שלום פרחה

 

השנים עוברות מהר, לפעמים מהר מדי. הן עוברות מהר מדי כי פתאום אתה מתעורר וקולט שעשורים שלמים עברו מרגע מסוים שהגדיר את החיים שלך. אתה קולט שנקודות בזמן שהתקבעו בהיסטוריה שלך כציוניי דרך ששינו את הקיום שלך באופן ברור, תמידי ובלתי הפיך, הפכו להיות מצבות דהויות שאתה כבר לא טורח לבקר, כמו הקבר של סבא שלך, אפילו של אבא שלך. 

השנים עוברות מהר ונקודות הזמן מתמעטות, אתה משתנה פחות, יודע יותר, לפעמים אתה חושב שאתה כבר יודע הכול, או כמעט הכול ואין צורך יותר לנסות ולשנות את הקיום הזה. אתה יוצר שיגרה כי אתה מבין שאתה לא בן עשרים, אתה מבין שאתה חייב לכלכל את עצמך, אתה לא יכול לגור אצל ההורים ולעשות דברים שבני נוער עושים. נכון, לפעמים קורים דברים בחיים שלך שמשנים אותם מקצה אל הקצה, אבל אז אתה בר מזל, ורוב הסיכויים שזה קרה מבלי שתכננת. בסך הכול החיים הם היומיום, לא חוויה רומנטית מלהיבה ולא קיום על הקצה, וכל רצון לשינוי דרמטי אינו אלא תוצר נאו ליברלי של סדרות אמריקאיות שנועדו לחנך אותנו שאנחנו חיים במערכת הנכונה. 

מאיפה הפתיחה הזו הגיעה? בסך הכול רציתי לכתוב על עפרה חזה. אולי בגלל העובדה שכתבתי על עפרה במשך כל כך שנים, כמעט כל שנה משנת אלפיים, ליתר דיוק, מאותו ליל חורף קר בפברואר שנת 2000 בניו יורק שבו אמי התקשרה אליי במיוחד להודיע לי שעפרה מתה. 2013 עכשיו, אני כבר לא בניו יורק, אלא בפריז. גורדי השחקים התחלפו בבניינים אפורים עם גגות אלומיניום אפורים לא פחות, ופתיתי השלג הטורדניים שמתעופפים ברוח כבר יותר משלושה ימים מסרבים להיערם על המדרכה. העיר התחלפה, אני חכם יותר, ביבשת אחרת, רואה את סוף עבודת הדוקטורט שלי ברקע, כותב מאמרים, מוזמן לכנסים. החיים השתנו, או שמא זו רק התפאורה? האם הילד הקטן מלוד ששמע עפרה חזה וידע, סליחה עדיין יודע, את כל המילים בעל פה, האם הילד הזה עדיין קיים? האם באמת אני אדם אחר? האם יש לי בכלל זהות קבועה או שמא אין זהות כלל אלא רק תהליך זיהוי שמוּנָע מכוחות גדולים ממני כפי שטוען דרידה? מה נשאר מאותן שנות השמונים האפרוריות בלוד המאובקת? מה נשאר מאותו ילד שגדל בבית ערבי עם עצי לימון, תפוחים ואגסים וצמח מטפס על כל הקירות?

אמי, שראתה כי קר לי, הציעה לי לשתות, שלא כמנהגי, מעט תה. תחילה סירבתי, ואז, משום מה חזרתי בי. היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוּצוּת המכונות מדילנות קטנות, שנוצקו כמדומה, בקַשְוָה גלית כקונכיית סן-ז'אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלין. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הקהה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא היתה בי, היא היתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף (פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, כרך 1).

