אללה יוסטור


הצל אותי ישו

כמעט שליש מעבודת הדוקטורט שלי כבר נכתב, המנחים שלי מרוצים מקצב ההתקדמות וההערות טובות וענייניות, נשמע שאני בדרך הנכונה. גם הכיוון המתודי מבוסס, כך הם אומרים לי, אני מצליח לשלב היטב מתודות של פוקו ושאר הוגים פוסט סטרוקטורליסטים אחרים לקריאה שלי את ספר יחזקאל ואני מצליח לנתח בקפידה את טכנולוגיות הכוח ליצירת האני, את מערכת השיח ואת תהליכי ייצור הידע. במילים אחרות, אין אני, וכל קטגוריה בחברה, בין אם היא גזע, נטייה מינית, דת, שייכות לאומית וכו' אינה אלא תוצר של טכנולוגיות של כוח ובדוקטורט אני בוחן כיצד אני ישראלי גברי נוצר ואלו סוגי טכנולוגיה מייצרות אותו. אלוהים לא קיים אצלי בעבודה, הוא דמות כמו כל שאר הדמויות, אני לא קורא לו אלוהים אלא יהוה, הוא אפילו לא דמות, הוא כלי במנגנונים השונים של השיח, יש לו פונקציה וחלק ביצירת סובייקט מסוים שתפקידו להיות חלק בחברה אשר יש לה מטרות היסטוריות כאלה או אחרות. התיאוריה האנטי הומניסטית הזו רואה באדם כלי ולא יעד, כלומר כל אספקט המחשבה החופשית וההחלטות שנובעות כביכול מחשיבה חופשית אינן עצמאיות אלא חלק ממנגנוני הכוח שפועלים בשיח.

אני לא אוהב לדבר על הדוקטורט שלי, ואת מה שיש לי לומר מבחינה אקדמית, אני מעדיף לשמור למאות העמודים באנגלית צפופה שנכתבים על ידי מדי יום. אני לא אוהב לדבר באופן אקדמי כי אני חושש מתהליך זיהוי שעלול להידבק אליי והוא הזהות של המזרחי האינטלקטואל שיוצא כנגד מנגנונים דכאניים כאלה או אחרים,כאלה יש מספיק. אחת הביקורות של המנחה שלי הייתה שאני לא מקדיש מספיק זמן ליחס בין האדם שנוצר בספר יחזקאל לבין אלוהים במובן של גאולה. “אלוהים הרי נועד לגאול את האדם בספר הזה, אתה רואה את זה בפרקים שמדברים על יום ה' ועל מלחמות גוג ממגוג".

וברגע הזה שהוא אמר את זה גיליתי משהו שאיבדתי מזמן. בעיניים הטובות והכחולות כל כך של האיש המיוחד הזה, של פרח הכמורה הגרמני שלא יכל עוד לשאת בעול המשפחה שלו עם העבר הנאצי המובהק והקשה שלה, והתגייר, היגר לישראל והפך להיות דוקטור לתיאולוגיה יהודית, שמעריץ את תרבות יוון ומלמד על ישו בתשוקה חסרת פשרות, לא חוסך את שבטו על היהדות אך חובש כיפה סרוגה בשלל צבעי הקשת. בעיניים שלו גיליתי את מה שמזמן אבד לי, את הרומנטיקה. לא את הרומנטיקה של הולמרק, פרחים ושוקולד ליום האהבה, אלא את התפיסה הרומנטית הגרמנית, את הסער והפרץ של המאה ה-18, את התנועה שהעמידה את הרגש ואת הכמיהה לקיום גבוה הרבה יותר מניתוח קר ומושכל של יסודות קריטיים של המחשבה. ואז שאלתי את עצמי, האם יש מקום לביטוי אישי רומנטי בתפיסה שאומרת שכל הקיום שלי אינו אלא תוצר של טכנולוגיות של כוח בשיח שיוצר אותי כדי שאמלא תפקיד בחברה בעלת מטרה כזו או אחרת שנשלטת על ידי מעטים כל כך שגם הם חלק מאותו מערך של כוח?

אני עדיין שואל את עצמי את השאלה הזו, ברקע מתנגן האלבום החדש והנהדר של אתי אנקרי שכל כולו שיר אהבה לאל שהיא מצאה, מעצימה את קיומה הרומנטי דרך האהבה מעוררת הקנאה שלה לאלוהים. גם אני פעם אהבתי את אלוהים בצורה שהיא אוהבת אותו עכשיו, אני אומר לעצמי, אבל עכשיו אני כבר לא מקבל את קיומו.

