבה בספסל לידינו למשוך את תשומת ליבנו ולהתחנן לקצת שקט על ידי רשרוש מתמיד בנייר העיתון והזזת מבטה לכל הכיוונים האפשריים, עלו בתוהו, ויומה השליו של הפריזאית המבוגרת, שצלחה מלחמות ואת התחבורה הציבורית, הגיע לקיצו.

כן, אני גם אזרח אמריקאי, למעט חבריי הקרובים לא רבים יודעים שאני כזה, גם אני לרוב שוכח את זה; מדי פעם כשאני טס לישראל או למדינות אחרות ואני לוקח את הדרכון הישראלי אז אני מסתכל על הדרכון האמריקאי שלי, מנקה ממנו את האבק, פותח את הדפים הריקים שלו, ומחזיר אותו למגירה. עכשיו כל מי שרוצה לדעת- יודע, אני מחזיק בדרכון אמריקאי, להורים שלי אין, ואיך השגתי אותו זה כבר סיפור אחר לגמרי, אבל זוהי המציאות שלי; במשך 16 שנים אני מחזיק באיזו שהיא תעודה אמריקאית, עשר שנים שאני מחזיק בדרכון עצמו ובאפשרות להצביע (מעולם לא ניצלתי את האפשרות הזו), ובזווית הישראלית- עשר שנים שאני מחזיק בסמל סטטוס ישראלי ובפרוזק הלאומי, יש לי אזרחות זרה, ולא סתם זרה, אני יכול לחיות באמריקה!

אבל אני לא חי באמריקה, וכעת אני גם לא חי בישראל, אני חי באירופה, בבירה של אירופה, בפריז שאני כל כך אוהב. מעולם לא השתמשתי בזהות הזו של אמריקאי, אבל מה יקרה לי בעצם אם אומר בעולם, אומר לעצמי, לצרפתים וכל אדם אחר- אני אמריקאי, אמריקאי בפריז; הנה עוד זהות. אני ישראלי, יהודי, גבר, הומו, מזרחי, דוקטורנט לפילוסופיה, פרנקופיל, ספרדי, יוגי, עכשיו נוסיף עוד אחת, מה זה כבר משנה אחרי הכול?

׳בכל השיעורי מבטא האלה שעשית בניו יורק לא יכולת לבחור מבטא בריטי? זה הרבה יותר סקסי מהמבטא האמריקאי שלך׳ אומר לי בן זוגי.

2014-01-31 09.39.07

האמת היא שזה די נחמד לדעת שיש לי אזרחות זרה, לא שיש לי ממש כוונות להשתמש בדרכון האמריקאי ולחזור לניו יורק או לכל מקום אחר בארצות הברית, אלא לו בגלל העובדה שבישראל אני נחשב בעל סטטוס גבוה. כמה מוזרה היא ישראל- הדבר הנעלה ביותר במדינה הזו הוא להיות בעל אזרחות זרה, אז למה בכלל אנחנו טורחים?

בירה ופן ערביות אירופאית 

אני אוהב לנסוע ברכבות באירופה, במיוחד כאשר הרשת הסלולרית שלי עוברת למצב נדידה, זו פחות או יותר הדרך היחידה לדעת שאני כבר לא בצרפת. בגדול, אני מאוהב ברעיון האיחוד האירופאי, אני יודע שיש לאיחוד הרבה מאוד בעיות ושהוא הופך להיות יותר ויותר איחוד נאו ליברלי שפוגע בזכויות עובדים, במיוחד במדינות החלשות שלו, אך בכל זאת, יש משהו מאוד יפה ברעיון של איחוד מדינות.

אני אוהב לנסוע ברכבת הטאליס, הרכבת שמחברת בין צרפת לארצות השפלה ולמערב גרמניה, אני אוהב את העובדה שמדברים בה בארבע שפות שונות, שהיא עוברת בין ערי בירות וערים גדולות ושהיא מסיעה מליוני בני אדם בין המדינות האלה בסכומים נמוכים יחסית. בדרך כלל אני לוקח את הטאליס לאמסטרדם, אך הפעם נעצרתי בבלגיה, מדינה שמעולם לא טרחתי לבקר, למרות שבריסל ממוקמת בסך הכול שעה אחת של נסיעה מפריז.

