לפני מספר חודשים שאל אותי בן זוגי שאלה: “מתי בפעם הראשונה התוודעת לתודעה המעמדית שלך?”
דשתי בשאלה עם עצמי למשך זמן ארוך ובאמת שלא זכרתי ממש. אך בתקופה האחרונה, במיוחד בתקופת מחאת האוהלים זה התחיל להכות בי, כמה רגעים קשים בחיים שלי שבעצם עיצבו את התודעה המעמדית שלי, או שנקרא לזה בשמו הפשוט– רגעים בחיים שהבהירו שלי שאני מגיע ממשפחה מאוד ענייה.
הבעיה הקשה לילד מתבגר במשפחה ענייה היא שהוא בעצם לא מבין שהמשפחה שלו ענייה ושהמצב שהוא נמצא בו הוא בלתי נסבל. בעיה קשה עוד יותר היא חוסר המילים של האדם העני לבטא את מה שהוא לא יודע שלא בסדר. ובאמת, אז לא היו לי מילים. לא ידעתי שפרוסת לחם אחיד ומרגרינה לארוחת בוקר זה עוני. לא הבנתי את המשמעות של מרק גרונות ורגלי עוף במשך חודשים, לא הבנתי שקבלת מצעים ובגדים מהדודים זה לא רק מתנה אלא משהו הרבה יותר גדול, ולא ידעתי מהי המשמעות של בית ערבי ששייך לעמידר.
לא הייתה לי אז תודעה מעמדית ולא חשבתי שאני עני. הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו לא בסדר הייתה שממשלת ישראל החליטה לחסל את השכונות העתיקות של לוד שאכלסו משפחות מזרחיות בבתים ערבים ולהעביר את כל התושבים לחלקים אחרים בלוד. המשפחה שלי קיבלה את הזכות לבחור דירה אחרת בלוד ולקבל אותה מעמידר באותם התנאים שהיו לה בעת שהיא גרה בבית הערבי. עסקה נפלאה להורים שלי ושדרוג משמעותי לחיים שלנו. “סופסוף אנחנו לא חיים עם ערבים" אמרו ההורים שלי, בעצם הייתה הכוונה שלהם לכך שסופסוף הם הולכים לגור עם השכבה הטובה יותר של לוד, יהודים שחלקם אף אשכנזים. השכונה שעברנו אליה "נווה זית" הייתה בזמנו הצפון הישן של לוד, בתי קרקע עם גגות רעפים, טובלת בירק, היכל תרבות גדול, תנועת הצופים, בית ספר וגן ילדים. וגם שכנים טובים ושקטים שלא צועקים בקולי קולות מהרחוב ולא משמיעים מוזיקה מזרחית צורמת בשישי בצהריים בזמן שהם מנקים את הבתים.
אני זוכר מקרים שבהם כילד הייתי מרים את הקול ואימי מיד הייתה משתיקה אותי "שקט, כאן זה לא העיר" ובאומרה "העיר" היא התכוונה לשכונת המגורים המעורבת של לוד העתיקה שבה יש גם פשע ועוני. אימי תמיד רצתה להיות הרבה יותר ממה שהיא הייתה, אך מדינת ישראל לא מאפשרת לפועלות קשות יום לצאת מהתפקיד שלהן, היא לוקחת להן את המילים.
אז מה היה אותו הרגע? רגע קטן ופשוט, הייתי בן 12 או 13, הלכתי למכולת לקנות לחם וחלב ונשאר לי עודף של חצי שקל, בשנת 1989 בחצי שקל היה אפשר לקנות ביסלי או שוקולד פיצפוצים. המוכר שאל אותי אם אני רוצה עוד משהו ואני עמדתי עם חצי השקל שנותר לי ושאלתי את עצמי אם אני רוצה לקנות משהו לעצמי במחיר מבט כואב של אימי או להחזיר לה את העודף. “נו, מה אתה עומד ככה, מעכב אותנו בתור כל היום, יאללה זוז כבר". צעקו האנשים שחיכו בתור, “מאיפה הוא בא בכלל הילד הזה?” הם שאלו אחד את השני, “זו המשפחה החדשה שבאה מתחנה מרכזית, יאללה ילד, לך הביתה".
הלכתי ולא חזרתי יותר למכולת ההיא שהיום היא חנות לתשמישי קדושה.
