לחמול על שרי רז

העובדה שאנו המזרחים לא מיוצגים במוסדות ובסמלים המרכזים של מדינת ישראל צריכה להטריד אתכם לא פחות מאשר אותנו. זה שאנו המזרחים לא נמצאים בבית המשפט העליון, באקדמיה, בממשלה ובקרב זוכי פרס ישראל הוא עניין שאמור להיות חשוב לכם לא פחות מאשר לנו.

כך פתח יוסי סוכרי את המכתב שלו לחבריו האשכנזים, מכתב שבו קורא להם לבנות ביחד את המדינה הזו ולדבר בלשונות רבים. הוא ממשיך ואומר:

כל רצוננו מסתכם בלראות מדינה הוגנת שבה גם אנו לוקחים חלק משמעותי במוסדותיה המרכזיים. אנו לא רוצים לחוש כמו שחשים לא מעט מבני הדור השלישי שלנו, שהורינו הגיעו לכאן לחינם. אנו רק רוצים לקום מתוך העלבון וההתרסה ולבנות יחד אתכם מדינה ששייכת באמת ובתמים לכולנו. אנו רק רוצים להיות נדבך אינטגרטיבי של מדינה שמשותפת לכל הקבוצות החברתיות שלה, ולא שייכת לקבוצה הגמונית אחת. אנו רק רוצים לבנות ולהיבנות במדינה שתתייחס באופן שווה – לא רק אלינו אלא גם לכל המיעוטים שלה.

אכן, דרך ארוכה עברה התנועה המזרחית מאז הפנתרים השחורים וממרד ואדי סאליב. “אנו" רוצים, "אנו" חלק, "אתם" צריכים לעזור לנו. אבל מי זה האנחנו האלה?

אני אמור להיות מזרחי, הרי זה פשוט, שני הוריי נולדו בטוניס, המשפחה שלי מסורתית פחות או יותר, גדלתי בעיירת פיתוח, ולמשפחה המורחבת שלי יש ידע בסיסי ביותר בקיום האנושי והישראלי בפרט, אה ושכחתי, אימי מבשלת נהדר. הנה הקיום המזרחי.

מי יודע, אולי בעיני חלק מהאנשים אני גם סוג של ערס ממבט ראשון? למרות שעכשיו המספר במשקפיים שלי עלה ואני חייב להרכיב משקפיים במשך כל היום ולא רק כשאני קורא, אז אולי אני כבר לא נראה כל כך ערס. אחרי הכול מה לערסים ולמשקפיים או לקריאה? שלא נדבר בכלל על פרחה.

סוכרי מדבר על הילדה שלו שלומדת בבית הספר רק על ההיסטוריה של הצד הרוסי ולא של הצד הלובי. כלומר, היא לא מכוננת גם כמזרחית כפי שהיא מכוננת כאשכנזייה, או ליתר דיוק כישראלית ששורשיה באירופה. מה סוכרי מבקש? שוויון, בינינו המזרחים לכם האשכנזים. הוא מושיט את ידו הפצועה לשלום ומבקש בסך הכול מה שכולם מבקשים וימשיכו לבקש, אם להשתמש במילותיה של רחל ורנגהן "מקום שכף רגלי תוכל לדרוך בו".

תמיד אהבתי היסטוריה, זכרתי תאריכים של מלחמות והקמות של מדינות בעל פה, ידעתי לדקלם את כל 14 הנקודות של ווילסון וחבריי לכיתה היו צוחקים עליי ואומרים שאני יכול להסביר על מלחמת הבורים בדרום אפריקה מתוך שינה. אפילו הפתעתי את המורה להיסטוריה שעניתי לה על השאלה שהיא הייתה בטוחה ואף אמרה שבטח אף אחד לא יוכל לענות עליה: מהי בירת מונגוליה. עניתי והיא הייתה נבוכה, המשכתי ואמרתי לה שלא כולם כנראה היא מה שהיא חושבת שהם. סבא שלי ידע את כל ערי הבירה בעולם והוא היה בוחן אותי מדי שבת בהבטחה שאם אענה על כל המדינות אזכה לראות את הבול של היטלר שהוא שמר מזמן הכיבוש הנאצי בטוניס. מעולם לא זכיתי לראות אותו כי תמיד בסופו של דבר נפלתי בבוריקנה פסו, או ברפובליקה המרכז אפריקאית. לסבא שלי היה ידע נרחב בתרבות אירופאית וחונך על ברכי השפה הצרפתית, האם הוא מזרחי או אשכנזי אירופאי?

בשיעורי תע"י הייתי מביך את המורה שיעור אחר שיעור עם אותו משפט "המורה, אני חושב שהספר שלי מקולקל, חסרים בו עמודים רבים, אין את ההיסטוריה של סבא שלי". חודש לאחר תחילת שנת הלימודים של כיתה י"א הבכתי את המורה והעמדתי אותה על טעותה בשנת מותו של הרצל. היא ביקשה ממני לא להגיע יותר לשיעורים שלה כי אני מפריע לניהול השיעור, הסכמתי מיד, עוד סיבה לא להיות בבית הספר. במשך כל השנה הזו למדתי לבד את החומר לבגרות בתע"י שכמובן כולו היה על יהודי אירופה ורוסיה. כל הפרעות והפוגרומים, ההשכלה, התמורות בחיי החברה היהודית והשואה כולה, מספרים על גבי מספרים של יהודים שמתו במדינות אירופה השונות, שמות של מחנות ריכוז והשמדה, מעשי גבורה של יהודים, מהנרייטה סולד ועד חנה סנש. הכול קוטלג אצלי בראש באופן כל כך יסודי שבסופו של דבר אני הוא זה שהכין את החברים שלי לבגרות שאיימה עליהם כמו חרב מעל ראשם. באופן אירוני, זה היה הציון הכי גבוה שקיבלתי בבגרויות כולן.

