לוותר
אני מנסה כבר שבועיים לכתוב פוסט מלא שמחה שמסביר למה אני כל כך אוהב את האירוויזיון ואת הייחוד של התחרות הקסומה הזו. פוסט עם הרבה קישורי ווידאו של יו טיוב ושירים שונים ומשונים, שמספר על חיי בלוד ואיך האירוויזיון היה בשבילי צינור חמצן, שער לעולם הרבה יותר יפה משכונת הבתים הערבים של לוד כמו שקראנו לה אז, במקור העיר העתיקה המקורית של לוד שתושביה גורשו ובמקומם הממשלה שיכנה ערבים יהודים. אבל אני לא יכול. אני לא יכול לא בגלל שיש לי קושי לכתוב את זה, אני לא יכול כי אני לא חושב שיש טעם עוד לכתוב בעברית או למדינת ישראל.
הגירוש המחריד של הפליטים מאפריקה, ויותר גרוע מכך, השקט הרועם כל כך שליווה את הגירוש, המדיניות הכלכלית הנוראית המתמשכת של הממשלה הזו, והכיבוש, הו הכיבוש. מישהו בכלל זוכר אותו? איך אפשר להיות אזרח של מדינה כזו?
בהתחלה עוד נלחמתי, לפני שלוש או ארבע שנים קיר הפייסבוק שלי היה מלא בכעס על המדינה, שיתוף כתבות ואמצעי שכנוע למשוכנעים. היום אני כבר לא עושה את זה, לפחות משתדל, אבל לא תמיד זה עובד, זה לפעמים כמו סם. בעבר הייתי הולך להפגנות כי האמנתי בכוח שלהן, אחר כך הייתי הולך להפגנות שלא האמנתי בהן יותר, כי האמנתי במסה קריטית. היום אני שמח שאני לא גר בישראל, כך אני יכול להימנע מההחלטה שלא ללכת להפגנות.
לאחרונה אני נזכר בקורס שלקחתי בשנה הראשונה של התואר הראשון באוניברסיטה "צדק חלוקתי ומדינת הרווחה" כך קראו לו, המרצה– יולי תמיר. לאורך כל הסמסטר היא הסבירה איך מדינת הרווחה מתה ומה זו בעצם מדינת רווחה וכשהגענו לדבר על מדינת ישראל היא השתמשה באותה רטוריקה של השמאל עכשיו "פעם היה כאן טוב יותר". שתקתי רוב השיעורים כי הייתי צעיר ומבוהל ולא ידעתי עדיין איך מדברים בגילמן או מה זו שפה של גילמן והיסודות שלה, אבל כאן התחלתי להתווכח איתה. אמרתי לה שמעולם לא היה כאן טוב לכולם אלא תמיד לשכבה אחת קטנה. היא אמרה לי שמעולם מדינה לא הצליחה ליישב מהגרים ביעילות כה רבה לאורך משך זמן כה קצר עם פיזור אוכלוסין מצויין, "אף אחד לא היה חסר בית כמו היום", היא סיכמה. שאלתי אותה אם מבחינתה, לקחת אנשים במשאית באמצע הלילה ולתקוע אותם בחור בנגב באוהל זה נקרא פיזור אוכלוסין יעיל ובית מספק. שאלתי אותה אם היא יכולה לעמוד בשכונות פיתוח בדימונה או במצפה רמון ולהגיד לאנשים שם שהקיום העני שלהם הוא בעצם הצלחה.
היא ענתה לי במשפט אחד שמהדהד במוחי מאז ולנצח אנצור אותו :"אם היו מיישבים את תושבי דימונה בתל אביב ואת תושבי תל אביב בדימונה אז מרכז המדינה היה בנגב". לא יכולתי לענות לה כי נגמרו לי המילים, מבחינתה החומר האנושי שממנו קורצתי נועד לכישלון, ויהיו אשר יהיו נקודות הפתיחה שלו, מישהו אמר גזענות? כבר מותר להשוות?