12 שנה אחר כך, בסוף חודש מאי, ישבתי על ספסל בטיילת של נהר ההדסון, מביט על פסל החירות ומתמלא בזעם. זעם על כך שהרווחתי חמש עשרה אלף דולר באותו חודש מאי, יותר מכל המשכורת השנתית של אימי.
"אתה לא מבין? הם לא בנו את המדינה הזו בשבילך או בשביל המשפחה שלך, הם היו צריכים אותנו שנהיה הפועלים שלהם, שנלך לצבא ונמות בשבילם, זו לא המדינה שלך, זו המדינה שלהם, אתה רק גר שם והם מצפים שתגיד תודה ותשתוק". אמר לי השותף לדירה בניו יורק. “זו לא המדינה שלך".
עם השנים וההתעקשות שלי על מסלול לימודים במדעי הרוח שסופו דוקטורט בפילוסופיה בהתהוות הבנתי שאין מהפכות ומלחמות נעשות אלא על ידי המעמד הבורגני ושהמלחמות בישראל הן בין שתי אליטות, הראשונה היא האליטה האשכנזית הבורגנית שבנתה את ישראל ושלטה הן על אמצעי היצור והן על האמצעים התרבותיים והשנייה היא האליטה שהחלה לצמוח עם עליית בגין לשלטון ותפסה את הפיקוד בשלטון ביבי הראשון ובמיוחד השני, אליטה אשכנזית חדשה שהשתלטה על אמצעי היצור אך ויתרה על השליטה התרבותית– אקדמית.
הבנתי שהמלחמות בישראל וגם מחאת האוהלים, שחשוב לי להבהיר שאיני מתנגד לה ואף תומך בה, אינה אלה רצון של האליטה הבורגנית הישנה לחזור ולשלוט גם על אמצעי היצור וגם אני, כמו מרגול, לא יכול להזדהות עם המחאה בלב שלם.
"אז במקום להתלונן ולהסתכל מהצד, אולי תגיד מה הדרישות שלך" אומרים לי החברים המרקסיסטיים הבורגנים שלי בעודם מצטטים בעל פה דיברות של מרקס. מה אומר להם? שאני רוצה שהם יכירו באחריות שלהם ושל הוריהם וסביהם בנכשול מכוון של ערבים ומזרחיים? הרי הם מיד יענו שגם סבתא שלהם עבדה קשה והיא עוד באה מהמחנות ולרגע לא התלוננה. מה אומר להם? שהם אחראים לכך שאבי חי באוהל שש שנים? הם מיד יענו לי שגם פולנים חיו במעברות ושבישראל של שנות החמישים לא היה קל לאף אחד ושהמזרחיים כרגיל יודעים רק לבכות. מה אומר להם? שאת סבו של בן זוגי העמיסו על משאית בלילה וזרקו אותו בשדרות תוך שהם משקרים שהם לוקחים אותו לחיפה וכל זה עטוף באידאולוגית פיזור האוכלוסין של בן גוריון? הרי אם אגיד להם שהבנאדם חיפש במשך שעה את הים וכשהבין שעבדו אליו הוא נכנס לדכאון וחודש לאחר מכן מת משברון לב, הם יגידו לי שאני דרמטי מדי.
אז לא רציתי לענות להם, לקחתם לי את כל המילים.
אבל אם ילחצו אותי לפינה אוכל לפרט בהחלט את הדרישות שלי לצדק חברתי:
-
התנצלות רשמית של מדינת ישראל על העוולות שהיא גרמה לרוב הציבור שלה.
-
חלוקה מחודשת של כל אדמות המדינה, זה אומר להפקיע קרקעות מקיבוצים, מושבים, כפרים וישובים מאוד מבוססים ולהעביר אותם לעיירות פיתוח. לשאול את תושבי עיירות הפיתוח מי מהם מעוניין לעבור לשכונות עשירות במדינה ולהעביר אותם. לייצר קופת ארנונה כלל ארצית שבה ישובים מבוססים ישלמו פי שניים ועיירות פיתוח ושכונות מצוקה לא ישלמו כלל.
-
העלאת המע"מ למוצרי מותרות לעשרים אחוז והחלת מע"מ מדורג, מזון ולבוש בסיסי ללא מע"מ, ומס מותרות על דברים שלא צריכים.
-
מס הרבה יותר גבוה על שוק ההון.
