תלמיד שלי ליוגה, בורגני צרפתי אמיד אמר לי באחד מהשיעורים הפרטיים שהעברתי לו, שהוא לא יוכל לבוא לשיעור בשבוע הבא כי הוא נוסע לעיירה קטנה שקוראים לה קאדאקס בצפון קטלוניה. “אתה חייב ללכת לשם, דאלי גר שם, המקום מקסים, הים יפה והמזג אוויר נפלא". ידעתי שהחופשות שלו הן לא החופשות שלי ושלפעמים לילה אחד במלון שלו שווה ערך לחופשה שלמה שלי, אבל הפעם הלב שלי אמר לי להקשיב לו וקניתי כרטיסי רכבת שלושה חודשים מראש לדרום צרפת במחיר של 25 אירו לכיוון, 900 קילומטר בשלוש שעות ב125 שקלים לכל כיוון. זו אולי הנסיעה ה15 שלי בשרות הרכבות הצרפתי ואני חושב שלנצח הרכבת המהירה שלהם, הנוחות והמחיר ייראו לי כקסם. התכנון המקורי של בן זוגי ושלי היה לשכור רכב במונפלייר ולנהוג עד לקאדאקס שנמצאת חמישים קילומטר מהגבול הצרפתי ובדרך לעצור באנדרטה לזכרו של וולטר בנימין בפורט בו. הטיול השתנה די במהרה, מזג האוויר האפרורי של צרפת הכניע אותנו וליבנו המה אחרי חופי הפלא של הים התיכון. כמה קילומטרים אחרי מונטפלייר עלינו על האוטורוט A9 ולא עצרנו עד שראינו את החוף הראשון שנגלה לעינינו.
אני רוצה לספר על האנדרטה של בנימין אבל אני חושב שזה יהיה פשע להרוס את החוויה האישית והמיוחדת הזו, כי בשנייה הזו שראיתי את האנדרטה נפתח בפניי העולם כולו. המחשבה המיוחדת כל כך של בנימין, הניסוי והתהייה במה שמכנים "מיסטי", השאלות הקשות שהפילוסופיה לא יכלה לענות עליהם ושהמציאות הנוראית מציבה בפנינו ושבנימין עסק בהן, כל אלה התנקזו לרגע אחד, לשנייה או שתיים לא יותר של זיכוך, קתרזיס מושלם של הקיום שלי. לא לחינם אמרה חנה ארנדט שהמקום הזה בפורט בו, שבו בנימין התאבד, הוא המקום החזק ביותר שהיא ראתה בחייה.
מאותו רגע קסום בפורט בו שבו צמרמורת אחזה בגופי, ועצי הברושים שנטועים עמוק באדמת בית הקברות ליד הים עיצבו את נפשי מחדש והחזירו אותה הביתה, כבר לא הייתי אני. הנה קתרזיס במקום כל כך פשוט לכאורה, עוד יעד תיירותי צרפתי ובריטי, עיירת חוף עם מלונות יקרים, מקום בילוי אהוב על בורגנים צרפתים, בריטים וספרדים. אך בשבילי העיירה הזו הייתה משהו אחר, מעל גבעות עצי הזית בין השמים למים ריחפה רוחו של בנימין, אך לא רק, ריחף עבר שמעולם לא היה קיים, גן עדן אבוד שחלמתי עליו כל חיי ומעולם לא היו לי מילים לתאר אותו, טבע שחיבק עיירה מנומנמת ולחש סוד שכולנו יודעים אותו אבל לא פועלים לפיו.
הבתים הלבנים, גבעות הזית שנשברו על חופים וצוקים משוננים וקרני שמש נהדרות שנישקו את הגבעות, ריצדו על הים התיכון האהוב כל כך ועטפו את עור גופי שהלבין מהאפרוריות של פריז, השילו ממני לא רק את המעיל, סוודר והצעיף שהגעתי איתם מפריז אלא גם את חומות המגננה שפריז חייבה אותי לבנות, והשאירו אותי חשוף. אך אני חושב שבפעם הראשונה מזה שנים חשתי שלהיות חשוף לקיום, לא רק האנושי, אלא בכלל, זה הבית המגן ביותר שיש. "לא אכפת לי שהטמפרטורה של הים כל כך נמוכה, אני שוטף את הריקבון של פריז מעליי, אני נותן לים התיכון לעטוף אותי" אמר לי בן זוגי כשהוא שוחה ללא הרף, צולל ומקפץ במים הצלולים כל כך שמאפשרים לראות את הקרקעית ללא משקפת. ואני רק הסתכלתי על הגבעות עם עצי הזית הרעננים והצעירים, הישרתי את מבטי לשמש, וראיתי את בנימין מחייך מתחת לשפם שלו.
