לחמול על המשעבד

המטרה צריכה להיות החדרת רוח מערבית [ב'מזרחים'], ולא להניח להם לגרור אותנו לתוך מזרחיות בלתיטבעית. אחד החששות הגדולים המייסרים אותנו הוא הסכנה שמא עדיפותם המספרית של עולים ממוצא מזרחי תאלץ את ישראל להשוות את רמתה התרבותית לזו של העולם השכן

אבא אבן, שר חינוך, שר חוץ, סגן ראש-ממשלה. חבר 'מפאי'. 1957

בני ציפר עזר לי לשנות את השקפת עולמי, לא בדיוק לשנות, אלא להפוך אותה למורכבת יותר. זה לא שבני ציפר מוכשר כל כך או אדם מבריק, וזה לא שרעיונותיו פיתחו לי את המחשבה. אחרי הכול בני ציפר הוא עוד כותב מיני רבים, בינוני, לא מוצלח במיוחד, ובטח שלא מבריק. בני ציפר בסך הכול קיבל הזדמנויות רבות יותר מאחרים, והקיום שלו לא היה יכול להתקיים אלמלא אני הייתי מאפשר אותו. אני כוננתי כדי שהוא יתאפשר. אני כוננתי כדי לאפשר לא רק את בני ציפר, אלא כל אחד שהוא חלק מאדוני מדינת ישראל, מדינה שלא נבנתה למעני, אלא בדיוק ההיפך, אני נוצרתי למענה. מדינה שבה הכוח הפך להיות כל כך שקוף שמזרחים עם תודעה מזרחית מפותחת לא מבינים עוד שכל ניסיון שלהם להיות מזרחיים, להציג את המזרחיות שלהם כתרבות עצמאית ועשירה אינו אלא העמקת השעבוד המזרחי בשוק שבו הכוח והטכניקות לייצור האני הפכו להיות המשוכללות ביותר שאני מכיר.  במשפט אחד קצר- אני לא רוצה להיות מזרחי, מעולם לא רציתי להיות מזרחי, זו המדינה שהפכה אותי לכזה.

הרעיון הזה רץ אצלי בראש כבר די הרבה זמן והוא מתחזק ומתלבה ככל שהימים חולפים וספרי הפילוסופיה, מגדר וכתבי הקודש נערמים וגודשים את מדפי התודעה שלי. אני לא יכול להעביר אותו בפוסט אחד אלא בסדרה שלמה, ואני מבקש להתנצל אם שפתי תהפוך להיות יבשה, לפעמים אין לי ברירה. יחד עם זאת, אפתח בסיפור קצר .

המפגש הראשון שלי עם אשכנזי מעבר למורות בבית הספר בלוד התרחש רק כשהגעתי לגיל 12, קצת לפני פסח, הזיכרון הזה עדיין צרוב עמוק בתודעה. האמת היא שעד אז לא ממש הבנתי מה זה אומר להיות אשכנזי ומהו ההבדל הזה ביני לבין אשכנזי; גם לא ממש הבנתי מה זה אומר להיות מזרחי במדינה אשכנזית שנלחמת בכל דבר שיכול לאיים על העליונות הזו, ומהו אותו קיום שכוּנן בשבילי ושמעולם לא נטלתי בו חלק. זה היה קצת לפני פסח במשביר לצרכן בדיזינגוף סנטר, השנה הייתה 1989 פחות או יותר. אימי הייתה מקבלת תלושי קניות פעמיים בשנה מהוועד ומהעבודה; לא ממש הבנתי מה זה "הוועד" המיתולוגי הזה שהיא הייתה מדברת עליו כל הזמן. "הוועד לוקח אותנו השנה לאילת, הוועד נתן לנו הפעם מתנה לא משהו, הוועד ייקח אותנו לטבריה בקיץ". בשנת 1989 אימי, למרות שהייתה מנקה, הייתה באותו מעמד כמו שאר העובדים מבחינת מתנות וחופשות מרוכזות, וכך פעמיים בשנה היא הייתה יכולה לעשות קניות ולקנות מצעי כותנה מצרית סרוגה וסירים שהיא מעולם לא יכלה להרשות לעצמה אחרת. אהבתה של אימי למצעים חוצה גבולות ולצערי הרב האהבה הזו עברה גם אליי ולפעמים הסכומים שהייתי מוציא על מצעים היו גבוהים יותר משכר הדירה ששילמתי באותו חודש.

