רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל.
אני לא יכול לומר הרבה דברים טובים על אבא שלי, דמות האב שלו הייתה רחוקה מלהיות מושלמת אם בכלל, הוא לא לימד אותי לרכוב על אופניים ולא התעניין בהישגים שלי באופן ישיר אלא רק דרך אימי. הוא לא הראה סימני אהבה רבים ולא דאג לבסס את עצמו כדי שלילדים שלו יהיה עתיד טוב יותר ומקפצה או אפילו צינור נשימה לעולם הקשה שמחכה לנו בחוץ. אני יכול לומר בבטחה שכל מה שהשגנו, אני, אחיי ואחיותיי היה בזכותנו, למרות הקיום שלו ולא בגלל. בכלל, אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מדבר עליו, אפילו עם עצמי מאז שהוא נפטר לפני כארבע שנים.
"במה אבא שלך האמין?” שאל אותי בן זוגי לאחר מותו. בשום דבר, עניתי לו. הדבר היחיד שהוא האמין בו היה בנוחות מטריאלית בסיסית, קורת גג, בגד ללבוש ולא משנה איך שהוא נראה ומזון כדי להמשיך להתקיים בעולם הזה. מעבר לזה לא היה אכפת לו. הוא היה אתאיסט מוחלט, לא מסיבות אידאולוגיות אינטלקטואליות, הוא לא דן עם עצמו במהות של קיום האל או תפקיד הדת בחברה, זה פשוט היה נראה לו מטופש, מנהג של אנשים שהוא לא חלק מהם. ביום כיפור, בזמן שאימי שוכבת במיטה מחכה לשבירת הצום כשמטפחת עם פלחי לימונים כרוכה סביב המצח שלה, נאנחת ומייחלת לטיפת מים– הוא ישב בחדר השני, רואה סרטים ברצף ומעשן בשרשרת. אך לפחות הוא היה גוי שבת מעולה, כמה שעות לפני סיום הצום הוא היה משתלט על המטבח ומכין את ארוחת שבירת הצום, הפעם היחידה בשנה שטעמתי את המאכלים שהוא הכין, טעמם העדין והמורכב, אפילו של סלט הירקות הפשוט עולה כעת במוחי, מחזיר זיכרון עמום.
כשאחותי הגדולה התחילה לעשן, היא הסתירה את הידיעה מאבי, חוששת מתגובה קשה. יום אחד, אחותי השנייה לאחר ריב שגרתי עם אחותי הגדולה, רצה וסיפרה לאבי שהיא מעשנת כנקמה. אבי הסתכל עליה ושאל אותה מה היא מעשנת, “מה מהי מעשנת? סיגריות היא מעשנת, כל הזמן, היא שולחת אותנו לקנות לה קופסאות מהחנות, את הסיגריות שאתה מעשן כדי שלא תדע, היא מכריחה אותנו לעמוד בחלון ולראות מתי אתה חוזר הביתה כדי שהיא תחביא את הסיגריות. עכשיו אתה יודע". אבי הסתכל עליה וענה, “סיגריות? כל עוד שזה לא סמים, לא אכפת לי".