ביום השני, פגשנו בחבורה שהייתה עסוקה בהקפצת חלוקי נחל לים, ברביצה נעימה על חוף האבנים ובשיחות ארוכות. בשלב מסוים תשומת הלב שלהם עברה לכלב שלנו, שני הגברים בחבורה פנו אליי ושאלו אותי לשמו. דיברנו בינינו באנגלית, לאחד מהם היה מבטא אוסטרלי, לשני אמריקאי וכיוון שגם לי יש מבטא אמריקאי קל, אף אחד מאיתנו לא זיהה שכולנו ישראלים אלא רק לאחר שפניתי לבן זוגי בעברית. הם שאלו אותנו מה אנחנו עושים, איפה אנחנו גרים וכו' והם סיפרו על עצמם. כל החבורה מגיעה מבית ספר אמריקאי למנהל עסקים שאת שמו לא טרחתי לשאול, והם מעבירים סמסטר אחד בברצלונה.
"פריז? גרתי בפריז כמעט חודש" אמר לי אחד מהם, “יש לי שם דודה עם לופט בסן ג'רמן, אבל לא ממש אהבתי את פריז, ברצלונה הרבה יותר מעניינת והרבה יותר כיפית, אבל עזוב אותך, אירופה גוססת, אי אפשר להחזיק מדינה עם שלושים שעות עבודה בשבוע, נגמרה החגיגה". עניתי לו תשובות קלילות, בעיקר חייכתי. “אתה רואה את הקבוצה הזו, יום אחד כולנו נהיה עשירים". הסתכלתי על הקבוצה הצעירה, כולם היו עסוקים בכלב שלנו, אחת מצלמת אותו, השנייה זורקת לו מקלות, השלישי מדבר עליו ושתיים אחרות מלטפות אותו באהבה. יום אחד הם כולם יהיו עשירים ואני אמשיך לקבץ מלגות, להתחנן ללמד באוניברסיטאות ולכתוב את הבלוג הזה ללא תמורה כספית.
רציתי לומר לו שזה מיתוס שהאירופאים לא עובדים, לומר לו שהיוונים עובדים יותר מהגרמנים והאמריקאים, שבספרד אין שבוע עבודה מקוצר ואפילו בצרפת זה לא באמת ככה, למרות החוק. אבל השקט של צפון קטלוניה, החיוך של התושבים של קאדאקס והעיירות הסמוכות לה, והלשון המתגלגלת בשטף הדיבור כאילו הייתה משב רוח בגבעות הזית עצרו אותי מלומר דבר, וחיוכי התאחד עם אותו חיוך שראיתי כמה שעות קודם של אישה מבוגרת, שבזמן שהיא ניכשה עשבים מסביב לעצי הזית הרעננים תחת השמש הטובה במסירות כה רבה, הצליחה לראות אותי חולף לידה והרימה את ראשה. עיניה המכווצות מאור השמש נפגשו עם עיניי תוך אמירת שלום בספרדית ואני נזכרתי באותו רגע בציטוט של קאמי שאיני זוכר איך הוא הגיע אליי ומה המקור ואשמח אם מישהו יוכל לעזור לי.
