אין חילונים בישראל

לפני מספר כבר לא מועט של שנים לקחתי החלטה לחגוג את חגי תשרי כפי שנועדו להיחגג על ידי היהדות הרבנית. כלומר סליחות כל בוקר, לילה ויומיים בבית הכנסת בראש השנה, צום בכיפור ובילוי בבית הכנסת, סוכה בסוכות ושמחה בתורה.

"מה זאת אומרת אתה לא דתי ואין לך ישיבה בארץ? אתה הרי מתפלל בדבקות כל כך. אתה מיוחד, מה זה, אתה באמת לנו משמים." כך אמר לי הרב של בית הכנסת כשהסברתי לו שאין לי מושג מה זה מטלטלין ומה ההבדל בין תחום בניו יורק לבין תחום בישראל, בסך הכול באתי לבית הכנסת עם התיק בשבת כי תכננתי ללכת לבית קפה ולעבוד על המחשב אחרי תפילת השבת.

חודשיים שלמים התפללתי בדבקות יום אחר יום, לא הייתי אדם דתי מעולם, במשך שנים לא צמתי בכיפור ולא חגגתי חגים יהודים, אבל באותה שנה היה בי רצון עז ולא ברור להיות יהודי בכל רמ"ח אבריי, חשתי את היהדות הרבנית פועמת בלבי, את הרצון להיות חלק מציבור שיש לו מנהיג גדול, חזק, אוהב ומגן בצורת אלוהים. כמהתי להיות חלק מעם ואכן ביום כיפור הייתי. הרב של בית הכנסת בשדרה החמישית ורחוב אחד עשרה, שבחרתי אותו בצורה שרירותית לחלוטין, החליט שאני סוג של צדיק והורה לגבאי וכל מנהיגי בית הכנסת להתייחס אליי בכבוד ומוניתי למחזיק ספר התורה בכל פעם שהיה צריך להוציא אותו מארון הקודש ולהקיף איתו את הבמה. ביום כיפור, ביום הנורא והחשוב מכל הימים בשנה היהודית אכן הרגשתי את השייכות הזו לאל ולעמו, בתפילה הכה יפה "הנני העני ממעש" חשתי את התחינה הזו מול האל שיחון אותי, שיקבל אותי וישייך אותי לקהילת ישראל, חשתי את הרצון העז הזה, את הייחול הבלתי נתפש לאהבת האל אליי ואת העובדה שאעשה הכול למען האל ועמו.

השנים עברו והתבגרתי, קאנט לימד אותי שלהיות נאור הוא לצאת מחוסר בגרותי שאני עצמי אשם בה וחדלתי לראות בדת כגורם חינוכי ותרבותי ובאלוהים כישות קיימת. בעזרת הכלים האקדמיים שבהם אני חוקר את המקרא הבנתי את הנרטיב היהודי שנבנה לאורך כל חגי תשרי, או "החגים הגבוהים" כפי שיהודי ארה"ב מכנים אותם. הבנתי את הדרך שבה עובר המאמין היהודי: חודש של סליחות לפני האל ומירוק הנפש על מנת להזדכך לקראת ראש השנה שנחשב ליום בריאת האדם ואחר כך עשרת ימים נוראים שכל מטרתם לגרום לי להבין כמה האל חזק וכמה אני כאדם קטן ולא חשוב מול גודלו. ביום כיפור, כשאני מתחנן על נפשי שתשווע לפני אותו אל חזק אני מקבל מחילה ואז את המתנה שהיא סוכות- סימן הגאולה, החירות היהודית ואחריה השמחה הגדולה של התורה שרק מי שעבר את כל תהליך הסליחות יכול באמת ובתמים לשמוח בה.

והנה, שנים אחר כך בישראל, אני רואה את אותו נרטיב נבנה באותה צורה, אך לא בחגים הדתיים לכאורה אלא "בחגי ישראל" : יום הזיכרון לשואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. חגים שהם לכאורה חגים חילוניים לאומים.

אך אם נבחן אותם כפי שבוחנים חגים יהודים "קלאסיים" נראה שהתוצאה דומה. החגים הגבוהים הישראלים מתחילים בפסח, חג החירות, חירות העם שהיה בשעבוד נורא ואכזר לפרעה, אך לא רק לפרעה אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ואכן שבוע אחרי סוף פסח אנו מקבלים את השיר הזה בצורה החזקה ביותר: פרעה המודרני- היטלר. יום הזיכרון לשואה נועד להראות לנו הישראלים שבכל דור ודור יהיה מישהו שירצה לכלותינו, אנחנו היהודים המסכנים שכל פשעינו הוא להיות יהודים, אנחנו הקורבן האומלל הזה, היהודי המסכן. וכולנו הישראלים, היהודי המשודרג, הגרסה היפה ליהודי החיוור, עומדים עניים ממעש מול הצפירה מחרישת האוזניים ומנסים בכל כוחנו להתחבר אל קול השופר האיום שמפר את השלווה ומבריח את הציפורים מהעצים ורוצים, כה רוצים להשתייך לעם האומלל הזה, שייכות שלא משתמעת לשני פנים: להיות יהודי, ישראלי והחשוב מכל- צ י ו נ י. שבוע לאחר מכן מגיע הצורר הבא בתור, הערבים הרעים שנלחמים בנו והורגים אותנו בדיוק כמו פרעה והיטלר ומכריחים אותנו להילחם.

