"יש מלחמה באפריקה, מזל שהיא רחוקה" כך אמרה עלמה זהר בשיר נפלא שלא זכה לתהילה כמו אגוטריפ, או שיר אהבה אינדיאני. יש מלחמה באפריקה והיא מאוד רחוקה, אני לא יודע עליה דבר. אני לא יודע או לפחות לא ידעתי שיש מלחמה באפריקה, אני לא ידעתי שבאריתראיה אדם מגוייס לצבא לכל ימי חייו ומי שעוזב את המדינה מוגדר כעריק וגזר דינו הוא מוות.ידעתי במעומעם שיש רצח בדארפור ושחבל הארץ הזה בסודאן אבל לא ידעתי איפה זה בסודאן ומי נלחם נגד מי. אני כן יודע שיש פליטים וזרם בלתי פוסק של בני אדם, גברים ברובם, שמגיעים לישראל דרך מצרים. ידעתי גם שיש עובדים זרים בישראל, מאות אלפים מהם ושיש להם ילדים שהמדינה רוצה לגרש, וכמו ישראלים רבים גם אני צעדתי להגן עליהם והצעתי את ביתי לארח את הילדים הישראלים שהמדינה רוצה לגרש. לא ידעתי שיש הבדל בין אותם מהגרי עבודה לבין הפליטים שמגיעים ממצרים, או איך ששר התעמולה ביבי מכנה אותם "מסתננים". עם הזמן הבנתי שיש הבדל בין אותם פליטים לבין מהגרי העבודה, הבנתי שהפליטים לא הגיעו לישראל כדי לחפש עבודה, הבנתי שהם בכלל לא רוצים להיות כאן אבל הם כאן כי הורגים אותם בארץ מולדתם והם מבקשים מקלט עד שיעבור הזעם. התוודעתי לסבלם כשבן זוגי התנדב לאסף, ארגון סיוע לפליטים, פתאום התחלתי לדעת. הבנתי שהם כאן דופקים לנו בדלת ומבקשים עזרה, צמאים ממסע ארוך שבו נשותיהם נאנסו ונרצחו וכספם נלקח מהם, מסע שרבים מהם לא שרדו, הבנתי שהם כאן כי ישראל חתומה על האמנה הבינלאומית לפליטים ושישראל חייבת לקבל אותם והבנתי שיש הבדל מהותי בינם לבין מהגרי העבודה. הבנתי והזדהתי עם סבלם. שבוע שעבר צעדתי במצעד זכויות האדם בתל אביב, צעדתי כי זוהי חובתי כאדם, כי אני מאמין שחברה חייבת לכבד כל אדם באשר הוא. אבל המצעד היה אנמי, שיעתוק עצוב של שנה שעברה, קטן, כמעט חסר חשיבות ובעיקר עיוור. קבוצות קבוצות של ארגונים שמבקשים זכויות צעדו, חלקם מדברים, חלקם מניפים שלטים, לכאורה עוד מצעד, עד שהגיע נחשול אדם, קרוב לאלף בני אדם, אלף פליטים שצועדים ומחזיקים ידיים אחד לשני, כולם גברים, זועקים בקולי קולות "אנו פליטים" אל תשלחו אותנו אל מותנו. צמרמורת עזה אחזה בי, סופסוף מצעד זכויות האדם קיבל משמעות, הנה הם כאן, דופקים בדלת ודורשים את מה שישראל הבטיחה שתעשה. המצעד הסתיים בכיכר רבין לקול נאומים משמימים שמדברים על אותו דבר, הסכסוך הישראלי פלשתיני, ובעצם לא אומרים כלום. ביום ראשון פרסם דה מרקר מאמר מפי ד"ר אדם רויטר – יו"ר רויטר מידן בית השקעות ומנכ"ל חברת הייעוץ חיסונים פיננסים. ובמילותיו שלו:
למה ארגוני זכויות האדם לא מגינים עלינו? לטעמי, ארגוני זכויות האדם במדינת ישראל סובלים מליקוי מאורות. הם פשוט לא מצליחים להבין שהם צריכים להגן על אותם עניים מקרבנו, מקרב בני עמנו היהודים, מקרב ערביי ישראל שהם אזרחים כמונו. ארגוני זכויות אדם יקרים, אתם כנראה לא מבינים: הסודנים והאריתראים לא רק מתחרים בעובדים היהודים, לא רק מתחרים בערביי ישראל, הם מתחרים אפילו בעובדים הפלשתינאים שמגיעים לעבוד בישראל. בסקטורים האלה הם מתחרים. כי מי עובד בשטיפת כלים במסעדה מאחורה? דני או אחמד?