היא הוסיפה ואמרה שהיו טעויות, ואני אומר לה ואומר תמיד, בישראל אין טעויות, יש מדיניות מכוונת, תמיד מדיניות מכוונת. רציתי להילחם, באמת שרציתי, רציתי לעשות את המקום הארור הזה לטוב יותר אבל אני נכנע, לא בגלל שהשלטון חזק אלא בגלל שזהו רצון העם, אין טעם להילחם עוד ולנסות לעזור לאנשים שרואים בך איזה הזוי שצריך להשתיק.
לו היתה לי סיבה להישאר בישראל, נכס משלי, דירה של ההורים שתעבור אליי, עסק משפחתי, לו היה בי את הפחד מהלא נודע וממקומות אחרים, לו היה בי את השיתוק שמונע מאנשים לזוז ולשנות את חייהם, אז כנראה שהייתי ממשיך. אבל איזו סיבה יש לי להמשיך להילחם? האם אי פעם אגור בישראל ללא בעל דירה מעליי?
חברתי הטובה חנכה ילדה למשפחה סודנית במשך שנים רבות, בתחילה הילדה הזו הייתה בת לעובדים זרים, אחר כך השיח שינה את התואר שלהם לפליטים ומשם למסתננים. שבוע שעבר המשפחה גורשה מישראל, אתמול היא פרסמה את הסטטוס הבא:
חוזרת מביקור בכלא סהרונים. המצב שם רחוק מאד ממה שמספרים. הכלא ממוקם בלב מדבר, חום אימים ביום, קור בלילה (ויש רק שמיכה דקה אחת לבנאדם). יש רק מעט אוכל, שכנראה בעיקר גורם לקלקולי קיבה, אין ביקורי רופאים (למשל, במקרה של ילדה בת ארבע עם יד שבורה [וכואבת!] או אישה בחודש השלישי להריונה). מתברר גם שיש שם עונשים משונים ולא חוקיים בעליל – כאשר כמה נשים נקלעו למריבה הסוהרים פתרו את העניין בכך שאזקו שתיים מהן לכמה שעות. לא מפתיע שאחרי כמה ימים בכלא כזה כל הפליטים חותמים על טופס "עזיבה מרצון" – הברירה היא להישאר שם בתנאים לא תנאים או לטוס. אז עכשיו אני מבינה למה התכוון ג'ורג'יו אגמבן כשתיאר את ה"הומו סאקר". יש אנשים, מתברר, שאפשר ומותר להתייחס אליהם כאילו לא היו בני–אדם.
הקיר שלי בפייסבוק רוחש כבר כמה ימים בתגובות של הומואים על דברי ח"כ אוריאל שרוצה לאסור גיוס של הומואים ושל ח"כ מיכאלי והשטויות שהיא אומרת, וזהבה גלאון צורחת באחד הסטטוסים שלה שהומואים ימשיכו לשרת את הצבא בכבוד. הומואים גם כנראה ימשיכו להעמיק את הכיבוש, להפשיט את כבודם של הפלשתינים במחסומים ולגרש את הפליטים בחזרה אל מותם, העיקר שישראל תהיה שיוויונית, אני לא רוצה לשרת בצבא ואני מוכן לחתום על הדברים שאוריאל אומר עכשיו, אני אשמח עם על הדרך הוא גם יוציא משירות את הלסביות, השמאלנים, והצמחונים והטבעוניים. אני שמח שאני לא בצבא כי כשיגיע הרגע שישפטו את ישראל על מעשיה, לאף אחד לא יהיה אכפת שהייתי הומו בצבא או שמאלני או טבעוני.
