שורשי השמים

אדם חי ומת בשפה.

במשך תקופה ארוכה מאוד אני עוקב אחר פרסומי הקיר של אשה מופלאה שעלתה לי הזכות לקרוא לה חברה. לאורך התקופה הזו, בפוסטים דקים ומורכבים היא נפרדה מאביה, פרידה שהפכה להיכרות שלי ושל מאות אחרים שעקבו אחרי הפרסומים שלה, סיפורי עבר והיסטוריה, עם שורשים שיכולים להזין עולם שלם, לצבוע אותו במשיכות גוונים רכים ולהעניק לו משמעות. למרות הכאב העז שבקע מהפוסטים שלה, לא יכולתי שלא לחוש עונג מר ואפילו קנאה. יש לה עבר.

את גיל 35 החלטתי לחגוג במרוקו, הבחירה בעיר מרקש הייתה בחירה מאוד צרפתית, מרקש היא החלום האוריינטלי של כל אירופאי שחי בעולם ללא צבעים ועם גוונים רבים של אפור. מרקש אמורה להיות הניגוד הגמור מפריז, השמש תמיד במרכז הרקיע, הריחות והצבעים, האדום הבוהק החזק של בתיה וקריאות המואזין היפות מושכים את הצרפתים כמו פרחים לכיוון השמש. “זו הפעם הראשונה שלך כאן?” שאל אותי זוג צרפתים מקוניאק, “איזה כיף לך, אין כמו הפעם הראשונה במרוקו, כמה פעמים אנחנו כבר היינו כאן? לפני עשר שנים הפסקנו לספור". לא הייתי בטיול שורשים במרוקו כיוון שהוריי נולדו בטוניס, אין לי קשר תרבותי למרוקו למעט העובדה שהתרבות המרוקאית הפכה להיות בישראל מעין תרבות גג לכל היהודים הערבים שהגיעו מצפון אפריקה וכך במובן מסוים גם לתרבות שלי. בן זוגי, שאמו כן נולדה במרוקו אך בפס, ניסה לחוש את אותו קסם שבמציאת ההיסטוריה וגילוי העבר, אך אני לא בטוח שהוא הצליח לקבל את הדבר הזה שכולם מדברים עליו, להגיע למקום ולגלות את עצמך. הטיול שלנו למרוקו, שבמובנים רבים היה טיול אירופאי קלאסי שכלל מלון טוב, ביקור בחמאם מפואר וטיול לכפר ברברי למרגלות הרי האטלס, לא הניב את החוויה האותנטית )אם אכן יש דבר כזה( אך הוא כן גרם לי להבין עובדה כואבת: אין לי שורשים, אין לי עבר ואין לי היסטוריה.

"מה יש לך מטוניס כל הזמן?” שאלה אותי סבתי, “מה אתה צריך לדעת מה עשינו שם? חיינו שם, עכשיו אנחנו כאן, עזוב אותך, זה היה מזמן, מי זוכר כבר" היא אמרה לי בעברית, טוניסאית וצרפתית. ואכן, אין לי דבר עם טוניס, אך גם אין לי דבר עם ישראל, לא אימי ולא אבי דיברו עברית ברורה וצחה, והעברית המשובשת שבפיהם הייתה לעברית שלי, “יש מים חם", “עשיתי את המקרר טוב טוב, עכשיו היא נקייה", “רוצה אודרדון? שלא יהיה לך קר" “תלבש משהו, יש בנדדה בחוץ", וחוסר שפתה של אימי הרחיק אותי משפתו של הריבון בארץ שחייתי בה. חייתי בחסר מתמיד, חסר תרבותי, לאומי, פוליטי וחסר דתי. שנאתי את בית הכנסת )וכאן גם הזמן לציין שאבי היה אתאיסט גמור ואימי יהודייה מסורתית מזרחית, מדליקה נרות ושומרת כשרות אבל כאן זה נגמר( שנאתי תפילות מזרחיות, שנאתי מוזיקה מזרחית, שנאתי כל דבר שמגיע מצפון אפריקה, בדיוק כמו שאר חבריי בלוד שאחד מהם קורא לנו 'דור המדבר', סובבים סחור באדמה צחיחה, מייחלים למים.

