פוסט מורטם

– מה אתה עושה כאן?
– לאן אתה מגיע?
– לאן אתה צריך? מה אתה עושה כאן?
– רק תגיד לי לאן אתה מגיע בבקשה.
– אני מגיע לתל אביב
– אני יכול לעלות אתך בבקשה?
– איפה בתל אביב?
– זה לא משנה, העיקר שתיקח אותי לתל אביב.
ישבתי מאחור אבל המבט שלו דרך המראה גרם לי להרגיש כאילו הוא יושב לידי למרות שהוא נהג. המזגן החזק במכונית שלו ייבש את אגלי הזיעה שנטפו ממני בציפייה הארוכה בצומת הכניסה/יציאה מלוד לטרמפ שייקח אותי הרחק מהמדבר שנכפה עליי בילדותי וקיבע אותי לגורל של חיים בעיירת פיתוח, כלומר עוני, חומרי ותרבותי.
העיניים שלו כמעט ולא עזבו אותי, רוב הזמן הוא היה מקובע לכביש כמובן, אך בכל עצירה או הזדמנות הוא הרים אותם אל המראה ונעץ אותן בי. חשתי מצוקה במבט שלו, השפתיים שלו רעדו, מנסות לומר משהו, כמעט נפתחות ואז שוב נכבשות על ידי שרירי הפנים שלו. בן כמה הוא היה? שלושים? אולי קצת פחות אולי קצת יותר, בן כמה אני הייתי? שש עשרה, אולי שש עשרה וחצי. תשומת ליבי עברה לשמשת המכונית, אני כבר לא יודע אם הוא מסתכל עליי; אני לא מפחד ממנו, הוא בסך הכול רוצה להבין מה אני עושה בצומת במקום להיות בבית הספר.
הנוף לא מתחלף בין לוד לתל אביב, בטח לא בשנת 93, רק שדות חיטה חרוכים של תחילת קיץ ישראלי שרק גלים של חום מעורבבים בפיח המטוסים של נמל התעופה מעירים אותם ממועקתם הקשה, או שאולי זו הייתה המועקה שלי, יש דברים שהשתדלתי לשכוח. בסופו של דבר הוא אזר אומץ והוציא את מה שהוא רצה לומר מהרגע שהוא ראה אותי בצומת. אני ידעתי מה עבר לו בראש ועניתי לו מבלי לשמוע את השאלה שלו. "אני בתקופת בגרויות, בדיוק סיימתי את הבגרות בלשון ואני הולך לפגוש חברים בתל אביב, יש עליי עשרים שקלים ואני מעדיף לא להוציא אותם על נסיעות ואני לא מפחד לקחת טרמפים, בסופו של דבר רוב בני האדם הם נחמדים כמוך".
כמעט עשרים שנה אחרי ואני מבין את הנערים שמגיעים מהפרברים וקופצים במטרו בפריז, אני מתחיל לחשוד גם שהפקחים של המטרו מבינים את הדבר הזה, הם הרי מעולם לא נמצאים בתחנות שבהן יש תנועה רבה של נערים ונערות שעוברים על החוק ומתגנבים למטרו, הם מפקחים כמעט תמיד רק על התיירים.
אני שומע את המחשבות שעוברות לו בראש. "אתה לא גר בלוד" אני אומר לו, "לא", הוא עונה לי. "אני גר בתל אביב, הגעתי לבית המשפט ברמלה והסתבכתי בדרך, אתה תמיד תופס טרמפים?" לא תמיד, אני עונה לו, לפעמים אני לוקח אוטובוס, לפעמים אני נוסע עם חברים, בסוף יהיה לי רישיון נהיגה ובסופו של דבר אני אגור בתל אביב ואז אני לא אצטרך לתפוס יותר טרמפים. המצוקה שלו נגעה לליבי, הוא באמת חש חמלה אליי; הסיטואציה הזו, שבה הוא רואה נער נוטף זיעה ביציאה מלוד מייחל לטרמפ היתרגמה אצלו למצוקה הנפשית שלי, והיה נראה שדרך הסיטואציה הזו הוא ראה את העולם כולו ואת חוסר הצדק המשווע של עיירות הפיתוח במדינה הזו. הוא הוריד אותי בדיזינגוף סנטר מבלי שביקשתי ממנו, מניח שזה אזור טוב בתל אביב בשביל נער שמגיע מלוד. הלכתי אל החלון שלו ואמרתי לו תודה על העזרה, הוא שלף שטר של מאה שקלים, "קח שיהיה לך, למקרה שתיתקע" השטר הזה היה הון קטן מבחינתי, לקחתי אותו באיטיות, הודיתי לו והלכתי מבלי לסובב את המבט.
