מכתב לאחי

הפוסט הזה הוא ניסיון שלישי שלי לכתוב משהו על יאיר לפיד. הניסיון הראשון עסק בכך שהמחאה לא נכשלה כלל אלא הצליחה כיוון שהיא הייתה מחאה בורגנית. כמובן שהסברתי את זה בצורה אקדמית, עם סימוכים, מראי מקום וכדומה, אך החלטתי לגנוז אותו. גנזתי אותו כי אני לא רוצה שלבלוג שלי יהיה ריח אקדמי, כלומר אירופאי, כלומר אשכנזי. אני אוהב את העיסוק באישי, והאקדמיה לפעמים נדמה לי, דואגת להרוג כל עיסוק רומנטי עם האני. הניסיון השני שלי היה כשגיליתי שאחי הצביע ליאיר לפיד. המשפחה שלי היא משפחה מזרחית טיפוסית, יהודית מסורתית שמגמישה את חוקי הדת לפי הצורך היומי בטענה שאלוהים יסלח לנו על הכול, אבל היא לעולם לא תסלח לבן גוריון. ככזו היא מצביעה באופן קבוע לליכוד ומעט ימינה לו, לפעמים בנט, לפעמים ליברמן, לפעמים אפילו עבודה, כשפרץ היה בראשה בכל אופן, אבל להצביע לפיד?
גנזתי גם אותו כי הוא היה אישי מדי, החלטתי שאני לא צריך לחשוף כל פרט מהחיים שלי, מהעוני המרוד שבו חיינו והמצוקה הכלכלית שהביאה את אחי לעזוב את לוד ולעבור לפנימייה. בסופו של דבר, כולנו פשוט ברחנו מהבית ומהעוני, אחד לפנימייה, אחד התחתן עם אשכנזייה, ואני ברחתי לאמריקה. לא רציתי להזכיר לאחי את העוני שלנו, את החיים האלה שאנחנו מוחקים או לפחות מנסים למחוק, החל מהחלפת שם המשפחה שלנו וכלה בחתך הדיבור הדברים שאנחנו אומרים בחיי היום יום. השם "מימון" אצל אחי הפך לרמון ואצלי לבר מימון, קצת פחות מזרחי, ובעיקר ביטול ההגייה המלעלית המזרחית הכל כך מעצבנת שדבקה לשם המשפחה הזה והפכה שם משפחה עם עבר מפואר לעוד סימון גנאי מזרחי של עיירות פיתוח.
אז הנה הניסיון השלישי, והוא מגיע בעקבות נאום הבכורה של דוקטור רות קלדרון בכנסת, דווקא הנאום הזה הוא מה שעורר אותי לסיים את הפוסט כי הוא נגע בתחום שלי, בדוקטורט שעליו אני עובד ובעולם המונחים שאליו אני שייך כבר למעלה משמונה שנים- הפוליטיקה של התיאולוגיה הציונית.
קלדרון דיברה על אחדות העם, על אהבת התורה, וכמובן שהיא דיברה על החלוקה מחדש של המשאבים, עמוד האש במפלגת יש עתיד. לנאום שלה היא הביאה לא פחות ולא יותר מאשר את אחת מהמסכתות של התלמוד, ובאותו רגע עלתה בי הבחילה. היא עלתה בי כי ראיתי את אותו הטיפוס שלמדתי להיזהר ממנו, ולראות בו את המשעבד החדש- החילוני האשכנזי שלומד גמרא.
התואר הראשון שלי היה בפילוסופיה יהודית בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. באותו זמן סירבתי למלגת קיום של חמש אלפים שקלים בחודש בתמורה להתחייבות הוראת מחשבת ישראל בבתי הספר. לא בגלל ההוראה סרבתי למלגה אלא בשל אופיה של התוכנית. היא הורכבה מעשרים ילדים, כל אחד והרקע שלו, מחילונים גמורים דרך דתלשים וכלה בחובשי כיפה, לומדים בצוותא, עושים חברותא (כמה שאני שונא את המילה הזו) ומדברים על גמרא ועל רבא, רב, רבי, יהודה הלוי ולילית גונבת הנערים. למרות שרבים מהם היו חברים מאוד קרובים שלי וחלקם קרובים אליי עד היום, סלדתי מהם כקבוצה, עוד בשנה הראשונה לתואר ראשון, כשלא היו לי עדיין מילים, ידעתי שמהם ומהרעיונות שלהם צריך להיזהר. חיי התנהלו במקביל לחייהם, מדי פעם היינו נפגשים בקורסי מבוא גדולים, אך כשזה הגיע לקורסי בחירה הפריד בינינו הים. הם למדו על חגי ישראל, מועדים וימי זכרון, ארון הספרים היהודי, על ההיסטוריה יהודית והתעמקו ברבנים אשכנזים. ואילו אני מצאתי את האדם ששינה את חיי, פרח כמורה גרמני פרוסטנסטי שהתגייר ומלמד על ישו ועל פולמוסים יודו נוצרים בתקופת ראשית הנצרות. אדמור אני קורא לו. בעוד הם לוקחים חזקה על התלמוד, אני למדתי שהתלמוד, המשנה והמקרא היו בסך הכול עוד זרם בעולם היהודי של אז, לפעמים הזרם הקטן מכולם. למדתי שהיה אפשר להיות יהודי ולהאמין בישו ולדבר רק ביוונית ואף לקרוא את המקרא ביוונית ללא צורך בעברית, למדתי שהייתה פילוסופיה יהודית הלניסטית שפרחה והייתה בשנים מסוימות החשובה ביותר בעולם היהודי, בקיצור למדתי שהייתה אלטרנטיבה ראויה.