וגם הוא אומר את אותו דבר שכולם אומרים, המסתננים מאפריקה כאן כדי לגנוב לנו את העבודה. שבועיים לפני המאמר הזה החליטה ממשלת ישראל שלמבקשי המקלט לא תהיה הזכות לעבוד בישראל ויבנה מחנה ריכוז גדול שבו כולם יתאכסנו. והנה מדינת ישראל פתרה את בעיית מבקשי העבודה בכמה מהלכים: קראה להם מסתננים, לקחה להם את הזכות לעבוד, סגרה אותם במחנה ריכוז. אפשר לכתוב כאן שבני ישראל נדדו ממצרים, אפשר לכתוב על המעפילים ועל הפליטים היהודים שחיפשו מקלט ולא מצאו אבל לא צריך. כל מה שצריך לעשות הוא לראות את הפליטים ולשאול אותם למה הם כאן. כל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה, הם כאן בכל מקום, פשוט תעצרו אחד ותשאלו אותו. במצעד זכויות האדם בחרתי לצעוד עם הפליטים, כשהגענו לכיכר רבין הם כולם התקבצו במקום אחד במעגל מושלם וכשנאמר להם לשבת הם כולם בבת אחת התיישבו ואחזו ידיים אחד לשני. הם לא הגיעו מאותו מקום או מאותה מדינה אבל הם היו מאוחדים, לא בגלל שכולם שחורים אלא בגלל שכולם מיומנים במסעות ותלאות. רק אדם שצעד אלפי קילומטרים ברגל לא יעזוב את היד של הגבר שנמצא לידו, בין אם הם עומדים או יושבים. הם צעדו אחרי מתנדבים צעירים ישראלים שעושים עבודת קודש, הם סמכו על בן זוגי שיוביל אותם מגינת לווניסקי עד לבימה, הם צעדו אחריו בשקט מופתי, אחד אחרי השני, לא עוקפים, לא מדברים ולא מסתכלים לצדדים. הם סמכו עליו שיוביל אותם למקום טוב יותר כי כך הם מורגלים כבר שנים. ממחנה למחנה, ממדבר למדבר משוועים למים. הנאומים בכיכר המשיכו אבל אף אחד מהם לא דיבר על הגוש השחור העצום שישב והקשיב בשקט לשפה לא לו.בנאומים המשמימים לא היה דבר על הפליטים או על חובתנו כבני אדם להגן עליהם. כי לא משנה כמה שחורים הם, בשבילנו הם שקופים, או אפילו יותר גרוע, בשבילנו הם נתון יבש שעונה לשם מסתנן במקרה הטוב, או במקרה הרע הם כתם שחור שיש להיפטר ממנו לפני שיעלה עליי. המצעד הסתיים לקול הרעמים ובעוד שהישראלים ברחו לבתיהם, הפליטים נסו לכל עבר, עדיין מחזיקים זה את ידו של זה. בשדרות דוד המלך עמדו כעשרים פליטים, בקבוצות של שניים הם חיפשו מחסה מתחת לעצים השונים. אני עמדתי לידם עם המטרייה שלי, צופה בהם. כמו ציפורים מבוהלות שמבקשות מחסה הם המשיכו לשמור על קשר העין ביניהם, לרגע אף אחד לא יצא מזווית עינו של השני וכשהגשם פסק הם חזרו להחזיק את הידיים של אחד את השני והמשיכו לדרכם. לפני שאתם מתחילים לפחד מהם ולהחליט שהם אלו שאחראים לאבטלה הישראלית, עצרו לרגע והסתכלו עליהם. הביטו בהם, ראו את הפחד בעיניים שלהם, כמה יכולים לאיים עלינו קבוצה של אנשים שלעולם לא עוזבים את הידיים אחד של השני? כמה מפחיד יכול להיות אדם שדופק לך בדלת ומבקש שתעזור לו? ואני אתן לעלמה זוהר לדבר, היא עושה את זה טוב יותר ממני.
רשע מה הוא אומר? 
מאיר, אהבתי את הכתיבה. מאוד.
בהחלט הבהרת את המעבר המחשבתי הנובע מידע ומהיכרות, הנובע מלהכיר ולראות את אוכלוסית מבקשי המקלט.
הרוב הגדול בארץ לא רואה/בוחר שלא לראות. בוחר להתעלם מהמציאות הקשה והמצוקה הברורה.
