בועה

"איך אתה רוצה לנהוג לגרנדה", שאל אותי בן זוגי, "דרך ההרים או דרך הים?" ברור שדרך הים, עניתי לו. הים התיכון הוא הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו. כך התחילה החופשה שלנו באנדלוסיה. כדי לחסוך בעלויות לקחנו טיסה למאלגה, היעד הכי זול באנדלוסיה וגם הכי פופולארי. מאלגה היא לא היעד לתייר שלא מעוניין בחופשת שמש וים, בטח לא בחורף. בנייניה המכוערים, ללא כל קשר לנוף ההרים וגבעות הזיתים שנשפכים לים התיכון, עומדים כגלעד לגל הפיתוח הקפיטליסטי שעבר על ספרד, שהרס כל חלקה טובה וגרם למצבה העגום של המדינה היפה הזו.

כשראיתי במפה את חוף הים הארוך שנמתח עד לאזור של גרנדה דמיינתי חופים מרהיבים, עצי זיתים ופיתולים קסומים שמסתיימים בפריצה מרהיבה של החוף אל הכביש, בדיוק כפי שהיה בקטלוניה. אך לא כך היה הדבר באנדלוסיה. כביש החוף היה חדש. הוא דהר עם נתיביו הרבים והאספלט השחור שלו, חותך את גבעות הזיתים, חורך את אדמות הטרשים ומצלק את הנוף עם אינסוף מנהרות, עמודי תאורה ופרויקטים מגולמניים שנראים כמו פרויקט בני ביתך בלוד ביום רע.

חוסר האורגניות נראה למרחקים, יישובים שלא מתמזגים עם הנוף, שונים כל כך מנופה של צרפת השמרנית וקטלוניה הקסומה, חופי ענק חסומים במלונות ובקלאב מדים שבקיץ יאכלסו מיליוני בני אדם שמגיעים מצפון אירופה חיוורים וכמושים ושיחזרו לארץ מוצאם שזופים ומקולפים. הנה הוא, קו החוף היפה, קוסטה דל סול, חוף השמש, עומד עלוב, מכוער, מצולק, כורע תחת נטל העיירות החדשות שנבנו עם תקווה רבה של ספרדים שחייהם יהיו טובים וכעת הם מובטלים, ישנים על ספסלים, שותים בירה וצופים בחדשות בחוסר תקווה.

עצרנו באחת מהעיירות האלה שתיירים לעולם לא יגיעו אליהן כי אין שם קלאב מד או מלון, מעולם לא חשבתי שעיירה לחופי הים התיכון יכולה להיות מקום מדכא כל כך, סופני כמעט, ללא תקווה או עתיד. קו החוף הזה, החלום הנדלני ומשברו הראו באופן המוחשי ביותר את משמעות חוסר ההבנה האורגנית של המקום, של הגיאוגרפיה וההיסטוריה שלו ואת המחשבה הקפיטליסטית שכסף וצמיחה הם חזות הכול.

בסופו של דבר מצאנו את ספרד שחיפשתי, את עצי הזית ואת הר' הספרדית שמתגלגלת עם כל טאפאס וסנגרייה. היא חבויה בבארים בגרנדה ובקורדובה, בשיחה עם מקומיים, במאפיית לחמים בכיכר קטנה בגרנדה שמשלימה את הירקן, מוכרת הדגים, מוכרת הפרחים והקצב. ובכפר קטן לבן ומבודד עמוק בהרי אנדלוסיה שנראה כאילו צמח מתוך ההרים ומפל מים קטן ונחל חוצים אותו.

שם בבית המלון הקטן והיחיד שאכלס בקושי שלושה זוגות ומהחלון הקטן שלו לא רואים דבר למעט גבעות טרשים התגלה השקט שכל כך רצינו. "אין כאן גבינת מאנצ'אגו", אמרה הברמנית בפליאה וחיוך קטן, "אנחנו לא במאנצ'יה, מאנצ'אגו יש רק במאנצ'יה, כאן אנחנו בזוהרוס אז כאן יש רק גבינות שלנו". הקפיטליזם לא השחית את הכפר הזה עדיין, למזלו הוא חבוי וחסר ים, והנוף שלו הוא בסך הכול גבעות עם עצי זית, שום דבר שילהיב את התייר הממוצע. שם בכפר הקטן זה שאין דבר לראות למעט גבעות מוריקות וצלב ענק שמשקיף על כל העמק מצאתי את האורגניות הזו שמתה בחוף הדרומי של ספרד.