בשיעורים של האדמור שלי פרחתי, למדתי איך לנתח את ישו באופן מרקסיסטי, למדתי על האחר, הזר על משמעות הרדיקליות ובעיקר למדתי שכל המילים האלה בתלמוד, במקרא ובמשנה אינן אלא אבנים שמהן אפשר לבנות נשק או בית מחסה, הכול שאלה של מי שולט בכיפה ובאמצעי הייצור. האדמור הזה, שעכשיו הוא המנחה של הדוקטורט שלי לימד אותי שאסור לפחד. בעודי לומד מישו איך לפרק את התורה ולשמור עליה בשלמותה, ומיוחנן המטביל שבני אברהם אינם אלא ילדי צפעונים, ומפאולוס שישראל האמיתית לא חייבת להיות ישראל של דם ובשר; ראיתי את הקבוצה הזו ממשיכה להעמיק את הקשר שלה לגמרא ולהפוך אותה ללחם חוקם. הם הרצו בכל מקום ובכל רגע נתון על סיפורים תלמודיים מרגשים והפכו את התלמוד למשהו פמיניסטי אקולוגי נהדר שיכול להתאים היטב למאה ה-21, בדיוק כמו רות קלדרון בנאום שלה.
שנאתי ללמוד תלמוד, יותר שנאתי ללמוד ארמית בבלית. במכינה לתלמוד בחוג, כשלמדתי על הנידה של האישה ועל איך גברים קובעים מהי נידת אישה ומה עליה לעשות איתה ובזמן הנידה, חשבתי על ישו ועל יהודים הלניסטים שחשבו שאריסטו ואפלטון חשובים יותר מפילפולים מיותרים. בחוג לפילוסופיה יהודית למדתי מילים ביידיש, כי כך המרצים היו מדברים, נו שוין, נאבך ועוד כל מיני מילים שביקשתי לשכוח. למדתי גם (לא בשיעור אלא בשיחה פרטית עם אחד המרצים) שבשנות הארבעים ולאחר קום המדינה היה תהליך הדרה אינטסיבי של הנוסחאות הספרדיות של התלמוד. מהמורה לארמית בבלית הבנתי שהנוסח השמור ביותר של התלמוד והטוב ביותר הוא הנוסח התימני. אז למה אתם לא משתמשים בו? שאלתי אותו, "עליך להבין" הוא ענה, "ישנן לשונות רבים ודעות רבות, אינך יכול לצפות שנאמץ כל לשון". בסופו של דבר, התלמוד הספרדי ונוסח הלימוד הספרדי של התלמוד הפסיד והישיבות הספרדיות בישראל אינן אלא העתק של ישיבות ליטאיות. הבנתי שהתלמוד הפך לעוד כלי של הדרה, הוא הפך להיות תחום עיסוק של יהודים אשכנזים, מעין ריאקציה לגודלה ועוצמתה של ש"ס. לא עוד יהדות חרדית אלא יהדות כתרבות עברית.
שלב הציונות המקראית הסתיים, האדמה נכבשה, הערבים נושלו, האשכנזים התיישבו בדיוק איפה שהם צריכים להיות לדעתם, והגבולות בין ישראל הראשונה לשנייה ברורים. כעת השלב השני של הציונות יוצא לדרך: הכלה מוחלטת של כל מה שהוא יהודי והפיכתו ללבן. באחד הקורסים בתואר ראשון דיברנו על היהדות והציונות ואני אמרתי שלדעתי יש לנתק את היהדות מהישראליות וליצור ישראליות שתוכל להכיל את הערביות ולהפוך את היהדות למשהו לא הכרחי בישראליות, משהו בסגנון הנצרות לאמריקאי. המרצה לא יכול היה לסיים את השיעור בשל הסערה שהתחוללה ואז הבנתי סופית עד כמה חשובה היהדות והמקורות שלה להמשך תהליך השרשת ההגמוניה הלבנה הנאו ליברלית.
דוקטור קלדרון היא אישה שקוראת בתלמוד, על פניו היא אישה נאורה, ליברלית, אוניברסלית. אך בקריאה התלמודית שלה בכנסת היא השרישה את אותו מערך אפל של בן גוריון ובכך השלימה את הקו הבן גוריוני שאותו התחיל יאיר לפיד בנאום הבכורה שלו. היא קראה לאיחוד העם תוך העלמת רבע ממנו, היא דיברה על איחוד שורות היהודים ומתן תקציב לתלמידי חכמים על פי היכולת שלהם, עיקרון נאו ליברלי מחריד, כיוון שהוא מתעלם מחתך סוציו אקונומי ומהסללה. והיא סיימה בתפילה לאלוהים בכנסת, עבירה על החוק בחלק ממדינות העולם המערבי. דוקטור קלדרון היא ההמשך לאותה קבוצה שסלדתי ממנה באוניברסיטה, אשכנזיה מלומדת, הוריה מבוני הארץ, כנראה גם בעלת הון או מחוברת לקבוצות בעלי הון. הנאום שלה לא רק שהוא קו ישיר לנאומו של לפיד הבן אלא גם ללפיד האב עם האמירה שלו "רק לא ש"ס". האשכנזי הבורגני הישן, לפיד ודומיו, חייב להחזיר לעצמו את מה שלקחו ממנו, את השליטה במערך האידיאולוגי. הנאום של קלדרון הוא ההתחלה של המהלך הזה שנגדע עם נפילת שינוי. בקרוב הזהות היהודית האשכנזית תשלוט בכיפה, היא כבר לא תכפה את עצמה, את זה היא כבר לא יכולה לעשות, אלא היא תציב את המודל הראוי לישראליות הנכונה, והמזרחים החדשים, חבריי הטובים שגדלו בלוד כמוני אך הצליחו וקנו דירות בתל אביב, ואחי היקר, ינהרו אליו בהמוניהם. האשכנזי החדש שקורא בגמרא הוא בדיוק מה שחסר למזרחי האבוד, זה אשר רואה בהוריו אנשים פרימיטיביים חסרי תרבות ולא יודע מה להנחיל לילדיו. זה אשר רואה בש"ס מפלגה בדמותו ששמרה על שמות משפחתו, אך קיצונית מדי ודתית מדי. אבל המזרחים האלה לא יודעים שהורי הוריהם הגיעו בדיוק מתרבות כזו של יהדות שהייתה מלאה בסיפורים, פולקלור, תרבות, אמונה ופילוסופיה שנאנסה, נגנבה והושפלה כאן במדינת היהודים. המזרחים האלה יהפכו להיות יהודים אמונייים, תרבותיים, אולי יצומו בכיפור אבל יאכלו קלאמרי במסעדה, והמורה שלהם לתלמוד תהיה דוקטור קלדרון שתלמד אותם לנגן את התלמוד במבטא אשכנזי כל כך זר ומנוכר.

