ביי בוביץ'

אני רוצה לומר כמה מדהים ויפה הוא היה, על התכונות הנפלאות שלו ועל העובדה שאין כמו כלב כחבר ובן לוויה. אני רוצה לומר את כל הדברים הבנאליים והרגילים שאנשים אומרים כשהכלב שלהם נפטר: הוא היה בן משפחה, זה כמו לאבד בן, אח, וכו'. אפשר לומר הכול אבל מי שלא אוהב כלבים ומעולם לא היה לו אחד, לא יוכל להבין לעולם מהי אהבה לכלב, ליצור פרוותי שכול קיומו הוא אהבה טהורה, צרופה שאינה תלויה בדבר. אבל הדבר היחיד שעולה לי עכשיו הוא הכאב על אי היותו. העובדה הברורה והחותכת היא שהוא כבר לא. הוא לא מכשכש בזנבו, לא נובח כמישהו דופק בדלת, לא ישן לי הכתף בלילה ולא רץ לברך אותי כשאני נכנס הביתה. הוא כבר לא. אבל זכרון היעלמותו טרי כל כך שהוא בכל מקום, רעש הנשימות הכבדות שלו, הריחרוח האינסופי בבית, הנהימות העצבניות שלו, הכול נמצא, נשמע כמו זמזום זבוב מעצבן שלא רוצה ללכת, כמו יתוש שתוקף את האוזן בלילה ומעיר אותך משנתך. וגם כמו סימפוניה נעימה שמתנגנת מדירה ליד, כמו פסנתר שמישהו מנגן בו, ציפור מצייצת בעץ מחוץ לחלון. הוא כאן בכל מקום אבל הוא לא. 
אף פעם לא הייתי בעניין של "אחרי מות קדושים אמור" ואני לא מאמין בנוסטלגיה אז אני לא אכתוב כמה אהבתי אותו או כמה הנוכחות שלו הייתה אינטסיבית בבית, אני כן כותב על השכול, האובדן והכאב של דבר שהיה וכעת הוא לא ולעולם הוא לא ישוב. 
אני משתדל לא להיות בבית, לא להסתכל על הדברים שלו שעדיין מונחים ברחבי הדירה, לא לגעת ברצועה ובקולר שלו שתלויים בנחת על יד הדלת, מעצבנים, יורקים ארס ישירות בפניי. הוא לא ישוב עוד וזו השורה התחתונה. 
אתמול חבר ביקש ממני טובה, להציל גור חתולים בן חודשיים, הנצר היחיד שנותר לאמא וחמישה חתולים, כולם נעלמו בצורה מסתורית זה אחר זה, האל או השטן יודעים לאן הם הלכו. אספתי אותו כי אני לעולם לא אומר לא לחיה במצוקה או לבקשה להציל בעל חיים, אין לי שום כוונה לאמץ אותו אלא רק לדאוג לו עד שהוא ימצא בית. 
הוא חתול מקסים כמובן, קופצני, מלא אנרגיה ויפה עם פנים שובבות אבל אני לא יכול להכיל את הנעורים האלה, את חן הרכות של הגוף, את הגמישות הקלילה של שחר החיים, אני רואה אותו וחושב על המוות הנורא. רואה את רגלי החתלתול הרזות והחזקות וחושב על הגופה הדוממת שהוטלה מולי על שולחן הווטרינרית, על הגופה הזו שפעם היה בה חיים, שגם היא פעם קפצה וכשכשה בזנבה. אני רואה את הגור ונמלא בעצבות. 
אני יודע, עם הזמן זה כנראה יעבור, אבל לא הכול. הוא הלך ולא ישוב עוד ואת העובדה הזו, אף אדון זמן לא יוכל לנצח.
היה שלום חבר, אני עדיין אשאר כאן, אמשיך לדבוק בזכרונך ולהמשיך לחיות.