כי שמה לא חם

האורות הצהובים שבהקו מהתקרה של תחנת הרכבת גארד דו נורד האירו לי את כרזות הפרסום והבהירו לי שחזרתי לפריז, העיר שלמרות הכול, אני כל כך אוהב לאהוב. לפני שלוש שעות עזבתי את התחנה המרכזית של אמסטרדם, לפני ארבע שעות עוד שתיתי תה צהריים בבית הקפה האהוב עליי בעיר, קורא ספר וחתול שעונה לשם אלביס על ברכיי. אני אמשיך אני מאמין, לנסוע ברכבות בין מדינות באירופה אך לנצח זה ייראה לי כקסם. מאות צרפתים ירדו מהרכבת בחיפזון, מי עם מזוודת ענק, מי עם תיק גב, מדליקים סיגריות במהירות, מפריחים את העשן שיתפוגג הרבה לפני שהוא יוכל להגיע לתקרת הזכוכית הגבוהה של התחנה. הפעם הזו לא הייתי כמוהם, לא רצתי במהרה אל מחילות הרכבת התחתית ומיד הביתה אלא נשארתי על הרציף זמן רב אחרי שכולם נעלמו. רואה איך הרכבת מתרוקנת מנוסעים, את צוות המנקים עולה עליה, ואת מוכרת המזנון סוגרת את המזוודות ומסיימת את המשמרת. הרכבת נכנסת למנוחה עד למחרת בבוקר, אני עדיין ערני, גומע בצמא רב את הפיתוחים והחיבורים של המתכת עם הזכוכית, נפעם מאלפי הפרטים שמעולם לא שמתי אליהם לב. מאה תשעים מיליון בני אדם עוברים בשנה אחת את התחנה הזו שהיא הגדולה והעמוסה ביותר באירופה, תחנה שבנוסף למיליוני הפרידות, הנשיקות, החיבוקים והדמעות ראתה גם שתי מלחמות עולם, וגירוש יהודים למחנות ריכוז. הנה, עברה המודרני של פריז כולו מגולם בברזל, אבן וזכוכית.

לא זזתי מהתחנה כי לא רציתי עדיין לחזור לפריז הרועשת, המלוכלכת כל כך והעמוסה בבני אדם, צפופה להכעיס עד שכל מפגש עם אדם אחר הופך להיות מלחמה קטנה או לבישת חליפת מגן מפניו. לא בכדי זה היה סארטר, שאמר שהגיהינום הוא הזולת.

אמסטרדם בשבילי היא מה שסיני בשביל ישראלים רבים שאני מכיר (לא שאני חלילה לא אוהב את סיני) ולא בגלל הסמים שלה, אלא בגלל האופי של העיר הזו. אני מבוגר מדי ואקדמאי מדי כדי לומר "ההולנדים הם…" אני יודע שההולנדים הם לא, בדיוק כמו שהישראלים או אחרים הם לא, אבל משהו במערכת הפוליטית של הולנד ושל אמסטרדם בפרט מאפשר ליחידים להיות משהו מסוים שבמקום אחר אי אפשר להיות כזה. אמסטרדם משרה עליי שלווה, לא שלווה של חוף ים שקט מרוקן מאדם אלא הבנה שאפשר אחרת. מעבר לענני הגראס ומאות אלפי תיירי הזנות והסמים שפוקדים אותה, יש בעיר הזו דרך חיים טובה, שונה, נעימה. בצעירותי כששהיתי בעיר למספר חודשים יצא לי בפעם הראשונה לפגוש אנשים שעובדים בעבודות שמעולם לא ידעתי שיכולות להתקיים כמו אחראי על פיתוח תרבותי של הקהילה ההומו לסבית ברומניה לדוגמה. עם השנים גיליתי שאפשר להשיג עבודות טובות ומלאות במשמעות בעוד הרבה מקומות בעולם.

אני צריך לצאת מהתחנה, אמרתי לעצמי, צריך לחזור הביתה אל החתול והכלב, לחבק אותם, ולהוציא את הכלב לטיול של לילה. לא הלכתי למטרו והחלטתי לקחת אופניים מהתחנה אל ביתי, מרחק של כרבע שעה בשבילי אופניים סלולים, מופרדים בשפת בטון מהמכוניות. טיפות גשם קטנות וקור אירופאי פריזאי שחור הפכו להיות האויב שלי ברכיבה ועם כל משב רוח מקפיא הצעיף שלי הפך להיות המגן ,הנחמה, החומה ביני לבין העולם. עדיין לא הייתי מוכן לחזור להלך הרוח הפריזאי התובעני כל כך, כבר לא שמעתי רוכבי אופניים שרים שירי פופ קיטשיים או שורקים לעצמם בשמחה לא ברורה.