נסעתי לכנס באנטרוופן ולשיחה עם המנחה שלי שהרצה בכנס; אנטרוורפן, בירת המחוז הפלמי, מצוחצחת ויפה כמו שרק אירופאים פרוטסטנטים יכולים לעשות ובשל אופיה ההולנדי, היא גם דוברת אנגלית צחה. לאחר השיחה הארוכה עם המנחה שלי שכללה עניינים חשובים כמו ההבדל בין סוס בלגי לסוס גרמני, וההבדלים בין הפלמית לגרמנית ׳אתה יכול לומר על הגרמנים מה שאתה רוצה׳ אומר המנחה הגרמני/ישראלי שלי, ׳אבל בל תשווה שוב בין הפלמית הזו לגרמנית, זו לא אותה שפה!׳; בן זוגי ואני הסתובבנו בעיר היפה הזו, וכאשר התיישבנו בבית קפה שלא היה מבייש אף היפסטר בכל בירה אחרת בעולם, לא יכולתי עוד להתאפק ותפסתי את המלצריות לשיחה, כשבזווית עיני ראיתי איך בן זוגי חופן את ראשו בידיו והיה שמח להעביר את עצמו לכל מקום, העיקר לא לשמוע אותי חופר לפלמיות האומללות ושואל אותן אינסוף שאלות על הקיום הפלמי שלהן.

הן יודעות צרפתית, אך לא זוכרות הרבה, איך? שאלתי אותן, הרי אתן אומרות לי שלמדתן צרפתית ואנגלית בבית הספר במשך יותר משמונה שנים, אם כך, איך אתן מדברות אנגלית צחה אבל מגמגמות בצרפתית, זו הרי השפה הרשמית שלכם כאן. ׳אנחנו לא צריכות לדבר כאן צרפתית, אז פשוט שכחנו אותה׳ הן ענו לי, אבל בריסל חצי שעה נסיעה מכאן, עניתי להן. ׳אז מה?׳ הן ענו, אנחנו לא ממש מגיעות לבריסל, ואם אנחנו מגיעות לשם אז אנחנו מסתדרות איך שהוא׳. ומה עם הוולונים? הקשיתי, כשהם מגיעים לכאן, איזו שפה הם מדברים אתכן? ׳אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה דיברתי עם וולוני׳ ענתה לי אחת מהן.

ובשיחה קטנה, מדינה שעל פניה נראית פשוטה, משעממת וחסרת חשיבות הפכה להיות מושא מחקר מרתק מאין כמוהו- שני עמים, לאומים, אתנוס, כל האפשרויות קבילות, חיים יחדיו באיחוד לא ברור, הדת שלהם שונה, השפה, המנהגים ואפילו המראה החיצוני, ובכל זאת הם חיים ביחד, ולמרות שלבלגיה יש בעיות לא פשוטות, הם הצליחו לייצר מדינה יציבה עם תל״ג מעורר קנאה ומדד פיתוח אנושי ששני רק למדינות סקנדינביה.

בריסל כבר הייתה סיפור אחר, מעין עיר בלימבו בין הולנד לצרפת, קרועה, ומאוחדת, אבודה ומקורקעת, חיה ומנומנמת- הכול בבת אחת, הכול נע במערבולת אימתנית אך שקטה להפליא; עיר מנוגדת וסוערת, אך כל כך מאופקת ושקטה. נהג המונית דיבר צרפתית רצוצה משל היה מהגר, ולאחר תחקור קצר הבנתי שהוא פלמי שחי בבריסל. וכך שוב החל המחקר שלי בבירת האיחוד האירופאי, שחייה בהחלט שזורים באופיו של האיחוד האירופאי- מנומנמת, מנומסת, רבת לאומים ולשונות, ומתחת לפני השטח בוערות להבות ענק ולוחות טקטונים נעים זה לעבר זה, זה הרחק מזה.

והשאלה שעניינה אותי רבות הייתה ללא ספק- לו הייתי מהגר שרוצה להיטמע בבלגיה ולהיות ׳בלגי׳, אם אכן יש דבר כזה, מה הייתי, וולוני או פלמי? אלפי מחקרים, מאמרים וספרים נכתבו בנושא, אבל חשתי שבבלגיה יש עוד זהות חדשה שנוצרת גם היא מתחת לפני השטח- הערבי הפאן אירופאי, כמו היהודי של ניטשה, שהעובדה שהוא חסר לאום ובראש ובראשונה יהודי, הופכת אותו לאירופאי האמיתי היחיד.

רבע מאוכלוסיית בריסל מוסלמית וכמעט עשרה אחוזים מבלגיה כולה, האסלאם מוגדר כדת שזכאית לסבסוד מהממשלה בבלגיה ובכל המדינה כולה קיימים מעל 400 מסגדים. שאלתי את עצמי ללא הרף,  האם המוסלמי המהגר הופך להיות הבלגי האמיתי היחיד בכך שהוא לא וולוני ולא פלמי? האם בעצם העתיד של הזהות האירופאית המאוחדת מתחיל באסלאם הבלגי?

