הו אמסטרדם

היה נהוג, בקרב קבוצת הגיל שלי באמצע שנות התשעים ללכת לטיול קטן בחו"ל לפני הגיוס, אני החלטתי לנסוע לאמסטרדם. למרות שהשמש מעולם לא הפציעה, קרני הליברליזם, הקלילות, תחושת החירות והשלום הציבורי האירו את נפשי הקטנה שייחלה לעוד.

כך התחלתי את ההרצאה הראשונה שלי בעולם האקדמי, רצה הגורל והכנס התקיים בעיר שהייתה לאהבה הראשונה שלי וככזו, לאהבה התמימה ביותר, המתוקה ביותר והכואבת ביותראמסטרדם. המושב שבו הרצתי עסק בפרשנות טקסט כפרשנות פוליטית וככלי פוליטי לשינוי מציאות כזו או אחרת תוך ההבנה שאין פרשנות טקסטואלית שאינה קונטקסטואלית, גם אם החוקר לא מודע לכך או מתכחש לעובדה הזו. אני בחרתי לנתח את סיפור גדעון כאנטיתזה לדימוי גדעון שהציונות רוצה לתפוס, ויצאתי כנגד התרבות הצבאית של הציונות, בקרוב אפרסם את המאמר מיד אחרי שייצא להדפסה.

רוב חבריי, בדיוק כמוני, הלכו לחופשה לפני צבא, אך בניגוד אליי הם נסעו ליוון. במובן מסוים זה היה לטקס חניכה טרום צבאי בשבילם. זו הייתה הפעם הראשונה לרובם שהם היו מחוץ לבית לתקופה ארוכה יחסית, חבורות חבורות של נערים שעוסקים בלהפוך לגברים, משתכרים, רוכבים באופנוע ללא קסדה ומתחילים עם בנות. תהליך הגיברות שלי היה שונה משלהם, בעוד הם גילו את הגבריות של הקונצזוס, ההגמונית, אני גיליתי באמסטרדם את הגבריות השולית ומאז אני לא יכול לחיות או לחשוב במרכז.

המשכתי את ההרצאה ועברתי לניתוח של הטקסט במובן האקדמי.

הסתיו של שנת 1995 אכן היה לתקופה החשובה ביותר בחיי, בסתיו הזה לא רק גיליתי עולם חדש, אלא הבנתי שהעולם שדמיינתי בקיום העצוב כל כך שלי בלוד, בימים לוהטים של שרב שבהם עמדתי בצומת שמחבר את לוד לכיוון הכביש המהיר, מחכה לתפוס טרמפים לתל אביב עם כמה שקלים בכיס. בימים שבהם ראיתי איך אחרים חיים בעיר הגדולה ואיך אני עומד להתגייס למוסד המפחיד הזה שקוראים לו בצבא. הבנתי שהעולם הזה שהיה קיים בדמיוני ובו חייתי את רוב ימייאכן קיים במציאות וקוראים לו אמסטרדם. הסתיו הזה היה חשוב מאוד בחיי כי בפעם הראשונה בחיי פגשתי בזהות אחרת ששונה כל כך מכל מה שאני מכיר, זהות חמקמקה ולא ברורה וכל אשר יכולתי לעשות הוא להסתכל עליה, לנסות לגעת בה, כי בסתיו ההוא עדיין לא הייתה לי יכולת לקחת עליה בעלות

"מה עשית כאן כל כך הרבה ימים? היית כאן שבועיים שלמים?זה טירוף, כל כך משעמם כאן!" אמר לי בן זוגי שזה היה לביקור הראשון שלו בעיר שלי בעודו מפהק מכל בר "עלוב" של הומואים, כפי שהוא אמר, משל היה פריזאי מתוחכם שהעולם הזה הפך להיות מקום בינוני, לא יפה, עם אוכל לא משהו, למעט פריז כמובן.

אז הפוסט הזה בשבילך, יודע מה? הוא לא בשבילך, הוא בשבילי, הוא בשביל אמסטרדם, הוא בשביל הדרך שאמסטרדם התוותה לי והוא מוקדש לכל אלה שחוו את הכאב העצום הזה של בדידות, של תחושה שאין לך מקום לא משנה לאן תלך, שאין לך דרך, כוונה או זהות. הוא מוקדש לכל הרומנטיקנים שחיים במחשבות שלהם יותר מאשר במציאות, הוא מוקדש לכל אלה של בורחים, והוא מוקדש לך אמסטרדם.

