סבתא מדונה

בקמטים שחורשים את פניה של סבתא רואים את השנים אבל לא את ההיסטוריה. הקטרקט שמכסה את עיניה הכחולות לא מסתיר רק את אישוניה שמנסים לבחון לשווא את תנועותיך אלא גם את הסיבה התמוהה לעיניה הכחולות, מאיפה קיבלת אותן סבתא? ואם כבר שואלים, מהיכן הגיע שיערך הזהוב שאת מתעקשת להמשיך ולשמר גם ששערותיך לבנות וצחות כשלג?
הנכדים והנינים קראו לה סבתא מדונה בגלל השיער הזהוב, הצמידים שמסתירים את ידה, צחוקה המתגלגל או צעקותיה הרמות ובעיקר בשל הרצון המתמיד שלה להיות במרכז העניינים.
כילד היא נראתה לי כעוד סבתא מזרחית שמשלבת שלוש שפות במשפט אחד ומצפה מנכדים בני שש להבין מה זה אומר: אתיני אל ואר דה מיה. אני רציתי סבתא אחרת, אולי אוסטרית, כזו שתשמיע לי מוזיקה קלאסית כשאני בא אליה הביתה ותכין לי תה שחור עם ניחוחות תפוזים ועוגיות חמאה קטנות ליד פיסת השטרודל, כזו שגם תוריש לי יום אחד דירת שלושה חדרים עם נוף לשדרות רוטשילד ולא אחת שתאכיל אותי במיה וכוסה מחשי בשיכון מתקלף בלוד.

אבל נחזור לסבתא, הסברה גורסת שסבתא נולדה בתחילת פברואר והיא עכשיו צריכה להיות בת 84, אולי 83, אולי 85? אנחנו לא יודעים בוודאות כי שסבתא הגיעה לנמל חיפה וירדה מהאוניה אל משרדי העלייה והקליטה ושם נלקחו ממנה התעודות שהיא הגיעה איתן וגם שמה הצרפתי ראשל וביחד עם סבי הם הפכו מראשל ואדווארד לרחל ודוד. עשרה ילדים לרחל ודוד, כל אחד מהילדים האלה הוליד בממוצע עוד ארבעה, שניים מתוכם הם רחל ודוד. סבתא מדונה לא קיבלה את עול המדינה הציונית שבה השפה העברית המתחדשת כפתה את עצמה עליה ועל משפחתה. למרות שתעודת הזהות שלה אומרת ששמה הוא רחל, השלט בדלת שלה מזמר באותיות מסולסלות כחול על גבי לבן, "ראשל ואדווארד פרנקו", השלט עדיין דבוק בחוזקה לדלת למרות שסבי נפטר לפני יותר מעשר שנים וסבתי כבר עברה דירה.

