שיחות עם הספר

הלכתי להסתפר שלושה ימים לפני הנסיעה שלי לתל אביב, שבמובן מסוים הייתה כפויה כיוון שפריז החליטה להיסגר לרגל החופשה השנתית של הצרפתים; אחרי הכול, אי אפשר להגיע לתל אביב לא מטופח, במיוחד כשאני גר בפריז. הספר הטוניסאי שסיפר אותי בשנה האחרונה עזב את השכונה והתחלף בספר אלג’יראי יפה תואר עם שיער חלק כמשי ושחור כלילה מדברי צלול. השיחה איתו הייתה מאוד שונה משיחות אחרות שהיו לי עם הספר הטוניסאי, עם אימט דיברתי על החיים שלו בטוניס ועל החיים שלו בפריז, הוא סיפר לי על המשפחה שלו ועל בת זוגו היהודייה. עם הספר האלג'יראי שאת שמו אני עדיין לא יודע ואני פונה אליו ב vous, השיחות שונות. הוא מדבר איתי על האייפד שלו ועל האפליקציות שהוא מוריד, על מוזיקה שהוא אוהב ועל השיער הארוך שהיה לו פעם.

אנחנו לא מדברים על החיים באלג'יר ועל הקשר בין יהודים ערבים לערבים מוסלמים, עד שהוא התחיל לדבר על היהודים הוא חשב שאני בכלל מדרום אמריקה. הוא אמר לי שיש קבוצה קטנה מאוד של יהודים שקיימים עוד לפני ישו והם מנהלים את העולם מאחורי הקלעים, מפעילים את כולם ושולטים בממון. שאלתי אותו מאיפה הוא שמע את זה, הוא ענה שמהמסגד, מהטלוויזיה, עיתונים ובית הספר. אמרתי לו שזה לא נכון ושזו תעמולה נאצית, הוא לא הסכים ואף הראה לי סרטון מצויר של יהודי עם קרניים משתלט על כדור הארץ ומבתר חלקים ממנו בציפורניים מגואלות בדם, לא הבנתי מה הסרטון אמר כיוון שאני לא יודע ערבית. קשה לי לומר שאני מזועזע, האמת, זה לא ממש מזיז לי ואמשיך ללכת אליו ולהסתפר אצלו, אולי אפילו בגלל מה שהוא אמר לי ולא למרות. מישהו הרי צריך להוציא אותו משדה הבורות של הגזענות, אני אומר לעצמי, מאמץ פרקטיקות חינוך של צרפתים.

אך יצאתי ממנו עם תחושה מוזרה למרות הכול, במובן מסוים הוא סדק לי זהות שיצרתי לעצמי בשנים האחרונות "ערבי יהודי לייט" כזה שחושב שהוא מבין ערבים כי ביולוגית וגאוגרפית יש לו זכות לטעון כך וכזה שמפגין את ערביותו במקומות עם רוב לבן אשכנזי. אבל עכשיו כבר לא בא לי להיות ערבי יהודי, לא בא לי להיות ערבי ומזמן כבר לא בא לי להיות יהודי. אני מודע לאנטישמיות בעולם הערבי, וחוויתי אותה כבר לא פעם, וזו לא האנטישמיות שמפריעה לי אלא השימוש העלוב בתעמולה אירופאית שנטחנה עד דק. אתם רוצים לראות ביהודים אויבים, לפחות תמציאו משהו חדש, אל תעתיקו משהו כל כך זול ודהוי.

והנה, הזהות, הדבר הכל כך חמקמק הזה, זזה ושוב נותרתי ריק וערום, חסר זהות משמעותית שאוכל להיאחז בה ולגזור ממנה קיום והכרה, לבנות עליה חיים מטריאליים ולייצר מוסר.

