מה רע לנו כאן אדוארד?

חמישי אחר הצהריים– חנות נספרסו

בניגוד גמור למה שבן זוגי חושב, אני לא אוהב להיות בחנות נספרסו ואני משתדל לקנות כמה שיותר קפה כל פעם שאני שם כדי שאבקר בחנות כמה שפחות. נספרסו ידועים ברמת השירות המאוד גבוהה שלהם גבוהה מדי, יותר מדויק, משהו תקוע להם שם. אני חושב שהם צריכים להשתחרר קצת, אני בסך הכול קונה קפה לא כל כך יקר, בסך הכול קפה.

בדרך כלל אני הולך לחנות נספרסו ליד בניין האופרה, היא קצת יותר משוחררת והאנשים שם פחות עשירים משאר החנויות בפריז. הפעם הייתי בחנות נספרסו בשדרות ויקטור הוגו שברובע ה-16, לא בגלל שהחלטתי להיות מהודר יותר ולקנות איפה שכל עשירי פריז גרים וקונים, אלא בגלל שסטודיו היוגה שבו אני לומד נמצא באותו רחוב. באופן מפתיע המוכרת לא הייתה כל כך מנומסת, היא חייכה אבל גם פיהקה ואמרה שהיה לה יום ארוך ומצפה לה עוד המשך יום יותר ארוך, “אני צריכה את השם הפרטי שלך, שם המשפחה לא מספיק" היא אמרה לי והעיניים שלה מתרוצצות על מסך המחשב. למה את צריכה את השם הפרטי שלי? שאלתי אותה, בטח לא כתבת בר מימון נכון, אני אאיית שוב, הרי כמה מימונים כבר יש כאן.

"הרבה מאוד אדוני", מבלי להניד עפעף, מבלי להבין את גודל התשובה שלה, מבלי לחוות את הרגע ההיסטורי הזה, “הרבה מאוד אדוני" היא עונה. ואני מגמגם לה את שמי הפרטי ומתחיל למלמל בפניה: וודאי שיש כאן הרבה מאוד מימונים, זה הרי הרובע ה-16, זו פריז, זו צרפת. “סליחה?” לא חשוב, עניתי לה, תודה רבה על העזרה, באמת תודה רבה לך. היא נראתה לי עסוקה מדי לשיעור היסטוריה על יהודי טוניס ועל העובדה שרוב יהודי טוניס שעלו לצרפת הפכו להיות צווארון לבן לעומת רוב יהודי טוניס שהיגרו לישראל והפכו להיות מעמד פועלים.

שישי בערב theatre de champs elysée

בן זוגי ואני אוספים את הכרטיסים לקונצרט מוזיקה קלאסית הדו שבועי שלנו, זה לא שבפריז הפכנו להיות תרבותיים יותר או עשירים יותר, פשוט אגודת הסטודנטים כאן מוכרת כרטיסים לקונצרטים במקום ב60 אירו ב10 אירו. “דאקור, מימון, מימון, מימון…. מימון פראנסין, זה לא אתה כמובן.. הנה, בר מימון מאיר" אומר לי האחראי על הכרטיסים. אני כבר לא מתפלא, ההיסטוריה נכתבה אתמול.

מארסיי קיץ 1949

סבא אדוארד וסבתא ראשל עוברים לגור במארסיי לכמה חודשים ומשתמשים בעיר כתחנת מעבר לפני ההגירה לישראל. הם הגיעו בכוחות עצמם, אדוארד השאיר את קברו של אביו מאחור, מכר את המפעל לקוסקוס בטוניס,ומוצא עבודה בנמל מארסיי, אחיו בחר לעלות ללונדון. סבתא ראשל עם הבת הבכורה קלודין, מתאקלמת בדירה החדשה שלהם ברו דה רום, מרחק הליכה מהנמל הרומי הישן. היא רוקמת קשרים עם הנשים האחרות בבניין ומאושרת להריח את הים שהבריזה שלו מלטפת את הדירה הקטנה שלהם. לאחר מספר חודשים אדוארד מחליט שהגיע הזמן לעלות על האונייה שתיקח אותם לנמל חיפה. ראשל וקלודין הולכות אחריו.

חורף 2000 ניו יורק

השותף שלי לדירה בניו יורק נכנס הביתה מאושר ונסער, "אתה לא מבין איזה סרט הבאתי עכשיו, אנחנו חייבים לראות אותו עכשיו!” עכשיו? אני עונה לו. מה לי ולסרט המטופש הזה? אבל שיתפתי איתו פעולה והצלילים הכל כך מוכרים של הסרט צ'ארלי וחצי היכו באוזניי. אנחנו צופים בסרט ביחד, אני משועמם, לא מצחיק אותי, הוא צוחק ומרוצה כל כך. אבל אז זה קרה, ההיסטוריה האישית היכתה בי, בפעם הראשונה הפנמתי את גורלי. הסצנה האחרונה של הסרט שבה מיקו ואחותו העניים כל כך, שחיים בשכונת עוני ביפו שכעת היא מושבת בורגנים ואוכלים מדי יום לחם עם ריבה, היא הסצנה שבה הם עוזבים את ישראל ועוברים לאמריקה, לא כדי לפתח קריירה במשחק או עתיד של עסקים, אלא פשוט כדי לחיות.