התלושים היו מחולקים לשניים, חצי לקניות מזון וחצי לקניות ביגוד והנעלה. קניית המזון הייתה בסופר קואופ בלוד, ואני הייתי מחויב לבוא עם אימי לקניות האלה אחרת לא הייתי מגיע איתה למשביר, והמשביר לצרכן היה חגיגה בשבילי בדיוק כפי שזה היה חגיגה בשבילה. במשך כל השנים היינו הולכים לסניף המשביר בראשון לציון, שנאתי את ראשון לציון, היא תמיד הייתה בשבילי ההמשך הישיר של לוד ולא היה לה את הקסם של העיר הגדולה. תל אביב בשבילי הייתה המטרה, לא הייתה עיר אחרת במדינה מלבדה ובמשך כל התקופה שקדמה לפסח התחננתי לאימי שניסע למשביר בתל אביב, בסופו של דבר היא נכנעה אך לקחה אותי למשביר באלנבי, כמעט הצלחה מבחינתי אך כמובן לא מספיק. לקראת ראש השנה, הלחץ שלי עייף אותה ונסענו למשביר בדיזינגוף סנטר. רק בתחנה המרכזית הישנה הבנתי ממנה שהיא פשוט לא יודעת איך מגיעים לדיזינגוף סנטר ובגלל זה היא הגענו לאלנבי, למזלי אני ידעתי איפה נמצא קו 5, וכשעה לאחר מכן האוויר הנעים של המזגן של דיזינגוף סנטר ליטף את שערי. המטרה העיקרית שבגינה רציתי ללכת למשביר לצרכן בדיזינגוף הייתה הרצון לרכוש בפעם הראשונה בחיי מותג- רציתי שאימי תקנה לי ג'ינס ליוויס.  את הרעיון שיהיה לי ג'ינס ליוויס אמיתי גלגלתי במוחי הקודח עוד בקיץ כשראיתי איך חבריי לבית הספר מגיעים עם הקסם הזה, עם הכרטיס האולטימטיבי שהופך אותם לגזעיים, מגניבים, קולים, וכל המילים האלה ששלטו בז'רגון של תחילת שנות התשעים. ידעתי שהדרך היחידה שלי להשיג את הכרטיס הזה הוא דרך התלושים למשביר שאימי קיבלה, ידעתי שזה כרוך בוויתור שלה על מצעים נהדרים מכותנה מצרית סרוגה בצפיפות 400. בעוד אימי בוחנת סירים ומחבתות אני מדדתי את החלום, ליוויס דגם 501 בצבע כחול, וכשאימי החלה למשש את הכותנה המצרית הנעימה ומהססת אם כדאי לקנות כותנה או פלאנל, הגשתי לה את הג'ינס, מקופל למשעי, זוהר ונוצץ, מעלה את ריחה הבלתי מושג של תל אביב.

שרירי הפנים של אימי התכווצו לכדי קמטים ואלמלא המזגן הייתי יכול לראות איך הזיעה נוזלת ממצחה, היא הביטה בי, בחנה את המחיר ולא אמרה דבר, אך יכולתי לחוש את כאבה, את כאב הוויתור שלה על המצעים הלבנים כשלג, ראיתי איך החלום שלה להתעטף ברוך של כיתן הופך להיות פנטזיה שאותה היא לא תוכל לממש השנה. לא אכחיש, זה כאב, אבל הייתי נחוש להיות כמו כולם, ומספר דקות מאוחר יותר כשכבר היינו בתור לקופה שכחתי מהכאב באופן מוחלט, ותחושת שיכרות של שמחה עטפה אותי.