אז אסיים בכמה משפטים מהניסיון השני לפוסט הזה ובו פנייה לאחי:

אחי היקר, יאיר לפיד לא סופר אותך, הוא מעולם לא ספר אותך ואתה לא מעניין אותו. תבין, אתה בסך הכול עוד מישהו בהמון, אולי כשתחונך ותפנים את הידע האירופאי יהיה אפשר לדבר איתך, אבל עד אז אין לך טעם לחלום להיות כזה. אחי היקר, הצבעת ליאיר לפיד כי אתה רוצה לא רק להיחלץ מהעוני החומרי אלא גם מהעוני הרוחני. אני זוכר כשראינו את הסרט "השוטר אזולאי" כמה חודשים אחרי שעזבת את המשטרה מסיבות כלכליות, אני זוכר את הסצנה שבה השוטר אזולאי מראה לאשתו תמונה שלו עם שני חבריו האשכנזים, אחד הפך למפכ"ל המשטרה והשני לשר המשטרה בעוד השוטר אזואלי מחכה להעלאה בדרגה. אני זוכר את המבט על פניך בסצנה הזו, אני זוכר את העצב שעלה בי כשראיתי את המבט הזה שלך. אתה רוצה להיות ישראלי יפה כמוהו אחי היקר. אבל אתה חייב להבין, לעולם לא תהיה יפה כמוהו, הוא לא ייתן לך, ואת היופי והעושר שלך שדדו מזמן. אחי היקר, מהעוני הזה שהוכפף עלינו על ידי המשפחה והמדינה רק המוות ישחרר. הזהות שלנו נעלמה ולעולם לא נמצא אותה והסוד לקיום שלנו קבור בלוד עם סבא. אני מצטער אחי היקר, מצטער להרוג לך את התקווה.

אמא / נפתלי שם טוב

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים

הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה

כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

תודה לאופיר טובול על ההפניה.