שורשי השמים

אדם חי ומת בשפה.

במשך תקופה ארוכה מאוד אני עוקב אחר פרסומי הקיר של אשה מופלאה שעלתה לי הזכות לקרוא לה חברה. לאורך התקופה הזו, בפוסטים דקים ומורכבים היא נפרדה מאביה, פרידה שהפכה להיכרות שלי ושל מאות אחרים שעקבו אחרי הפרסומים שלה, סיפורי עבר והיסטוריה, עם שורשים שיכולים להזין עולם שלם, לצבוע אותו במשיכות גוונים רכים ולהעניק לו משמעות. למרות הכאב העז שבקע מהפוסטים שלה, לא יכולתי שלא לחוש עונג מר ואפילו קנאה. יש לה עבר.

את גיל 35 החלטתי לחגוג במרוקו, הבחירה בעיר מרקש הייתה בחירה מאוד צרפתית, מרקש היא החלום האוריינטלי של כל אירופאי שחי בעולם ללא צבעים ועם גוונים רבים של אפור. מרקש אמורה להיות הניגוד הגמור מפריז, השמש תמיד במרכז הרקיע, הריחות והצבעים, האדום הבוהק החזק של בתיה וקריאות המואזין היפות מושכים את הצרפתים כמו פרחים לכיוון השמש. “זו הפעם הראשונה שלך כאן?” שאל אותי זוג צרפתים מקוניאק, “איזה כיף לך, אין כמו הפעם הראשונה במרוקו, כמה פעמים אנחנו כבר היינו כאן? לפני עשר שנים הפסקנו לספור". לא הייתי בטיול שורשים במרוקו כיוון שהוריי נולדו בטוניס, אין לי קשר תרבותי למרוקו למעט העובדה שהתרבות המרוקאית הפכה להיות בישראל מעין תרבות גג לכל היהודים הערבים שהגיעו מצפון אפריקה וכך במובן מסוים גם לתרבות שלי. בן זוגי, שאמו כן נולדה במרוקו אך בפס, ניסה לחוש את אותו קסם שבמציאת ההיסטוריה וגילוי העבר, אך אני לא בטוח שהוא הצליח לקבל את הדבר הזה שכולם מדברים עליו, להגיע למקום ולגלות את עצמך. הטיול שלנו למרוקו, שבמובנים רבים היה טיול אירופאי קלאסי שכלל מלון טוב, ביקור בחמאם מפואר וטיול לכפר ברברי למרגלות הרי האטלס, לא הניב את החוויה האותנטית )אם אכן יש דבר כזה( אך הוא כן גרם לי להבין עובדה כואבת: אין לי שורשים, אין לי עבר ואין לי היסטוריה.

"מה יש לך מטוניס כל הזמן?” שאלה אותי סבתי, “מה אתה צריך לדעת מה עשינו שם? חיינו שם, עכשיו אנחנו כאן, עזוב אותך, זה היה מזמן, מי זוכר כבר" היא אמרה לי בעברית, טוניסאית וצרפתית. ואכן, אין לי דבר עם טוניס, אך גם אין לי דבר עם ישראל, לא אימי ולא אבי דיברו עברית ברורה וצחה, והעברית המשובשת שבפיהם הייתה לעברית שלי, “יש מים חם", “עשיתי את המקרר טוב טוב, עכשיו היא נקייה", “רוצה אודרדון? שלא יהיה לך קר" “תלבש משהו, יש בנדדה בחוץ", וחוסר שפתה של אימי הרחיק אותי משפתו של הריבון בארץ שחייתי בה. חייתי בחסר מתמיד, חסר תרבותי, לאומי, פוליטי וחסר דתי. שנאתי את בית הכנסת )וכאן גם הזמן לציין שאבי היה אתאיסט גמור ואימי יהודייה מסורתית מזרחית, מדליקה נרות ושומרת כשרות אבל כאן זה נגמר( שנאתי תפילות מזרחיות, שנאתי מוזיקה מזרחית, שנאתי כל דבר שמגיע מצפון אפריקה, בדיוק כמו שאר חבריי בלוד שאחד מהם קורא לנו 'דור המדבר', סובבים סחור באדמה צחיחה, מייחלים למים.

באחד הלילות במרקש ישבתי עם בחור הולנדי שפגשתי במלון, לא יכולנו לישון כיוון שהייתה מסיבה מרוקאית פרועה, כפי שהוא קרא לה, והמוזיקה החזקה הרעישה את הבוסתן השליו של המלון שבו שהינו בליבה של המדינה. זו לא מסיבה, הסברתי לו, זו חתונה. “איך אתה יודע?” אני שומע שירים שאני מזהה, הנה עכשיו הם שרים, מברוק עליכ יא אריס מברוכ, הנה תקשיב לקולולולו שבוקע מגרון הנשים, זו חתונה מרוקאית, על זה גדלתי.

"חמש מאות איש לפחות בחתונה? וואו, אני לא חושב שאני מכיר כל כך הרבה אנשים, כשאחותי התחתנה היינו חמישים איש, איזה כיף לך, אולי נלך לחתונה עכשיו?” לא הלכתי איתו לחתונה, למרות שאני בטוח שלו היינו הולכים היינו מתקבלים בשמחה, הסברתי לו ששנאתי את השירים האלה ושקראתי להורים שלי ערבים.

"אבל מרוקאים הם ערבים לא?”

