למה אני חוקר מקרא?

אחד מרגעי השיא של טקסי יום העצמאות הוא חידון התנ"ך העולמי לבני נוער. כמעט מיותר לציין שחידון תנ"ך שכל משתתפיו הם יהודים הוא לא בדיוק עניין בינלאומי. כדוקטורנט למקרא הרוב המוחץ של ספרות מחקרית על המקרא שאני מעיין בה לא כתוב כלל בעברית אלא באנגלית. החוקרים הראשונים של המקרא היו גרמנים פרוטסטנטיים שללא עבודת הקודש שלהם במרתפים חשוכים מוקפים במאות נוסחים שונים של המקרא לא היינו יודעים כמעט דבר על אוסף המגילות והספרים שאוחדו יחדיו למה שישראלי ממוצע קורא תנ"ך.  אם כן, מדוע בחידון התנ"ך הבינלאומי אין גם בני נוער לא יהודים? את התשובה לכך יכולים הרמטכ"ל וראש הממשלה לספק בקלות.

"לימוד התנ"ך הוא נכס צאן ברזל של אזרחי ישראל. כך חונכתי ובימים אלה התנ"ך חוזר להיות ספר הספרים של כל עם ישראל – זה יסוד הקיום של מדינת ישראל". כך אמר ביביהו הראשון במלכותו השנייה. לעומתו, שר צבאו גבריאל האשכנזי אמר "צה"ל רואה בספר התנ"ך מורה דרך במובן העמוק והפרקטי של המילה. לא במקרה צה"ל מסמיך את חייליו עם נשק ביד האחת וספר התנ"ך בשנייה, דבר המבטא את ייחודו של צה"ל והקשר העמוק של העם היהודי לספר הספרים".

אכן, לא במקרה.

הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב, השעה שבע בערב ואב הבית כבר מאיים בסגירה, מסדרי הספרים מארגנים את הספרים האחרונים והספרניות מפהקות באיטיות. עוד שעה לסגירה. כשאני מביט על השעון אני מבין שאני בספרייה יותר מעשר שעות ואני חייב אבל חייב קפה עכשיו. בתי הקפה באוניברסיטה נסגרו כולם, תקוותי היחידה הייתה ארומה אך גם הם בדיוק סגרו. הבריסטו מאחורי הדלפק כנראה חש בעייפות בשרירי פניי ובקולי ובקורי השינה שסגרו על עיניי ובחמלה לא אופיינית של נותן שירות הוא הפעיל את מכונת הקפה מחדש "גם אני יודע מה זה להיות סטודנט, אני סטודנט לרפואה, אין מה לעשות חייבים קפה והרבה". אך הוא לא היה רק סטודנט לרפואה הוא היה גם ערבי וכשאמרתי לו מה אני לומד ואת מה אני חוקר הוא אמר לי חצי בצחוק, חצי ברצינות בעודו מגיש לי את הקפה "אין קפה, לך לא מגיע". ההערה שלו הייתה לקריאת השכמה בשבילי, בבת אחת עולם שלם קרס עליי וגג תקרת מקדש דגון עם עמודיו מחצו אותי לקולו המהדהד של שמשון "תמות נפשי…" באותו רגע הבנתי את מה שאומר ביביהו ושר צבאו. די לעם היהודי המתחדש בארצו להחזיק ביד ימין את התנ"ך כדי להצדיק כל פעולת כיבוש, גזל, הרג, דיכוי, גירוש והרס של האוכלוסייה המקומית שהייתה כאן לפני בוא הציוני, היהודי המתחדש לפלשתינה.

די לנו להחזיק בטלאי הצהוב ביד השנייה כדי להצדיק את מעשינו בפני כל הגויים ימח שמם.

שועלי שמשון, חטיבת יפתח, גדודי גדעון, דוד המלך רועה בשדות, רחל הנמה לה בבית לחם, יוסף הצדיק שישן לעולמים בשכם ואיך אפשר בלי זכות אבותינו בחברון. באוסף הסיפורים המיתיים האלה שאין להם דבר עם המציאות נאחזים אבותינו הציוניים ומצדיקים את קיומם המחודש.

הלאומים החדשים במאה ה-19 חיפשו מכנה משותף כולל, נרטיב חדש שיאחד את אוסף האנשים שגרים במרחב מסויים שאין שום קשר ביניהם לעיתים אף לא קשר של שפה או דת ויקשור אותם יחדיו. הצרפתים גילו את הגאלים, האיטלקים את הרומאים, המצרים את הפרעונים, היוונים את אריסטו והציונות את המקרא וכך נולד דוד, הגיבור של אלטנוילנד של הרצל, היהודי המסכן שישב בחדר וקיבל מכות מגויים רעים, היגר לפלשתינה ושם נולד מחדש כגבר ציוני מקראי, שזוף, שרירי, עובד ופועל.