-
ביטול הריבית על המשכנתאות למעמד הנמוך ומשכנתא מלאה מטעם המדינה.
-
שכר מינימום בשיעור של שבעים האחוז מהשכר הממוצע במשק ושיתעדכן תדיר.
-
איסור החזקת דירות כנכס להשקעה, משכירי דירות גרועים יותר מסוחרי סמים מבחינתי.
-
יצירת מאגר דירות ברשות המדינה שיהיה לפחות חמישים אחוז מכלל הדירות בישראל.
-
מערכת תחבורה ציבורית שתאפשר לכל אדם לנוע לכול מקום בישראל במהירות ובנוחות שיא.
יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות, אך הצעד הראשון הוא להכיר בכך שמדינת ישראל היא מדינה רעה לאזרחיה ולתושביה ואין היא אלא כלי משחק של שתי שכבות שכעת רבות אחת עם השנייה מי ישלוט ביותר נכסים שלה. בכך שנכיר שמדינת ישראל היא מדינה רעה נתחיל בתהליך של פירוק המדינה כפי שאנו מכירים אותה כיום ויצירת רפובליקה חדשה של כל אזרחיה, רפובליקה שתשאף שכל אזרחיה יהיו שווים ככל היותר, שתבין שאי אפשר להרוויח על חשבון איש אחר. רפובליקה שתבין שאין קיומה אלא למען אזרחיה, רפובליקה שתייצר חברה.
אולי אז אוכל להזדהות עם המדינה הזו ולהרגיש חלק ממנה. עד אז תמיד ארגיש שמדברים עלי אך לא איתי.
רשע מה הוא אומר? 
אתה חייב לשחרר… לא תגיע שום התנצלות רשמית על שום דבר מאף אחד. הכאב שלך אמיתי ולרגע לא אזלזל בו, אבל נראה שאתה ממשיך לאחוז בו, כי אחרת אתה פשוט תסכים עם כולם, תהיה חלק מהמדינה/העם היושב בה ותאבד את הייחודיות שלך. גם אם זו לא הסיבה שאתה לא משחרר את הכאב והכעס, ההיאחזות בו מטפחת חולי שמכרסם בך חזק, ועובר גם הלאה לחברים שלך, כמו למשל דרך הפוסט הזה, שכתוב מעולה, אבל מעביר שליליות קשה, שכלל אינה קיימת או מתחבאת היטב במפגשים פנים מול פנים איתך.
בקשר להצעות לשיפור: 1 ו-2 לא יקרה (אולי חוץ מארנונה מדינית, אבל אז זה הופך לסתם עוד מס), 3+4+5 מסכים לחלוטין, 6 אני לא יודע איך זה אפשרי מבחינה חישובית, כי אז השכר הממוצע יעלה בלי סוף, 7 חיווי קיצוני ומוגזם מה גם שסוחרי סמים יכולים לעשות אנשים למאוד מאושרים, 8 יצור עוד יותר שחיתות שלטונית ודיור למקורבים בלבד (שס), 9 הסכמה מלאה.
התגובה של אנשי לוד במכות מוכיחה שלוד היא לוד היא לוד, ולא משנה באיזה איזור.
אני חושב שהגעת להרבה מאוד השגים. ובדיוק כמו שהילד המסכן והמקופח שהתדרדר לפשע או הצרכן הכפייתי שצורך מעבר להכנסותיו בתרבות הצריכה הקפיטליסטית הוא תוצאה של הסביבה שלו, כך גם אתה, אז כנראה שהסביבה הזו לא כזו נוראה.
אני גדלתי בסביבה "אשכנזית" למשפחה מעמד-ביניימית ואני כרגע יושב וכותב לך בתל אביב עם תואר ראשון, ואתה יושב וקורא בפריז עם דוקטורט. אז אני חושב שמצבך טוב משלי.
בכל מקרה, תודה ששיתפת, ואני חוזר על מה שכתבתי בהתחלה, שאני לרגע לא מזלזל בכאב שאתה מרגיש או טוען שהוא לא אמיתי.
הגעתי למה שהגעתי כי עזבתי את המדינה הזו ועברתי לגור בניו יורק, רק שם למדתי והרווחתי כסף. עכשיו אני עושה דוקטורט בנוחות יחסית בזכות ממשלת צרפת והאיחוד האירופי, דבר לא קשור למדינת ישראל. זו כל הבעיה. ישראל לא נותנת הזדמנות למי שמזלו לא שפר עליו. ובוא נדבר כשאהיה דוקטור ואחזר אחרי קורסים במכללות בקצוות ישראל תמורת 2500 שקל לחודש.