אנחנו לא בעזה

לפני שבועיים החלטתי לעקוב אחר הסדרה של צבי יחזקאלי "אללה אסלאם" רציתי לבקר אותה, לפרק אותה לחלקים קטנים ולהראות את מנגנוני ייצור הידע של היהודי על הערבי מחוץ למרחב של המזרח התיכון, רציתי להבין למה דווקא עכשיו יש תוכנית יהודית על האסלאם. בסופו של דבר החלטתי שאין צורך, התוכנית הזו כל כך רדודה ומטומטמת שהיא מעליבה את האינטליגנציה שלי, לפחות היטלר השתמש בטכנולוגיות חדשות של עריכה שכשהוא פיקד על הסרט "היהודי הנצחי", אופס, כנראה שבסופו של דבר עשיתי השוואה.

יש הרבה מה לומר על מרקם החיים השברירי של אירופה, מערך החיים האירופאי מרתק ומסקרן כל כך וכן, יש התנגשות של תרבויות לא פשוטה באירופה, אבל ייצור כזה עלוב של דימוי של ערבי לא ראיתי הרבה מאוד זמן, האמת לא ראיתי אף פעם. המסקנה שלי מצפייה בשני פרקים היא שתהליך ייצור הידע על הערבי עלה מדרגה, הוא הפך את הערבי מאויב שיש לו מדינה וצבא, גנרלים, דגלים וזהות מוצקה, למוסלמי, לאויב שכבר אין לו הצדקות בסיסיות לאלימות שלו כנגד ישראל, אלא פשוט לישות מסוכנת שמהותה הבסיסי הוא להשתלט, לכבוש, לאנוס ולהרוס כל חלקה טובה, וכל זה מגובה בערוץ מסחרי שהיה על סף סגירה וקיבל ארכה מהמדינה, הוא ובעלי ההון ששולטים בו.

לפני שצבי יחזקאלי והצוות שלו עולים למטוס, בנמל התעופה בלוד, צבי יחזקאלי אומר שצריך לקחת דברים בפרופורציות, אחרי הכול אנחנו לא בעזה, משל עזה הייתה לג'ונגל חסר חוקים עם ילידים צמאי דם שסכינים וחרבות תלויות על דש בגדיהם ואירופה, אחרי הכול היא אירופה, נשארו לה עוד כמה לבנים שיכולים להציל אותה.

בשנה האחרונה שאני כאן בפריז אני שקוע בתהליך של מחיקת זהויות, מוריד זהות אחר זהות ממני, מנסה להגיע למצב הבודהיסטי של אין אני, של ריקות מלאה, של אפס גדול, ואז הבנתי עד כמה שאני גזען. זה מתחיל בפחד מאדם שלא נראה כמוני, דרך הסתכלות על אדם על פי צבע עורו ושייוכו האתני וכלה בהבנות על קבוצה כזו או אחרת. אני כבר לא אומר לבן זוגי ללכת לקנות כוסברה מהערבים אלא מהחנות, ואני דואג לדעת את השמות של כל אדם ואדם שאני מדבר איתו, מוחק את הקטגוריות שהשיח מבנה.

אני מסרב להיות אויב של אדם אחר, כל אדם באשר הוא, אני לא אהיה האויב שלו, ויותר מזה, אני לא אתן למנגנונים כאלה או אחרים לגרום לי להבין שאני שונה מאדם אחר ולהילחם בו. בישראל שוטר מזרחי, שהמדינה דואגת לוודא שהוא יישאר בור, חונק אשכנזייה בהפגנה של צדק חברתי שבמובן מסוים נועדה גם להטיב עם המצב שלו. אם שולחת את בנה להרוג בן של אם אחרת, ובצרפת שוטר שחור עוצר שחור אחר, ואישה לבנה יוצאת כנגד אישה ערבייה. יחידים שהפכו לקטגוריה, קבוצה שנועדה להשתלח בקבוצה אחרת, מונעות על ידי הבורות, הסללה, שנאה וגזענות, ובשדה הקוצים הזה אנחנו שוכחים שכולנו באותה סירה.

אני כבר לא כועס על שוטרי השבכ המזרחים שעצרו אותי חדשות לבקרים בתל אביב כי נראיתי להם בעל חזות מזרחית, ולא שחררו אותי עד שהבינו שאני הוא לא אותו ערבי שהם מחפשים. אני לא כועס על השוטר השחור של המשטרה הלאומית של צרפת שבדק לי את התיק, למרות שאין לו זכות, ועיכב אותי כשתעודת הזהות הצרפתית שלי בידו בתחנת מטרו סואנת עד שהשוטר הלבן אמר לו שאני הוא לא מי שהם מחפשים. כן, כנראה שגם בצרפת הנהדרת שאני אוהב לאהוב, אני בסך הכול עוד ערבי. אני לא כועס עליהם כי אני יודע שהם חלק ממערך שנועד להמם אותם, לדכא אותם ולהשכיח מהם את העובדה שהם לא יותר מאשר גוף מוחלש בחברה נצלנית, אני מאוכזב שדווקא האנשים מהקבוצות המוחלשות והמדוכאות לא מבינים את התפקיד הנוראי שהשיח יצר להם והם מאמצים בחום.