גרתי בניו יורק כשתכננתי לצאת מהארון בפני הוריי, רקמתי תוכנית גאונית, אמרתי לעצמי שאספר להוריי בזמן שאני בחופשה בישראל אך לא לפני שאחביא מצלמת וידאו בבית שתצלם את השיחה. (באותה תקופה הייתה לי מצלמת וידאו והתחביב שלי היה להחביא את המצלמה בבית ולצלם את מי שנמצא בו בסצנות שרקחתי בראשי ואז להראות להם את התוצאה תוך כדי שאני מצלם אותם שוב). לצערי הרב סיפרתי לאחותי על התוכנית הגאונית שלי והיא החליטה להקדים תרופה למכה, להציל את כבודם של הוריי ולספר בעצמה. “מה אתה חושב שכאן? ניו יורק? מה אתה חושב שיש לך הורים מתוחכמים שעשו תואר בפילוסופיה? אין לך גבולות תגיד לי, לא מספיק שאתה מספר להם את זה בזמן שאתה בחופשה ועוזב מיד אחרי?” תגובת אימי הייתה צפויה, היא התחילה לבכות מדאגה שמה יהיה איתי? איך אני אתחתן ככה? איפה אני אגור? מי ידאג לי? אבא שלי שתק כל הזמן ועשן הסיגריה התמידי אפף אותו. “מה אתה שותק חיים? תגיד משהו, איך שהוא מגיע לארץ תדבר איתו" כך תמללה אחותי את השיחה בינו לבין אימי. “לא ידעת את זה כבר? את עיוורת יפה? מה זה משנה עם מי הוא הולך העיקר שיש לו איפה לגור". הוא סיים את המשפט הזה עם רשימת שמות של בני דודים שלי שהוא חושד שגם הם הומואים ולסביות, הוא צדק לגבי כל אחד ואחת מהם. אי אפשר לומר עליו הרבה אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו– הוא היה חריף וחד בצורה בלתי נתפסת.
בליל הסדר הוא היה מדלג בין שולחן החג לחדר, שוב חוזר לעשן עם עצמו, מניח לקיום האנושי להתרחש לידו אך אף פעם לא איתו. “חיים, תחזור כבר לשולחן, די עם הסיגריות שלך", הייתה אימי צועקת כל פעם שהוא חוזר לחדר, כל ליל סדר, כל שנה. החלק היחיד בהגדה שהוא היה קורא היה הרשע, למורת רוחה של אימי שרצתה שהוא יקרא משהו אחר, מסרבת להכיר באופיו של בעלה.
קרוב לחמש שנים שאני לא חוגג את ליל הסדר מסיבה אידיאולוגית חילונית. ההתפכחות הדתית שלי שהחלה לפני כמעט עשור הסתיימה באנטי דת מוחלט ובביטול הזהות היהודית שלי. אני חוזר ואומר בכל פעם שנושא הדת עולה בשיחה וששואלים אותי אם אני מאמין בקיומו של אלוהים, שלא אלוהים הוא הבעיה אלא הדת ואני לא אתאיסט אלא לא יהודי. “אז מה אתה? אין דבר כזה לא יהודי, אתה לא יכול להחליט שאתה לא יהודי". אני לא יהודי, אני עונה, ברגע שהחלטתי לא לחגוג את ליל הסדר, בדיוק כמו הרשע שמסרב לקבל את החוקים שניתנו לישראל. לכם הם ניתנו, לא לי. הוא אומר. והתגובה היהודית לאמירה שלו קשה מנשוא, ואילו היה שם לא היה נגאל. יהודים או ישראלים נוטים לחשוב שיום כיפור הוא החג החשוב ביותר בשנה כשם שהנוצרים הלא מאמינים נוטים לחשוב שחג המולד הוא החג החשוב ביותר בשנה, אך לא כך הדבר. פסח ופסחא הם החגים החשובים ביותר, בפסח נולד העם הזה, לפחות מבחינה תרבותית, שקורא לעצמו יהודי. פסח הוא החג שבו אדם פשוט ללא דת וחוקים שהיה משועבד לאדם אחר, משתחרר משעבוד האדם אך לא אל החירות אלא לשעבודו של האל תחת ספר חוקים נוקשה ואלים שמיישם פרקטיקות הדרה לכל אורכו. והנה גם האדם הזה שרוצה לבקר את היהדות, שרוצה לבקר את המנהגים הכל כך ברורים ומושרשים, שמוציא את עצמו מהכלל כדי לבקר את הכלל, האדם הזה הופך להיות רשע ומודר לחלוטין מהקיום היהודי. ההדרה הזו מתבצעת גם בישראל של היום, די לו לאזרח ישראלי לצאת כנגד הכיבוש ולהפגין עם הפלשתינים נגד צה"ל בשביל להיקרא בוגד ולא ישראלי ולקבל יריות מהצבא. אני זוכר את חיי בשנת 96 לאחר שהחלטתי לעזוב את הצבא בטרם המועד שמדינת ישראל החליטה בשבילי, לא פעם קראו לי בוגד, לא פעם אנשים אמרו שלא מגיע לי להצביע ושאני משתמט ללא זכות דיבור.