באחד הלילות במרקש ישבתי עם בחור הולנדי שפגשתי במלון, לא יכולנו לישון כיוון שהייתה מסיבה מרוקאית פרועה, כפי שהוא קרא לה, והמוזיקה החזקה הרעישה את הבוסתן השליו של המלון שבו שהינו בליבה של המדינה. זו לא מסיבה, הסברתי לו, זו חתונה. “איך אתה יודע?” אני שומע שירים שאני מזהה, הנה עכשיו הם שרים, מברוק עליכ יא אריס מברוכ, הנה תקשיב לקולולולו שבוקע מגרון הנשים, זו חתונה מרוקאית, על זה גדלתי.

"חמש מאות איש לפחות בחתונה? וואו, אני לא חושב שאני מכיר כל כך הרבה אנשים, כשאחותי התחתנה היינו חמישים איש, איזה כיף לך, אולי נלך לחתונה עכשיו?” לא הלכתי איתו לחתונה, למרות שאני בטוח שלו היינו הולכים היינו מתקבלים בשמחה, הסברתי לו ששנאתי את השירים האלה ושקראתי להורים שלי ערבים.

"אבל מרוקאים הם ערבים לא?”

פריז אינה רק עיר האורות ואייפל, היא גם פנינת המאגרב של העולם, או כמו שישראלים גזענים אומרים, מפוצצת בערבים. שוק בלוויל שלא רחוק מביתי הוא שוק בעיקר ערבי, שונה מאוד מהשווקים האחרים של פריז שבהם נשים עבות בשר וגברים עם כובעי בארט מוכרים גבינות, דלועים, מאפים, יין וסיידר תפוחים. שוק בלוויל הוא שוק של ערבים שהרוב המוחלט של תוצרתו מגיע מטוניס ומרוקו. אני לא אוהב לקנות בו, אולי בגלל שהוא צפוף, אולי בגלל שהוא מזכיר את לוד, או אולי בעיקר בשל העובדה שהמוכרים שם ישר מזהים אותי ומדברים איתי ערבית, ואני מתעקש לענות להם בצרפתית, לא להסכים לתהליך הזיהוי שהם מכניסים אותי אליו, תהליך זיהוי שנארג יחדיו עם תהליך הזיהוי הישראלי. “אבל זה לא הגיוני" אמר לי אחד מהמוכרים, "אתה הרי טוניסאי, אני רואה שאתה טוניסאי, איך זה שאתה לא מדבר ערבית?” והנה במרקש זיהו אותי כצרפתי, וראו בי כתייר עם כסף שיכול לתרום להכנסות שלהם, זיהוי שאהבתי והתחברתי אליו, אולי זה מה שעדיף לי, פשוט להיות צרפתי. אך גם הזיהוי הזה הופסק כשהגענו לעיר החדשה והנוצצת של מרקש שבה שולטת הבורגנות עם בתי קפה אירופאים ורשתות אופנה צרפתיות בכיכרות שיש אדום. בעיר החדשה פנו אליי במרוקאית, הם ידעו בדיוק מי אני. אבל אני לא מרוקאי, אמרתי לבן זוגי שלא הפסיק לצחוק, אני גם לא טוניסאי, אני לא יודע את השפה, אני לא מכיר את ההיסטוריה של טוניס, אני אפילו לא מכיר את ההיסטוריה של המשפחה שלי. כשאבי הונח באדמה למנוחת עולמים הוא לא לקח איתו את ההיסטוריה שלו והוא לא עורר בי רגש נוסטלגי. מעולם לא הייתה לי היסטוריה, אני ללא שורשים.