הרשת גועשת, אנשים מדברים אבל על מה? הכול נראה מתוזמן מדי, מוכן מדי, הכול נראה כבר מלחמה אבודה מראש, ישראל כבר עמוק בתוך התהליך שיהפוך אותה למדינה חצי דמוקרטית, סופר קפיטליסטית שבני אדם הם לא יותר מאמצעי, סוג של בהמת משא שאפשר להשתמש בהם ולזרוק או לשחוט שכבר לא צריך. והתחושה היא שכל מילה שאומר רק תעזור להעמיק את התהליך, כל התנגדות רק תמשוך אותי עמוק יותר ויותר אל הבוץ הטובעני הזה, תהפוך אותי לסוכן של התהליך. אם אנסה לשמור על זכויות ההומואים אז אהפוך להיות תומך צה"ל, אם אתנגד לשיח האשכנזי אז אהפוך להיות מזרחי שחי באקדמיה, נהנה מהאור הלבן ומרשה לעצמו לבקר את האשכנזים בגלל שהם נותנים לו. אז אולי עדיף כבר לשתוק וזהו?
אז אולי פשוט אוותר, אמשיך לגור בפריז על דרך האלימינציה, כלומר יותר מאשר אני רוצה לגור בפריז, אני לא רוצה לגור בישראל. לא רע בפריז, האנשים לרוב נחמדים, האוכל טוב, יוקר המחייה בהחלט נסבל, הרבה יותר מתל אביב, הממשלה עוזרת במלגות ובשכר דירה. אני אוכל לסיים את הדוקטורט ואז לחפש פוסט, ואז אולי אמצא איזו משרה כאן בפריז, אולי לונדון, אולי אחזור לניו יורק? בסוף מתרגלים לשמים אפורים.
אבקר בישראל כל שנה ועם כל קמט חדש שייחרש בפניה של אימי אזיל עוד דמעה ואראה איך המדינה שפעם באמת אהבתי נעלמה סופית. אף פעם לא היה כאן טוב יותר, כך אמשיך לומר לעצמי בעודי יושב באחד מבתי הקפה האהובים עליי בפריז. אולי אוכל סוף סוף לפרסם את כתב היד שלי שסורב בישראל. "אני רואה שאתה סופר, יש בטקסט הזה נשמה של סופר, צריך רק לתעל את התשוקה הספרותית הזו ולהפוך את הכול לספר טוב שבנוי לפי חוקי הצרפתית, תמיד צריך לכבד את החוק". אמרה לי המורה הפרטית לצרפתית כשמסרתי לה שלושה עמודים בצרפתית. כאן מעריכים ידע, אני אומר לעצמי.
זה לא שאני מוותר על ישראל, ישראל וויתרה עליי. יש לי הזדמנות פז להעמיק את תהליך ההגירה שלי לצרפת, אולי באמת כבר עדיף לוותר? אמלא את מבוקשתה של סבתי ואשאר בצרפת, לפעמים ארגיש שאני עושה את זה למענה, שרוח החיים השובבה שלה פועמת בנשמתי. לאט לאט ישראל תהפוך להיות דף אינטרנט, סימנים שחורים בעברית שמרצדים על מסך מחשב או טלפון, מדינה שכזו שנמצאת אי שם באפילה.
אני כותב את הפוסט הזה ברכבת בדרך לסטרסבורג ונופה המרהיב של צרפת מנחם כל כך, כל הצצה קטנה בחלון והירוק ששוטף את העין מקהה במקצת את הכאב של הפוסט הזה שכולו אינו אלא אוסף של מחשבות ורגשות לא ערוכים, של תחושות שחורות של מוות. צרפת לעולם לא תהיה בית, היא תהיה בית כמו דירה שכורה, אני גר בה, יש לי חוזה ואת הזכות לגור בה אבל זו לא דירה שלי. אבל אולי עדיף ככה, פשוט להיות ללא בית, אולי עדיף אם כבר לוותר אז לוותר עד הסוף, להימנע מכניסה לשיח רחב של מדינה ולהתמקד בקהילה הקטנה ובכתיבה, דוקטורט, מאמרים, ספרים. להיות צופה, כמו יחזקאל שאני כותב עליו את הדוקטורט שלי. להסתכל מהצד ולא לדבר, לא לפתוח את הפה עד לרגע שירושלים תיחרב סופית, כי הוא צפה וידע, הוא ראה את השריפה בין הקוצים והוא ידע שאין טעם להילחם למען דבר שלא ניתן לתיקון, עדיף להתעסק עם המעט שיישאר בעתיד, אחרי שהמכה הסופית תגיע.