ולו הייתי אני מהגר לבלגיה ומקבל דרכון בלגי, האם הייתי אומר שאני וולוני, פלמי? ישראלי בלגי? יהודי בלגי? מה אני? מי אני? מהי זהותי בארץ המוזרה הזו?

׳בלגיה היא המקום הכי סחי בעולם׳ אמר בן זוגי ברכבת בחזרה לפריז, ׳אם לא הייתה לה בירה הם כנראה היו קופצים לים הצפוני האפור שלהם ומתאבדים׳ הוא חתם.

אבל אם שותים שם בירה כל היום, כל יום, איך אפשר להיות סחים? עניתי לו. אני חושב שבלגיה מקום נחמד, חתמתי בתורי.

׳זה בגלל שאתה אחרי שני ליטר בירה של שמונה אחוזי אלכוהול׳, הוא ענה לי, והרשת הסלולרית סיימה את מצב הנדידה שלה.

תש״ח 

ספרים מנייר לא עושים לא את זה, אני לא אוהב להיסחב עם ספר כבד שתופס מקום ואני לא אוהב את העובדה שאין לי את היכולת לקרוא מתי שאני רוצה ואיפה שאני רוצה (הנה עוד אופי אמריקאי שלי). ואכן, בשנים האחרונות אני כבר לא קורא ספרים מנייר אלא רק בקינדל באייפד שלי שמסונכרן למכשיר הסלולרי הענק שלי, כך אני יכול לקרוא את הספר מתי שאני רוצה ובכל מקום. לאחרונה החלטתי להיפטר מהספרים הרבים שנמצאים בבית בפריז, בדיוק כפי שנפטרתי מדיסקים לפני שמונה שנים; אך לפני שאני נפטר מהספרים האלה אני צריך לקרוא אותם, כל כך הרבה ספרים של 4 במאה וביריד הספרים בבית ציוני אמריקה שקנינו לאורך השנים, כל כך מעט זמן. אני עובר ספר אחר ספר, כולם בעברית, רבים מישראל. והנה העברית, השפה שאני מניח בצד חוזרת למרכז הבמה, כמה פשוטים המבנים שלה, כמה שהיא קומפקטית ונוחה להפעלה, וכמה שהתרבות הישראלית דומה לשפה הזו, צעירה, רזה, חדה.

קראתי את הספר תש״ח של יורם קניוק, קראתי את כאבו ואת ישראל שלו, מדינה שהוא האמין בה עוד לפני שהייתה קיימת אך שהטירוף אחז בה תמיד ורק יורם היה הנורמאלי או המשוגע היחיד בין האנשים. הבנתי את כאבו, את הרצון להקים מקום טוב ואת התוצאה העלובה שלו. אך יחד עם זאת הרגשתי מאוד מרוחק, כאילו הייתי צרפתי שקורא ספר ישראלי, ישראל של קניוק היא לא המקום שגדלתי בו, אני לא חושב שיש ישראל שגדלתי בה, אני גם לא חושב שיש ישראל שאני מעוניין לייצר וליטול חלק בקיום שלה. זה לא אומר שלעולם לא אחזור לישראל, זה אומר שישראל מעולם לא הייתה המדינה שלי.

2014-02-15 17.51.46

הגוף 

שוב אני עושה קורס מורים ליוגה, משל הייתי סטודנט שעושה אינסוף תארים שניים. הפעם קורס מלא מהתחלה ועד הסוף של איינגר יוגה אצל אחד מהתלמידים הבכירים ביותר של איינגר. זה קורס קשה שדורש שלוש תרגול ביום, כל יום וסדנאות של שמונה שעות של תרגול כמעט רצוף אחת לחודש.

הקורס קשה לי, לא בגלל הדרישות המחמירות, אלא בגלל הכינון שלי, הציפייה ממני ברורה- אחת מהמטרות של הקורס הזה היא למחוק כל זהות אחרת או לפחות להפוך אותה למשנית ולהתכונן בראש ובראשונה כיוגי.

איחרתי בכמה דקות לסדנה של השמונה שעות וחיכיתי מחוץ לאולם עד שהם יסיימו את המדיטציה; בזמן הזה בחנתי אותם, את הבורגנים הצרפתים שהופכים להיות יוגים ושאלתי את עצמי אם אני רואה את עצמי אחד מהם, התשובה הייתה לא, לא יכול להיות שאני אחד מהם, אין בינינו שום דבר משותף.

לאחר המדיטציה, המורה ראה אותי מחוץ לאולם וקרא לי להתמקם לידו, ולאורך כל הסדנה הוא נתן את הגוף שלי כדוגמה לסוג של גוף ולצורה שאני מתרגל ואיך התרגול שלי מותאם לגוף שלי. זו הפעם הראשונה שהגוף שלי עצמו עבר כינון, עכשיו הוא שייך לסוג מסוים של גוף של יוגי והדרך שאני פועל וחושב מותאמת לגוף שלי. כמובן שכל גוף שונה וכו׳, אבל בעצם להבין שכל צורת המחשבה שלי מונעת מהגוף שלי היה דבר נהדר שפתח לי צוהר לכיוונים חדשים של התנהגות.