אתה מבהיר מאוד עד כמה חשובה הסברה, העלאה למודעות והכרות עם מבקשי המקלט וסיפוריהם.
הרבה תודה לך!!
שלום לך,
קראתי את כל מה שכתבת ואני מבינה ומסכימה עם חלק, אך לא עם הכל.
אני מאוד מעריכה אנשים שהנושא בכלל מזיז להם – גם במעשים ולפעמים גם בדיבורים, כי לדבר על העניין זה יותר מאפילו לא לחשוב על זה בעייני.
אני חושבת שמה שנכון לעשות הוא לדייק ולהבין, ולנסות לתפוס את המציאות כמו שהיא. בעיקר מאנשים כמוך שקרובים לנושא יותר מאנשים שניזונים מהתקשורת בלבד.
אני חושבת שלקרוא למתקן שעוד לא קיים ועוד לא הוחלט דבר לגביו "מתקן ריכוז" זה דמגוגי וסלקטיבי ולא עוזר.
שאתה אומר "מתקן ריכוז" אתה עושה עוול למציאות שעוד לא קיימת במקום לתת מקום לנימוקים וטיעונים אמינים יותר, נכונים יותר ושיכולים לעשות שינוי.
המיתרים הרגשיים שלי גם כן נפרטים כאשר אתה מציין את המעגל ואת החזקת הידיים – אבל אני מרגישה רגשות דומים כשאני הולכת בשוק הכרמל בלילה ורואה אנשים שיכלו להיות סבא וסבתא שלי ואוספים ירקות ופירות רקובים מהריצפה. אני כותבת לך את ההודעה הזאת על בטח מלאה שניצל ואורז, ואתה תקרא את זה אחרי שאתה במצב דומה אני מניחה וקל לנו לכתוב דברים מעוררי חמלה כביכול. אבל רק כביכול, כי שזה מגיע לידע אמיתי על המצב או על עזרה אמיתית לאנשים שכבר כאן, ללא הפרדה לרגע בין עניים – נכים – ניצולי שואה זקנים – עובדים זרים – מהגרי עבודה – מבקשי מקלט ופליטים – ההבנה שלנו והמעשים שלנו, לא של כולנו, אבל של חלק גדול מאיתנו מצטמצמים מאוד.
ולכן, אני חושבת שכתיבה מסוג זה שלך כאן, תוך מתן תמונה לא מלאה – לא מזיזה אנשים מהספות והמזגן בבית ולעשות דבר, שוב – מידע על המצב ועד מעשים פרקטיים.
חסר לי במה שכתבת לקרוא על מה אתה מציע, על איך היית פותר את הבעיה, על למה אתה חושב שמתקן השהייה הוא בעייתי, על מה היית מוכן לעשות בכדי שזה לא יהיה וכו'. ולמה? כי אני מכירה עשרות אנשים שיושבים מול החדשות כל יום ומצקצקים קצת, מעבירים ערוץ, פותחים בירה ורואים סיננפלד וכדורגל.
נכון שאתה לא מתיימר לפתור את בעיות העולם – או המדינה – או הפליטים – אבל תנסה להבין שהמצב הוא סבוך, והגירה זו בעיה שיש לטפל בה, ושמדברים על מתקן – לא מתכוונים לגטו לפליטים.
זה נכון שחובתינו להגן עליהם אבל אני חושבת שאנשים שכותבים כן יכולים להשפיע, אבל הייתי רוצה שהכתיבה תהיה כזו שמושכת אנשים לקרוא, להבין מה קורה ולעשות אפילו מעשים מאוד קטנים. לא להדביק כתבה על הוול בפייסבוק ולהרגיש שאני את שלי עשיתי..
אני מניחה שזה לא ברור מה אני רוצה ממך, וזה בטח נכון.
אני רוצה לקרוא מציאות כמו שהיא, לא כמו שלפעמים דמגוגית קל להציג אותה כי זה כאילו גורם לנו חמלה אבל החמלה שזה גורם לנו היא לא אמיתית – כי חמלה אמיתית הייתה גורמת לנו לפתוח את הארון, להוציא חצי מהבגדים שאנחנו לא צריכים, ושמיכה אחת פחות, וכרית אחת פחות – וללא קשר לממשלה ולפתרונות שלה – קצת סולידריות מאדם לאדם לא הייתה מזיקה לנו ואני רוצה להאמין שאנשים שיקבלו מציאות ולא חצאי אמת – ירצו לעשות יותר כי האמת תגע להם מתחת לעור..