לא לחינם עליתי לקברו של פרוסט יום אחר יום במשך כמעט חודש, יושב מול קברו במשך שעות בריכוז בלתי נתפס. לפעמים אני מרגיש שנעשה לו עוול, וכל מה שבני האדם זוכרים מהאל בדמות אדם הוא עוגיה אחת קטנה. חלקים שלמים בדוקטורט שלי מוקדשים לעוגית המדלין הציונית, לאותו רגע שאם נצליח לייצר אותו בהווה, יקום העבר כולו וישנה את חיינו האומללים והאפורים למפעל רומנטי שאין שני לו, תוך הצדקת כיבוש הארץ וצדקת דרכנו. אך מהי אותה עוגית המדלין שלי? אני קורא את הדברים שכתבתי על עפרה חזה במשך השנים ורואה את קיומי, בוחן מחדש את ההחלטות שלי בחיים, את המחשבות שהפכו למילים ואז למעשים. את החלום שקפא והפך לבטון, חיים שהגמישות לעיתים מהם והלאה. 

אני לא יכול לכתוב עם מוזיקה ברקע, כשאני כותב אני זקוק לשקט מוחלט, אחת הסיבות שאני לא אוהב ספריות ציבוריות, היא שתמיד יהיו שם לחשושים. בחדרו של פרוסט שנמצא כעת במוזיאון של ההיסטוריה בפריז יש לוחות שעם על הקירות, ליצירת בידוד מושלם. הוא לא יכול היה לכתוב אחרת. אך כעת אני שומע את עפרה חזה, קשה לי להתרכז, המוח נודד לשירים שלה, אני מפזז איתה, וכפות הרגליים שלי זזות לצלילי מנגינותיה.

בשביל זה התקשרת אליי? שאלתי את אמי באותו לילה קר וחשוך. לא הגזמת? עניתי לה. 

"למה, איך אתה מדבר? חראם, אתה לא זוכר איך אהבת אותה?" ובאותו רגע נזכרתי במופע הדראג של בנות פסיה, איך נפלתי לבדיחה שלהן כשאחת מהן שאלה איך מתחיל שיר הפריחה ואני מיד התחלתי לפזז אותו. "כל רגע נולדת פריחה חדשה" היא ענתה לי לקול צחוקם של הקהל. סיפרתי לשותפתי לדירה בניו יורק באותו הזמן, ירושלמית תימניה שגם היא גדלה על עפרה בצורה כזו אחרת, על מותה בטרם עת. שנינו צחקנו על המקרה ואמרתי לה שצריך לעשות סטיקר לרכב שיהיה כתוב עליו 'שלום, פריחה'. חברי הטוב באותו הזמן אמר לנו בנימה אשכנזית גילמנאית מרגיזה, שבמקום לצחוק עלינו להתמודד עם המוות של אייקון תרבותי שכנראה היה החשוב ביותר בחיים שלנו. שנינו שתקנו, לא היו לי את המילים לענות לו אז. 

אני קם להכין לי תה, אני לא יכול להתרכז בכתיבה כשעפרה שרה, בא לי לשיר איתה, אני תמיד שר עם עפרה, אבל רק כששנינו לבד. כל כך הרבה זמן עבר מאז ששמעתי את עפרה חזה. 

״מה עשית בניו יורק כל כך הרבה שנים? אחרי הכול שבע שנים זה די הרבה זמן״. נכון, שבע שנים זה די הרבה זמן, עשיתי המון דברים בניו יורק, ומצד שני לא עשיתי דבר, הרסתי חיים ישנים, הפכתי לגולם ובקעתי מחדש. נסעתי לניו יורק בהחלטה של רגע ועזבתי אותה בהחלטה של רגע, משאיר כל מה שאני יכול מאחור, דירה, רהיטים, חשבון בנק, חשבונות חשמל ומיסים. פשוט קמתי והלכתי, אולי יום אחד אזכר גם בזה. לפחות בשנתיים הראשונות שלי בניו יורק לא העזתי אפילו לחשוב על לחזור לתל אביב לביקור, עפרה לא הייתה קיימת כי ישראל לא הייתה קיימת. אז למה שיהיה לי אכפת מהמוות שלה. 