לגבי מאגר הדירות- המצב הזה קיים באוסטריה ואני לא שמעתי על שחיתות שם, צריך להפסיק לחשוב שממשלה היא דבר לא טוב, היא יכולה לנהל את העניינים של המדינה בצורה הרבה יותר טובה ממה שחושבים.
בכל אופן, זה לא עניין רשימת הדרישות, העניין הוא החלפת המדינה כפי שאנו מכירים אותה היום, התנצלות זו ההתחלה.
אין סיכוי כל עוד ביבי-ליכוד-מתנחלים-חרדים-ישראל בתינו מנהלים אותה. איך כל הטינופת הזאת צפה למעלה והתוכן הטוב של המרק שקע לתחתיות הסיר?
מאיר, קראתי בהבנה רבה. סיפור חיים דומה, פרוש אחר. בחרת דרך מסויימת והיא ללכת מכאן, ואני מבינה אותך, חלקים ממשפחתי עשו את אותו הדבר. ותחושת הקיפוח וההבנה שדפקו להורים שלך, שלנו, את החיים ובכך דפקו גם לנו…היא מובנת וכואבת. אבל, לצפות שהמדינה…כאילו יש שם איזה אדם מסויים, תתנצל…נראה לי ימות המשיח. ואם כבר התנצלויות אז יש עוד כמה חשבונות שצריך לסגור עם ערבים מכמה ממקומות. אני בחרתי לא להתעסק במה שאי אפשר לשנות ולנסות להשפיע על מה שכן. על העתיד שלי ושל ילדי, על מאפייני המדינה היום, על היכולות שלי להשפיע, על הכלכלה הפרטית שלי. וכאן, היום, באה המדינה/עשירי הארץ ורוצה לחמוס את השגיי. זו הסיבה שאני אומרת עד כאן. ובהתנגדות הזו שלי , היום , אני גם סוגרת חשבון של פעם…
התנצלות של מדינה זה בעצם סגירת פרק בחיים של מדינה והתחלה של פרק חדש. זו הכוונה שלי בהתנצלות. ברגע שיש התנצלות יש גם הבנה שנעשו דברים רעים לאוכלוסיות שלמות ואז גם יגיע התיקון. כך אני חושב שצריכה להיראות חברה.
ידידי. נפלא כתבת. שמחה שגיליתי את הבלוג שלך ואשמח להמשיך לעקוב.
רציתי לציין כי אני בת למשפחה מערובבת, מזרחים ואשכנזים שהתערבבו בחולות כמו בשיר..
מדובר על משפחה שחלקה שורשי מאוד , 13 דורות בישראל, וחלקה עלייה.
הנקודה היא בלי לטרחן יותר מידי, שהמזרחיים אצלנו הם ה"עשירים" ותמיד היו, גם בשנות ה 50 וה 60 ועד ימנו, והאשכנזים במשפחה הם מעמד ביניים במקרה הטוב… אז לא הכל שחור או לבן , ומי שבא "לעשות" , עשה .
כסף. מעמד. חיים טובים. הכל.
במדינת ישראל ההזדמנות היא שווה לכולם, בלי יוצא מהכלל. וזה מה שיפה במדינה (הדמוקרטית) הזו.
תודה אלה על המחמאה. אך אסור להסתכל על מקרה פרטי בעניין כללי. ברור שיש כאלה שכן הצליחו אך הם המיעוט שבמיעוט ואני לא חושב שיש הזדמנות שווה לכולם במדינה. איך יכולה להיות הזדמנות שווה אם בתי הספר והתשתיות הטובות נמצאים במרכז ולא בעיירות הפיתוח? אם בעיירות הפיתוח יש רק מפעלים של שכר מינימום וכל העבודות הטובות וההזדמנויות נמצאות במרכז ואין לפריפריה הזדמנות בכלל להגיע למרכז עם מערכת התחבורה הנוכחית?
יש עוד כל כך פרמטרים שמונעים פיתוח והזדמנויות שוות שצריך עבודת דוקטורט שלמה כדי לפרוש אותם. או שבעצם די לשלוח אותך לדוח של מכון אדווה כדי לראות כמה לא שיוויוניות מדינת ישראל.