"איך היה בתל אביב? חם? אתה יודע שאצלנו עכשיו 42 מעלות?" אמר לי הספר, וכשהוא אומר אצלנו הוא מתכוון לטוניס. "אבל אין מה לעשות בעולם הערבי, זה לא כמו כאן" והכאב יוצא מהקמטים הקטנים שעוטפים את עיניו, קולו הצעיר רועד, הוא יודע שלטוניס הוא לעולם לא יחזור, הוא אוהב אותה והוא מדבר את שפתה, אבל הוא וויתר, אז למה בעצם לא לוותר? למה לא ללמוד ממנו?
"אתה מתרגל מאוד יפה ועמידת הראש שלך חזקה, אבל אתה צריך למצוא את הציר המרכזי של הגוף שלך ולצמוח עליו, יהיה לך הרבה יותר קל", אמרה המורה ליוגה בפריז.
"על ארץ מוותרים רק בלב" אומר מאיר אריאל, ואני מסתכל מבעד לחלון ורואה כיצד השמים מתבהרים וקרני השמש הנעימות נחות על החיטה הרעננה, אחד מסמלי עוצמתה של צרפת. הרכבת טסה במהירות של 300 קמ"ש על וורידים ועורקים מברזל שחרושים לאורכה ולרוחבה, תוצר של מערכת מדינית שחושבת במונחים חברתיים, מניחה את המדינה לכפות רגליי, בן זוגי ישן לידי והכלב שלי מתחת לרגליים שלי.
רציתי להוסיף כאן קליפ של השיר חד גדיא לפי המילים של חווה אלברשטיין ואת הביצוע שלה, אבל לא מגיע לה.
רשע מה הוא אומר? 
מאיר חבר שלי, אני כל כך גאה לכתוב את זה למרות שלא נפגשנו מעולם. קראתי את הפוסט שלך והרגשתי חרב מתהפכת בלב ככל שהתקדמתי בקריאה. אתה כותב דברים חשובים, בכאב לב אוסיף: דברים בקרח, כי אין שומע. הלוואי ולא ויתרת, הלוואי ויהיה אחרת, עוד הרבה הלוואי. משתפת בשמחה ובכאב.
ומגיע לנו פוסט המשך על הארוויזיון. הפתיח שלך מסביר כל כך טוב לסתומים כמוני שלא מתחברים אבל מה אני יודעת מהחיים שלי מה.
כתוב יותר, מאיר. אתה כותב חזק וחד וחי ובלי טיפת בולשיט. אין עליך
יאוש יאוש.מזדהה עם הכאב הזה.כתוב נפלא.מזל שלא התעצלתי ושאני מצייתת לכרמלה
פוסט כואב ונוגע, תודה. קראתי ומאוד הזדהיתי. עשה לי דה-ז'ה-וו- לשנות השמונים המאוחרות, כשנסעתי לניו יורק קצת לפני האינתיפאדה הראשונה, המתח כבר היה באוויר, ובמישור האישי- מצוקת דיור קשה בתל אביב והסביבה. ארזתי מטלטלי הצנועים ונסעתי. הכנתי את עצמי למצב שבו לא אחזור לכאן, חזרתי אחרי 4 שנים בעיקר משום שנקרעתי מגעגועים למשפחה, לנופים, לשפה.