אחלה שיר וקליפ . חזק ולעניין . לא יודע , גורם לי לחשוב איפה אני בכל העניין הזה . אני משתדל ואוהב להיות טוב והגון עם האנשים שמסביבי, שבהם אני נתקל ביום יום , אבל לא מוצא בי דחף לפנות זמן לעזור לאנשים שמזלם לא שפר כמזלי , כגון אלו הפליטים . אולי כי אני עיוור? אולי כי ביושבי בבית כל מה שמוצג בטלוויזה ובעיתונות נראה לי כמו סצנות מסרט שמתרחש איפשהו רחוק , אולי כי אני פחות ופחות רואה טלוויזיה וקורא עיתונים . האם צריך להיות בי דחף כזה? האם כשאני אגיע להתנדב אני אבין משהו שאני לא מבין עכשיו. כשהמציאות תהייה אלי מולי עייני ללא תיווך. אולי בגלל שרובנו עסוקים בלשרוד קשה לנו לחפש את האחר את זה שצריך ללכת ולמצוא אותו כדי לעזור לו . אולי הם הצליחו בכך שהם גרמו לנו להיות טרודים בענייני היומיום ההשרדותיים שלנו כך שלא נרים את האף ונסתכל סביב ונחזיק ידיים
בועז יקר,
רוצה לצרף פה פיסקה מכתבה של רופא שמתנדב ואחריה אני רוצה לומר לך שני דברים:
"
כן ישראל, זו הצודקת, המוסרית, שנבנתה על אתוס לאומי של פליטים. זו אותה ישראל התורמת להזנת המשטר הדיקטטורי המבריח פליטים אריתראים אל גבולותינו. ישראל שביד אחת מקיימת קשרים צבאיים עם דיקטטורה וביד השנייה דוחה את קורבנותיה. למעלה מ-9,000 מבקשי מקלט אריתראים נמצאים היום בישראל. אף לא אחד מהם הוכר כפליט, למרות שבמדינות העולם 96% מיוצאי המדינה הזו מוכרים ככאלה.
לאריתראים בישראל אין נגישות לזכויות חברתיות בסיסיות – לרובם אין אשרות עבודה, לכולם אין נגישות לשירותי בריאות או רווחה. נבחרי ציבור וטוקבקיסטים על טייס אוטומטי מבזים אותם השכם והערב וקוראים להם "מסתננים" ו"איום דמוגרפי". ברחובות הם בלתי נראים, שדופים, עלובים, עניים, שותקים. חוץ מכמה אוהבי פליטים יפי נפש, מי משתין לכיוון שלהם בכלל? מי מעז לראות את התמונה הגדולה? מי יודע שהם בורחים מהמשטר שישראל פועלת עמו בשיתוף פעולה אסטרטגי משמעותי?
"
הדבר הראשון הוא לגבי – "רובנו עסוקים בלשרוד" – לא יקירי. אנחנו לא עסוקים בלשרוד. אנחנו עוקים בלחיות יותר טוב ממה שאנחנו חיים עכשיו. אתה לא צריך לשרוד, אתה הולך לעבוד, מעולם לא היית רעב אני מניחה, תמיד היה לך מה לאכול, או בית להיות בו שממנו אתה יכול להזמין אליו אוכל. אם אתה רוצה רופא – יש לך. אם אתה לא עובד – משלמים לך אחרי שאתה חותם בלישכה. כל הצרכים הבסיסיים שלך ממולאים מהיום שנולדת ואין לך שביב, בדיוק כמו לרובנו, שמזדהה עם סבל מהסוג המדובר שאותו הפליטים כן חווים.
לגבי "האם צריך להיות לי כזה רגש" – זה יפה שאתה שואל וזה שאלה טובה. אני חושבת שיפי הנפש הם דווקא אלו שלא עושים דבר. למה? כי אם כמה עצים נשרפים באיזה יער שהם מעולם לא ביקרו בו – אז הם נדבקים לחדשות ומדביקים לינקים בפייסבוק שלהם, אבל יחד עם כל זה – נכנסים תחת הפוך, מדליקים מזגן, אחרי ארוחת ערב ברפאל בשש מאות שקל, לפני יום חופש וזה מספיק להם. הרי אם זה היה אחיך, או אביך או החבר הכי טוב שלך – היית עושה בשבילו הכל. אז למה כאן אתה לא עושה כלום? לא אתה אישית, אתה, אני – רובנו. למה כל הימים שלנו מוקדשים רק לעצמינו או לאנשים הקרובים אלינו – מה שמשרת שוב אותנו ורק אותנו? זה שאלה טובה. אנחנו לא מחונכים להתנדבות? אנחנו רחוקים מלתת חמש דקות ביום למען מישהו אחר. יום בשנה. כל דבר. אנחנו רחוקים מזה מאוד.