כמה שעות אחרי השיחה של אמי התקשר אליי ג', נפש תאומה שלי שפגשתי בניו יורק שבוע אחרי שהגעתי אליה. אני זוכר את ה27 לאוגוסט 1998 כאילו היה אתמול, היה לי יום קשה שבו שני מקומות עבודה דחו אותי ומקום העבודה שכן הסכים לקבל אותי אמר לי שאני צריך לקנות חולצת כפתורים בצבע כחול, חולצה שעלתה שלושים דולר. הגעתי לניו יורק עם כמה דולרים בכיס, במשך כמה שבועות הדיאטה שלי הייתה לחמניות עם גבינה לבנה, שתי ביצים וכמה ירקות. באותו יום, כל הוני עלי אדמות היה חמישה עשר דולרים בלבד. אמרתי לאחראי המשמרת של המסעדה שאני אלך לקנות אותה עכשיו ואחזור להתלמדות. יצאתי מהמסעדה וכמובן שלא חזרתי אליה, רציתי לכעוס, אבל הבנתי שזה לא ייקח אותי לשום מקום. לא וויתרתי, החלום האמריקאי השקרי בער בדמי, אמרתי בליבי שברגע שהשמש תשקע הכול יהיה טוב יותר, וצדקתי. באותו ערב פגשתי את ג' ומאז לא נפרדנו. למרות שהוא נולד בניו יורק ואני בלוד, הקרבה התרבותית שלנו הייתה כל כך חזקה. הוא איטלקי מכפר עני בדרום איטליה, בן למהגרים שהיה זורק את האוכל שאימא שלו הייתה מכינה לו לבית הספר ובמקום זה היה קונה מקדונלדס כדי להיות כמו כולם. הדמעות תמיד יחנקו את גרונו כשהוא יספר את זה. ובצדק, הייתי עונה לו.

ג׳ שידע הכול על כל מוזיקה אפשרית, התקשר אליי, ובקולו הרועד אמר לי שעפרה מתה, אני יודע, אמרתי לו, אבל מה לך ולה? 

באוגוסט אלפיים, חצי שנה אחרי מותה ושנתיים אחרי שלא ראיתי את המשפחה שלי, חזרתי לישראל לביקור של חודש. חזרתי מזרחי חדש, עם כסף וגרין קארד, עם הרבה כסף. בחנות הדיסקים בסנטר ראיתי שעשו אוסף משולש של עפרה חזה ומיד קניתי אותו. ישבתי על הספסל בכיכר דיזינגוף ושמעתי את הדיסק הראשון, את עפרה הישנה של לוד. ואז נזכרתי, לא בקיום שלי, אלא בהיסטוריה, לא לחינם היסטוריה וסיפור הם אותה המילה בצרפתית. נזכרתי באהבה העצומה של אחותי לעפרה חזה, אהבה שחלחלה גם אליי, נזכרתי במכתבים שהיא הייתה כותבת אליה ללא הרף, בפוסטרים שלה שכיסו את הקירות ובפאזל 120 חלקים שאחותי קנתה ושאני הרסתי לה שתי חתיכות ממנו, ובמכות שקיבלתי ממנה לקול צעקותיה של אמי. 

השכן מהקומה למטה דפק לי עכשיו בדלת, עפרה מפריעה לו את מנוחת יום ראשון שלו. פריז היא לא לוד, כאן הקירות דקים והוא לא מכיר את עפרה. עכשיו אני שומע אותה באוזניות, סאונד הקסטה הוחלף בסאונד דיגיטלי באוזניות שהמחיר ששילמתי עליהן לפעמים מביך אותי. 

הפוסט הופך ארוך, ארוך מדי ואני לא פרוסט. 