אני יכול להבין ערבים שפונים לאסלאם בצרפת, בישראל ובכל מקום אחר בעולם, הם בסך הכול מבינים היטב את מה שהיידגר אמר ולא יכול להיות מתורגם לעברית בצורה נאותה only A god can save us , הם מצאו אל קשה שלא דורש מהם זהות אלא אהבה ללא פשרות, שמקבל את כולם גם אם הם היו כופרים או נוצרים לפני כן, הם מצאו דרך לשביל של תנועת הרומנטיקה הגרמנית והצרפתית שגם היא הייתה מגובה ברוח דתית פנטסטית, רק שמשום מה, לנו כיהודים הרבה יותר קל לעכל את ישו הצלוב ונזירה עטויה מכף רגל ועד ראש מאשר אישה מוסלמית וכיתוב בערבית.

חג האנושות

חבר קרוב שלי בפריז הזמין אותי לארוחת ראש השנה אצלו בבית, הוא נולד בפריז למשפחה פורטוגזית קתולית עם שורשים יהודים אנוסים ולפני שבע שנים הוא החליט שהוא מתגייר, עבר מילה והיגר לישראל. עכשיו הוא חי מחדש בפריז כי ישראל הייתה קשה לו מדי "הגעתי לישראל כדי להיות פועל סיני" הוא היה אומר לי כמעט מדי יום בתל אביב.

בחדר שלו תלוי דגל ישראל גדול ותמונה של תל אביב. אתה ממש אוהב את ישראל, אמרתי לו, “בטח" הוא ענה לי במבטא צרפתי קסום, “ישראל זה בית שלנו, זה מדינה שלנו, אני אוהב ישראל". חשתי את הפגיעות בקול שלו, כאילו ישראל היא הדבר היחיד שנותן לו משמעות בחיים שלו, איזה עוגן, קרש הצלה שמונע ממנו לטבוע באוקיינוס הקשה הזה של הקיום האנושי. חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו. אני אוהב אותו למרות שהוא אימץ ישראליות ימנית, למרות שהוא אימץ את דפוס המחשבה של או אנחנו או הם, אני אוהב אותו בגלל שהוא כמוני, כמוך, כמונו, מחפש משהו שיכול להציל אותו, אל מסוים שישמור עליו מכל פגע. לו רק היה מבין שאותה פגיעות שלו היא גם אותה פגיעות של פליט ערבי, של פלשתיני, של מהגר מרוקאי דור שלישי בצרפת, שזו גם הפגיעות שלי, שזו הפגיעות שלך, שכולנו צריכים סוג של אל, אבל הוא לא חייב להיות אלוהים כמו שאנחנו מכירים אותו, אלוהים דתי מיושן, הוא בכלל לא צריך להיות אלוהים, משהו שמגיע מלמעלה, אלוהים יכול להיות גם הרווח בין שני האדם, רווח שרק אם נלמד לנקות את מנגנוני הדיכוי, רגשות נפלאים ופרצי אנרגיה מרהיבים יכולים להיווצר.

והנה חזרתי לרומנטיקה, חזרתי אל המשרד אפוף העשן של המנחה שלי בחוג לפילוסופיה יהודית של העת העתיקה, אל האופרות שהוא אוהב לשמוע בגרמנית ואל התשוקה הנהדרת שלו לידע. חזרתי אליו ואני שואל את עצמי, האם יש מקום לרומנטיקה? והתשובה היא כן, יש מקום לרומנטיקה כל עוד שיש בני אדם שמבינים שאנחנו אויבים רק בגלל שאנחנו מאמצים זהויות שאין לנו צורך בהם.

ב fête de l'humanité הצרפתי שמתקיים כל שנה באמצע ספטמבר, יש מאות קבוצות שונות של בני אדם, ממהגרים לאיכרים צרפתיים, שנראה שחיות בהרמוניה, ללא מרכז כוח קבוע ויד מכוונת, כל קבוצה, כל אוהל וכל רעיון הוא מרכז בפני עצמו, ולכולם יש אותו אויב, המערכת הכלכלית שמסלילה אותם ומקבעת אותם בהלכי מחשבה אלימים.