טונה, רציתי להגיב לך לתגובה הראשונה, אבל התגובה שלך לבועז בסך הכל כיסתה את כל מה שרציתי לומר. לגבי מה שאמרת בנוגע למחנה הריכוז. ישראל עשתה כמה צעדים שמראים שמה שהולך להיבנות בנגב הוא מעין מחנה ריכוז: היא ביטלה את אשרות העבודה שלהם, בונה חומה כדי למנוע מהם להיכנס לכאן, יוצרת בית משפט לפליטים בלבד ומכנה אותם בשם מסתננים, מחנה ריכוז הוא רק השלב הבא, צריך פשוט ללמוד מההיסטוריה.
לגבי העניים בישראל ולתפיסה שעניי עירך קודמים. אני לא מסכים עם ההגדרה הזו, כולם קודמים, כולם שווים, גם פליטים, זה לא צריך לבוא על חשבון משהו אחר, גם העוני בישראל חייב טיפול וגם הפליטים בישראל.
ולגבי מה שבועז אמר, אני מאוד מבין אותו, האם אדם חייב להתנדב ולעזור למישהו או למען מטרה? האם זהו הקיום האנושי כולו? כולנו בסך הכול עובדים קשה, חיים מיום ליום ולרוב חרדים לקיום הקטן שלנו, לקום ולעזור למישהו אחר הוא לא דבר פשוט ואני לא חושב שצריך לשפוט לחומרה את מה שבועז אומר אלא להבין את זה.
דבר אחד שכן הייתי רוצה לראות בבני אדם הוא חמלה לאדם אחר, לכל אדם אחר, זה מה שאני מציע, זו לא הצעה מעשית פרקטית אלא הצעה אידיאולוגית רוחנית כמעט, להפסיק לראות את בני האדם כאמצעי או לא לראות אותם כלל, אלא לראות אותם, להעלים את השקיפות שלהם.
אני לא מאמין במציאות, או "בהצגת הדברים כמו שהם" אלא רק בשיח שבונה ונבנה על ידי אינטרסים ותהליכים שבהם אני מזהה את עצמי. אפשר לשנות את השיח בכך שדבר ראשון נקרא למסתננים 'מבקשי מקלט', לאחר מכן נתחיל להסתכל להם בגובה העיניים ובמיוחד לסבל שלהם ובעיקר, עלינו להפסיק לעשות היררכיות של סבל ושל חשיבות הסבל, כולם סובלים ואפשר לעצור את הסבל הזה בכל המישורים. התפקיד שלנו כבני אדם הוא לעצור את זה, למנוע מאדם אחר לסבול וגם למנוע ממני לסבול.
זה הכול, לא צריך הררי אידיאולוגיה, אפשר לגזור את כל מה החיים שלנו מהעיקרון הזה לפי דעתי.
כל הנושא הזה מאוד מעניין אותי ומאוד רחב מבחינתי
אני מזדהה עם מאיר בכל שנוגע לחמלה וליחס לאחר , זה משהו שלמדתי ואני לומד
זו דרך חיים , מה שניסיתי להגיד בתגובה הקודמת הוא שאני מיישם את זה כלפי המציאות שלי שהיא מה שאני רואה ומי שאני רואה לנגד עייני ביום יום .
הקושי או התהייה היא המוטיבציה לצאת ולחפש את זה ש" דופק לי על הדלת, לצורך העניין כי על הדלת שלי פה בכיכר מסריק עדיין לא דפקו . זה אני שצריך לרדת לדרום תל אביב כמו חבר טוב שלי שמתנדב עם ילדי הפליטים כבר כמה שנים עושה.
. אני צריך לחפש את זה שצריך אותי . ואז נשאלת השאלה מה הוא המרחק שיש ללכת ? האם 20 דקות עם האופניים לדרום ת"א , האם לנסוע ללשכת ראש הממשלה , האם להאיטי או לאפריקה עצמה . אולי יש מספיק סבל בסביבה שלי שאני יכול לעזור בו גם אם אלו אנשים שאף פעם לא רעבו ללחם .