"דרוש הרבה אומץ לעשות את מה שעשית, להיחשף כך מול קהל" אמרו לי אנשי האקדמיה המבוגרים שהיו במושב, "אם אתה לא כן עם עצמך ועם הפרשנות האישית שלך, לא תוכל להבין את הטקסט לעומק, הטקסט עמוק ככל שהכנות והמחקר האישי שלך את עצמך יהיו טובים, זרעת היום זרעים שיצמחו לפרח יפה". מי היה מאמין שבכנס אקדמי יאמרו דברים כאלה? לא פלא שהיינו מושב קטן כל כך, האודיטוריום לידנו המה במאות בני אדם שבאו לשמוע על תגליות חדשות בפילולוגיה אשורית ועל הקשר שלהן לטקסט המקראי.

בשנת 95 החלטתי לנסוע לאמסטרדם, את זה כבר ציינתי. הייתי בן 18 , דחיתי את הגיוס שלי בחצי שנה כי ביליתי שבועות אצל הקבן להוריד את הפרופיל הקרבי שלי. הגעתי עם החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם, חבר שהבין, שמע והכיר את כל נבכי נפשי, חבר יקר שחזר בתשובה שנים אחר כך ומאז לא ראיתי אותו. לוד ואמסטרדם לא היו ערים תאומות ולעולם לא יהיו, והפער בין שתי הערים בשנת 95 היה לי כמעט קשה להכלה, עדיין כשאני רואה את התמונה של הילד הזה עם מעיל העור, מחזיק חפיסת סיגריות וינסטון בידו, אני שואל אותו אם הוא אני. השוני היה קשה להכלה ולא היו לי מילים לעבד אותו, באמת לא היו לי מילים, ניסיתי אבל לא הצלחתי, אז עישנתי גראס ועשיתי סמים ובפעם הראשונה בחיי, הייתי מאושר.

"אתה בטוח שזו הפעם הראשונה שאתה עושה סקס?" שאל אותי חורחה, הבחור הראשון שאיתו עשיתי סקס מלא. אני זוכר את שמו, אני יודע בדיוק איך הוא נראה, אני זוכר את המיטה שלו. אני זוכר שהסתובבתי שלוש פעמים מסביב לבלוק עד שהעזתי להיכנס לבר, אני זוכר את הפחד שאחז אותי, את הקיפאון שתפס את רגליי, את הבושה. אני רואה את הכול בדמיוני, אני מביט עכשיו על הילד הזה שהתרוצץ ברחובות מחפש נחמה, ואני חש את כאבו, רוצה לחזור17 שנים אחורה ולחבק אותו, לומר לו שיהיה בסדר, העולם לא כזה אכזר ונורא כמו שחושבים.

הסתיו של 95 התחלף בחורף של 96 ואיתו מתה אמסטרדם, לפחות מדינת ישראל ניסתה להרוג לי אותה, היא גייסה אותי לצבא. בדרכים נפשיות כאלה או אחרות השתחררתי מהצבא, כמובן פרופיל נפשי. במדינת ישראל כדי לא לשרת בצבא צריך להיות או מוגבל גופנית או נפשית, כלומר להיות פחות גבר. בסתיו של 97 הייתי שוב באמסטרדם, הפעם עם מטרה אחת, להישאר שם. הרבה מעבר לחוסר היכולת שלי להיות בצבא כבר לא יכולתי לחיות עוד בתל אביב, הרגשתי תלוש לחלוטין, חי בעיר שאני אמור להבין את שפתה, את תרבותה אבל לא הבנתי דבר ממה שאנשים אומרים, בעיקר, הרגשתי עני בתל אביב, עני ברוח, עני בכסף, עני במחשבות. אימי לא רצתה לעזוב את היד שלי בנמל התעופה הישן, בוכה, מנסה לשכנע אותי שוב להישאר. כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא יודע איך היא הצליחה לעמוד בזה נפשית. ילד בן 19 ללא תוכנית פשוט קם והולך לעיר שהוא לא מכיר, ללא חברים, לא הבנת השפה וללא כסף.