 ללמוד לומר ססססס

הררי השלג נמסים לאיטם ומשב הרוח הקפוא בפריז לא משפר את מצב רוחי. עוד חזית קרה הגיעה מרוסיה ושטפה את אירופה בלבן מעצבן כל כך, מזכירה שוב שהחורף לא עבר וצריך להמשיך ולחכות בסבלנות לשמש המבורכת. המדרכות של הרובע השמיני המצוחצח והיקר להחריד נקיות מהשלג שעדיין מסרב להפשיר בשכונת הפועלים של הרובע ה-11. אך בקונסוליה הספרדית המנומנמת בפריז כמעט ששכחתי את הקור. אלפונסו, האחראי על ענייני משפטים ופנים בקונסוליה הספרדית הסביר לי את החוק הספרדי המחודש לגבי קבלת אזרחות ספרדית של היהודים האנוסים שגורשו במאה ה-15. מאחוריו, על הקיר, תמונה של סראוונטאס, ספק מחייך, ספק רציני. עולה של התרבות הספרדית כולה מונח על כתפיו ועל דון קיחוטה. "החוק לא מעכשיו" אמר לי מר איגלסייאס, "הוא משנת 1924, כבר אז לקחנו אחריות על הגירוש, איך אתה חושב הצלנו כל כך הרבה יהודים מהנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה? הבעיה היא ששר המשפטים החליט להגמיש את החוק אך לא קבע קריטריונים לגבי מיהו יהודי ספרדי, אתה צריך להוכיח קשר לספרד ותרבותה, אני יודע שזה לא קל, אחרי הכול ישראל מחקה את הזהות של יהודי המגרב שעשו עליה בשנות החמישים, אך יחד עם זאת זה גם אפשרי" אבל, מדובר במיליונים של יהודים! אמרתי לו, הוא חייך. ספרד מכירה בנאכבה שהיא עשתה ליהודים ומוכנה לקבל אותם בחזרה.

והנה אני, בקונסוליה הספרדית בפריז, מנהל שיחה בצרפתית עם האחראי על הפנים והמשפטים ומדבר איתו על זהות אחרת לגמרי, הישראליות שלי לא מעניינת אותו, רק היהדות, ולא סתם יהדות, אלא יהדות ספרדית. ישראל לא קיימת, היא רק מופיעה ברקע, כקו השבר, כמוסד אשר החליט למחוק את עברי ולייצר לי זהות ריקה מתוכן שבשעת משבר קורסת כמגדל קלפים.

הוא הסביר לי איך אפשר להוכיח את ספרדיותי, דרך כתובות נישואים, מכתבים, סידור בבית הכנסת, מכתב מרבנים, תוך כדי שהוא מפגין שליטה בלתי נתפסת בתרבות יהודי ספרד. והנה הוא מסביר לי על שם משפחתי שלא יכול להגיע משום מקום אחר בעולם למעט קורדובה, "אם תגיש בקשה להתאזרח היא חייבת לעבור דרך האוטונומיה של אנדלוסיה, שם המשפחה שלך מחבר אותך לשם”. אני, אנדלוסי.

 אין אני

אני מוצא את האני שלי רק כשאני מתרגל יוגה עם אחת המורות הטובות בעולם, בשיעורים הקשים ביותר שחוויתי בחיי. היא לא מותירה לי ברירה אלא לנטרל מחשבות ולהסיר מחסומים, אי אפשר להבין את התנוחה ואת הגוף ללא העבודה המנטלית. רק שם, כשאני נוטף זיעה ושריריי רועדים, מאיימים לכרוע תחת העומס שמופעל עליהם, אני מתחבר ולו רק לשנייה אחת מתוקה לאני לא מוגדר שלא זקוק לדבר, אפילו לא לאני. לפעמים הוא חוזר, אך לרוב אין אפשרות להגיע אליו.