אלו באמת תהיות שמתעוררות בי בנסיוני פחות לשפוט ויותר להבין , להבין אותי , את האחר , את העולם .
לפני כחצי שנה בביקור שערכתי בכפר מדהים בטורקיה שם גרים זוג אומנים חברים. מצאתי את עצמי בסיטואציה כזו :
מצאנו לנו זולה בים והעברנו שם כמה ימים , אני . הזוג הטורקי , וחבורה של חברים , מוזקאים נודדים שבדיוק היו באזור .חלקם טורקים חלקם יוונים ואיתם גם גיטריסטית אנגליה . בלילה החברה הופיעה ברחובות העיירה הסמוכה ובבוקר התעוררנו בים ניגנו , קראנו דיברנו ניזרקנו .
ישבתי עם הבחורה האנגליה, היא הייתה במהלך נדודיה גם בארץ וגם בשטחים והשיחה התפתחה בשלב מסויים לסכסוך הערבי יהודי. באותו רגע הרגשתי לא בנוח , לא בגלל שאני מרגיש את אשמת מדינת ישראל על כתפי , אלה להפך .בשנייה אחת מחבורה של אנשים כל כלך קוסמופוליטית שאותם זיהיתי ואליהם התנהגתי ללא כל התייחסות לאומית .הוגדרתי כאחראי על הסכסוך .
ביקשתי ממנה להסתכל סביב ושאלתי , אני האחראי לסכסוך הישראלי פלסטינאי , את כאנגליה תהיי אחראית נגיד על המשבר עם צפון אירלנד ( לא באמת יודע אם יש כזה , אבל לצורך העניין ) , היווני יהיה אחראי על איזשהו עוולה שהממשלה שלו בוודאי עושה והטורקים כמובן יתנו את הדין על רצח העם הארמני . אני חושב שהיא הבינה את הנקודה שלי ואני חזרתי להיות בעז והם חזרו להיות הם .
מה שאני בא להגיד זה שגם הגבול הזה שבהזדהות שלי עם המדינה שלי , הוא נושא שמעסיק אותי . מדינות וגבולות כל כך טיפשיים בעייני . כשנחתתי בטורקיה שאל אותי חברי הטורקי , אם ראיתי את הגבולות מהמטוס , עניתי שלא והוא ענה " זה כי אנשים המציאו אותם " ,
אבל אני מניח שיש מקום שבו אני לוקח אחריות כאזרח וכמי שממן את המדינה הזאת ומי שבעבר לבש את מדי צבאה .
אני זוכר שכשדובר על חוק הנאמנות, ידעתי כי אם אדרש לחתום על נוסח כזה לא אעשה זאת גם אם ישימו אותי בכלא ואצא ואשתולל ואאבק אם ידרשו מערביי ישראל לחתום על נוסח שכזה . אפילו הייתי בדרך להפגנה בנושא אבל עד ששמעתי עלייה והחלטתי לצעוד לכיוונה הגעתי לגן מאיר כשהוא כבר נטוש . מחיר הניתוק כנראה .
ואולי זו הבדיוק הסיבה שליברמן לא דרש עדיין מאזרחיה של ישראל לחתום על נוסח זה.
הם עוקבים כנראה אחרי נקודת הרתיחה שלנו , ודואגים לא לעבור אותה , להשאיר אותנו ישנים
מאיר יקר,
לא הייתה כוונה לשפוט בחומרה – אמרתי דברים בצורה מעט בוטה רק בכדי להבהיר את הנקודה – ואני מתכוונת לעשות את זה שוב. אני חושבת שכל דיבור על לראות אנשים בגובה עיניים, כל אידיאל רעיוני, בעיקרון לגבי עזרה לזולת שאינו כולל מעשים שווה כקליפת השום. זה נורא חמוד שאנחנו רוצים להעלים שקיפות – אבל סקרים אחרונים מראים בדיוק כמה ישראלים מוכנים לגור באותו בניין עם אתיופי וכמה אנשים מוכנים שהילדים שלהם ילמדו עם אתיופים בכיתה בכדי להבין שהאידיאלים שלנו, לא של כולנו כמובן, הם הרבה מאוד דיבורים ומעט מאוד מעשים.
אני לא יודעת אם החיים מחייבים אותנו לעזרה או להתנדבות – אבל אם אנחנו לא עושים את זה, אם אנחנו כן נשארים בבית, רואים האח הגדול, היפה והחנון, יוצאים לבר, נוסעים לחול, עושים ג'קוזי בצימר – אז אנחנו לא יכולים להגיד אחר כך שלעזור לבנאדם אחר זה לא דבר פשוט.