באותו רגע הבנתי את חיי, הבנתי למה אני בורח מישראל כל הזמן, למה גם אני חי בניו יורק, הבנתי שהדרך היחידה שלי לחיות לא בעוני היא לעזוב את המדינה הארורה הזו שסללה את חיי משפחתי למעמד שהם לעולם לא יוכלו לצאת ממנו. הנה, בפעם הראשונה בחיי אני מבין מה זה אומר האישי הוא הפוליטי. כל תנועה שלי, מחשבה שלי, התנהגות, משפטים ומילים שיוצאות מפי אינם אלא תולדה של מערכת פוליטית שיצרה אותי. אני תוצר של חברה רעה, לא מלוכדת וגזענית.

קיץ 2004 משרד רישום, אוניברסיטת תל אביב

"אני צריכה כתובת קבועה". אין לי כרגע, חזרתי לארץ ממש לא מזמן, “אז תן לי כתובת של ההורים, לוד? אתה מגיע מלוד? באמת?” לא היו לי אז מספיק מילים לענות לה.

השישה למאי 2012 כיכר הבסטיליה

בן זוגי ואני בין מאות אלפי חוגגים, כמעט ולא רואים את דגלי צרפת למרות שהחגיגות הן לכבוד עלייתו של המועמד הסוציאליסטי לשלטון. דגלים אחרים ממלאים את הכיכר, דגלי טוניס, מרוקו, מצרים, דגלי גאווה ודגלים אדומים. “הם, הימין של סרקוזי אומרים שהם יעשו צרפת חזקה, ואני מסתכל על כל האנשים כאן ואני אומר, הנה היא צרפת החזקה, כולנו כאן עם כל ההבדלים שלנו, זו צרפת החזקה!” אומר אחד הנואמים.

יום חמישי האחרון, מרכז היוגה, שדרות ויקטור הוגו

אחרי שעתיים של עבודה קשה בחום פריזאי מעיק וזיעה שנוטפת ממני אל המזרן, המורה צועקת עלינו כי אנחנו לא מדוייקים בהעברת עמוד השדרה השמאלי אל עבר הגב ואנחנו לא מהדקים מספיק את קצוות הבטן התחתונה בעת ובעונה אחת שאנו אמורים להניע את הזרת של כף הרגל אל עבר התקרה תוך כדי הארכת הגיד החיצוני וההדבקה שלו לרצפה והברגת הקרסול החיצוני.

"אתם תקועים בבינוניות עצובה, והכי גרוע שטוב לכם בבינוניות הזו, אתם לא שואפים ליותר מדי! קדימה! צאו מהמצב הזה של הבינוניות, תעמיקו את התפיסה של החיים שלכם, אחרת כל הקיום שלכם יהיה קטסטרופה אחת גדולה!” ואני נוטף זיעה ומאושר, נזכר בחודשים הראשונים של התואר הראשון שלי, בלילות הלבנים של קפה שחור שבהם קראתי כל ספר מבוא אפשרי רק כדי להדביק את הפער, בשיעורי המבטא שלקחתי בניו יורק, בהלוואות שביקשתי מהבנק כדי לשלם את שכר הלימוד שלי ובמורה הפרטי שמלמד אותי עריכה לשונית באנגלית כדי שאוכל לכתוב כמו עורך בריטי מקצועי.

אני נזכר בעצות של אימי שמעולם לא הסכמתי איתן "החיים הם הישרדות, אתה צריך עבודה טובה ודירה, העיקר שתוכל לשרוד, זה הכול". אני מרגיש את החוליות של עמוד השדרה שלי מוברגות ממקומן ואת הגידים שלי מתקשים ושמחה עולה בי, כי אני יודע שהעולם הגדול מקבל אותי כאדם, שבצרפת אני יכול להתפתח מעל ומעבר לכל מה שחלמתי עליו בישראל, ושאני יכול לממש את קיומי, שכל אחד יכול לממש את קיומו, רק אם תינתן לו ההזדמנות. אני נזכר בפרסומת במטרו לתרומות לבתי ספר באפריקה "כי הילדים המחונכים של היום הם האזרחים החופשיים של המחר". שרירי השוק שלי נמתחים ומתארכים, תחושת שריפה בכף הרגל, יציאה מבינוניות שאדם מביא על עצמו היא משהו אחד, אך יציאה מבינוניות שהמדינה כופה עליך היא משהו אחר לגמרי.

משך זמן השהייה בתנוחה מתארך, “קדימה, אתם חייבים לנוע נגד הזרם ועם הזרם ביחד, אתם חייבים להבין למה אתם לא יכולים להמשיך הלאה ולשבור את המחסום הזה", ואני נע בכל כוחי, מתרגל, קורא, כותב, עובד, רואה איך עבודת הדוקטורט שלי קורמת עור וגידים, לוקח כל דבר שצרפת יכולה לתת לי, רוכש תרבות, בגדים והשכלה.

ומעל הכול מרחף המשפט שסבתא ראשל אמרה לסבא אדוארד לפני שהוא החליט שעוברים לישראל: “מה רע לנו כאן אדוארד?”