לאחר שלוש שעות תרגול קרה לי הדבר הזה שאני מייחל לו שוב ושוב, יום אחר יום- נעלמתי. כל מה שנשאר מהוויה שלי הוא גופי וגופי בלבד. הייתי בתנוחה, כמה זמן עבר? אני לא יכול להעריך, אך באותו הרגע ממש לא היה דבר למעט גופי. הו הרגע המתוק הזה שמעולם לא יהיו לי מילים לתאר אותו, הו השלווה הבלתי נתפסת הזו של קיום ללא קיום פוליטי, וברגע שהבנתי את זה, כך זה נעלם.

החיים אחרי המוות 

עברו שלושה חודשים מאז שכתבתי את הפוסט האחרון שלי שעסק במלנכוליה ואבל ועל ההבדלים בין מצב אבלות שמסמן את ההבנה שמשהו הסתיים ולא יחזור עוד, לבין מצב המלנכוליה שהוא כאב מתמיד על דבר שאבד וחוסר היכולת להשתחרר ממנו. הפוסט נכתב לאחר תקופה נפשית לא פשוטה ולאחר שבוע שהייתי לבד באמסטרדם, שבוע שבו עיבדתי את החיים שלי ופירקתי אותם לגורמים.

הבנתי שאני חייב להשתחרר מהכאב הזה של חוסר זהות, מתחושת התלישות, להתאבל ולהמשיך הלאה.

עכשיו אני יכול לומר שאני בהחלט ממשיך הלאה, למעלה משנתיים שאני כותב על הזהות שלי, על חוסר הזהות, על הרצון למצוא אותה ועל הכאב של הידיעה של הקיום הפוליטי שלי. הופתעתי מכמות התגובות, והחברים החדשים שהצטרפו אליי בפייסבוק בעקבות הפוסטים שלי רק הבהירו לי כמה כאב קיים בישראל. כמה מלנכוליה יש במדינה הקשה הזו שלא מוכנה לקבל אף זהות ויחד עם זאת לא ממש מייצרת זהות חדשה עם תקווה. קיר הפייסבוק שלי מלא בזעקות שבר וכאב של חוסר זהות, בעיקר מזרחית, ואני אט אט הופך מרוחק יותר, מבין את הכאב אך כבר לא נוטל בו חלק. עכשיו, בחיים החדשים שלי אחרי המוות, אין יותר זהות שאני יכול להתחבר אליה, אני הכול ולא כלום. האם יצאתי מהמשחק? ממש לא, אני נטוע עמוק במשחק, כל מחשבה שלי וכל תנועה שלי היא חלק מהמשחק הפוליטי, אבל אני כבר לא נוטל חלק בתהליך ההזדהות. תאמרו שאני יהודי, אומר כן ואומר לא, תאמרו אני מזרחי, אסכים ואדחה. אני כל מה שאתם רוצים שאהיה ואני שום דבר באותו זמן. אני יכול להיות מזרחי מלוד בדיוק כמו שאני יכול להיות אמריקאי שחי בפריז- כמה מצחיק, מפליא, מורכב ומגוחך.

אך מה הכיף בעולם כזה? האמת היא שאני עדיין לא יודע, אם אין לי זהות שאני יכול להכיל באופן מלא, ואין לי רצון עוד להתמודד עם זיהוי כזה או אחר אצלי, אז מה על אכתוב? מה יניע אותי לחשוב?

אין לי עדיין תשובה לכך, אולי בגלל זה לא פרסמתי דבר במשך שלושה חודשים, אולי זו הסיבה שלא סיימתי לכתוב את עשרים העמודים האחרונים של בעבודת הדוקטורט, אולי בגלל זה מחקתי לא מעט חברים פעילים פוליטיים מרשימת החברים שלי בפייסבוק, אולי בגלל זה אני מתחיל להתעניין בזהות של אחרים יותר ויותר. האמת היא שאני לא יודע לאן ימשיך הבלוג הזה, לא אכתוב עוד על תהליכי הזיהוי שלי ועל הכאב שבחוסר הזהות שלי, מה שאומר שגם הרומנטיות של הכתיבה שלי וכנראה גם הכתיבה האסוציטיבית תלך לאיבוד.