היום יש לי דירה משלי וכלכלית אני במצב טוב יחסית לצעירים שרק עכשיו מתחילים לבנות את עצמם., אבל מרגישה ניכור וזרות ובהחלט ההרהורים על עזיבה צפים ועולים, וגם המחשבה על כל אלו שיש לי מכנה משותף גדול איתם, שעזבו ובנו להם חיים טובים במקומות אחרים. יכולנו להקים מדינה נהדרת עם כל אלו שעזבו, במיוחד אלו שעשו זאת כי היה להם קשה עם מציאות הכיבוש. לא הייתי רוצה להיות שוב "יהודי נודד", אבל מדינת ישראל כפי שהיא כיום היא אופציה גרועה מאוד. משהו חייב להשתנות לפני שכולנו לא נהיה פה.
אני ילידת השכבה שפעם היה לה כאן יותר טוב, ו(למרות זאת) מזדהה עם כל מלה שלך. יאוש גמור. לא ניחנתי בכוח לחימה ואני מאחלת לבנותי להגר מכאן.
אוחח… מאיר נשמה, נגעת בי. אתה כותב כל כך טוב, שזה נורא 🙂
זה בדיוק הטקסט ממנו אני בורחת, כזה שמקבע תחושות שמנסה לנער מעלי.
15 שנים שאני פעילה חברתית מתעדת ואני עדיין פה בפייסבוק צועקת, הולכת להפגנות, מתעצבנת, בוכה. כמו חמין הייאוש מחלחל לאט לאט ועמוק.
צריך לדעת מתי לוותר, יש לי תחושה שעשית בחכמה. עצוב לי שנאלצת. מאחלת לך, לבן הזוג ולכלבלוב שם למטה שקט נפשי, בכל מקום בו תבחרו לחיות את חייכם.
ממתינה בסבלנות לפוסט על הארויזיון.
באמת שלא מגיע לה, וגם על זה חבל…
מסכימה עם על מה שכתבת. פרט לכותרת. בוויתור יש משהו מובס. התרחקות היא לעתים הכרחית בעיני, כדי לנשום, כדי לראות, כדי לבקר. לא פחות חשוב מלהזיע עצמך למוות בקיץ התל אביבי 🙂
מזדהה עם כל מה שכתבת.
העליתי לפייסבוק שם גם אני כבר ממעט להגיב ולהעלות מאמרים בדומה למה שעברת.
התהליך כנראה עובר אצל רבים רק שאתה בכושר הכתיבה שלך יכול גם להסביר בדיוק מה בן אדם חווה ומרגיש ולראות תמונה בתוך הבלאגן.
לוותר לא לוותר הן רק מילים, עייפת, מותר לך, גם בחיים הפרטיים שלך אתה יכול לשנות, לתרום לחברה בה אתה גר. גם בצרפת יש חוסר צדק, גזענות… אני עשיתי את המסלול ההפוך משלך לפני שלושים וחמש שנה, אני מתגעגעת למולדתי, לשפה שלי, לתרבות שלי. אבל פה אני מצביעה, הולכת לאפגנות, כותבת…ואף פעם לא אמנתי לפוליטיקאים, לפני עשרים שנה צעקתי די לכיבוש ואמרו לי מה את מבינה, אז אני ממשיכה… ופעם בשנה נוסעת הביתה לאכול חזיר ולשתות יין טוב.
מרינה
מאיר. כשהבן שלי התיישב מולי וסיפר לי שהחליט לרדת מהארץ – או במילים מכובסות יותר, להעתיק את מרכז חייו לאירופה – העובדה שלא יכולתי למצוא אפילו סיבה אחת שבעזרתה אוכל לשכנע אותו להישאר כאן, הכאיבה לי הכי הרבה. יותר מהגעגוע שידעתי שארגיש, יותר מהמחשבה על נכדים שאולי לא ממש יכירו אותי. כאב לי שלא מצאתי דבר שעליו יכולתי להצביע ולהגיד שהוא זה שהופך את המקום שבו בני נולד לבית שלו. למולדת. ואת הסיבות לכך קראתי בפוסט שלך
מאיר יקר,
לולא כרמלה היקרה, קרוב לוודאי שלא הייתי קוראת את הרשימה הכואבת שלך.