הדוקטורט שלי עוסק במודלים ומיתוסים שונים של גברויות בטקסט המקראי, במילים אחרות, אני חוקר כיצד דימוי גברי נבנה, איך דימוי גברי אחר נהרס, איך נוצרת היררכיה של גברויות, מהו הסימון של הגוף הגברי, הגבריות של אלוהית ומעמד האישה ביחס לכל אלו ובעקבות כך מה התפקיד החברתי של ההבניה הזו ומהו תפקידו של הטקסט המקראי מתוך הבנה שמודלים גבריים הם הבסיס הראשוני לבניית כל חברה. ככל שאני חוקר את הנושאים האלה אני מגלה שאני בעצמי חייב לעשות עבודה אישית גדולה של פירוק המחשבות והנרטיבים שהציונות התוותה בי. שמשון לא היה גיבור וגם לא שרירי. יהושע היה לוחם ומצביא גרוע עד מאוד. יפתח היה טיפש וגדעון היה פחדן. יותר מזה, ככל שאני חוקר את המקרא אני מבין את האמת המרה שהציונות ניסתה להסתיר בהצלחה רבה, במקרא אין יהודים ואין יהדות. כן, יש סוג של דת מסוימת שיכולה להיות בסיס לדת היהודית היום, אך היא אכן יכולה להיות בסיס של הדת הנוצרית והמוסלמית. הפרויקט של חז"ל, המשנה והתלמוד הוא בעצם תחילת היהדות כפי שאנו רואים ומכירים אותה היום, ובמשנה ובתלמוד יש לא מעט סטיות וסתירות לטקסט המקראי.

אם יישאל איש דת קתולי של מי המקרא, הוא יאמר שהמקרא מציין את בואו של ישוע המשיח וכל טקסט וטקסט במקרא הוא בעצם הכרזה לבואו, די לקרוא את תהילים נ"ג כדי להיווכח בצדקת טענתו ולכן המקרא הישן אולי שייך ליהודים אך אם הם יחזרו בהם ויאמינו במשיח או אז הם יוכלו לקרוא את המקרא כהלכתו, על פי דרכו של ישוע ופאולוס ושאר אבות הכנסייה ולהבין שאלוהים מזמן נטש את היהודים, זאת על פי המקרא.

יהא זה ילדותי במקרה הטוב לחשוב שאת ספר תהילים כתב דוד המלך, אם אכן הייתה דמות היסטורית כזו, ועיוור הוא זה אשר חושב שממלכת ישראל הייתה ממלכה של רשעים ויהודה של צדיקים. בכל מה שקשור לתנ"ך, עם ישראל הולך בחושך ובבורות מוחלטת. הוא לומד בבתי הספר מדרשים של חז"ל שמשלימים פערים בסיפורים מקראים סתומים והוא חושב שספר מלכים הוא אכן ההיסטוריה שלו. הוא חופר את המדינה לאורכה ולרוחבה, מחפש אחר עוד ועוד פריטים מקראיים ומשקר על עצמו שאכן שלמה בנה אורוות ענק בירושלים ושים סוף נפתח ובלע את פרעה וחייליו. ועל כך אמר קהלת (שאיננו שלמה המלך) ‏הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ. (קהלת ב' 14) ואכן הישראלי בחושך הולך. הוא מגחך על המצרים שחושבים שהם המשך ישיר לפרעונים אך בטוח בלב שלם שדוד הוא מלכו.

וזוהי הסיבה שאני חוקר מקרא. לא בגלל שאני אוהב את הספר הזה, לא בגלל שאני חושב שהוא מקור כל חכמה, לו הייתי רוצה חכמה עתיקה הייתי פונה למיתולוגיות הבבליות ולפילוסופיה היוונית והיהודית ההלניסטית ולא לסיפורים נוטפי דם ושנאה מקראיים שמטיפים לרצח עם כולל בסגנון של מלחמת העולם השנייה: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת־עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד־אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד־שֶׂה מִגָּמָל וְעַד־חֲמוֹר׃ (שמ"א ט"ו 3).

אם הנרטיב המקראי הציוני יפורק או אז תופשט הציונות מכל בגדיה ואולי אז נפסיק לעשות את כל מעשי העוולות שלנו, נפסיק לדכא, לגזול ולהרוג והכול בשמו של ספר. ואולי סופסוף אוכל להיות חבר של ערבים ולא אויב שלהם והבריסטו הנחמד בארומה לא יכעס עליי כשאומר לו שאני חוקר מקרא.

זהו הפרוייקט שלי וזוהי המטרה שלי: להוציא את המקרא מהציפורניים של הציונות ולהחזיר אותו למקומו הראוי לו במאה העשרים האחת, ספר מיתולוגיה ללא ערך לאומי אלא רק בעל ערך תרבותי, בדיוק כמו האודיסיאה, בדיוק כמו סיפורי גילגמש.

אם אכן זה יקרה, איזה עם נוכל להיות?