הסוד שאני מחפשו חבוי בעמק נטוע זיתים, מתחת לעשב ולסיגליות הקרות, סביב בית ישן שריח של זמורות נודף ממנו. יותר מעשרים שנה שוטטתי בעמק הזה ובעמקים כמותו, שאלתי את רועי העזים האילמים, דפקתי על דלתות של חרבות עזובות. לפעמים, עם הנץ הכוכב הראשון בשמים שעודם בהירים, תחת גשם של אור דק, חשבתי שאני יודע. ואמנם ידעתי. ואולי עודני יודע. אבל אין לאיש חפץ בסוד הזה, אף לי ולעצמי אין, כנראה חפץ בו, ואיני יכול להיפרד מבני משפחתי. אני חי בתוך משפחתי הסבורה שהיא חולשת על ערים עשירות וזוועתיות, בנויות מאבן וערפל. יום ולילה היא מדברת בקול, וכול מה שאינו נכנע לשום דבר אחר נכנע לה. והיא, אוזניה אטומות לכול הסודות. עצמתה הנושאת אותי גם מרגיזה אותי, ויש שצעקותיה מוגיעות אותי. אבל אסונה אסוני הוא, דם אחד זורם בעורקינו. כלום לא צעקתי גם אני בין האבנים, אני, שבעל מום אני כמוהם, וקולני ושותף לדבר עבירתם? על כן אני משתדל לשכוח, אני מתהלך לי בערי הברזל והאש שלנו, אני מחייך באומץ לב אל הלילה, אני קורא לסערות, אהיה נאמן. ואכן שכחתי: מעתה אני פעיל וחירש. אבל יום אחד אולי אוכל לוותר על הקברים הצעקניים שלנו ואלך לי להשתרע בעמק, תחת אותו האור, ואלמד בפעם האחרונה את מה שאני יודע.
למחרת עזבנו את חופי הפלא של קטלוניה בחזרה לפריז וככל שהרכבת התקרבה יותר ויותר על העיר נאספו העננים מעליה. מניפת גווני האפור בשמים התערבבה עם המונוטוניות החדה של הבניינים הקרים וגגות הפח. הגשם הקל שירד עלינו בישר סופית את העובדה המרה שאנחנו לא עוד לאורכו של הים התיכון. למחרת הייתי חולה, ואני לא חושב שזה בגלל שינויי מזג האוויר הקיצוניים אלא בגלל העובדה שרק הגוף שלי היה בפריז, ליבי נשאר בקטלוניה, וגופי החלש ייחל לעוד נשיקת שמש אחת של צפון ספרד.
חשבתי על האסון הזה של העיר הגדולה, על הטרגדיה של חיינו, המרדף המחריד אחרי הכסף והעושר, ועל המערכת הקפיטליסטית שמשום מה נדמה לכולם שהיא תמיד הייתה כאן ולנצח תישאר. נזכרתי בהרצאה ששמעתי שבה הפרופסור אמר שהעולם עבר שתי תקופות קפיטליסטיות, קפיטליזם של סחורות ועכשיו קפיטליזם פיננסי ושלא יהיה לאף אחד מאיתנו ספקות, אנחנו נכנסים לתקופה קפיטליסטית שלישית שתהיה קשה יותר ורעה יותר מהאחרות. ואני שוב חושב על קטלוניה ועל השלווה היחסית שלה, על מדיניות הרווחה של ספרד ועל העובדה שמה שהוביל את ספרד לקריסת מערכות כללית לא הייתה המדיניות הסוציאליסטית שלה אלא בדיוק להיפך, השוק החופשי המחריד ובועת הנדל"ן הקפיטליסטית ששלחה את גרורותיה הסרטניות לכל חלקה טובה במדינה הנפלאה הזו. ואני חושב על ישראל שבה כל עץ זית מספר סיפור של כיבוש, גזל, אונס וששורשיו ניזונים מהדם שהרווה ומרווה את האדמה המקוללת הזו.