החורף מתקרב לקיצו והפקעות של הצבעונים שקניתי באמסטרדם בחודש נובמבר החלו לנבוט וגבעולים ירוקים מבצבצים מהאדמה הקרה באדניות של הדירה שלנו. קניתי פקעות של צבעונים בכל מיני צבעים וצורות, ערבבתי אותם ואני לא יודע מה יפרח, איזה צבע ואיזו צורה. אולי אז אדע – אולי כשהאביב יגיע ואירופה תסיר את הצעיפים והשכבות אוכל שוב להבין מה נשאר ממני, מה הלך ולא ישוב עוד, ומה צומח ומתחדש.

לכולנו יש ספסל, עץ, רחוב/ ילדות קצרה מדי 

(בווידאו יש אפשרות לכתוביות באנגלית)

| כתיבת תגובה

מלנכוליה הומואית

DSC_0108

יש רגעים בחיים, או בחיי היום יום שבו יש משהו מסוים שגורם להיזכר, זה לא חייב להיות דרמטי ולא צריכים לכתוב שוב את 'בעקבות הזמן האבוד' , פרוסט כבר עשה את זה בשביל כולנו ואף אחד מהאנשים שאני מכיר, אישית או  תקשורתית, לא יכול להיות פרוסט. ובכל זאת, אנו, האנשים שאין ברשותם את היכולת לבטא את החוויה האנושית באופן מדויק כל כך כמו פרוסט, עדיין חווים באופן מתמיד את הזיכרון המכונן הזה: ריח מוכר, בגד ישן, מכתב או חתיכת נייר עם כתב שלנו שנכתבו לפני שנים ונשכחו, או שלט ברחוב. לפעמים אנחנו עוצרים לרגע, נזכרים, מחייכים, מתעצבים, אולי כועסים, לפעמים סתם ממשיכים הלאה.

יש רגעים שהרגע הזה שמעלה את העבר, מצליח לקלף שכבה בחוויה האנושית השברירית הזו שלנו, לפעמים הרגע הזה משנה מחשבה, מזיז מבנה תקוע, לפעמים הוא מעלה את כל מה שרצינו לשכוח. זה מה שקרה לי כאן באמסטרדם. הגעתי אליה בעקבות משבר אישי, שעכשיו אני חושב שאני יכול לומר שהוא העמוק ביותר והכואב ביותר שחוויתי ב36 שנות חיי.

אמסטרדם תמיד הייתה קסם בשבילי, ולעולם לא ארצה לשנות את הדימוי הזה שלה בעיניי. במהלך השיטוטים האינסופיים שלי בעיר שהיא אהבתי הראשונה, וככזו- התמידית, נתקלתי בשלט שראיתי לפני 18 שנה, וכעת כשאני חושב על זה, זה היה בדיוק לפני 18 שנה, פחות או יותר השבוע הזה. השלט הזה עמד בכניסה לבר של הומואים, הראשון שנכנסתי אליו במטרה ברורה, למצוא זיון ראשון ומלא עם גבר. היו לי כמה מגעים מיניים לפני כן והייתי גם בכמה בארים בתל אביב, אבל כאן באמסטרדם זה היה שונה, כאן חציתי את הרוביקון.

הייתי נחוש באותו ערב קר לעשות את זה, להיות הומו. בזמנו כשהבר היה פתוח, התנוססו ארבעה דגלי גאווה ושלט נאון כחול הבהב הבטחות, אני זוכר כעת שהסתובבתי מסביב לבר ארבע פעמים עד שאזרתי אומץ ונכנסתי אליו. אף אחד לא עצר את עיסוקיו והסתובב להסתכל מי נכנס, אף אחד לא הצביע עליי או ראה בי משהו לא ברור, הייתי פשוט עוד אחד מהקהל. והרגע הזה היה אחד מהרגעים שיכולתי לראות את המבט של עצמי, לצאת מהקליפה שלי ולראות אותי, כמה בעתה הייתה בי אז.

'תרצה לראות את התפריט שלנו?' שאל אותי הברמן. וודאי, עניתי לו, חושב שזה סוג של פאב שמגיש אוכל כמו בתל אביב של שנות התשעים.

18 שנה עברו מאז וכעת אני יושב באותו בית קפה שבו ישבתי לפני שהלכתי לבר ההוא, אני זוכר איך ניסיתי לאגור כוחות, איך חברי הטוב ביותר באותה תקופה עודד אותי ללכת לשם, לחקור ולגלות את עצמי. אני זוכר את הפחד, החרדה, את המקלחת לפני, הכול כאילו היה אתמול. בית הקפה לא השתנה, אותם רהיטים, אותו תפריט, אותה הולנדית. הכול אותו דבר ובעת ובעונה אחת הכול שונה.