או אז זה קרה, המפגש האגדי שהיה לרגע המכונן בחיי.

בצמוד לתור הארוך לקופה עמד דוכן בשמים עם טסטרים והחלטתי לבדוק את כולם. בעודי בודק את ריחות הקוליות של הגזעיים בבית הספר ובוחן את האפשרויות הבלתי מוגבלות של היותי קול, חשתי מבט חודר בגבי, כאילו לייזר חד צרב את עורי. הסתובבתי וראיתי אותה, אישה תמירה, שיערה לבן, מוקפדת ומטופחת שעמדה בתור עם מוצר אחד בלבד, ראי קטן. היא המשיכה לבחון אותי ממרומי מעמדה ולא אמרה מילה. "שלום", אמרתי לה. היא לא ענתה והמשיכה לבחון אותי משחק בבקבוקי הבשמים, בסופו של דבר היא אמרה משפט אחד: "אני לא יודעת מאיפה אתה מגיע, אך כאן לא נהוג לפתוח בקבוקי בשמים ולשחק איתם". עניתי לה מיד שאלה הם טסטרים, הם נועדו כדי שנדע מהו הריח של הבושם, אפילו הראיתי לה את המדבקה על הבקבוק. היא שתקה ולא ענתה עוד.

באותו רגע בדיוק כוּננתי, הפכתי להיות מישהו שמגיע ממקום מסוים שלא יודע להתנהג במקום אחר, הפכתי להיות התשליל של האשכנזייה הזו. המשפט הזה שכונן אותי כתשליל של מישהו אחר ליווה אותי במשך שנים ונאמר לי פעם אחר פעם, כמעט לכל מקום אשר אליו הלכתי. במשך שנים רבות גדלתי עם ההבנה ש"האשכנזי" לעולם יהיה משהו תרבותי, מפותח, לעולם ידבר בשקט וישמע מוזיקה קלאסית, ואילו אני תמיד אהיה משהו פחות מפותח, שמגיע מתרבות של שוק. את ההבחנה הזו קיבלתי באופן כמעט מוחלט.

"כאן זה לא שוק מחנה יהודה, אתם לא הייתם בשוק מחנה יהודה? אנשים שם צועקים ומתנהגים בצורה ברברית, אתם לא יכולים להתנהג בצורה שכזו", המשפט הזה נאמר על ידי המורות שלי בבית הספר התיכון בלוד באופן יום יומי. בית הספר התיכון "רמלה לוד" היא בית הספר היחיד בלוד שסיפק תעודת בגרות מלאה ותנאי הקבלה אליו היו נוקשים מאוד. הוא אכלס את מיטב הנוער מלוד, רמלה, באר יעקוב והמושבים בסביבה ובדרך קבע ובאופן נוקשה החדירו לנו את האמונה שאנחנו היהלום באזור הכה מזרחי הזה ועלינו להתנהג בהתאם- כלומר לשאוף לא להיות התשליל של האשכנזי, להתחנך ולהיות מערביים ככל האפשר, ובעיקר, להרוג ולעקור מהשורש כל התנהגות מזרחית- קרי, ברברית.

בכיתה י"א הבנות החלו להתאפר ומנהלת בית הספר החליטה לאסור את הנוהג הזה. היא הופיעה בכיתה שלנו (שהייתה מורכבת מ37 בנות ושני בנים מופרעים במיוחד, שאני אחד מהם, ושיועצת המשמעת האמינה שאם יבודדו אותי עם בנות אז אתאזן ולא אהיה "גורם מתסיס" כפי שנכתב בתיק האישי שלי) ואמרה שאסור לבנות להתאפר עוד, "הפרחיות המרוקאית משתוללת כאן וחייבים לשים לזה סוף, אנחנו נמצאים בצומת דרכים מאוד מסוכן למדינת ישראל, אנחנו נפתחים למזרח התיכון ואסור לנו לקבל את המנהגים שלהם, עליכן להתנהג בהתאם. לכן, החל מהיום, אסור איפור, אסור להגיע עם ג'ינסים צמודים, אסור לענוד עגילים שלא מחוברים לתנוך האוזן ואסור לבוא עם נעלי עקב!" נשמע לא מציאותי? אך כך היה הדבר, אני זוכר את המשפט הזה כאילו הוא נאמר אתמול, לפעמים אני עדיין חולם על המשפט הזה. אני מכונן שוב ושוב כתשליל, כאלמנט לא רצוי בישות הישראלית שמתאמצת בכל כוחה להרוג כל דבר שיכול לאיים עליה, ושהיא בעצמה המציאה אותו.