לא אהבתי את פריז בשבוע הראשון אחרי החזרה מקטלוניה, בהיתי בתמונות המעטות שצילמתי שם ושאלתי ללא הרף את דויד, בחור ספרדי שלומד איתי גרמנית בפריז, חי את רוב חייו בברצלונה וכעת לומד מנהל עסקים וחוק אירופאי (או משהו כזה, זה אף פעם לא מעניין אותי מספיק כדי לשאול) איך הוא יכול היה לוותר על ברצלונה בשביל פריז? "נכון" הוא ענה לי, "אין כאן מזג אוויר טוב והאנשים פחות נחמדים, אבל כאן יש הזדמנויות, יש כאן עבודה", ועם כל ס' ספרדי שהתגלגל מפיו ראיתי את השמש הספרדית מפציעה ומנשקת גם את הגגות של פריז וכאבתי את הטרגדיה שלו, את הטרגדיה שלי, את המציאות הקשה שנכפתה על כולנו. פריז נראתה לי עיר קשה, עיר ברזל ואש, מקום ששכח את קסמו וחשיבותו של המגע האנושי ובפעם הראשונה אחרי שנה וקצת שאני גר בפריז, רציתי לעזוב אותה. אבל פריז נפתחת ומתגלה בקצב שלה, נותנת לעולם לנוע על מסלולו, לגחמות אופנתיות לבוא וללכת והיא נעה בבטחה במסלול שלה, עקשנית, שמרנית, זקנה, קלאסית. והיא אכן נתגלתה לי מחדש, והפעם לא רק כעיר של תרבות והדר אלא גם כמקום שלא מתבייש להשתמש במילה סולידריות, לעיר שמתחייבת לאחוז גבוה של דיור בר השגה עד שזה מגיע לרמה שהעירייה עצמה שוכרת את הדירות מבעלים פרטיים ומשכירה אותן כדיור בר השגה, כמובן בהפסד. לפתע ראיתי עד כמה גדולה עיריית פריז (או 20 העיריות הקטנות שמרכיבות את העיר) ועד כמה העירייה מעורבת בחיים התרבותיים, רוחניים ומטריאליים של התושבים. ובסך הכול העירייה לא ממש חייבת, היא הרי יכולה להתקיים בבטח מבלי להשקיע יותר מדי במעמד הנמוך, להפך, העירייה הייתה יכולה לאמץ את המדיניות התל אביבית ולעודד הגירה של עניים ממנה, אך היא בחרה דווקא לעודד מעמדות נמוכים יותר להישאר בעיר וליהנות מהתרבות והחיים העשירים שלה ותוך כדי להפרות אותה.
קשה לומר משפטים כאלה בעולם הציני והקשה שאנחנו חיים בו, ובקלות אפשר לסתור כל דבר שאני אומר על פריז, אבל אני באמת חושב שהגיע הזמן שהסוד שקאמי ניסה לשכוח בגלל בני האדם מסביבו והמציאות הפוליטית האיומה שבה אנחנו חיים, יכול עכשיו להתגלות, ואולי אפילו להושיע אותנו מעצמנו. קפיטליזם הוא לא דרך הטבע, שוק ההון הוא לא חזות הכול, והבורסה לא הייתה כאן עם שחר ההיסטוריה, אלה הם בסך הכול המצאות אנושיות והם יכולים להיעלם באותה דרך שבה הם הגיעו. אולי קאמי דיבר על סוד מיסטי יותר עם ניחוח אוריינטליסטי, אבל הבנתי שהסוד הזה יכול להתקיים גם בערי האש והברזל.
האם הבחור הזה שדיבר איתי על חוף הים והיה מאוד נחמד, אי פעם ילמד להסתכל על העולם לא במונחים של רווח והפסד וילמד את הסוד שטמון בהקפצת חלוק אבן על המים? האם אי פעם הוא יראה את היופי שבמגע האבן במים במקום לספור כמה פעמים הוא הצליח להקפיץ אותה ולהתחרות בבחור השני שלימד אותם איך להקפיץ אותה?