למחרת הלכתי לחברה ישראלית שרוצה לעשות סרט תיעודי על גולים ישראלים ובעקבות הבלוג שלי היא החליטה לראיין אותי ולשמוע אותי מדבר על הגלות שבחרתי. “היא לא יודעת עם מי היא מדברת? אתה? אין מצב שאתה נפתח בפניה, בטח לא מול המצלמה" אמר לי בן זוגי. והוא צדק, לא הצלחתי להוציא את מה שהיא רצתה שאומר, את הלבטים והמחשבות שלי על הזהות הקרועה שאני נמצא בה. היא לא וויתרה, למרות שאמרתי לה שאי אפשר לדבר על הזהות שלי מול מצלמה כיוון שברגע שהמצלמה פועלת, זהות אחרת קופצת ומדברת, ניסיתי להסביר לה על תהליך הזהות על פי דרידה ועל כך שאין אף פעם זהות קבועה, זהות קבועה אינה אלא תוצר של תהליכים פוליטיים ומטרתה לשרת מבנה פוליטי קיים או בהתהוות. שלושה ימים אחר כך בתל אביב, הכרתי שני חברים של חבר טוב שלי, שניהם אמריקאים יהודים שהחליטו להגר לתל אביב, משאירים את משפחתם בארה"ב. שאלתי אותם לגבי הסיבות שלהם למעבר לישראל, הרי הסיבה העיקרית המוחלטת והכמעט טוטאלית להגירה הייתה ותמיד תישאר על רקע כלכלי. כמובן שיש הגירת פליטות וסכנת חיים וכמה יוצאים מן הכלל, אך בסופו של דבר בני אדם עוקרים ממקום מגוריהם כדי למצוא לעצמם חיים חומריים טובים יותר, ומהחיים הטובים יותר שהם משיגים לעצמם הם מתחילים לייצר זהות חדשה. אך הישראלים החדשים לא הצליחו לענות לי באופן מלא (וכנה, לדעתי) על הסיבות שהובילו אותם לישראל, אחרי הכול, בארה"ב יותר קל כלכלית מישראל, לפחות להם.

האם הם באמת היגרו לישראל כי הם יהודים?

באותו לילה יצאתי איתם למסיבה במועדון בתחנה המרכזית החדשה, קשה להתעלם ממאות הפליטים שישנו על המדשאות בגינת לווינסקי ועל הפער העצום בין אותם שני מהגרים יהודים שהגיעו לישראל וקיבלו מיד אזרחות וסל קליטה רק בגלל יהדותם, מול אותם פליטים מוכי סבל שישנים במדשאות ולא יודעים מה יוליד יום. "אני לא מבין למה המדינה לא מגרשת את האפריקאים האלה, הם לא באמת פליטים, הם כאן כדי לקחת עבודה" אמר באנגלית אחד היהודים האמריקאים, מבלי להבין שבמובן מסוים הוא והם לא כל כך שונים. והנה שוב, הזהות הזו, הכביכול קבועה מתווה את המבנה הפוליטי ואת תפיסות המוסר, משמשת ככלי לבנות חברה, לקדם אנשים מסוימים שיכולים לתרום למטרה של המבנה הפוליטי, ומשעבדת אחרים שזהותם, שנוצרה על ידי מנגנונים משומנים היטב, משמשת ככלי להפוך אותם לקצת פחות מבני אדם. היה לי קשה לישון באותו הלילה, אם זהו תוצר הלוואי של הזהות היהודית הישראלית, אז אינני רוצה בה, אינני רוצה להיות יהודי.

"בשביל היטלר תמיד תהיה יהודי" אומרים לי לא מעט אנשים, אבל בשביל היטלר אני גם יכול להיות הומו, אני עונה להם, אתם באמת חושבים שאפשר לקיים זהות רק על בסיס שלילי לאורך כל כך הרבה זמן? חשבתי להתחיל להסתכל על העולם לא דרך צבעי עור, דתות, מין ומגדר אלא דרך עניים ועשירים, אך אפשר לקבוע באופן ברור מיהו עני? אדם שגר בשיכון עלוב בפרברי פריז אך עדיין אוכל, עובד וקונה אייפד יכול להיקרא עני? תל אביבי, כמו חבריי הרבים, שגר בדירה טובה במרכז העיר, נוסע לחו"ל אך עובד 14 שעות ביום, במינוס מתמיד ופחד מפינוי מהדירה השכורה שהוא חי בה יכול באמת להיקרא עשיר? מה בכלל תורמת החלוקה הזו לשינוי המבנה הפוליטי? אז אולי חלוקת זהות למדוכאים ומדכאים? אך מי הוא מדכא? האין מדכא לא נמצא באותו מעגל של סבל כמו המדוכא? באותו הכלא ממש?

חברי היקר רון, כתב באחד הפוסטים על תפיסת הגלות כגורם מעצב אישיות, ואני אמרתי לחברתי שצילמה אותי שהגלות שלי היא דווקא בישראל ולא בפריז, ולא יכולתי להסביר את זה כמו שצריך, גם עכשיו אני לא יכול להסביר את זה כמו שצריך.