אלא, שמעבר להזדהות עם רוב הדברים שהעלית כאן, עלי לציין כי גם התעוררה בי אי נוחות מסויימת, ואסביר:
בסוף גילוי הדעת ציינת, כי רצית להוסיף את הקליפ "חד גדיא" של חווה אלברשטיין, "אבל לא מגיע לה" ואני דווקא חשבתי, כי הקליפ לשיר "לונדון", גם הוא למילים שחיברה אלברשטיין (עפ"י המחזה 'אורזי המזוודות' של חנוך לוין) מתאים כאן יותר.
לא יכולתי שלא לחוש, כי בפריז היאוש נעשה יותר נוח…
נראה שבאמת 'הצלחת בחיים' ו'הגעת רחוק', במושגים ישראלים בורגניים:
אם אתה מבלה את חייך במדינה קרירה וירוקה, באחת הערים היפות ביבשת, עוסק ויוצר בתחום בו אתה בחרת, נמצא בזוגיות אוהבת ועם כלב אוהב לא פחות- אז כנראה שבאמת הייאוש נעשה יותר נוח, והרי אז גם נוח וקל יותר 'לוותר'. מרחוק…
נושא ה'בית' על אינספור משמעויותיו מעסיק אותי מאד בשנים האחרונות על-אף שאני מוכרחה להודות, כי אין לי דעות נחרצות וחד משמעיות: אני בהתלבטות מתמדת ושמתי לב,שעם השנים החולפות, עם הבגרות וההתבגרות – במקום להתייצב, להתיישב, לדעת, להחליט סוף סוף, אני רק מתלבטת ותמהה עוד יותר.
לפחות בענייין האחד הזה- של הבית.
במובנים מסויימים, 'יצאתי מהארון' והיום אני מצהירה בפה מלא, שאני לא רוצה להיות כאן יותר. שאני כל כך רוצה להעביר את שארית חיי (שהיא קטנה יותר מחיי שהיו)- שם.
בלי אידיאולוגיה, בלי עקרונות, בלי להלחם ומבלי לוותר.
שם- במקום אחר. ירוק ורחוק.
ובגלל זה אני מקנאה בך עכשיו.
מאחלת לך את כל הטוב,
גלית
אתה מוזמן להאזין לתכנית הרדיו, שלי ושל חברתי נועה פאר, "כשתגדלי תביני", אשר הקלטנו באולפן רדיו 'כותרת' רק בשבוע שעבר, ואשר כולה עוסקת בנושא "בית":
ראיינו שם סוציולוג, חברת כנסת וניצול מבית 'האח הגדול'.
ציפיתי לצאת עם תובנות חדשות ורק יצאתי מבולבלת יותר…
http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http%3A%2F%2Fpod.icast.co.il%2Fdbc2e6ed-79c0-4f8e-afea-b0806f6169ef.icast.mp3&IndexID=422054&name=iCast
באמת לא הבנתי למה לא מגיע לחווה אלברשטיין.
מעבר לזה דבריך נוגעים.
למרות שאני מסכימה עם רוב הביקורת שלך על המתרחש, ומוטרדת ממנה באותה המידה, יש לי בעיה עם האשנב הפתוח הזה שרבים כל כך שומרים לעצמם, לעזוב את המדינה כי מעשי הממשלה כרגע לא מוצאים חן בעיניהם. שייכות לאומית, תרבותית ואזרחית זה לא גרביים שאפשר להחליף בן רגע.