 אבל אנחנו לא צריכים את זה

השיחה עם אימי התארכה הרבה מעבר לממוצע, היא הותקפה בשאלות על העבר שלה, על סבתא וסבא שלה משני הצדדים, על השמות של המשפחה שלה. על מקצועו של סבא שלה בטוניס, ובכל פעם שאני חושב שאני עושה איזו שהיא התקדמות לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלי אני נופל מחדש עם עוד פרט שהיא מספרת שסותר את כל מה שהיא אמרה לי רגע לפני.

אני מאבד את סבלנותי, עבודת השורשים שלי נתקלת בחומות מבוצרות של שיכחה. אבל איך את לא זוכרת את סבא שלך? איך את לא זוכרת אם סבתא שלך הייתה אתכם באונייה שלקחה אתכם לישראל? "אבל אתה לא מבין, אנחנו לא צריכים את זה, מה אני אעשה עם כל העבר הזה? אנחנו כאן עכשיו, מה זה כבר משנה? העבר שלנו לא חשוב בכלל, הוא היה וזהו”.

ובשיחה שלי איתה אני רואה את קו החוף של דרום ספרד ואת חוסר האורגניות שלו, את מחיקת הטבע והעבר בעבור פרויקטים מכוערים וכביש נוח. אני רואה את מה שישראל עשתה למליוני בני אדם, לא רק למזרחים כמובן. אני רואה ומבין שקו החוף של דרום ספרד אינו אלא מדינת ישראל, אוסף של בתים מכוערים, כבישים נוחים וצלקות שמעידות שהיה משהו בעבר אך הוא כבר לא ישוב יותר, ועם כל שנה שחולפת עברי ימחק ויישאר רק הווה אפור, מכוער וחוסר עתיד. אני רואה את מאות אלפי הישראלים שנוהרים לשגרירויות שונות ומבקשים את הדרכון שלהם בחזרה, אני רואה מדינה שלמה שקורסת אל תוך עצמה, ישראליות שלא קיימת ושברגע של משבר היא נעלמת.

לפתע עם שלם נראה לי כמו אוסף של בני אדם שדבר לא מחבר אותם וישראל נראית לי כמו מרחב גיאוגרפי שמנוהל על ידי חברות בע"מ ושכל אזרחיה אינם אלא פועלים. אפשר להחליף את כולנו בעובדים סינים, לו הם היו יכולים הם היו עושים את זה. אני רואה איך העם הזה מאוחד על ידי מרכיבים שליליים, שואה, מלחמה עם ערבים, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. ואני רואה איך הקיום של העם הזה מוגדר על ידי קיומו של עם אחר.

אני רואה ומכריז מלחמה, אני אמצא שורשים, אמצא את משפחתי, אני אחפור במכתבים, גלויות, תמונות ותעודות. אני אכתת את רגליי ואגיע לקונסוליות של טוניס ומרוקו בפריז, אני אדבר עם רבנים טוניסאים שעדיין חיים בצרפת ואשאל אותם לקיומי, אגיע ללונדון לדבר עם אחיין של סבתי, שנודע לי עליו בשיחה עם אימי. אני אנצח את הציונות שאנסה את עברי והכריחה אותי להיות דירת שיכון באמצע שום מקום, שהפכה את קיומי לתשליל של מישהו אחר שהקשר ביני לבינו מקרי לחלוטין. אני אמצא את עוגיית המדלן שלי.

סביר להניח שאפסיד ושלא אמצא דבר, אך אני לא אוותר ללא קרב. אני אתעד את הכול, אכתוב כל פרט ופרט על שמות שנשכחו, על מצבות דהויות בבתי קברות בטוניס ומרוקו, על מסמכים שקבורים בארכיונים בצרפת. ואני אכתוב על הכול, אני אכתוב כי אני רוצה לחיות.