פריז אינה רק עיר האורות ואייפל, היא גם פנינת המאגרב של העולם, או כמו שישראלים גזענים אומרים, מפוצצת בערבים. שוק בלוויל שלא רחוק מביתי הוא שוק בעיקר ערבי, שונה מאוד מהשווקים האחרים של פריז שבהם נשים עבות בשר וגברים עם כובעי בארט מוכרים גבינות, דלועים, מאפים, יין וסיידר תפוחים. שוק בלוויל הוא שוק של ערבים שהרוב המוחלט של תוצרתו מגיע מטוניס ומרוקו. אני לא אוהב לקנות בו, אולי בגלל שהוא צפוף, אולי בגלל שהוא מזכיר את לוד, או אולי בעיקר בשל העובדה שהמוכרים שם ישר מזהים אותי ומדברים איתי ערבית, ואני מתעקש לענות להם בצרפתית, לא להסכים לתהליך הזיהוי שהם מכניסים אותי אליו, תהליך זיהוי שנארג יחדיו עם תהליך הזיהוי הישראלי. “אבל זה לא הגיוני" אמר לי אחד מהמוכרים, "אתה הרי טוניסאי, אני רואה שאתה טוניסאי, איך זה שאתה לא מדבר ערבית?” והנה במרקש זיהו אותי כצרפתי, וראו בי כתייר עם כסף שיכול לתרום להכנסות שלהם, זיהוי שאהבתי והתחברתי אליו, אולי זה מה שעדיף לי, פשוט להיות צרפתי. אך גם הזיהוי הזה הופסק כשהגענו לעיר החדשה והנוצצת של מרקש שבה שולטת הבורגנות עם בתי קפה אירופאים ורשתות אופנה צרפתיות בכיכרות שיש אדום. בעיר החדשה פנו אליי במרוקאית, הם ידעו בדיוק מי אני. אבל אני לא מרוקאי, אמרתי לבן זוגי שלא הפסיק לצחוק, אני גם לא טוניסאי, אני לא יודע את השפה, אני לא מכיר את ההיסטוריה של טוניס, אני אפילו לא מכיר את ההיסטוריה של המשפחה שלי. כשאבי הונח באדמה למנוחת עולמים הוא לא לקח איתו את ההיסטוריה שלו והוא לא עורר בי רגש נוסטלגי. מעולם לא הייתה לי היסטוריה, אני ללא שורשים.

אחת מהקבצניות הרבות בכיכר 'ג'מה אל פאנה', זקנה מרוקאית מקומטת, לא הניחה לי וביקשה נדבה, לאחר כמה נדנודים מציקים, פניתי אליה וצעקתי לעברה, “חליני טרונקיל, יאללה!” היא השתתקה ופנתה. בן זוגי גער בי וגם אני התאכזבתי מעצמי, ורגשות אשם קשים מילאו אותי, חשתי שצעקתי על אימי או על סבתי. עכשיו, שבוע לאחר המקרה הזה, אני יודע שצעקתי על המקום הזה שממנו הגיעו הוריי, אך לי לעולם לא יהיה קשר אליו. הנה, אותה זעקה שזעקתי בילדותי על אימי שתעזוב אותי עם התרבות הלא ברורה שלה, והיא אכן השתדלה שלא אדע מה זה אומר להיות טוניסאי, אותה צעקה נזרקה על הזקנה האומללה הזו. בחמאם המהודר קורצפתי על ידי ברברית גדולה, כפות ידיה הגדולות והאימהיות עטפו אותי ברכות אינטנסיבית , מזיזות אותי מצד לצד, שולטות בי והופכות אותי לילד קטן שכואבת לו הבטן ובוכה לאמו שתטפל בו. זיכרון ילדות של אימי גוהרת מעליי עם פה מלא בערק שהיא מחממת לפני שהיא שופכת אותו על בטני, הציף אותי ורציתי כל כך לחבק את הברברית הנפלאה הזו שקרצפה אותי וקראה לי מיז'יין )יפה במרוקאית( ולבכות על העבר שמעולם לא היה לי.

בבית הכנסת היהודי במלאח של מרקש יש כתובת זיכרון לכל אותם שהיו ואינם, נזכור את כולם, אמרה הכתובת, אך אין לי את מי לזכור, אני לא חי בעולם של רוחות מדבריות של היסטוריה. לא את העבר אני צריך לזכור, לא העבר ואנשי העבר הוא מה שמת, זה אני שמת, אני הוא הגווייה של ההיסטוריה, גופה ריקה ללא שורשים, ללא עבר, ללא שפה או תרבות. תהליך מחיקת הזהות שבוצע על הוריי על ידי המדינה ועל ידי, הגיע לכדי מיצוי. במרוקו הבנתי שלנצח אנדוד, גם אם אמצא בסופו של דבר מקום פיזי שבו רגליי העייפות ימצאו מנוח, לא אפסיק לנדוד, כי שורשיי אינם באדמה. אין לי שפה שאליה נולדתי וכנראה גם לא תהיה לי שפה שבה אמות, אין לי ארץ שעיצבה את פניי ואין לי עיר שאוכל לקרוא לה שלי.

חברתי היקרה, אני מקנא בך, מותו העצוב והכואב של אביך הוא החגיגה הגדולה ביותר של חייך, הוא יום שבו שורשייך מתעבים וחודרים עמוק יותר ויותר אל האדמה הטובה שלך. הוא יום שבו שורשייך העצומים מצמיחים ענפים בריאים ופרחים בוהקים בשלל צבעים.

ואני לנצח אשאר חסידה שכנפיה העצומות נטועות בדבר אחד בלבד, בשורשי השמיים.