אחת מהקבצניות הרבות בכיכר 'ג'מה אל פאנה', זקנה מרוקאית מקומטת, לא הניחה לי וביקשה נדבה, לאחר כמה נדנודים מציקים, פניתי אליה וצעקתי לעברה, “חליני טרונקיל, יאללה!” היא השתתקה ופנתה. בן זוגי גער בי וגם אני התאכזבתי מעצמי, ורגשות אשם קשים מילאו אותי, חשתי שצעקתי על אימי או על סבתי. עכשיו, שבוע לאחר המקרה הזה, אני יודע שצעקתי על המקום הזה שממנו הגיעו הוריי, אך לי לעולם לא יהיה קשר אליו. הנה, אותה זעקה שזעקתי בילדותי על אימי שתעזוב אותי עם התרבות הלא ברורה שלה, והיא אכן השתדלה שלא אדע מה זה אומר להיות טוניסאי, אותה צעקה נזרקה על הזקנה האומללה הזו. בחמאם המהודר קורצפתי על ידי ברברית גדולה, כפות ידיה הגדולות והאימהיות עטפו אותי ברכות אינטנסיבית , מזיזות אותי מצד לצד, שולטות בי והופכות אותי לילד קטן שכואבת לו הבטן ובוכה לאמו שתטפל בו. זיכרון ילדות של אימי גוהרת מעליי עם פה מלא בערק שהיא מחממת לפני שהיא שופכת אותו על בטני, הציף אותי ורציתי כל כך לחבק את הברברית הנפלאה הזו שקרצפה אותי וקראה לי מיז'יין )יפה במרוקאית( ולבכות על העבר שמעולם לא היה לי.

בבית הכנסת היהודי במלאח של מרקש יש כתובת זיכרון לכל אותם שהיו ואינם, נזכור את כולם, אמרה הכתובת, אך אין לי את מי לזכור, אני לא חי בעולם של רוחות מדבריות של היסטוריה. לא את העבר אני צריך לזכור, לא העבר ואנשי העבר הוא מה שמת, זה אני שמת, אני הוא הגווייה של ההיסטוריה, גופה ריקה ללא שורשים, ללא עבר, ללא שפה או תרבות. תהליך מחיקת הזהות שבוצע על הוריי על ידי המדינה ועל ידי, הגיע לכדי מיצוי. במרוקו הבנתי שלנצח אנדוד, גם אם אמצא בסופו של דבר מקום פיזי שבו רגליי העייפות ימצאו מנוח, לא אפסיק לנדוד, כי שורשיי אינם באדמה. אין לי שפה שאליה נולדתי וכנראה גם לא תהיה לי שפה שבה אמות, אין לי ארץ שעיצבה את פניי ואין לי עיר שאוכל לקרוא לה שלי.

חברתי היקרה, אני מקנא בך, מותו העצוב והכואב של אביך הוא החגיגה הגדולה ביותר של חייך, הוא יום שבו שורשייך מתעבים וחודרים עמוק יותר ויותר אל האדמה הטובה שלך. הוא יום שבו שורשייך העצומים מצמיחים ענפים בריאים ופרחים בוהקים בשלל צבעים.

ואני לנצח אשאר חסידה שכנפיה העצומות נטועות בדבר אחד בלבד, בשורשי השמיים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על שורשי השמים

  1. שי הגיב:

    "אדם נולד ומת בשפה". אולי יש גם יתרון להיות אדם בלי בית, כך אולי ניתן לצמוח ללא גבולות, אולי. פוסט מרגש ונוגע

  2. כרמלה כ. שלומי הגיב:

    מאיר חברי היקר עד מאוד. ראשית אני גאה בעצמי על שזכיתי להימנות בין חבריך. אתה מאנשים המיוחדים שזכיתי לפגוש דרך הפייסבוק ורק על זה הייתי מפרגנת קצת לצוקרברג. קראתי את הפוסט שלך בהתרגשות רבה. אתה יודע מה אני חושבת על כתיבתך העמוקה ורבת הרבדים שאשמח אם רבים אחרים יתוודעו אליה, ועל העושר הפנימי שניחנת בו. אם זה מה שיצא מהוריך, צריך לשווק כאלה בכמוסות כדי להרבות בעולם אנשים כמוך. כמי שעברה ילדות רגילה בבית שבע עם הורים אוהבים שגידלו אותנו בצל זוגיותם הנדירה, אני נפעמת לקרוא על ילדות אחרת שבעיני יש בה יותר קווים משותפים מכפי שתוכל לשער לילדותי שלי וצר המקום מלפרט. תודה גדולה על הפוסט הנפלא ועל שעקבת אחרי הכתיבה שלי. אין לך מושג כמה נחמה זה מעניק, בעיקר היום, הבוקר מלאו ימי השבעה על אבא שלי.