למה אני כותב על סבתא? לא כי אני מזרחי שמחפש את האותנטיות ואת היופי והחמימות של עדות המזרח, כאלה יש מספיק. אני חושב על סבתא כי רציתי דרכון צרפתי והייתי חייב לדעת אם סבתא עזבה את טוניס עם מסמכים צרפתיים או טוניסיאים. שיחה של שעתיים איתה בצרפתית לא הניבה פרי, היא לא ידעה מה אני רוצה ממנה. אבל השיחה הזו כן העירה בי חרדה קיומית, סבתא לא זוכרת את ההיסטוריה שלה, לא את זהותה ולא את המסמכים שמוכיחים את זה, לסבתא אין היסטוריה.
מה שכן למדתי הוא שסבתא לא רצתה להגר לישראל אבל היא הלכה אחרי סבא שלי. "אני הייתי מיס טוניס אני, אל תראו אותי ככה, כולם רצו אותי, כולם, אבל סבא שלכם, איי איי איי אדווארד, הוא היה הולך על הגגות כשאני הייתי הולכת במדרכה, איפה לא הלכתי הוא הלך אחריי. אמר לו אבא שלו, יה אדווארד, חאליק היא לא בגיל שלך, היא יותר גדולה ממך בארבע שנים." אבל סבא לא וויתר, הוא חיזר נמרצות אחרי הבחורה היפה שהלכה בסמטאות הרובע היהודי בטוניס ששיערה הזהוב גלש באור השמש הים התיכונית של צפון אפריקה ועיניה הכחולות העלו מבטים ומחשבות.
סבא בסופו של דבר התחתן איתה, הדבר היחיד שהצליח לשכנע את אבי סבתי לחתן את ביתו בת העשרים ושלוש עם נער בן שבע עשרה הייתה העובדה שלנער הזה יש הורים עם מפעל קטן לקוסקוס ומשרת חזנות בבית הכנסת הגדול של טוניס וויל.
מה אתה צריך לדעת את זה? איי איי, זה היה מזמן", j'ai oublié tout." סבא וסבתא קיבלו במתנה לחתונתם מאסר במחנה ריכוז בטוניס וכרטיס באונייה שיקח אותם לאושוויץ. את זה גיליתי רק לפני כמה שנים אחרי שהמדינה נאותה להכיר בחלקם של יהודי טוניס בשואה ושסבתא קיבלה צ'ק בדואר של כמה עשרות אלפי אירו מממשלת גרמניה.
אבל, סבתא, תגידי לי: עם איזה ניירות הגעת לארץ?
מה זאת אומרת אם איזה ניירות, באנו באונייה למארסיי, לבד, בלי הציוניים, אדווארד בא לבד איתי, אחים שלו נסעו גם למארסיי. נשארנו במארסיי כמה חודשים, אמרתי לאדווארד, עזוב, מה רע כאן? תראה איזה יופי, יש ים. המאדאם במלון אמרה לנו שאין מה לעשות בישראל, רק חול ועקרבים, היא צדקה, רק עקרבים ונחשים היו כאן.
– אז כשגרת במארסיי עבדתם?
"בטח, אדווארד עבד בנמל, אני טיפלתי באמא שלך, rue de Rome שם גרנו, היית שם, אך איזה יופי."
– אז איך סבא עבד? מי נתן לו?
"מה מי נתן לו? את מי הוא צריך לשאול? בא לנמל התחיל לעבוד?"
אבל סבתא, עם איזה ניירות הגעת?
"איז'י מי רקקה, יאללה חליני ג'אנטיל, כמה שאלות אתה שואל? באנו באונייה. bateau, tu sais ce quoi le bateau?"
חודשים אחר כך גיליתי דרך אשתו של בנה הצעיר של סבתא, שסבא וסבתא הגיעו עם מסמכים טוניסיאים לצרפת ולא עם צרפתים.
באזכרה השנתית לאבי גיליתי מאותה דודה שסיכוי סביר מאוד שדווקא המשפחה מצד אבי מחזיקה בניירת צרפתית, "חצי מהבני דודים שלך חיים בפריז, מה אתה לא יודע?" לא, לא ידעתי מי הם. החלטתי לברר ולשאול את האחים של אבי, אבל כיוון שהוא היה בן הזקונים במשפחה של 11 נפשות, לא נותר מהאחים שלו זכר, חוץ מאח אחד שלא הייתי איתו בקשר מעולם.
"אנחנו מתים כולנו" מלמלה אחותי באזכרה והיא צודקת. כל חיפוש אחר ההיסטוריה המשפחתית שלנו מעלה חרס, במוחה הקודח של סבתי אלפי זכרונות ורסיסי חיים אבל היא לא יודעת ולא יכולה לחבר אותם לסיפור חיים כי סיפור חייה כסיפור הגטו היהודי בטוניס, כסיפור בתי הערבים בלוד, כסיפור השיכון המתקלף שלה: רק הווה מתמשך שמדי פעם רוחות רפאים מהזמן האבוד מבקרות בו.
סבתא ניצלה מהשואה ומזוועות אושוויץ הודות לכיבוש המהיר של טוניס על ידי האמריקאים אבל שואה אחרת עברה עליה, שואה תרבותית ששרפה את עברה וביטלה את עתידה, כשסבתי שותה תה מתוק עם נענע וטובלת בו עוגייה אף זיכרון לא נפתח לה עם מגע העוגייה הרטובה בלשונה, כשסבתא שותה תה היא מביטה ישובה בכורסא האלמותית שלה שהיא הביאה מקהיר לפני שלושים שנה, ומבטה מפליג מעבר לסורגים של ביתה אל גינה משותפת של שיכונים בלוד.והקטרקט המתריס והמעצבן מסתיר מאיתנו לא רק את סוד עיניה הכחולות אלא גם את עברה ממנה עצמה, את קבר אביה, את החלון לים התיכון, את בית הכנסת העתיק, הוא מסתיר אותה ובשבילה הזמן יהיה אבוד לנצח.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חיים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על סבתא מדונה