אין לי בעיה עם מי שלא עושה דבר ועומד מאחורי זה – יש לי רק בעיה עם הגדרות לא מדויקות של אנחנו כשורדים יחסית לאנשים אחרים שגרים מטר מאיתנו, בהרבה מקרים גם ברחוב, לא משנה כרגע מה הסיבה – ואז עדיין אנחנו קוראים לעצמינו שורדים, ועובדים קשה – כן, יש לי בעיה עם זה.
ולגבי המתקן – לא התקבלה שום החלטה עדיין לגבי המתקן לפי מיטב הבנתי.
לא הוחלט ולא נסגר דבר – ולכן יש לי בעיה עם אמירות שהן מוגזמות בכדי לעורר סערה ומהומה – כשעדיין הפרטים לא ידועים מצד אחד – ומצד שני – שאין לנו פתרון אחר להציע.
אני כן חושבת שבסופו של דבר יש צורך שיהיה יחס שונה מבחינה חוקית לפליטים ולמהגרי העבודה – אבל אם מישהו אומר לי שמתקן לא וגדר לא וגירוש לא ולהישאר בשכונות לא – אז שיגיד לי מה האלטרנטיבה.
אני גם חושבת שאלו שכבר כאן צריכים לקבל את הצרכים הבסיסיים, הם כבר ככאן, זה לא שאלה בכלל אם הם צריכים לאכול לישון או לקבל טיפול רפואי.
איך חמלה אידיאולוגית עוזרת למישהו? אם בסופו של דבר אדם מרויח 10,000 שקל בחודש אך כשניגש אליו אדם זקן מבוגר וחולה פושט יד ברחוב – והאדם מסתכל לצד השני – מה זה עוזר שהחמלה היא אידיאולוגית?
בועז יקר,
אתה שואל שאלות טובות בעייני ומעניינות וחשובות.
כל מה שכתבת לא היה ממקום של שיפוט – כי אם יותר בכדי להעביר את הנקודה.
אני מזדהה עם הרעיון שאנשים צריכים לעזור למשפחה שלהם, ואם כולם מסודרים אז לשכנים שלהם, לשכונה שלהם וכו'.
אם לילד שלך חסרה שמיכה ולשכן שלך חסרה שמיכה – מן הראוי שהילד שלך יהיה הראשון שתדאג לו, אין לי ספק.
אבל נגיד עכשיו, שאנחנו יודעים שיש במדינה כמה אנשים שלא משנה כרגע מה הסיבה ומי האחראי לכך שהם ישנים בגינת לוינסקי בחוץ וקר להם – השאלה שלי היא למה החמלה עליה דיברנו, לא מביאה כל אחד ואחד מאיתנו לפתוח את הארון של בגדי החורף ולותר על סוודר שניים שלושה מתוך העשרות שיש לכל אחד מאיתנו.
זה מה שמעניין אותי.
לכל אחד מאיתנו יש אינספור חפצים בבית, ובגדים, ודברים שלא נגענו בהם שנים. למה כל אחד לא מכין ארגז עם כל מה שהוא לא צריך ומעביר אותו איפה שכן יש חוסר?
זה לא דורש מאמץ רב מידי, לא מדובר בדברים סביביים בשבילך ובשבילי וסך הכל אפשר למצוא איזה אינטרס אישי בו זה יפנה לנו באלאגן בבית – אז למה החמלה שאנחנו באמת חשים שאנחנו קוראים את הכתבות המבאסות שמסתובבות פה בזמן האחרון – למה הם לא מזיזות אותנו לעשות מעשה אחד, פעם בשנה, חמש דקות לטובת העניין?
אני לא מבינה את זה.
לא שאתה מציל את העולם עם הסוודר שלך, אבל יש משהו במעשה הזה שמבין שאתה צריך להיות נבוך לישון כל כך טוב כשמישהו אחר ישן כל כך רע ואתה יכול לעשות כל כך מעט בכדי לשנות את זה.
טונה שלום
תשמעי לא חשבתי שאת שופטת בחומרה וגם אם כן השיפוט פחות מעניין אותי
אם לא מזיז לי אז לא מזיז לי ואם כן אז כן זו עובדה ומזמן אני מנסה להמינע מלשפוט את עצמי ואת אחרים על פי מה שהם אמורים להרגיש
אם כבר אני מנסה להבין מה הם מרגישים בפועל ולמה. הם ואני
בנוגע לכל עניין ההשרדות , כן אני לא רעב ללחם . לא יודע אם הייתי מסווג את עצמי מאלו שהארון שלהם מלא בבגדים
ושנוסעים לצימרים בצפון , אם כבר אוהל בחוף הים .