    • Meir Bar Mymon הגיב:

      כרמלה היקרה, הפוסט הזה יצא ממני בכוח הבוקר, לא רציתי לכתוב אותו, אך בדמעות שהעלת בעיניי הבוקר יכולתי לראות את העולם כולו.

  3. Yochai Bashan הגיב:

    מאיר יקר יפה כתבת (וזו המעטה אדירה)
    ישנו איזה שהוא מעגל מענין במה שכתבת מדוע לוד\צרפת\ישראל וטבלין טוניסאי הם עבר אפור
    ות"א של כרמלה עם טבלין סלוניקאי הוא עבר צבעוני?
    אני בזבזתי עשר שנים מחיי לכעוס על המקום שבו גדלתי עד שאישה חכמה שאלה אותי ואת התוצאה אתה אוהב?
    עניתי לה ב"כן אמא" ובאותו רגע ממש למדתי לאהוב את ה"חור" שגדלתי בו
    גיליתי שאני מתגעגע אליו עדין אוהב אותו מאוד, גיליתי שאני מנסה לשחזר אותו בחיי המודרנים
    גיליתי שמהמקום ההוא צמחו התכונות הטובות שלי ולא רק הרעות
    קיבלתי פרופורציה חמלה ואפילו שלוה מהתובנה ההיא

    בקיצור מה שאני אומר לך זה שיש לך עבר יפה ומפואר רק תוסיף את הצבעים
    השורשים יתעבו האדמה תיטיב ואתה תושלם – זנח את ההתעסקות בחוסרים, החוסרים שם אצל כולנו אני מנסה לומר שאתה לא דפוק יותר או פחות ממני אתה פשוט דפוק אחרת 🙂
    תחגוג את הדפיקות הזו היא טובה היא מנוע של דברים טובים
    מאחל לך את כל הטוב שבעולם גם את זה שבלוד וגם את זה שבפריז וטוניס ואפילו את זה שבסלוניקי
    יוחאי

    • Meir Bar Mymon הגיב:

      ראשית תודה, זה מאוד מחמיא. אני בעצם לא מנסה יותר לבעוט בעבר שלי, אבל מה שאני מרגיש הוא שכבר אין לי ממש עבר וזו הבעיה הגדולה יותר.
      אבל אולי אכן צריך לייצר הווה דרך העבר, להבין אותו טוב יותר ולחגוג אותו, יחד עם הדפיקות הטובה הזו.
      רק טוב יוחאי

  4. Erez Greenberg הגיב:

    מעניין איך היית עונה לארבע השאלות של ביירון קייטי.

  5. מאירה ארז לנאל הגיב:

    מאיר, הרבה דמיון אני מוצאת להעדר השורשים שלך, רק שהשפה שאני דחיתי היתה אידיש, ולא ערבית.
    "דברו עברית"! צעקתי על הורי, "אתם בארץ ישראל"! הגלותיות שלהם ביישה אותי בארץ שהיללה את דמות הצבר המחוספס והחסון, ודרשה מהבאים בשעריה לעברת את שמם ולנתק את חבל הטבור מארצות מוצאם.
    אתה הפכת פסיפס ששלובות בו אבנים מכל המקומות שהזכרת. תן לכולן אהבה וקבלה. קבל את הוריך, כילד התקשית לעשות זאת, אך היום אתה יכול לסלוח לעצמך על כך, ולקבל את עצמך כפי שאתה, ולאהוב את עצמך, בדיוק כפי שאתה, ואת הוריך בדיוק כפי שהיו.
    כתיבתך יפהפיה, עשירה מחד, ומתומצתת מאידך, וססגונית.
    עלי להודות לך שהפגשת אותי עם כתיבתה של כרמלה, ולכרמלהשפרסמה את הלינק לבלוג שלך.
    קבל ממני חיבוק גדול !
    מאירה.