  1. בעז הגיב:

    בוקר טוב מאיר ,
    יש ניתוח לקטרט סבתא שלי ז"ל עשתה בגיל 80 וראתה בעקבותיו כמעט שש שש.
    נהנתני לקרוא , במיוחד את הסיפור על סבא שלך , יצא תותח – לפעמים הרבה נחישות ומפעל קוסקוס משפחתי מסדרים לך אהבה.

    ואולי הגיע הזמן כמו שאמר מאיר אחר שנוציא את הלשון הארוכה שלנו מתרבות המערב .
    הם לא המציאו את הגלגל , אולי רק את המנוע .

    נשיקות

    בעז

  2. Meir Bar Mymon הגיב:

    סבא שלי אכן היה תותח, הוא היה כזה תותח שהוא הפך להיות יקיר לוד כשהוא היה בן משהו כמו שלושים והוא היה מקבל קרטונים של סיגריות מתנה הביתה ממפעל דובק בלוד כי כולם אהבו אותו. זה גם מה שהרג אותו..

  3. יונית הגיב:

    היי יקירי
    כרגיל אתה כותב ממש יפה.
    מה שכתבת נורא הזכיר לי דיונים שיש לי לעיתים עם אח שלי בנוגע להיסטוריה הלא כל כך ברורה של המשפחה שלנו. ובדומה אליך כל פעם שגם אנחנו מנסים לשאול שאלות אנחנו נתקלים בפרצופים התמהים מדוע אנו מנסים לנבור בעבר. מה שמצאנו מעניין הוא שאת הדור של ההורים שלנו לא ממש עניינו פרטי ההיסטוריה שלהם כמו שהיא מעניינת (מטרידה) אותנו.
    ובאותו נושא יאיר גרבוז כתב בספרו "אוי ארצי" (מומלץ!) את הדברים הבאים:
    "בשנת 1934 עלו הוריי מאירופה לארץ ישראל למחוק ולהימחק בה. אני, שמבין רק מה שאפשר לאבחן דרך ציור, גיליתי שהביוגרפיה שלהם דמתה לציור של יחזקאל שטרייכמן – היא הייתה מוקרמת, רצופת מחיקות וכיסויים. הוריי, כמו גם מורי הציור הראשונים שלי, לימדו אותי למחוק ולטשטש. הבשורה הטובה היא שהזיכרון חזק מהמתנכלים לו".

    לינק לספר:
    http://www.text.org.il/index.php?book=1010061

    נשיקות וגעגועים
    אני 3>

    • Meir Bar Mymon הגיב:

      היי יקירתי, הספר נשמע מאוד מעניין ואני אשב לקרוא אותי. הזיכרון הוא אלמנט מאוד חשוב בקיום שלנו, כנראה שלהיות שישראלי שחי רק את הרגע כבר לא מספיק לנו. אנחנו צריכים משהו הרבה יותר מוחשי להתחבר אליו.

  4. Meir Bar Mymon הגיב:

    Reblogged this on רשע מה הוא אומר? and commented:

    את הפוסט הזה כתבתי לפני יותר משנתיים, משל היה הכנה לכל הבלוג הזה ולמסע הזהות שלי. מסע שהתחיל בסבתא ונגמר בסבתא.

  5. Koren Day הגיב:

    מאיר זאת בת של דודי בן של עליזה כל כובד אני גם מגעגעת לה היא לא יצאת לי מראש הזיכרון הוא אלמנט מאוד שהיה לך יום טוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s