ובחזרה ל1995, התפריט לא היה תפריט רגיל של אוכל או של משקאות אלא תפריט של גברים עם תמונות שלהם בעירום, מידת איבר מין והעדפות במיטה. אני קפאתי מול התפריט, אני עדיין זוכר את הרגע כאילו הוא מתרחש עכשיו. נשענתי על הבר ובחנתי את הגברים ושתקתי, אחרי כמה רגעים ארוכים ומביכים הברמן הפך חסר מנוחה, 'האני, זה לא מגזין, את מי אתה בוחר?' עניתי לו שזו הפעם הראשונה שאני רואה דבר כזה וזה מאוד מוזר לי. 'אתה לא הומו?' הוא שאל, 'אתה לא מכיר את אמסטרדם?'

'תעזוב אותו בשקט', צעק קול מהאפילה והציל אותי מהחור השחור שהברמן חפר לי. אני זוכר כל פרט ופרט של הבחור ההוא, אני אוכל לזהות אותו גם היום מתוך קהל של אלף איש, באותו לילה הוא היה המשענת הכי טובה שיכולתי לייחל לה.

'לואיס, קוראים לי', הוא אמר, 'אתה בבר של האסלרים, זה אומר שאנחנו נערי ליווי, אתה בוחר מישהו בתפריט, משלם בקופה ומפנים אותך לחדר של מי שביקשת, אבל לא נראה לי שזה מה שאתה רוצה'. באותו רגע הוא היה האדם היפה ביותר שפגשתי.

לא, עניתי לו, אני מחפש בר של הומואים, אני…

הוא הבין מיד, גילי הצעיר ותמימותי הסגירו אותי ולא השאירו שום מרווח לטעות, אני מחפש גבר שיגאל אותי מבתוליי ויכניס אותי לעולם הזה של ההומואים. ברוך הוא הסביר לי על הבארים השונים בעיר ועל הטיפוסים השונים שמאכלסים אותם, הוא סימן כל אחד מהם במפה ולימד אותי על קבוצות שונות של הומואים ואפילו על אמצעי מניעה. וכל הזמן הזה הרגשתי שהוא רוצה להיות זה שיעשה את זה, ואני כל כך רציתי שזה יהיה הוא, שהוא יחבק אותי קודם, יאמר לי שהכול בסדר ושזה מרגש ואז יכניס אותי לעולמו, אבל המיקום שלו והמיקום שלי מנעו מהדבר ששנינו רצינו לממש.

18 שנה עברו מאותו לילה שסופו היה כניסה אל העולם שאני חי בו כעת. באותו לילה, ההוויה שלי השתנתה, הפכתי למשהו אחר, אותו לילה לקח ממני משהו שמעולם לא יכולתי להתאבל עליו ונתן לי משהו שנשאר איתי עד היום- מלנכוליה.

אני לא מאמין גדול בפסיכולוגיה, אך פרויד דיבר על ההבדל בין אבל למלנכוליה. אבל הוא מצב שמצריך הבנה של האובדן ואילו מלנכוליה היא דיכאון מתמיד שבו אין אפשרות אמיתית לקבל את האובדן. ההבחנה היפה הזו,  החלה תופסת משכן קבע במחשבה שלי ואיפשרה לי להבין את התהליכים שהעברתי את עצמי במהלך חיי.

חשבתי על כך שההבחנה הזו יכולה להיות מולבשת על הרבה מאוד דברים בהוויה האנושית. במהלך הימים האחרונים שלי כאן באמסטרדם, החלטתי ללמוד מעט על ההיסטוריה של ההולנדים. גיליתי שהם היו שבטים נודדים שעלו במעלה הריין, בורחים משבטים גרמנים, מחפשים מקום להיאחז בו ומצאו את פיסת האדמה הגרועה ביותר באירופה. לא יפה, מלאה בביצות, קרה, אפורה וגשומה תמיד. בנוסף לכל נתוני הפתיחה הרעים שלה, חלקת האדמה הזו הייתה במיקום אסטרטגי בין המעצמות השונות באירופה ונכבשה תדיר.

חשבתי על כך שאולי גם ההולנדים נמצאים במצב של מלנכוליה מתמיד, אך הבנתי שלא. למרות כל הנתונים הגרועים האלה, הם הצליחו להקים חברה טובה בסך הכול, ואת הנתונים השליליים הם הפכו לתכונות אופי מעוררות קנאה והערצה: הם מהנדסים מעולים, פרקטיים, חרוצים, וכל כך מחוברים למציאות ולבנאליות של החיים. הקושי הפך ליתרון, והאדמה המקוללת הפכה להיות המכנה המשותף הטהור ביותר.

אולי הניתוח הזה רומנטי מדי ולא מעוגן בתיאוריות פוליטיות כאלה או אחרות, אבל מי רוצה להסתכל על החיים רק דרך מבני כוח?