חודש שלם עבר מאז שחזרתי מקטלוניה לפריז, הזמן עבר והפוסט שהתרוצץ במחשבות שלי מדי יום ולא נתן לי מנוח, נכתב רק עכשיו. קפאתי כשהגעתי לפריז והחיים הקשים בעיר דחוסה במיליוני אנשים השכיחו ממני את הסוד שהתגלגל בין עצי הזית. פריז החזירה לי את המגננות ואת הרתיעה ממגע ראשוני עם בני אדם. לפעמים אני נזכר בו מחדש, אחרי חצי שעה של מדיטציה או שיעור יוגה ארוך במיוחד, לפעמים כשהכלב שלי מגיע אליי ומלקק את הפנים שלי כך בלי סיבה נראית לעין או כשהחתול מחליט לשבת על הברכיים שלי ולגרגר. לפעמים אני נזכר בסוד כשאני מביט מהחלון ורואה את הגגות של פריז, בדיוק כפי שאני עושה עכשיו, או כשקבצן שאני מנסה בכל כוחי להתעלם ממנו אומר לי להיזהר כשאני חוצה את הכביש ולהסתכל ימינה ושמאלה. אבל אני יודע שהוא כאן, ואני יודע שיש דרך לצאת מהעולם האכזר שבו אנחנו חיים, אפשר לחיות טוב יותר ולא חייבים להיות תמיד בצל עצי זית ולבהות ארוכות בקרני שמש מרצדות על מים זכים. אפשר פשוט להבין שהדבר היחיד שיש לנו כבני אדם הוא עוד בני אדם, ושללא חברה אנחנו שום דבר ואולי לפני שנטרח לתקן את עצמנו נתחיל לתקן את המסגרת שמייצרת אותנו.
לפעמים נדמה לי שכולנו יודעים את זה, אז למה אנחנו לא עושים את זה?

וואו מאיר, גם הפוסט הזה הוא חלק מהסוד. מילים גלויות בהירות, מונחות במקום. צל עצי זית.
נפלא. אלמלא התעוררתי לא מזמן הייתי מפליגה עוד. כל פוסט שלך- עולם.
קראתי שוב את הפוסט. זה סוד הדברים הפשוטים, זה הלחם ומים שאבדו לנו במירוץ המטורף. הייתי שם ובמידה מסויימת אני עוד נטועה שם בעל כורחי כי ככה, אבל אני מתעקשת, וככל שאני מתבגרת אני מתעקשת יותר למצוא.
בעידן שלנו, זה של ערי האש והברזל, זה לא קל, בטח לא לאלה שנלחמים על קיומם בערים האלה ואני ביניהם.
כמוך גם אני חושבת שזה עוד ידרדר. הדור שלי גידל את הדור הבא ויש לי תחושה שאיבדנו משהו בדרך, שהיינו בזבזנים וקצרי-ראות, שנכנענו למרדף. אני מתבוננת בחיי הילדים שלי שהם בוגרים, שניים מהם סיימו ללמוד, עובדים במקצוע שבחרו ללמוד והקימו משפחה והשלישי עוד סטודנט (לחקלאות, אגב). שלושה שגדלו באותו בית תחת אותה אם ובכל זאת עשו בחירות שונות בתכלית ממניעים שלא יכולתי לנבא. אני יודעת בוודאות שלדור הזה קשה יותר להתחקות אחר סוד עצי הזית כי זה מירוץ מטורף והוא מתרחש גם בעל כורחם, אבל אני מקווה שלימדתי אותם לחפש.. הדור שלי לא חי ככה אבל הוא חלק ממה שחולל אותו. אולי בגלל החינוך שספגנו.
אין לי תשובות. במקום בו אני נמצאת, ובגילי, קל לי יותר למצוא את המקום שכתבת עליו, את העמק הנטוע זיתים אבל זו לא חוכמה. אני בשולי המירוץ. לא רוצה להשיג עוד. אני מקווה לאיזו תנועת מטוטלת שתחזיר את השפיות אבל יודעת שזה תמים
מאיר.
יום אחד ילמדו אותך בבתיה"ס כהוגה הדעות של תקופתנו.
הכתיבה שלך כה מדויקת, תיאור של מחשבות, תחושות, רגשות,
והחשיפה שלך כה אמיצה וכה נאמנה.
והחשיבה שלך כל כך מקורית ואוחזת בשור בקרניו.
אני מסירה בפניך את הכובע, ומחזקת את ידיך.
למה אתה לומד עכשו גרמנית ? זה היעד הבא שלך ?
מאירה.
Merci Meir
je suis revenue de France il y a quelques jours et je me trouves encore sous son charme. Le morceau que tu as traduit vient d'un essai appelé
"L'été " d'Albert Camus
Edition Gallimart 1954
תודה רבה מארינה, הורדתי את הגרסה הדיגיטלית וכבר היום אשב לקרוא את זה.