"איך אתה מכיר את הקווים של הרכבת התחתית של אמסטרדם? אף תייר לא משתמש בהם, מעטים בכלל יודעים שיש לאמסטרדם רכבת תחתית" שאל אותי בן זוגי. עניתי לו שלקחתי כל קו בתחתית עד הקצה שלו. "היית ממש משועמם בעיר הזו" הוא גיחך. לא הייתי משועמם, עניתי לו במחשבותיי, הייתי בודד.

עכשיו 15 שנה אחרי ששת חודשי החורף שלי באמסטרדם אני יכול לומר שמה שחשתי בעיר הייתה בדידות תהומית, אך בדידות שאני כפיתי אותה על עצמי. באותם חודשים מחקתי בצורה ברוטלית, כל שריד שהיה באישיות שלי, ונותרתי ערום, ריק, חסר אופי, עתיד או תקווה ומלא כאב.

שנאתי את הקיום שלי בישראל, זה לא שהייתה חסרה לי אהבה מהסובבים אותי, פשוט לא ידעתי שהיא שם, לא ידעתי שהיא קיימת כי לא יכולתי להתחבר עם הקיום הזה שהותווה לי בלוד, בבית הספר, בצבא, בתל אביב, לא יכולתי לאהוב את מה שראיתי בצבא, לא יכולתי לחיות בתוך העור של עצמי. הייתי חייב להשיל את עצמי ולשרוף את הנשל הזה, למחוק כל דבר, יהיה המחיר אשר יהיה. ולמרות הכול, אהבתי את אמסטרדם, היא הייתה בנימים שלי, זורמת בדמי, היא הייתה הלפיד שהאיר את דרכי החשוכה: למחוק את כל מה שייצר אותי, את ישראל, הצבא שלה, החוקים הנוראיים, האנשים שלעולם לא יבינו אותי. לא לחינם אני מתנגד חריף לפוליטיקה של זהויות ועסוק כל כך בחקירת תהליכי זהויות, לא ידעתי אז לומר לעצמי או לאחרים את מה שחשתי כי לא הייתי חכם מספיק, אך ידעתי שמשהו לא בסדר, ידעתי שזהות הזו שהדביקו לי בכוח, את בגד האש הזה שבוער ולא מרפה, חורך אותי, ידעתי שאת הזהות הזו אני חייב לנתק ממני, ידעתי גם שזה יכאב.

לא דרוש הרבה אומץ לכתוב את מה שאני אומר עכשיו, דרוש אומץ להוציא את זה מעצמי, התקופה שחייתי באמסטרדם תועדה היטב ביומנים, יום אחר יום דפים ארוכים נכתבו בעט שחורה מצוינת שמצאתי ברחוב ממש ביום הראשון שהגעתי אל העיר, וכל זיכרון שנמחק תיעד רגש חדש. 15 שנים עברו והיומנים עדיין לידי, מונחים על המדף, נמצאים בכל דירה שאני גר בה, מעולם לא קראתי אותם מאז. אני עדיין חושש, מהסס, נוגע, פותח וסוגר מיד.

נתתי לעיר לבלוע אותי, לקחת אותי ולהעיף אותי ממקום למקום כאילו הייתי נוצה שנמרטה. מילאתי את הלילות הקרים והשחורים שחוויתי בפעם הראשונה בחיי בגברים הולנדים, בריטים או כל דבר אחר שהיה באזור, לומד עוד ועוד על הדבר הזה, על הנטייה המינית המוזרה ההיא. כל יום הייתי דבר אחר, לא הייתי לי בעיה לשקר לכולם, הייתי כלום בכל מקרה אז מה זה משנה אם היום אני שחקן, מחר סטודנט לפילוסופיה ומחרתיים בשליחות מיוחדת?

למה אני בכלל מספר את זה? חושף את עצמי בצורה וולגרית אפילו?האמת היא שאני לא יודע, מה הקשר בין כל מה שסיפרתי עד עכשיו לאהבה לעיר הזו?