את היום הזה אנחנו מוקירים, מעולם לא ראיתי עם שאוהב כל כך לבכות על חייליו כמו העם הזה. מעולם לא ראיתי התגייסות עזה כל כך לפסטיבל רגש קורע לב, ואין זה דבר טוב. אך הפעם קול השופר שקורע את הלילה ואת היום למשך שתי דקות לא גורם לנו להרגיש עניים ממעש, להיפך, קול השופר הזה הופך אותנו לחיילים שמוכנים למות רק כדי שפרעה לא יכה בנו שנית.

אחרי היום הזה שבו אנחנו נשבעים מחדש למות למען המדינה אנו מקבלים את המתנה, את התגלמות החירות, את הסוכה הנפלאה- את מדינת ישראל ואנו מקשטים אותה כפי שמקשטים סוכה, בדגלים ובנורות צבעוניות. וכמו הסוכה בדיוק אנו יודעים שהמדינה שלנו ארעית אלא כן נמשיך למות למענה.

כפי שהתבגרתי מהדת כך גם התבגרתי מרגש הלאום, אני לא מוכן למות למען המדינה הזו או למען אף מדינה, ולא, אני לא עומד באף צפירה.

החגים הישראלים נועדו ליצור נרטיב מאוד ברור, בכל דור יהרגו אותנו אז עדיף למות למען המדינה. החגים האלה מחנכים את הנוער ואת הבוגרים שאין ברירה אחרת אלא להיות חיילים של המדינה ואין ברירה אחרת אלא להמשיך להילחם כי השלום לעולם לא יבוא כי הרי בכל דור ודור…

אני אדם חילוני, חילוני לא במשמעות שאני עצלן מדי לחגוג חגים אלא חילוני מתוך אידיאולוגיה, אני לא מאמין בדת מסודרת כדרך לחנך אותי ולתרבת אותי וכפי שאני חילוני מרגש דתי כך אני גם חילוני מרגש לאומי. להיות חילוני במלוא מובן המילה הוא לא לעמוד בצפירות של יום הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל ולא לכבד את הנופלים. כן, אני אומר את זה בצורה ברורה, לא לכבד את הנופלים ולא אכפת לי שאח של מישהו מת בשבילי.

מדברים על שמאל חדש, כזה שיוצא להפגין בירושלים כנגד פינוי אנשים חפים מפשע מבתיהם, כזה שמגן על תושבים תמימים בבלעין. אם השמאל אכן רוצה להיות שמאל חדש עליו להתנתק מימי הזיכרון, להשיל מעליו את הטקסים הלאומניים של ימי הזיכרון ויום העצמאות ולומר לא עוד! כל עוד שאני מכבד את הנופלים והופך אותם ליפי בלורית ותואר אני מספק דלק לעוד ילדים אומללים לחזור הביתה בארון ולהיות יפים לנצח.

לא עוד לפסטיבל הדיכאון של כיכר רבין בערב יום הזיכרון שכולם כל כך אוהבים, לא עוד לשירים עצובים ונוגים, לא עוד צפירה ולא עוד קישור בין מלחמה לעצמאות, בין דם לחירות.

ולעזאזל עם תפארת מדינת ישראל.

במקום לשיר בכל דור ודור עלינו לומר יומם וליל " אל תביטו לאחור הניחו לנופלים" הניחו להם למות בשלווה ותנו לנו, החיים, לאלו שצריכים לסבול את האדמה המקוללת הזו לחיות. הניחו לפלשתינים להתקיים, הניחו לילדים השפויים שלא רוצים להתגייס והסבירו לילדים שכן רוצים להתגייס לצבא וליחידות קרביות שמשהו במחשבה שלהם מעוות ושהם שום דבר פרט לבשר תותחים וליפי הבלורית והתואר בפוטנציה.

עד שאנשים לא יחשבו כך לעולם לא תהיה רגיעה וסיום הסכסוך בינינו לבין שכנינו, ואני בטוח בזה כי אני רואה מסביבי ואני רואה את ההעדפה הברורה של כאבי המלחמה ורגש השכול על פני שמחת השגרה וחיי היום יום ללא המלחמות.

אכן, אין חילונים בישראל.