עצם המחשבה על החלפה כזו מפריעה לראות, שרוב הנזקים שאתה מונה כאן (והם נזקים כבדים) לדמות המדינה, הם לא נצחיים ולא ברי הפיכה. שגם אם נגמר לך הכוח להיאבק על שינוי, עדיין אתה לא פטור להישאר כאן ולהשמיע את קולך – בתור אופוזיציה! כמו בכנסת, כך גם בעם, לאופוזיציה יש חשיבות מכרעת, בהשמעת הקול האחר, בעצם קיומם של בעלי הקול האחר. זה בלתי נסבל שיישארו כאן רק מי שדומים/מסכימים לשלטון הנוכחי. וגם אם דעתך אחרת וקולך אחר, עדיין אתה זכאי לשירותי המדינה, למה שהיא כן מסוגלת להעניק (גם לשמאלנים מגיעים מענקים, קצבאות, הטבות במס 😛 ), ועדיין אתה מחויב לעשות מה שניתן כדי לקיים את הצד הטוב שלה.
(מעבר לזה, אין דינן של עוולות הכיבוש, מוסד רב שנים ורב התאכזרויות, כדין התבטאות טיפשית של חברת כנסת, שתעוף מהכנסת בהזדמנות הראשונה שתהיה לה לעבור למגזר העסקי נניח).
ההיפוך הנורא הזה, שהוליד את האסון שלנו, שמי ששמאלני הוא באמת ימני ומי שימני, הוא הצודק, בגלל הוויית החיים שלו, ההיפוך הזה, הוא תוצאה של המבנה הקולוניאליסטי של החברה שלנו. כל עוד לא נפרק את המבנה הזה ואת כל המוסדות שלו, עד האחרון, מקק"ל, דרך חוק השבות, והמועצות האזוריות, וקרן היסוד, והאפוטרופוס על נכסי נפקדים ועוד ועוד, לא נצליח להעמיד את הפירמידה על הבסיס שלה ולהבריא את החברה הזו.
ובאמת: למה לא מגיע לה, לחווה?
כמות התגובות כאן בבלוג, בפייסבוק ומחברים שלי לגבי הפוסט הזה הפתיעה אותי האמת. כנראה שאכן נגעתי בפצע מאוד כואב. אגב, לאורך כל הפוסט לא ממש אמרתי שאני עוזב את הארץ סופית, אלא רק חושב על זה. אני אפילו בסוג של דיאלוג אם אוניברסיטת תל אביב ועוד כמה מקומות בישראל לגבי משרות לשנת 2014, אבל אני מניח שרוח הפוסט עשתה את שלה.
אז אני שואל, האם להגר מישראל זה דבר לא מוסרי, לא הוגן וכדומה או שאולי המדינה הזו לא קדושה בסופו של דבר, יש לי הרבה חברים שמהגרים ממקום למקום, למה הם כן וישראלים לא? אולי אפשר לקיים את הישראליות גם מחוץ לישראל? עובדה, אני כותב בלוג בעברית, משתתף בכנסים שבהם אני מדבר על ישראל, יש לי כאן חברים ישראלים וכדומה. אז אולי אותה ישראל שאנחנו מאוד רוצים שתתקיים ולא מתקיימת תוכל להיות מחוץ לגבולות המדינה?
מה אני בעצם אומר? אני לא ממש יודע למען האמת, אני כן יודע שאני לא מוכן לסבול עוד, ואני יודע שדברים שאני מאמין בהם, וכמו שאני רואה, אתם מאמינים בהם ועוד רבים וטובים כנראה לא מתאימים למדינת ישראל של התקופה הנוכחית. כשאני אומר לוותר, אני בעצם מתכוון להודות שהפסדנו, הישראלי שרוצה שישראל תהיה מדינה ככל העמים, שחיה בגבולות ברורים, בשלום עם שכניה ועם מדינת רווחה ברמה כזו או אחרת, פשוט הפסיד ואין טעם עוד להילחם. אולי עוד שנים רבות מעכשיו רוח התקופה בישראל תשתנה ותוביל לתמורות, ועד אז נחיה מחוץ למדינה ונפתח ישראליות הומנית, תרבותית יותר, שלווה יותר.