השמעתי את הדיסק לאחותי ולאמי, "גבריאל" "יד ביד" "כמו ציפור" נשמעו ברקע, אמי התחילה לבכות ואחותי הזילה דמעות, אני הצטמררתי. ראיתי קמטים חדשים על פניה של אמי, צלקת מניתוח ועוד שיער לבן חדש, כל כך הרבה זמן עבר מאז שראיתי אותה? על מה הן בוכות? שאלתי. עם הופעת הלחלוחית בזווית העין שלי התחלתי להבין את המושג האנתרופולוגי הזה, "אייקון תרבותי". כשאני מביט מהחלון לעבר מרכז התרבות העירוני בלוד, שומע את עפרה שרה ומרגיש את הכאב של אמי ואחותי הצלחתי לראות את אותה מדינה, את אותם חיים שחייתי, את אותו מושג ישראל השנייה שאינטלקטואלים תל אביבים כל כך אהבו להגות אחרי שמשה קצב נבחר לנשיאות המדינה. עפרה הייתה ישראל השנייה, מבלי מודעות, חיינו את המשבר המזרחי אשכנזי, את עיירות הפיתוח מול תל אביב, את השחורים מול הלבנים.

עם תלתליה השחורים ועיניה החומות, עפרה הייתה המגדלור שלנו. כשראינו את עפרה בטלוויזיה הצבעונית שרק עכשיו קיבלנו, ראינו את עצמנו, אותנו, את המשפחה הלודאית מזרחית שלא בכתה על מר גורלה, שלא צעקה אפליה אלא רק ניסתה לחיות בארץ ישראל, בבית שקיבלה מעמידר, שנלקח מהערבים כמעט ארבעים שנה קודם לכן בעיר העתיקה של לוד. רק עם מותה הצלחתי לראות את אותו קרב בין העיירות לתל אביב. שירי ארץ ישראל של ירדנה לא דיברנו אלינו, "אתה לי ארץ" של ירדנה לא הייתה הארץ שלנו. הקסטה של שירי מולדת של עפרה הייתה הדגל שלנו והתרבות שלנו, "גורל אחד" "תפילה" ו"חי" היו השירים שלנו, ארץ ישראל עם אלוהים.

הנה היא אותה עוגיית המדלין שאליה אני חוזר פעם אחר פעם. ניתוחים פוליטיים, דוקטורטים ומחקרים עד קץ על זהויות ישראליות, הכול מנוקז לעוגיית מדלן אחת בשם עפרה חזה. 

עפרה המשיכה להתנגן בדיסקמן במטוס בחזרה לניו יורק, כשגופי שזוף מהשמש הנהדרת של הים התיכון. הדיילת שואלת אותי אם אני רוצה משהו, אולי מים? ובעצם היא מנסה לעצור את הדמעות שלי, את ההבנה שאני לעולם לא אחזור לשנות השמונים בלוד, אך לוד לעולם לא תעזוב אותי. הנה היא המצבה הדהויה הזו, אמנם נשחקת עם השנים ונעלמת לאיטה, אך בליבי, בנימי מחשבתי היא רק מתחזקת ומתעבה. אני יכול להמשיך ולשפר את הצרפתית שלי, להמשיך ולכתוב מאמרים ואת הדוקטורט באנגלית, וללמוד גרמנית בקיצוניות קדושה, אך המצבה שם, תמיד תהיה נטועה עמוק בליבי והמשבר לנצח יהיה קיים כל עוד אני חי. 

בדירה של ג׳ היקר, עטופים בענני גראס מתקתק, הקיום הזה יכול היה לחזור. דווקא הוא, הקתולי ששפת אמו היא איטלקית, שצלקות הזמן של ניו יורק ניכרות על פניו ועל קמטי הצחוק מסביב לעיניו, דווקא הוא יכול להבין את אשר אבד ולעולם לא ישוב. "זה שלך" הוא אמר לי כשהשמעתי לו את עפרה בעברית, זו שעדיין לא הייתה מועמדת לגראמי ושרה עם פאולה עבדול, אלא זו של לוד. "זה שלך, אלה החיים שלך והם כל כך יפים, אני כל כך שמח שאני יכול לחיות את החיים האלה שלך מחדש איתך. אנחנו צריכים להודות על כל מה שקיבלנו, גם אם שנאנו את זה כל כך. התפלאתי כשאמרת שזה לא מזיז לך שעפרה מתה, עכשיו אני מבין שהפצע שלך עדיין פתוח, אבל בכל זאת אני רואה חיוך".