אני מתרגל יוגה מעל 14 שנה, כאן באמסטרדם הופתעתי לטובה, בפעם הראשונה בחיי ראיתי מורה ליוגה בכירה שאינה לבנה, אלא בת או נכדה של מהגרים- כנראה סורינאמית או הודית, אך זה לא משנה, כי היא הייתה הולנדית. היא אפילו אמרה באמצע אחת התנוחות הקשות את מה שאני אומר תדיר: צריך להתכונן לתנוחה באופן האופטימלי ביותר, הכניסה לתנוחה מראה את ההבנה שלנו על התנוחה. היא הוסיפה לזה משפט הולנדי עתיק שלמדתי בפעם הראשונה בשיעור איתה: 'התחלה טובה היא כבר חצי הדרך'.

ואיך הייתה ההתחלה שלי באותו לילה קר, שחור ורטוב? הלילה ההוא באמסטרדם היה לילה של אובדן שהייתי צריך להבין כבר אז, אבל מה ילדים בני 18 כבר יכולים להבין? בלילה ההוא הייתי צריך להתאבל על משהו שעזב אותי ולא יחזור עוד- הייתי חייב לוותר על עבר שמעולם לא היה לי, על ילדות אבודה של ילד שגדל בלוד למשפחה שבורה וענייה ומעולם לא הבין שיש חיים אחרים, טובים יותר.

אבל לא התאבלתי אלא נכנסתי למלנכוליה, לתהליך עצבות ולחוסר רצון להיפרד ממה שכל כך רציתי ומעולם לא היה לי- עבר.

והנה עוד זיכרון עולה בי: בבית הכנסת ההומו לסבי בניו יורק נאמר לא פעם שהומואים ויהודים הם מיעוטים מאוד דומים, לשניהם אין מדינה, בשתי הקבוצות יש המון תתי קבוצות אחרות ושניהם נודדים במדבר מייחלים למים. אך בעוד ליהודים יש מדינה, להומואים מעולם לא הייתה והם ממשיכים להיות במלנכוליה על דבר שמעולם לא היה להם, ואין ביכולתם להיפרד מחוסר העבר ולהסתכל אל העתיד. אבל אולי עדיף שאדבר על עצמי ואנסה לא להשליך אינטואיציות אישיות על מבנה פוליטי.

הרבה עצב יש בחיים של הומו, הרבה מאוד בדידות וכאב, ניכור וקור. החל מהמסע הראשוני של יציאה מהארון שכמעט תמיד מאופיין בבדידות וכלה באפליקציות השונות של מציאת זיון/אהבה. כל כך הרבה מלנכוליה, כל כך מעט אחווה.

הולנד הייתה המדינה הראשונה בעולם שאישרה נישואים של הומואים ובכך נרמלה לחלוטין את המערך הפוליטי ההומו לסבי. טקס הנישואים הראשון נערך בעירייה על ידי ראש העיר היהודי של העיר- סוגר מעגל בין שני מיעוטים  ללא עבר ושסבלו בכל מקום שבו הם היו.

החל משנת 2000, השנה שהולנד אישרה את הנישואים, החל תהליך של סגירת מקומות של הומואים. אני לא יודע אם זה קשור, אם זה בגלל הטכנולוגיה או תנאים כלכליים כאלה או אחרים, כנראה זה הכול ביחד. אבל שני התהליכים האלה הובילו לנרמול מוחלט של הומוסקסואליות, שהפכה להיות דבר כה טבעי שאפילו ר', המארח שלי וחברי הטוב, גבר מאצ'ו סטרייט לחלוטין, יודע מהי המשמעות של בר של דובים ומדבר איתי על מערכת היחסים שלי ועל ההעדפות המיניות שלי באופן נורמלי, שאותי הפליא ועדיין מפליא.

'ככה פותחים את הבירה, עם המצת, לא צריך פותחן' הוא אומר לי. 'מה זה קשור לזה שאתה הומו? כל החברים ההומואים שלי פותחים בירה עם מצת, בוא תלמד, אתה צריך ללמוד איך לפתוח בירה בתנאי שדה'. הוא לא מבין למה אני מחייך ומחייך יחד איתי.

עם השנים המלנכוליה שלי הפכה להיות מלנכוליה של מהגר, בהולנד, בניו יורק, בצרפת וגם במדינה שלי. של אדם שנמצא לא כאן ולא שם, ששורשיו אינם אלא שורשי השמים, וכל אשר יש לו הן כנפיים עייפות כל כך שרוצות מנוח. שנים של חיי כאב על אובדן שאני לא מוכן לקבל.