למרות הכול, אמסטרדם חייכה אליי, למרות הכול היכרתי בה אנשים מיוחדים, בין אם אלה היו גברים ללילה או חבורה של היפים בכפר נטוש בערבות של הולנד שישנתי איתם סוף שבוע ארוך על רצפת כנסייה קרה. היא הציצה ממקומות שונים, שוטר ששאל אותי אם אני כהומו (לא סיפרתי לו על זהותי) מרגיש בטוח להסתובב בלילה בפארק ואם אין גילויי אלימות נגדי. רוכבת אופניים שנסעה לידי בעודה שורקת לעצמה ומחייכת אליי, שתי הזקנות במכבסה שלקחו על עצמן את המשימה ללמד אותי הולנדית.

נכון, אמסטרדם לא הכי מרשימה, היא קטנה מדי ואולי יש בה רחובות שמזכירים את אילת והליברליזם בה וולגרי, כמו שאמר בן זוגי. אבל אמסטרדם הייתה לעיר שעיצבה את חיי, לא בגלל שהיא נתנה לי אלא בגלל שהיא לקחה ממני, היא לקחה ממני את כל הקיום הקטן והאומלל שהיה לי ובתהליך כואב של קווים שחורים ששרטו אותי יום ולילה היא ניקתה אותי ופתחה אותי מחדש.

"אז אתה רוצה לומר לי שילד ישראלי קטן נסע עד לאמסטרדם ללא סיבה?" אמר לי אחד מחבריי ההולנדים שנים רבות אחר כך"אין דבר כזה, נסעת לאמסטרדם כי אהבת אותה, נסעת כדי לקבל אהבה". 

נסעתי כדי שיאהבו אותי, עזבתי כי לא ידעתי יותר מי זה אני, כי אני כבר לא היה קיים.

אז אני לא יכול לומר ולהצביע על דברים מיוחדים שקרו לי בעיר, אני לא יכול להמליץ על בית קפה מיוחד ומקסים שליווה אותי לאורך השהות שלי. אני רק יכול לומר שללא אמסטרדם אולי לא הייתי מי שאני עכשיו, ולנצח אזכור לה חסד נעורים כשהלכה איתי בארץ לא זרועה.

לפני שלושה ימים סגרתי מעגל, חזרתי לאמסטרדם והפעם כדי להרצות בה, הייתי גאה בעצמי ובמובן מסוים חשתי שאמסטרדם כולה גאה בי, שעשיתי את זה. אני, הילד הקטן הזה מלוד, חוזר לאמסטרדם והפעם עם הרבה מילים, עם אג'נדה, עם קיום. הרגשתי שסוף סוף, תהליך מחיקת הזהות הישראלית שדבקה בי כמו ריח שריפה שמסרב לעזוב, הסתיים. אני נחשף עכשיו, אין לי מושג מי קורא את הפוסט הזה, אני מרגיש עירום. הנה פוסט, לא אקדמי או פוליטי לכאורה, ארוך מאוד ואני לא יודע אם הוא ערוך וכתוב היטב כי אני לא מסוגל נפשית לקרוא אותו כמה פעמים כדי לוודא שאין בו טעויות. אני יודע שהמשפחה שלי קוראת אותו, אני יודע שלהיחשף זה בהכרח להיפגע. אבל אני עושה את זה כי אני חייב את זה עצמי, אני חייב לזעוק לכל אחד באשר הוא שהאישי הוא הפוליטי, שאין דבר כזה בחירה אישית מלאה, שאנחנו יצירים של חברה, ברוב המקרים של חברה לא טובה, מדינה לא טובה, כמו מדינת ישראל, וכדי להיות אדם שאחראי לגורלו, שמגשים את עצמו, שמייצר קיום וגואל את עצמו, עלינו לתקן את החברה.

העולם לא צריך להיות כזה, הוא לא צריך להיות עולם שבו ילדים בני 18 (או הרבה פחות) יברחו למקומות הרחוקים ביותר, האפלים ביותר, רק כדי שהם ילמדו להכיר את עצמם ולאהוב את עצמם, לברוח ממציאות שהוכתבה להם מלמעלה, לחיות בגורל לא הוגן, לצעוד בדרך שנסללה בשבילם על ידי אחרים רק בגלל שהם שונים ומקוטלגים נמוכים יותר מבחינה חברתית.

