רציתי לכתוב בלוג על הטיול שבן זוגי ואני ערכנו אתמול באזור ירוחם והמכתש הגדול. רציתי לכתוב על הנוף הבראשיתי של המכתש הגדול, על מפעל הזכוכית בירוחם עם גבעות הזכוכית המנותצת הנוצצת בשמש המדברית, משתקפת על הגבעות הצחיחות של הדרום. על אגם ירוחם והפספוס הצורם של פארק ירוחם הנפלא ועל העיירה המדברית המנומנמת שברגע צומחת במדבר וברגע נעלמת.
אני אוהב לטייל במדבר ולא רק בגלל היופי עוצר הנשימה של המדבר והעובדה שהוא חבל ארץ כמעט נטוש וריק מישראלים שמעדיפים תמיד את הירוק של הצפון מאשר את הצחיחות הלבנה של הדרום, אלא גם בגלל העיירות השכוחות שלו, נתיבות, אופקים, ירוחם, מצפה רמון ודימונה.
המפגש היחיד שהיה לנו בירוחם עם תושבי העיירה היה כשביקשנו ממספר אנשים הוראות איך להגיע אל המכתש הגדול, רציתי לדבר איתם יותר, לשאול אותם איך זה לגור באמצע שום מקום אך יחד עם זאת בטבורו של המדבר, באמצע הטבע הראשיתי אבל לא יכולתי. לא בגלל שהתביישתי אלא בגלל שאני כבר לא יודע איך להפוך אדם שקוף לאדם שאפשר לדבר איתו עם הבנה שעומד מולי אדם שהוא עולם ומלואו. רוב המפגשים שלנו היום יומיים מתנהלים כמפגשים של נותן/מקבל שירות. בסופר, חנות, בנק, רשויות הממשלה, אוטובוס וכו'.
בכל מפגש שכזה האדם מולנו שקוף, מי מאיתנו לא דיבר בסלולארי בזמן שהוא עמד מול הקופאית בסופר? מי מאיתנו באמת מסתכל בעיניים של נהג האוטובוס או מבחין בתווי פניו?
זה לא די לומר שהחברה הקפיטליסטית צרכנית הפכה אותנו לאנשים מנוכרים, צריך לעשות משהו בנושא הזה. עלינו להתחיל להסתכל על בני אדם כאנשים בדיוק כמונו ולעצור את השיקוף שלהם. אני משתדל יום אחר יום, לשאול את הקופאית בסופר לשלומה, לדעת עליה פרטים, לא להתעצבן עליה אם התור לא זז, לשאול את נותן השירות בטלפון לשלומו, לשמו ולא להתעצבן עליו אם החברה שהוא עובד בה ומשלמת לו שכר חרפה לא מתנהלת כמו שצריך.
השקיפות בחברה הישראלית מעציבה אותי, אנחנו לא רואים אחד את השני יותר, אנחנו חושבים רק על עצמנו ומתעסקים בכמה אנחנו ממהרים ולרגע לא עוצרים. אנחנו רוצים שנהג האוטובוס פשוט יסע, שהמלצר יביא לנו את האוכל ולא יתעסק בדברים אחרים ושנהג המונית כבר יסתום את הפה שלו וייקח אותנו אל היעד שלנו.
הניכור הזה במישור הצרכני מתפשט לכל מקום בחברה, ארבעת מיליון הפלשתינאים שנעולים מאחורי גדרות לא קיימים יותר בעינינו, וזה לא משנה כבר טרור או לא, עם שלם הפך שקוף. עניים, נשים, זקנים, סטודנטים, מורות, מהגרי עבודה, מנקי רחובות, כל דבר שמצריך אותנו לעצור לרגע ולהסתכל על האחר מעייף אותנו, מנתק אותנו והופך אותם לשקופים.