בשלב הזה כבר לא האמנתי בבית הספר והייתי מבריז מרוב השיעורים, במקום ללמוד הייתי בים בתל אביב או ברחוב שינקין, לומד את רזי ההוויה התל אביבית של תחילת שנות התשעים ומתנסה בגבולי. התביישתי בהיותי לודאי, בהיותי מזרחי ורציתי לקרוע מעליי את הטלאי השחור שנצרב על עורי.

לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום, הזהות המזרחית שהייתה לי אינה תוצר של מאות שנות תרבות ומסורת אלא כינון, אינטרפלציה, צורך של אדוני הארץ בתשליל, בזר שהו כמעט אויב מבפנים ושמטרתו היא קביעת הגבולות לתרבות הנכונה ולזהות הישראלית הטובה. הזהות המזרחית שלי היא כורח המציאות, אני חייב להיות קיים כי אני הוא זה אשר מאפשר את הקיום האירופאי של ישראל, אני הוא קו הגבול. כל דבר שאעשה, בין אם התנגדות לשיח הזה ובין אם זה יהיה אימוץ של המזרחיות יהיה הישג למכונן ולעולם לא למכונן. מהמערה הזו לעולם לא אוכל לצאת, היא אינה אלא חול טובעני וכל תנועה תגרום לי רק לשקוע יותר ויותר.

אז איך אני יכול לחמול על המשעבד? מה הבנתי לפני כשבוע במהלך השמעת דבוז'ק בתיאטרון של שאנז אליזה, מהי המשמעות של אינטרפלציה, ואיך בני ציפר קשור לכל הסיפור הזה? אמשיך בפוסט הבא.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לחמול על המשעבד

  1. כרמלה הגיב:

    לפני שאני משתפת אספר רק מתי נולדה התודעה החברתית שלי. זה היה הרבה לפני שידעתי בכלל עדות כאלה ואחרות. לא היכרתי את המילה אשכנזי או מזרחי. רק את המילה ווזווז או יקה שהגדירו אז אשכנזים. גדלתי בשכונה בורגנית מבוססת. את מדרגות הבנין שגרנו בו בילדותי ניקה גבר די מבוגר שרק שנים אחר כך הבנתי שהיה כנראה תימני. יום אחד עצרה אותו אחת השכנות, אחות ראשית בביה"ח ואשת רופא, וגערה בו כי לא היתה מרוצה מרמת הנקיון. עזבנו כולנו את החצר ששיחקנו בה ובאנו להסתכל. לעולם לא אשכח איך העבירה אצבע על המעקה, אספה אבק, קירבה אותה אל פניו ממש ואמרה בתיעוב: 'אתה יודע מה זה? אני אגיד את זה בשפה שלך, זאת שאתה מבין, זה חרא.' באלה המילים בדיוק. הייתי ילדה אבל שנאתי אותה. מאותו יום התעלמתי ממנה. לא שהיא שמה לב.עברו מאז 50 שנה. לעולם לא אשכח את הבעת פניו של האיש ואת שמה של ה'אחות הרחמניה'. באותו יום לא הבנתי זאת אבל זה פעל עלי כמו כוויה. הרגשתי שנעשה עוול קשה שאז עוד לא ידעתי לתת לו שם.
    הפוסט הזה שלך החזיר לי את האיש ההוא. אחריו היו כמובן רבים. יש עדיין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s