הפעם הנוכחית שלי באמסטרדם היא הפעם ה12, כל פעם שאני בעיר אני מתאהב בה מחדש אבל נסוג מעט אחורה, נלחץ, הכאב הזה שוב חוזר, מזכיר לי את העבר ומעיר את אלפי המחשבות בראשי. אבל הפעם אני כבר לא מפחד. כשאני רואה את החבורות הגדולות של הילדים בני ה18 שמגיעות עכשיו לאמסטרדם, מעשנים את עצמם לדעת, אני מחייך. אני מחייך כי אני יודע שבכל חבורה כזו או שתיים, תמיד יהיה את האחד שלא יראה את אמסטרדם רק כמקום של סמים אלא את מה שהיא באמת, קסם. ואולי העידן שאנו חיים בו עכשיו הוא וולגרי יותר והרבה פחות אישי, אך עדיין אם מתאמצים מספיק לראות, אמסטרדם תשקיף מהתעלה ומהבתים ותאמר שהכול בסדר, כאן אפשר להיבנות מחדש בשקט.

למרות שזה פוסט ארוך, לא אמרתי הרבה, אם אדבר על הכול, אוכל כבר לכתוב ספר שלם, אך אני לא חושב שאני אדם כזה חשוב שצריך לכתוב ולפרסם את סיפור חייו. אולי אמשיך לכתוב על אמסטרדם, אולי לא. אך לפחות כאן אמרתי את מה שרציתי באמת לומר בכנס,

אני אומר את זה לבין זוגי ואני אומר את זה לכל מי שמדמיין עולם טוב יותר במחשבות שלו, הוא קיים, צריך רק לראות אותו, ואם לא מצליחים אז צריך להילחם ולייצר אותו

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על הו אמסטרדם

  1. גלית ירושלמי הגיב:

    יפה… אשרי האיש שיש לו מקום שהוא מתגעגע אליו.

  2. כרמלה כ. שלומי הגיב:

    מאיר יקירי, קראתי את הפוסט שלך בהתרגשות (נו מה עוד חדש) יש לך היכולת הזו לכתוב מילים שהן אגרוף בבטן. בכל פעם שאתה כותב על ההילד ההוא, על מי שהיית, על מי שאתה עכשיו, אני מתכווצת. יודעת שהיה אפשר גם אחרת, הרי יש לי ילדים כמעט בגילך. אני רוצה לקוות ששעברו מסלול פחות מייסר אם כי לעולם לא אדע בבירור.
    הנשל ההוא שהסרת ושרפת הוא למרות הכל חלק ממך ואין לי מושג מה היית אלמלא הנשל השרוף ההוא. אני שמחה שנאבקת, שמחה שמצאת את עצמך. רובנו לא ימצאו לעולם. אני שואלת את עצמי מה מצאתי אני ואין לי תשובה ברורה אבל אני חיה מיום ליום ולא מפסיקה לחפש ולבדוק ולהתלבט וללמוד. אני יודעת שיש גם דברים טובים בדרך. הנה מצאתי גם אותך. אתה איש מרתק. תודה.

  3. תקוה מולאי הגיב:

    מאיר יקר,
    בזכות כרמלה התוודעתי אליך ולכתיבתך המופלאה , כן כפי שהיא כותבת כזו שמאגרפת בבטן .
    תודה לך על שחלקת את סיפורך שנדמה לי במובן כזה או אחר הוא הסיפור של כולנו .
    מברכת אותך על האומץ לפגוש את עצמך ולהביא אותך כפי שאתה , בלי הנשל שהסרת , ובלי הצורך להתייפייף .
    הסיפור שלך מאפשר לי לעשות שלום עם חלקים בעצמי שלעיתים נראים לי כ"לא בסדר " כאילו לא מושלמים ,
    וכבר מזמן יודעת שאין מושלם יש שלם , וזה מה שלוקחת בין היתר מהסיפור .
    תודה
    תיקי

  4. הדר בר-אל הגיב:

    מקום, צריך לקבל, אבל גם ליצור לעצמך. כמה שלא נהפוך בזה, זה תמיד יוותר עניין הדדי. במצבים מסוימים, אנחנו עושים לעצמנו "וייקוב הדין את ההר" ואני חושבת על עצמי במצבים הללו ובוודאי על ילדיי, לפחות חלקם.
    אני כל כך מודה לך על הפוסט החם הזה, שמתאר ומסביר במילים יפות ורגישות ונבונות לב, עוד משהו על מהותו של האדם וכיצד מבנה נפשי חברתי משפיע על מבנה נפשי אישי. תודה לך, מאיר.

    הדר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s