ובעניין הלשרוד , תשמעי לא קל לחיות במדינה היום , לשלם שכד , לעבוד בעבודה שבה נעים לך שבא אתה חווה סיפוק ויותר מזה יחס טוב ואיזשהיא משמעות . אני בטוח שיש כאלו שקל להם יותר מאשר לי ולהפך .
אבל רובנו טרודים בענייני היום יום . אולי דווקא מפגש יותר קרוב עם אנשים שמזלם שפר פחות יכול להאיר את עייננו בנוגע לחיינו.
יכול להיות שלאח שלי יש שמיכה לישון איתה אבל באותה מידה חבר קרוב נמצא בדכאון ויש להקדיש לו זמן ותשומת לב .
בשיחה דומה על עניין האכפתיות החברתית שנערכה עם חבר לא מכבר, הוא ציין את אביו כמישהו שתמיד עזר לנזקקים ובעיני רבים נחשב למלאך . אך היחס שלו והנתינה בבית היתה נמוכה ולוקה בחסר בצורה משמעותית .
פסיכולוגים חברתיים כמו אריך פרום מנסים וניסו בצורה עניינית להבין למה חברות ופרטים בחברות מתנהגים איך שהם מתנהגים, בלי לשפוט . בספרו המומלץ " מנוס מחופש" הוא מעביר את הקורא מסע שלם דרף מקורות ומאורעות כדי לנסות ולהבין את תופעת עלית הנאציזם . בלי לשפוט.
הוא יכל באותה מידה לסכם את זה כמו רוב האנשים ב " הם היו חיות ולא בני אדם " . אני בעצמי מחזיק גג שלושה סוודרים בארון ותמיד תורם את בגדי אם נשאר מהם משהו ואני דוקא חושב שרבים עושים זאת , לא על זה מדובר .
אני חושב שהרבה מהאנשים פה נמצאים במצב השרדותי , שוב יחסי . ודווקא החברה משכונות המצוקה אלו שיצאו לרחובות להפגין נגד ה " פליטים "" או בשמם האחר המסתננים ( דרך אגב לדעתי הם גם זה וגם זה השאלה היא באיזה שם בוחרים ולטובת מה , הם פליטים שהסתננו " ) הם אלו שיותר קשה להם לשרוד ורואים בפליטים עוד גזרה . אולי זו הנוסחא, כמה שיותר קשה לך אתה פחות חומל על האחר . ואילו אלה שם למעלה במעלה פעמון גאוס החברתי, להם זה פחות מפריע מבחינתם מדובר בעוד כוח עבודה זול אותו ניתן לנצל , והתחרות למטה בין מועטי המזל היא רק לטובתם . אז מה ? פועלי העולם התאחדו .
רק שהם לא . והקיטוב מעמדות פה רק יחמיר את המצב .
לגבי הביקורת שאת מעבירה על מאיר , אולי במקום יכלת לתקן אותו במקום שבו דבריו לוקים לדעתך , הרי הוא מציין בכותרת של הבלוג שלו בו אנו מתארחים . שהוא בוחן את מה שהוא חושב שהוא רואה ולכן לגיטימי להראות לו דברים נוספים . הוא בחר לכתוב ממקום יותר רומנטי , כמו סצנת המטריות אותה תיאר , כי היא נגעה לליבו וכי זה הוא סגננו באותה מידה יכל לתת לינק בכתבה לארגונים של מתנדבים ולעדכן בבלוג דרך בן זוגו על מועדי הפגנות נוספים . תחלס גם אני ואת יכולנו לעשות זאת והאמת שאם מישהו מלבדנו קורא את ההתכתבות ובא לו לעשות משהו הוא יכול לעשות זאת בעצמו. המידע זמין באינטרנט . אבל זה הפן בו מאיר בחר להתעסק בו ואנחנו יכולים להוסיף . אותי מעניין למה אני ואנחנו כחברה נהינו אדישים . בלי לשפוט רק להבין .
בכל מקרה נעמה לי ההתכתבות
ומאחל לך למאיר לשאר הקוראים לאזרחים ולכל האורחים החדשים שבוע טוב יותר, מלא בחסד ובאהבה