חזרתי לפריז, ועם כל שיבה לעיר הזו אני רק מבין יותר ויותר כמה שאני אוהב לגור כאן. היא לא עיר קלה בכלל למגורים ואני בטוח שבערים אחרות בעולם הרבה יותר קל לחיות, אבל היא נותנת לי בדיוק את מה שאני צריך, היא מספקת לי בסיס חומרי מספיק רחב כדי לתהות על הזהות שלי. יתרה מזו, היא מאתגרת אותי, כי כאן, כפי שכתבתי בעבר, אני מוגדר לא אחת כערבי על ידי הערבים בעיר, דבר שמפריע לי מאוד, ואני לא יכול להיתמם, זה מפריע לי כיוון שאני עדיין מופעל על ידי גזענות יהודית ציונית שרואה בערבי ובנגזרות שלו, המזרחי, דבר פסול מבחינה תרבותית. אך פריז נותנת לי מקלט, דווקא בצרפת, שהתרבות שלה, השפה, ותפישת החינוך הנוקשה שלה, שכמעט נדמים לי כאמצעי שליטה טוטליטריים, אני מצליח למצוא זהות שברירית של אוניברסליות. מהבנתי החלקית של הקיום האנושי בפריז ובצרפת בכלל, אני מבין שיש אלמנט תרבותי שאליו אפשר להתיך את סך המערך התרבותי פוליטי והוא זהות המסייה או המאדאם. לא אחת פונים אליי בגוף שלישי, מסייה ירצה משהו? האם אפשר לעזור למסייה? או אב שאמר לבנו בטיסה לפריז לא לבעוט בכסא כי זה עלול לכאוב למסייה שיושב לפנינו. בתוך הזהות הזו של המסייה, שהיא כמו חליפת עסקים, סוג של מדים תרבותיים, אפשר לייצר אלפי רסיסי זהויות, המסייה הזה יכול להיות הכול, גם ערבי וגם שחור (עם המגבלות הגזעניות בחברה הצרפתית כמובן) הוא יכול להגיע מכל מקום, כל עוד הוא מפנים את זהות המסייה, היציר הטהור של המהפכה הבורגנית שהתרחשה בצרפת. זהות המסייה שאני מייצר לא שונה כלל מאותה זהות מסייה רצויה בצרפת, משכיל, מנומס, תרבותי, ולא אלים. הנה, זהות נוקשה, שלא אחת אני שומע מחבריי הבורגנים שמתלוננים על הכלא הזה של הזהות הבורגנית והחינוך הנוקשה המסרס שמוביל לזהות הזו, הפכה להיות בשבילי קרש הצלה מעולם הזהויות. חירות נוקשה, מבנה ממשמע שבמקום לכלוא אותי משחרר אותי מהעולם הקודם של הזהויות שנכפה עליי. זהות המסייה הפכה להיות בשבילי אותו כרטיס כניסה לחברה אך במובן ההפוך של ההגדרה שלה, כזהות מוחקת, ועם כל מחיקה של זהות אני מרגיש יותר חופשי לצמוח הן מבחינה אישית והן מבחינה חברתית.

המסייה הוא הזהות ה"פרווה" האולטימטיבית בשבילי בניגוד מוחלט לקיום האונטולוגי שלה בחברה הצרפתית. במקום לחפש זהות, אני מעדיף לבטל אותה, למזג את כל שברירי הזהויות לכדי משהו חסר גבולות ברורים, להיות האחר, האובייקט והסובייקט בעת ובעונה אחת. לומר משהו, לשרטט טיעון מושכל ולאחר זמן מה לבטל אותו לחלוטין, לסתור את עצמי על ידי טיעון מושכל אחר. ולהודות, כן , אני לא עקבי, כן, אני סותר את עצמי, אך ככה זה כשאין זהות ברורה ואולי עדיף שלא תהיה זהות ברורה, אם כל מטרתה היא לשרת מבנה פוליטי כזה או אחר.

אז אמא, קחי את הזהות הזו ממני, קחי את המזרחיות, הערביות, האירופאיות, ההומוסקסואליות, קחי את זה וזרקי את זה לפח, לא את ולא אני, ולא אף אחד צריך את זה.

הבוקר כשטיילתי עם הכלב שלי, שאל אותי אחד מהעוברים ושבים :”אחוי, עינדק פו?” אחי, יש לך אש? בערבית וצרפתית. “לא, מתאסף, מעאנדיש" עניתי לו מחויך.