משהו בסגנון רבי יוחנן בן זכאי שעזב את ירושלים הבוערת, הפסיק להילחם עליה והקים את יבנה. "תן לי את יבנה וחכמיה" הוא אמר לאספסיאנוס, יכול להיות שלו הוא היה מבקש ממנו לחוס על ירושלים הוא היה מקבל את מבוקשו, אבל הוא לא ביקש, הוא וויתר על ירושלים ומתוך החורבן נולדה קבוצה תרבותית הרבה יותר עשירה ומפותחת. אולי זה מה שאנחנו צריכים לעשות? להקים יבנה חדשה?
אני לא יודע מה התשובות, אני רק יודע שאני מיואש ולא יכול להמשיך לחיות כך.
ולגבי חווה, היא בסופו של דבר התגלתה כאישה קטנה וגזענית גדולה. המזרחים, היא אמרה כשהיא מתכוונת למוזיקה מזרחית, שרים שירים שהם מסכנים וחסרי כל, בזמן שהם נוסעים במרצדס לווילה שלהם בקיסריה. לנו, היא אמרה, כלומר האשכנזים, יש מוזיקה קלאסית.
כל כך מגוחכת, לא נראה לי שבאך היה יהודי, גם לא הנדל, ובינינו גם לא מנדלסון הנכד.
אף פעם לא חשבתי על זה, אבל מסתבר שאתה יכול לחיות את רוב חייך בארץ אחרת ועדיין להיחשב ישראלי (בעיני ישראלים לפחות…). זו באמת תופעה ייחודית.
וכן, כנראה שהפסדנו במערכה.
הנוכחית.
וזה כנראה תלוי רק בנו, אם יהיו עוד מערכות במלחמה הארוכה הזו..
אבל כמו שאמרה לך אביבה: יש לנו את הזכות (ואולי גם את החובה?) להלחם ולפעול למען הצד הטוב' וזה באמת לא ייתכן שהטובים ייוותרו ויילכו וישאירו כאן את הרעים והמושחתים לחרב את הכל.
כי מה שאתה מציע זה בעצם לחזור לגולה.
(גם 'גולה' הוא מושג ייחודי בתרבות היהודית, בדיוק כמו 'לעלות' לארץ ו'לרדת' ממנה, בתרבות הישראלית.)
אז נכון, כרגע זה לא נראה רעיון כל כך רע, לצאת מהביצה המבאישה והטובענית אל העולם הגדול והנאור, שהיום הוא יותר מתמיד, כפר גלובלי קטן, כפי שהגדיר אותו מזמן, מרשל מקלוהן.
"נפולת של נמושות" כבר לא יקראו לנו, והעניין המוסרי- גם הוא מוטל בספק…
בקיצור: אין לי תשובות בעצם….
אולי רק לגבי חווה (אלברשטיין) אמנו: אז אמרה מה שאמרה, אם אמרה, ונשכחה…
כמו שכתבתי לא מזמן במקום אחר, בעניין אחר: מן שיטה של אנשי ציבור נידחים ונשכחים לחזור לתודעה הציבורית: רק תגיד משפט קטן ואווילי, השולל מיעוט כזה או אחר, דאג שהדברים יתועדו כהלכה, והופ- חזרת בגדול (ליומיים אמנם, אבל גם זה משו)…
מאחלת לך שבת שלום בגולה הדווייה…
נגעת בי מאד. קשה לי לחיות בשפה אחרת, כך גדלתי ואולי פונקתי, אך אני מכבדת כל רצון אחר, כל אפשרות אחרת שמיטיבה עם האדם וכנותו.
ואני חושבת לי שרק בגולה הדוויה של אז, התקיימנו בלי להיות "עבד כי ימלוך" ונשמרה איזושהי זהות אמיתית.
תודה
מיקי