במוזיאון אמסטרדם, בתערוכה הקבועה 'הד.נ.א של אמסטרדם' יש ציון דרך בהיסטוריה של העיר- נישואים של הומואים. בתוך אקווריום זכוכית נחו להן שתי טבעות זהב מלכותיות ותמונה של זוג הומואים מרימים את ידיהם וצוחקים צחוק רם. הזוג הזה חי שלושים שנה ביחד והיה הראשון להינשא בהולנד, הם החליטו לעשות אמירה פוליטית עם ניחוח הולנדי: לאחר שראש העיר הכריז עליהם כזוג נשוי, הם הוציאו את הטבעות מאצבעותיהם, אמרו לקהל שאלה טבעות מזויפות שהם קנו בחנות צעצועים, והראו לכולם קעקוע של טבעת על האצבע שלהם.

'הטבעות היו חלק מהם כבר שלושים שנה' אמרה הכותרת 'ובכך האהבה שלהם ניצחה את החוק', אמרה הכותרת המשנית. הם כנראה עברו את שלב האבל בהצלחה.

למחרת קרה עוד דבר שהזכיר לי פרט בחיים ששכחתי, ראיתי את החולצה הזו וזיכרון עצוב כל כך עלה והקפיא אותי, העיף אותי הרחק למחוזות נשכחים. IMG_0524

קצת פחות משנתיים עברו אחרי הלילה ההוא באסטרדם ושוב מצאתי את עצמי בעיר הזו, הפעם מנסה להגר אליה. לפי 16 שנים אני עשיתי את החולצות האלה. עבדתי בסרט נע במפעל קטן של ישראלי ששנא את אשתו ההולנדית וקילל אותה כל הזמן בעברית בפנים שלה, ועם מהגר אפריקאי ששמר על העבודה כאילו הייתה תואר אצולה והיה אחד העובדים הכי טובים שמישהו יכול לאחל. במשך שמונה שעות ביום עבדתי על סרט נע, מכניס חולצות לשבלונות, בוהה על המכונה מדפיסה אותן, נכנס לעבודה בחושך ויוצא מהעבודה בחושך. 13 גילדן לשעה ואני בן 20.

בחנות הזו, 16 שנים אחרי, הבנתי כמה דברים עשיתי בחיים שלי, כל כך הרבה שרבים מהם אני כבר לא זוכר. אני מכיר אנשים שאומרים לי שהם מקנאים בחיים שלי, טוענים שעשיתי כל כך הרבה. אבל אני לא מאחל את החיים שלי לאחרים, האמת, במבט לאחור, הייתי מוותר על הרבה מהם, הם היו מלאים בסבל, כאב, מלנכוליה. אבל הם לימדו אותי דבר או שניים. ואני חושב שהגיע הזמן שאיישם כמה דברים ואפסיק לפחד.

הבר עצמו כבר לא קיים ואני לא יודע מה עלה בגורלו של אותו נער ליווי שפגשתי לפני 18 שנה, אני בן 36 היום, הוא כנראה בין 49 או 50, אני לא יודע מה נשאר מהיופי שלו ולאן החיים לקחו אותו- הומו מהגר ספרדי באמסטרדם. אבל אני מקווה שהוא עדיין זוכר אותי כמו שאני זוכר אותו, כאדם שהבין את המלנכוליה שלי ונתן לי רגע של חסד כל כך נדיר בעולם הנורא שאנו חיים בו- אחווה, הבנה ותמיכה.

דף הפייסבוק שלי מתמלא בפוסטים על אייל גולן שמנכיחים את הגזענות ואת הכאב המלנכולי המזרחי, ואני כואב את כאבם. אך אני חושב שהגיע הזמן להניח לזהויות, לוותר עליהן, לומר שלום לעבר שייחלתי שיהיה לי ומעולם לא היה. להתחיל להתאבל על האובדן הנורא הזה של חיי, על נקודת הפתיחה הבלתי אפשרית של חיי, ולהסתכל קדימה- אל העתיד, אל עולם שבו אוכל לכונן את העצמי שלי, שבו לא תהיה מלנכוליה.

אני מאחל את זה לכל הומו, לסבית, מהגרת, פליט, מזרחי, אתיופית, וכל מיעוט באשר הוא.

עכשיו ברכבת, רגע לפני שהמכשיר הסלולרי שלי ייכנס לרשת הצרפתית, וייצא ממצב הנדידה, אני אומר לעצמי שמה שמת באמסטרדם חייב להישאר שם, עכשיו הגיע הזמן להתאבל כי עכשיו הזמן להבין שאי אפשר לחיות בתוך מצבה והגיע הזמן להיות חלק מהחיים. הגיע הזמן להבין שהדרך אל הכפר לא אבדה, הכפר מעולם לא היה שם והדרך מובילה למקום אחר לגמרי.

מוקדש לאדם היחיד שאהבתי ולנצח אוהב.

| 5 תגובות