להסקה בדירה שלי שעובדת רוב הזמן כשאני נמצא בבית, הוספתי עוד תנור חימום ספירלות שביקשתי שיביאו לי במיוחד בישראל, שיפיץ חום לעברי בזמן שאני יושב וכותב, רוב הזמן החתול או הכלב שוכבים על השטיח מול תנור החימום, חוסמים את החום, מדמים פעולה של שמש ישראלית שהייתה להם בשפע רק לפני שנה וחצי. כבר לילה מאוחר ואין לי הרבה כוח לעשות משהו, אני רואה את ערמת הניירת על השולחן שלי, את האימיילים ואת רשימת הקריאה שלי ואומר לעצמי שעדיין סוף שבוע, זה יכול לחכות. אך כיוון שאין לי עדיין חשק לישון אני צולל בטלוויזיה, צופה בשלושה ערוצים אהובים עליי: צרפת 24, bbc ו sky news . בכל אחד מהערוצים האלה משודרת תכנית ראיונות אחרת, בערוץ 24 הצרפתי משודר עימות בין חבר פרלמנט צרפתי מטעם הסוציאליסטים לבין ראש ארגון המשפחה הקתולי (או משהו כזה, אין לי זמן לזכור שמות של ארגונים אנטי דמוקרטיים בכסות של ערכים). הקתולי יוצא בלהט כנגד הצעת החוק שעומדת לעבור בפרלמנט בינואר הקרוב שתתיר נישואים ואימוץ חד מיניים והוא דורש משאל עם בנושא כל כך אקוטי לטענתו. הסוציאליסט אומר שלא יהיה משאל עם כי הם לא הסתירו מעולם את הכוונה שלהם, "יש לנו שישים סעיפים במצע שהתחייבנו שנקיים" אמר לו הסוציאליסט, "אתה מצפה שנעשה משאל עם על כל אחד מהם? חזרנו ואמרנו במהלך הקמפיין שנתיר נישואים חד מיניים, זה לא סוד, לא הסתרנו דבר, הנשיא אמר זאת בעצמו מספר פעמים, אפילו בעימות". בזמן שהוא אומר את זה, אני חושב על שלי יחימוביץ' ועל שאר הפוליטיקאים הישראלים שהמדיניות שלהם בזמן מערכת הבחירות היא לא לספר לציבור על האמונה האמתית שלהם, להעלים את הרצונות, לשקר לעם. רבין לעולם לא ירד מהגולן, בגין ואף שעל, יחימוביץ' וחוסר הרצון לדון בסכסוך, ואז כמה חודשים אחרי היבחרם הם פועלים בניגוד גמור להבטחות שלהם. פוליטיקה של שבטים.

אני מקשיב לדיון שלהם, בוחן את הדיאלוג שלהם, אף אחד לא קוטע אחד את השני, המנחה מגניב כמה חיוכים, הכול נאמר בתשוקה אך לא באלימות, כל אחד מגן על האמת שלו, האמת האידיאולוגית שלו וכל אחד מוכן להילחם למענה, בשיחות, דיונים והפגנות אינסופיות. אני נזכר בשיחה שהייתה לי עם עותמן, 24 שעות לפני. עותמן, בעל מסעדה אסייתית קטנה במרכז העיר, היגר עם משפחתו ממרוקו לאמסטרדם לפני יותר מעשרים שנה, ישב איתי לשיחה מעביר את הזמן שלו ושלי. הוא סיפר לי שאמסטרדם משעממת כי היא ליברלית וסובלנית, היא מוכנה לקבל כל מה שאתה עושה כל עוד אתה לא פוגע באחר ולפעמים זה קל מדי, הוא צריך עניין. "אתה יודע, כשאני נוסע לבקר את המשפחה של ההורים שלי במרוקו, הם אומרים לי איך אני חי עם כל ההומואים בעיר" אני מחייך כי השאלה הזו היא על אותו משקל של השאלה הישראלית ששואלים אותי "איך אתה מסתדר בפריז עם כל הערבים?" אתה יודע מה אני עונה להם? הוא המשיך, אני אומר להם מה אכפת לכם? זה החיים שלהם, לא שלכם. חבל שצבי יחזקאלי לא צילם אותו לסדרה שלו, אמרתי לעצמי.

וונדל פארק כוסה בשכבה לבנה של שלג, קרני השמש הנהדרת והשמים הכחולים בהקו באגם הקטן בפארק שמעטה קל של קרח בישר לי שהקיץ כל כך רחוק. ליד אחד מהפסלים הפוסט מודרניים בפארק שחרוט עליו בגדול u, nu! "אתה, עכשיו!" נזכרתי בשיחה שניהלתי עם בן זוגי, "למה כל כך קר באירופה?" הוא שאל אותי, ואני ידעתי שהוא מבין היטב שאירופה טובה יותר מישראל והרבה יותר קל לחיות בה ואולי אפילו כבר אין לנו ברירה אלא לחיות בה כי בישראל כבר אי אפשר, ידעתי והבנתי את כאבו, חיים באירופה הם פרידה סופית מהשמש, פרידה מהשמש היא פרידה מישראל.

הדיון מסתיים ולאחריו חמש דקות של תחזית מזג האוויר בעולם, החלק האהוב עליי בחדשות, תחזית מזג האוויר תמיד הייתה סטייה שלי, יש משהו בטוח בידיעה של מעלות החום בכל העולם. "במינכן יורד הרבה גשם, על מזג האוויר עדיין לא הצלחנו להשתלט" ענה ברמן לבן זוגי בבר במינכן לאחר שהוא הקשיב בסבלנות לתלונות שלו על מזג האוויר.

מפת העולם זזה ממערב למזרח, אירופה כוסתה כולה בכתם כחול עמוק, ורוב הערים האירופאיות סומנו במעלות מתחת לאפס. את תל אביב עיטר ריבוע כתום נעים עם המספר 22, כל כך רחוק מפריז ומאמסטרדם. ליד תל אביב התנוססו עוד מספר ריבועים כתומים, עמן, דמשק, ביירות, קהיר, כולם עם 22, 23 או 25. כן, ישראל זה לא אירופה, חשבתי לעצמי, הכול הרבה יותר ברור כשרואים את מפת מזג האוויר.