לכן, לאחר שנים של דיונים ולבטים החלטתי לא להיות יהודי יותר ולצאת מהכלל.
היציאה הזו מהכלל קיימת אצלי גם בתחומי חיים אחרים, שפינוזה כאורים והתומים שלי, הנהיה אחרי דרידה, פוקו והוגים פוסט מודרניים אחרים, המשיכה ליוגה ולבודהיזם והכמיהה שלי לחיות בחו"ל ולהיות זר – כל אלה אינם אלא פרקטיקות להיות מחוץ למחנה, לכפור בעיקר, בעדר בני האדם שנוהה אחר אותו מנהג מבלי לדעת מה הוא אומר ומהן המשמעויות שלו, מבלי להבין מהם היסודות שמרכיבים אותו והעיקר לעשות, נעשה ואין אפילו צורך לשמוע.
יציאה מהכלל טומנת בחובה חיים לא קלים, לא אכחיש, אני מוקף באהבה באופן מתמיד, גם אבא שלי אהב אותי, את זה אני יודע. אך היציאה הזו, ההפיכה לרשע גורמת לאדם להיות לבד בעולם ולפעמים אפילו להרגיש שכול העולם נגדו. הצעת המחקר לדוקטורט שלי במקרא נדחתה פעמיים על ידי בית הספר למדעי היהדות, ורק אחרי שעברתי לבית הספר לפילוסופיה היא התקבלה. את הדוקטורט שלי אני כותב באנגלית כדי שחוקרים בארה"ב יוכלו לשפוט אותו ולא ישראלים. לא בכדי הרשע הזה שכפר בעיקר ואמר שהחוקים של היהודים מטופשים הפך להיות נוצרי. “איך מקבלים את הצעת המחקר שלך בישראל?” שאל אותי המנחה שלי בפריז "אתה הרי יוצא כנגד כל הקיום התרבותי הישראלי, אתה מערער את היסודות, אתה נתקל בהתנגדות?” אני עונה לו שבישראל לא מתדיינים, בישראל מדירים, הרי יותר פשוט ויעיל. גבולות המחנה הישראלי מאוד ברורים וכל מה שלא מתאים מוצא מחוץ למחנה, ואפילו מחוץ למחנה יש מחנות שונים של מודרים ובכל אחד מהמחנות האלה מדירים אחרים. אנחנו לא מדינה, אני מסכם לו, אנחנו אוסף של שבטים שמתאחדים בשעת מלחמה.
אולי אבי הבין את זה ומעולם לא טרח לבקר ולתקן את הכלל אלא פשוט לא להיגאל, לפרוש מחיי העולם הזה לעולם עשן הסיגריה. העצה היחידה שהוא נתן לי בחיי הייתה שיש לי נפש מאוד עדינה ורגישה ושאני חייב לוודא שהיא לא תעלה לי כסף אלא בדיוק להפך, שהיא תהיה מקור ההכנסה שלי. בין מאות האורחים שהגיעו למאהל השבעה שאימי פתחה בגינה של ביתם בלוד (אימי חרדתית לגבי ניקיון הבית והסדר שלו וסירבה בתוקף שעשר אחיה ואחיותה על ילדיהם יפקדו את ביתנו באופן תדיר) היו גם שתי האחיות של אבי, היחידות שנותרו בחיים כיוון שהוא היה בן זקונים, כל השבוע הן לא עזבו אותי, מנשקות אותי ואומרות לי שאני "קופי חיים, אפילו יש לך את הגנונה שלו (גומת החן בסנטר) קופי, קופי חיים, יפה כמוהו, איזה ז'ין, איזה חיים". כחילוני אידאולוגי, לא הייתי מוכן לקרוא על אבי קדיש למורת רוחו של הרב והאחים של אימי ולא הייתי מוכן לשבת על מזרן או לישון בבית אימי. אבא לא ישב שבעה על אף אחד מההורים והאחים שלו שנפטרו, אמרתי לאימי, למה שאני אעשה את זה? היא הבינה ונתנה לי את החופש המוחלט להיות הלא יהודי היחיד בשבט טוניסאי מסורתי דתי גדול.