  6. Vered Navon הגיב:

    מרגש ונוגע גם בי, הלוא בית, שורשים, שפה, משפחה, הקשר ביניהם, הנתק והחיבור מחדש, כל הללו מעסיקים אותי רבות. כרמלה עשתה דבר שלא רבים מסוגלים לו: תיעוד הקשה מכל בזמן אמת, יומן פרידה מאבא, סיפור שסופו ידוע מראש ועם זאת לא צפוי ולא ידוע עד הרגע האחרון. אני בטוחה שמעבר ליכולת לרגש ולגרום לרבים כל כך להזיל דמעה, היומן הזה מהווה מקור השראה לרבים מאיתנו שיהססו פחות אם לשתף את מה שמצטלם הכי פחות טוב – זקנה, מוות קרב בזחילה, בית החולים, שיקום, משען… מי רוצה לדבר על אלו? כולנו רוצים להדחיק… מקסים שבהשראתה כתבת פוסט כל כך יפה, שניכם עשיתם לי חשק לבטא גם את עצמי, את הסיפור שלי על שורשים ושורשי אויר. תודה גדולה, אעקוב גם אחרי הפוסטים הבאים…

  7. Meir Bar Mymon הגיב:

    אני מודה לכל המגיבות והמגיבים. תמיד מפליאה העובדה שיש כל כך הרבה אנשים ששותפים לאותן תחושות ולבטים. אולי לא בכדי אני כל כך אוהב את היצירה של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד". הזמן הולך ונעלם, ההיסטוריה הולכת לאיבוד. השאלה היא מה נשאר מאתנו?
    כנראה שצריך להמשיך לכתוב.

  8. כרמלה כהן שלומי הגיב:

    בטח להמשיך לכתוב, מאיר. בעיני, מה שחשוב הוא לכתוב את עצמך בלי פילטרים ולך יש היכולת הזו באופן מעורר קנאה. אתה פשוט לא יודע לזייף שורות, כמה כאלה אתה מכיר?
    שמחה שיצא לי להכיר לאחרים את כתיבתך ואשמח לעשות זאת שוב.

  9. Shoshi Shamir הגיב:

    מאיר, תודה לכרמלה שהציגה בפני אותך ואת הבלוג שלך. זה מה שהדהד לי היום בקריאה

    לפני שנים רבות, בשיעור פסיכולוגיה, חיפשנו בדמיון מודרך דימוי על 'מה זה אדם'. הדימוי שלי היה 'כי האדם עץ השדה'. ניסיתי לדחות אותו, נראה לי בנאלי, ואז נחה עלי הרוח. זה מה שכתבתי אז ביומן:
    "האדם הוא גם העץ וגם השדה. השורשים יכולים לטעת עצמם בקרקע קיום אחרת כדי שתזין אותם בחומרים אחרים.
    זה יפה. אבל אם העץ עוות בקרקע הקיום הראשונית, האם ניתר 'ליישר' אותו? לשנות פרופורציות וצרכים? איך זה מסתדר מבחינה ביולוגית?
    ואם יש נתק עצבי בין אדם לשורשיו? בין השורשים והיונקות? האם נפגם לעד חוש הטעם? האם ההזנה תלויה בחוש הטעם? התיאבון? התיאבון נשלט על יד החיות. אולי. לא החיות, תשוקת החיים. כמו נשימה – אי אפשר לעצור נשימה עד מוות. יש מנגנון שמאלץ לנשום. זה 'לא רצוני' במובן הגוף, זה 'רצוני' במובן הנשמה. מה זה אומר על דברים אחרים? מה אומרת מערכת האמונות שלי?
    בכל מקום בו אני נמצאת, כלומר בכל קרקע קיום, אני מרגישה שאני יודעת יותר טוב, ובדרך כלל אני באמת יודעת יותר, אבל האם יותר טוב? דרגת ההפשטה שבה אני חושבת הפכה לדרך חיים, ככל הנראה מגיל מאוד צעיר (האם ייתכן שאפילו לפני המלים?). אולי צמחה צמרתי כל כך אל על לשמיים וכבדה מאוד, עד שאין הגזע מסוגל לשאתה, השורשים להזינה? שמא עלי להמעיט במזון השורשים כדי לצמצם מעט את הצמרת ולהביאה למידת עץ הנושא את עצמו?
    או שמא להיפך, למצוא קרקע קיום היכולה להזין אותו-אותי?"
    היום אני אומרת: יש בכוחה של האדמה האם להזין אותי בשפע בכל מקום בו אבחר לשלוח שורש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s