ואז התחוור לי, גם אני שקוף. אני שקוף כהולך רגל שאין לו מדרכה ללכת בה כיוון שאופנוע מחליט לנסוע עליה לקצר את הדרך שלו, כשנהג מכונית מחליט לחנות על המדרכה כי אין לו מקום אחר, אני שקוף כשמישהו חותך אותי בתור או כשמכונית לא עוצרת במעבר חציה. אני שקוף כשהשכנים מחליטים לערוך מסיבה בשישי בלילה בפול ווליום, ולא רק אני שקוף, כולנו שקופים. עיירות שלמות במדינה שקופות, מיליונים של בני אדם שקופים הולכים ברחובות, חיים בתוכנו, כולנו שקופים, כל אחד ואחד מאיתנו.
למה לאף אחד לא אכפת מפארק ירוחם? למה האנשים שכן היו שם נכנסו עם האוטו וחנו על שפת האגם תוך כדי שהמכונית שלהם עולה על הדשא? כי גם הפארק שקוף, כל הטבע הישראלי שקוף. רכס הכורכר המרהיב של השרון כולו שקוף, בעלי החיים, הנחלים, הכינרת, ים המלח, הכול שקוף. אנחנו לא מצליחים לראות מעבר לכתף של עצמנו ומה שאנחנו כן מצליחים לראות הוא את התכונות הרעות של הישראלי המכוער ובכך פוטרים את עצמנו מאחריות. אחריות חברתית לאחר, לאדם שנמצא מולי, מאחוריי ומצדדיי.
אנחנו קמים וזועקים רק כשהדבר מציק לנו ואך ורק לנו. מדוע אלפי האופנוענים שהפגינו היום וחסמו את הכבישים בטענה שהמדינה עושקת אותם לא עשו זאת כשארגוני המורים שבתו למעלה מחודשיים? מדוע הסטודנטים לא שבתו כאות הזדהות עם נכי צה"ל והנכים בכלל כשהמדינה נטשה אותם? מדוע עובדי רשות שדות התעופה לא השביתו את נמל התעופה כשאלפי אמהות חד הוריות הפגינו?
כי כולנו שקופים ואף אחד אחר לא קיים פרט לעצמנו. אבל אנחנו שוגים אם אנחנו חושבים שגם אנחנו לא שקופים, כולנו שקופים ואנחנו הולכים ודוהים עד שנעלם לחלוטין במדינה שאין בה חברה אלא אוסף של בני אדם שהקשר בין אחד לשני מקרי לחלוטין.
תמיד האמנתי כמו שאני מאמין בזה עכשיו, שאם יהיה לנו אכפת, ואני אומר אנחנו, כי גם אני חלק מהתופעה ואני לא שונה, אם יהיה לנו אכפת אחד מהשני ונעצור רגע ולו פעם אחת ביום ונשאל מישהו, גם אם אנחנו לא מכירים אותו, לשלומו, לשמו ונכיר בו כאדם רב ממדי, צבעוני ולא שקוף, אולי אז נוכל להתחיל לפתור את הבעיות שלנו. בסופו של דבר כולנו אנשים יפים רק צריך לראות את הצבעים. ואולי אז, נוכל גם לטייל לא רק במכתש רמון המרהיב אלא גם נשב לשתות קפה במצפה רמון ונכיר את התושבים המקסימים שלה, אולי נוכל להסתובב בשדרות ולדעת שיש שם בני אדם בדיוק כמוני וכמוך ולא רק קאסמים, שהערבים לא רוצים להרוג אותנו ולזרוק אותנו לים ושהם כמו כל בני אדם דומים לנו, ואולי אז נבין שכולנו בני אדם, אנשים שלפעמים אבודים, שרוצים את אותו דבר, שיכירו בהם ושיאהבו אותם.
אסיים בתרגום לשיר הפותח באלבום הנפלא של הפינק פלויד animals :
אם לך לא יהיה אכפת ממה שקורה לי
ולי לא יהיה אכפת ממך
אנחנו נזגזג בין שעמום וכאב
מדי פעם בוהים מעלה בגשם
תוהים את מי להאשים
ומחפשים חזירים באוויר
רשע מה הוא אומר? 