הסכמתי לחגוג את ליל הסדר הראשון לאחר מותו עם אימי ומשפחתי מתוך הבנה שרגשותיה של אימי חשובים יותר מאידאולוגיה פילוסופית, שתקתי במהלך קריאת ההגדה, נתתי לאחי להוביל ולקרוא, וכשהגענו לקטע של הרשע לא הייתי צריך לומר הרבה, אחיי, אחיותיי וגם אימי הכריזו ביחד שרשע זה אני.
לפעמים כשאני מביט בעצמי במראה זמן ממושך אני רואה את דמות אבי משתקפת בדמותי, מתאכזב מהעובדה שאני אכן דומה לו ואולי כן לקחתי ממנו כמה דברים. מבין שאם אכן יש איזו שהיא מורשת שהוא השאיר, זה עיקרון הרשע, זה שעומד מחוץ לעולם ובוחן אותו, מבקר אותו ואומר לו שהמלך הוא עירום. אבי לא טרח לומר דבר על העולם אלא רק בליבו. אני משפר את המורשת שלו ואומר בכל אפשרות שהמלך הוא עירום גם אם זה עולה לי במחיר של ביטול, משפטים כמו "אל תתחיל לדבר איתו, אתה לא יודע מה יביא לך פתאום", דחייה וגלגול עיניים מצד אחרים.
רשע, מה הוא אומר? הוא בסך הכול רוצה שהעולם יהיה טוב יותר, הוא יודע שהעולם לרוב עיוור ולא רואה את מה שמונח מתחת לאפו. רשע, מה הוא אומר? תהיו טובים יותר, תבחנו את עצמכם, העמידו בספק כל אמיתה שלכם כדי שתבינו אם מה שאתם עושים הוא אכן מועיל, אם הוא אכן עושה אתכם טובים ולא עיוורים.
ולכן החלטתי להנציח את דמות אבי בשמו של הבלוג, לסגור מעגל ולקרוא לו "רשע מה הוא אומר?”
מאיר היקר והבכלל לא רשע – תודה על הרשימה היפה, שמעוררת מחשבות ורגשות.
מאיר יקר, תמיד אחרי קריאה בפוסטים שלך אני נשארת בלי נשימה כמעט מהישירות הזו שלך והאופן בו אתה כותב את עברך, ללא כל הצטעצעות, ישר לפנים. אם מצאת בעצמך דמיון לאביך הוא בטח שזור גם בזה. היכולת לגעת בלב הדברים בלי לקשט אותם. מחכה לפוסט הבא.
ואגב, גם אני משתדלת ללכת על הרשע בהגדה שאיני יכולה לשאת. כלומר, את ההגדה, הרשע די מדבר אלי.
מאיר יקר ,
תודה . מברכת אותך על האומץ להיות זקוף עם מי שאתה ואיך שאתה רואה את הדברים .
אהבתי וקראתי מרותקת את דבריך .
ימים טובים וברוכים . תיקי
תודה רבה רבה על רשומה נפלאה.
"אולי זה הדבר שאתה מחפש כל החיים, רק את זה, את הצער הכי גדול, בשביל להיעשות אתה עצמך לפני שאתה מת" [ל. פ. ס]