בן זוגי רצה אתמול שנשב בקפה תמר, כנראה הזיכרון האחרון שלי מתל אביב של אותם ימים, משינקין של שנת 92, השנה שבה התחלתי להבריז מבית הספר עם חברי הטוב י' באופן קבוע, יומיומי כמעט, כדי להגיע לתל אביב. ניסיתי בכל כוחי לא להפליג על גלי הנוסטלגיה,(לא שיש לי נוסטלגיה על קפה תמר), אך זה לא הועיל. בהליכה מקפה תמר לקינג ג'ורג', שינקין שינה את צורתו, חנויות הבגדים החדשות נעלמו כלא היו ושינקין התפשט מהתדמית הלא ברורה שיש לו כעת וחזר להיות הרחוב המרופט עם הגינה שבין העשבים השוטים שלה צמחו שיחי גראס קטנים שכולם ידעו על קיומם וכולם תכננו לקטוף את הפרחים מהם כשיבוא היום. "הכרתי את שינקין בשלבי הגסיסה האחרונים שלו" אמרתי לו, כשהוא התחיל בתהליך להפוך להיות הרחוב שכולם מדברים עליו, בדיוק כשהוא הפך להיות סימולקרה, ייצוג דהוי של ייצוג אחר שמשרת את המערכת הקפיטליסטית שהחלה להיווצר עם עליית רבין לשלטון. בשנת 94 שינקין כבר לא עניין אותי יותר.
אהבתי את תל אביב בשנים האלה כי היא העניקה לי את כל מה שרציתי, מקום מפלט אמיתי, עיר שאני אוכל לעשות בה כרצוני, ממלכה רחוקה שבה כמעט כל דבר שנעשה היה חדש, שונה, אפילו אפשר להסתכן ולומר שהוא היה עם אמירה. אהבתי את תל אביב כי היא אפשרה לי להרגיש עשיר, כי היא הרחיקה את לוד ומיקמה אותה בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, עמוק בין הרי החושך. "אבל הקפיטליזם הרס הכול" אמרתי לבן זוגי.
י' ואני עברנו לגור סופית בתל אביב בדירות משלנו כששנינו עזבנו את הצבא בקיץ של 96, המגע עם לוד הצטמצם לימי שישי בלילה בארוחת הערב עם ההורים, גם אז לא הייתה לנו מכונית והיינו תלויים בחסדי חברים, במיוחד בחברה קרובה ס' שהייתה מגיעה אלינו וישנה אצלי בשישי בלילה. הנסיעות האלה בערב שבת מלוד לתל אביב כבר קיבלו אופי של טקס כמעט דתי, ס' אף פעם לא מגיעה בזמן, י' אף פעם לא יורד מהדירה של ההורים שלו בשעה שקבענו איתו והמתח במכונית שלה עולה, חונק, מחליף את החמצן. הנסיעה כללה עצירה בפינה הלבנה, צומת שקיבל את שמו מהקיוסק היחיד שהיה שם, לקניית כמה זרים של גראס, לנו ולחברים התל אביבים שלנו שקיבלו חומר טוב במחירי עלות כמעט. "סעי כבר" היינו צועקים על ס', "בואי נצא מהחור הזה" וס' הייתה מתעצבנת עלינו, צועקת עלינו בחזרה ושונאת את חוסר הסבלנות שלנו ואת העובדה שהרכב של הופך להיות אוטו פשע כל שישי בלילה.
בזמן שהיא צועקת על י' והוא עונה לה בחזרה, אני משעין את ראשי על החלון בידיעה שאני אוכל לנשום בחזרה רק כשאראה את השלט "תל אביב". ס' גם מפסיקה לצעוק על י', הוא בכל מקרה לא עונה לה, הוא עסוק בלהפריד את הענפים מהפרחים ולסנן משפטים כמו "איזה בן זונה, הביא לי רק חול הפעם".
לוד, כל כך קרובה לתל אביב, כל כך רחוקה מאלוהים.
תל אביב השתנתה, גם אני השתניתי, אני כבר לא נער, הזיפים הלבנים שמבצבצים מכל עבר אומרים לי שהעולם כבר לא שייך לי, שאני צריך לסיים את המטמורפוזה שלי ובמקום להיות חלק אינסופי מהמרוץ שבו כל שנה שעוברת רק פועלת לרעתי, עליי להביט בו, לכתוב עליו והכי חשוב- לא להסתכל לאחור בזעם. השמש מלטפת אותי בבית הקפה ליד השוק, כאן עכשיו בתל אביב, ועם כל ביקור שאני כאן אני יודע את מה שידעתי כבר שנים.