"ביחד נצעד”, כתוב על השלטים, "ביחד ניקח את הכוח", צועק שלט אחר ואפשר לשמוע את נשימתו של פוקו מפיחה חיים בדגלים. ובשלט הגדול ביותר מתנוסס משפט "האנושות זה מאבק יומיומי", מאבק לחיים טובים יותר, חיים שבהם לא נצטרך לשנוא אחד את השני, חיים שבהם נבין שהאויב הוא חבר שזנחנו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על אללה יוסטור

  1. כרמלה כ. שלומי הגיב:

    צר לי שהתגובה שכתבתי בבוקר מיד לאחר הקריאה, לא עלתה משום מה. אולי בגלל שכתבתי אותה בסערה ולחצתי על הריבוע הלא-נכון. כתבתי שם שתמיד אני ניגשת לקריאת הפוסטים שלך, מאיר, בלב נרעד. אני יודעת שנכונה לי טלטלה. המילים שלך אף פעם לא נכתבות כלאחר יד. כל מילה מאבק וכל משפט כורע תחת המטען. מטען-צד בדרך כלל. אתה פשוט נשכב על הדף ומדמם מילים. אי אפשר להישאר אדיש, מאיר. דומה שאתה כותב בדם לבך וככה זה גם מגיע. בסערה. מכריח אותי לחשוב, לעשות חשבון נפש שאף פעם לא עולה יפה כי לעולם לא אבין כנראה. אני מקווה שיום אחד תרחיב את היריעה ותחבר את כל מה שכתבת עד כה כי הסיפור שלך ראוי מאין כמותו ואין כמוך לספר אותו כמו שאתה יודע. בלי הצטעצעות מיותרת. כמו אגרוף לפנים.

  2. Hanna Herzig הגיב:

    מאיר, היה מעניין לקרוא. אני זוכרת אותך ומכירה קצת את הטמפרמנט שלך ועכשיו אתה עובר טלטלות וסערות. אני תוהה על כמה דברים- אחד זה האימוץ ללא פשרות של תיאוריות הכוח למיניהן- למה בעצם. ועוד. אקרא עוד ובינתיים אני מאחלת לך המשך הצלחה.

  3. אהרן הגיב:

    מעורר מחשבה. תודה. וסתם הערה קטנה- שמו של השוטר שתועד חונק מפגינה יוסי שפרלינג.

  4. aharonf הגיב:

    כתוב מרתק ומעורר מחשבה. סתם הערה קטנה, שמו של השוטר שתועד חונק מפגינה הוא יוסי שפרלינג, מה שהופך את המציאות לטיפה יותר מורכבת.

  5. Yoniti Moniti הגיב:

    דברים מעוררי מחשבה כרגיל.
    איזה קווינסידנס, בדיוק היום ראיתי את הפרק השני בסדרה של צבי יחזקאלי. כמה מביך ומזעזע באווילותו היה הקטע בו הוא מראיין אישה מוסלמית בבלגיה שבעלה הכה אותה (כן באמת סיקור של תופעה: רק בעלים מוסלמים מכים את נשותיהם). המצלמה התמקדה בעניו הנוצצות מרגש של יחזקאלי בזמן שהאישה, שפניה מוסתרות כמובן, מספרת שבעלה חתך אותה בחזה ואז הביא לה מתנות כאילו לא קרה כלום כשאושפזה בבית חולים. יחזקאלי בתגובה אמר את המשפט האגדי: "לא יאמן שדברים כאלה יכולים לקרות באירופה. מי חשב? באירופה !!" . בקיצור, לחלוטין מסכימה עם דבריך בנוגע לסדרה הזו. אין ממש טעם להתעסק בה מרוב רדידות, טיפשות של המנחה, ועריכה מגמתית בשקל (דירם?).

    נשיקות

  6. F.E. הגיב:

    אני אוהבת אותך!

  7. Meira Erez הגיב:

    ריגשת אותי עד דמעות.

  8. אורלי הגיב:

    הדפסתי לי לקריאה ביום כיפור כי קריאה ראשונית העלתה בי לא מעט מחשבות ולא רציתי למהר עם התגובה. יש עוד סיכוי שאחזור לכאן

  9. איתמר הגיב:

    מרתק לקרוא, ומעורר מחשבה כתמיד.
    מה שאתה קורא "מערכת השיח" מהדהד בספר שאני קורא ברגעים אלו, "קיצור תולדות האנושות" – שלמרות שמו היומרני משהו, הוא מעניין ביותר ואני ממליץ לך לקרוא אותו. בציטוט חופשי: סדר מדומיין הוא תמיד בסכנת התמוטטות, מכיוון שקיומו תלוי במיתוסים (במובן של סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו), ובמיתוסים אפשר להפסיק להאמין. הקיום של הסדר המדומיין יציב ביותר בשל עיגון במציאות החומרית, עיצוב הרצון מרגע הלידה, והעובדה שהוא קיים בו זמנית בתודעה של מליוני אנשים.

  10. פינגבאק: רואות עולם « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s