בישיבתך הבאה על שפת הנהר באמריקה כדאי שתכתוב מייל לקונגרס האם הם ביקשו השנה סליחה מהאינדיינים
ראשית אני גר כעת בתל אביב. שנית, לומר שהאחר גרוע יותר מאיתנו זו גישה קצת ילדותית.
העובדה שאתה מסוגל לעזוב את ישראל לצרפת ולארה"ב זה כבר חלק מזה שהמדינה פה לא דפוקה לגמרי עד הסוף. יש מדינות שאתה בכלל לא יכול בין אם מבחינה חוקית ובין אם מבחינה כלכלית לצאת מהן. ויש מדינות שרמת ההשכלה בהן בכלל לא היתה מאפשרת לך לעשות שם דוקטורט.
ארצות הברית לא בקשה סליחה גם על מה שהיא עשתה לשחורים או למכסיקנים (לקחה להם את טקסס).
תמיד יהיו עוולות. תמיד יהיה מישהו שמוכן להרגיש שעשו לו עוול. בין אם זה נכון, ובין אם זה לא נכון, צריך לשחרר ולהמשיך הלאה.
אני לא אומר שאתה צריך להגיד למדינת ישראל תודה רבה בהכנעה ובצניעות ובהערכה אין קץ, כי היא לא עושה טובה לאף אחד, אבל גם לא לבוא אליה בטיעונים אמוציונליים של נעלבתי, נפגעתי, זה לא פייר. אין מה להיעלב ממדינה… אפשר לדרוש ממנה ולתבוע ממנה שתמלא את תפקידה. זו אפילו חובתנו.
צריך בהחלט לשפר פה את הרווחה, את הצדק, להוריד את השחיתות, להחליש את החזקים ולחזק את החלשים ועוד דברים. לעשות חשבונות זה נחמד, ולפעמים נחוץ, אבל לא לתת לזה להשתלט על החשיבה.
בכל מקרה, אי אפשר לראות עליך שהיית עני, ואני מבטיח שלא אנתק איתך את הקשר בגלל זה.
מאוד מסכימה. מאוד מזדהה. למרות שלא הייתי בעניים הפנמתי את מעמדי החברתי כמזרחית מנעוריי. (הם קראו לי כושית בגן). אני למדתי בחו"ל וחזרתי. למה? כי חשבתי שהשתדרגתי בתארים, כי חשבתי שהעניינים דינמיים כי חשבתי על 2,000 שנות גלות והאפשרות למחות את זה בהינף יד בבחירה שלא לחזור ארצה. היום כשהקיטוב בין שמאל וימין הוא כל כך חד פה בארץ פתאום ברור כל כך שיש שתי קבוצות יריבות של אשכנזים שהחלה הרבה לפני שהגענו הנה. שהרבה לפני שבאנו הם כבר שנאו זה את זה בבית"ר ולח"י והגנה ואלטלנה – ואנו נקלענו באמצע ואימצנו את השיח של הקבוצה שהתאימה לנו כמו פיונים. לא תהיה פה התנצלות. אין מי שיתנצל. זו מלחמה שבה כל אחד תופס ככל יכולתו.
לצערי טל יש הרבה צדק בדברייך. אבל אני לא רוצה להילחם ולתפוס ככל יכולתי, אני רוצה חברה שיוויונית ככל האפשר, אולי על זה צריך להילחם?
אני רק שאלה
מאיר מה דעתך על התתנצלות של ברק?
זה הרי נציג לגטימי של מי שהיתה אז מפלגת השלטון
אני באופן אישי חושב שהאיש מקק אבל נראה לי שזו הסליחה שביקשת (בשינוי אדרת או מידי מקק אבל התוכן הוא בדיוק זה)
מענין אותי לשמוע
יוחאי
אני חושב שההתנצלות של ברק הייתה צעד מאוד חשוב, אני כמובן מאמין שהוא עשה את זה בצורה צינית ומאחורי ההתנצלות לא היו צעדים מעשיים. אך בכל זאת, במובן האידיאלי של המילה, זה אכן היה צעד חשוב ולו בשביל אנשי מפלגת העבודה שרובם לא מקבלים את העובדה שזו הייתה מדיניות מכוונת, אלא כורח ההיסטוריה וטעויות שונות שקרו.