באוניברסיטה למדתי פילוסופיה יהודית בתואר הראשון, רק פילוסופיה יהודית. למדתי על כל ההוגים היהודים מחז"ל, דרך היהודים ההלניסטים, עובר בימי הביניים וכלה בהשכלה הברלינאית ובציונות. כל כך הרבה יהודים, כל כך מעט קיום שלי. למדתי לנקד, תחביר, סמנטיקה, אני יודע מה ההבדל בין לשון אץ קוצץ לבין עברית משוערבת ומהן התמורות שחלו בכל אחת מהתקופות של העברית המקראית.

כל כך הרבה תרבות, דבר לא היה שייך לי. בסיום התואר הראשון החלטתי שאני כבר לא יהודי ואני מוותר על הזהות הזו לחלוטין. אני לא חוגג אף חג כאידיאולוגיה. אני עם הדת הזו והשיוך הזה סיימתי.

למדתי פילוסופיה, יוונית, ימי הביניים, מודרנית ופוסט מודרנית, למדתי צרפתית ואכדית, אפילו ארמית בבלית. וכעת כשאני בפריז כבר כמעט שנתיים, כותב דוקטורט באנגלית ומנהל שיחות עליו בצרפתית, שומע מוזיקה קלאסית בתיאטרות הבורגניים ביותר שהעיר הזו יכולה לייצר וקורא את בעקבות הזמן האבוד בשפת המקור, הפכתי להיות משהו חדש: פרשת שטרות הכסף והדיונים שניהלתי עם אנשים רבים בשבוע האחרון לימדו אותי שאני כבר לא מזרחי, אני משתאכנז.

אז אני כבר לא מזרחי, ואם אני לא מזרחי עוד, אז מה אני?

הנחת היסוד שלי בדוקטורט היא שאין סובייקט, כלומר אין אני, והסובייקט נמצא תמיד בתהליך ייצור על ידי טכניקות של כוח כאלה או אחרות שמכוננות אותו, הנחה בנאלית למדי בגילמן. אם שוטר עובר ברחוב וצועק "היי אתה!" ואני מסתובב או אז נוצרתי על ידו, אם להשתמש בדוגמה הכי פשוטה של אלתוסר. השוטר הזה יכול להיות סוכן אידיאולוגיה כזה או אחר, וכשהסוכן הזה אומר לי : היי אתה מזרחי! הוא יוצר אותי ככזה. אך כדי שזה יתרחש עליי ליטול חלק בתהליך, עליי להסתובב אליו, אולי אפילו לשאול, מי, אני? והנה אני מזרחי. אך למה אני מזרחי?

מה הופך אותי לכזה? ויותר מזה, האם מזרחי לא יכול לשמוע מוזיקה קלאסית ולגור בפריז מבלי להיות אשכנזי?

האינטרפלציה שאלתוסר מדבר עליה, או ההסבה בעברית, מתרחשת כל הזמן באינסוף רבדים של הקיום האנושי, וככל שהזמן עובר כך ההסבה והכוח שמניע אותה הופכים לשקופים יותר ויותר ובאותו נשימה לנוכחים בכל מקום.

ברגע הזה שבו סוכרי אמר "אנו המזרחים", או אז הוא הסתובב ותיקף את השעבוד שלו. מה זה מזרחי? מרוקאי שחונך בבית ספר אליאנס וקרא את בודלר בבית הספר אינו אירופאי בדיוק כפי שיהודי גרמני גדל בברלין וקרא את גתה?

ובכלל, ממתי מלחינים, סופרים ומשוררים אירופאים נוצרים הפכו להיות נכס אשכנזי? מהו בדיוק האשכנזי הזה?

האמת היא שאני כבר לא יודע מה לומר או לכתוב, בראשי רצות אלפי מחשבות, ונרקמים להם רסיסי רעיונות, נשזרים ונפרמים, אך לשווא. רציתי לייצר סדרה שלמה של פוסטים על כינון המזרחי, על השעבוד האשכנזי, אך אני עייף מזה. באמת שאין לי כוח להיות מוסב שוב ושוב. במקום לקבל את ההסבה התחלתי להבין שהדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לחפש סדקים בשיח ולהיכנס בתוכם, להרחיב אותם ולמוטט את הכלא הזה.

"על שושנה שבבו" שמעתם, נבערים שכמותכם? שאל בני ציפר. האמת היא שלא, מעולם לא שמעתי על שושנה שבבו, אך אני מכיר את סוצקובר ואת אבות ישורון וקראתי את פוגל, את מאפו ואת אחד העם. כתבתי עבודת סמינר על א.ד. גורדון, קראתי את כל הזכרונות של גליקל המאל, אך אני לא מכיר לא את שבבו ולא את מרדכי טביב. האם אני פחות מזרחי? מישהו אף שאל אותי אם אני בכלל מכיר את שבבו שאנחנו כל כך נלחמים בלהט להכניס אותו לשטרות, במעין חיוך ניצחון. ושוב כוננתי, פעמיים, כמזרחי וכבכיין נבער. שרי רז, התגאתה בכך שהיא מכירה את שבבו בראיון שהיא נתנה לפני יומיים, הנה אני מכירה את תרבותכם. אבל האם שבבו מזרחית? היא נולדה ביישוב, כלומר לפני קום המדינה, האם היא ידעה שהיא מזרחית, שהיא ואני אחים אנחנו?

שיח מיעוטים אינו הפתרון אלא שיח של חלוקה. אי אפשר לשנות את העבר אך אפשר לתקן את העתיד. אתה מושיט את ידך לשלום אך אתה לא מבין שאותו משעבד שכונן אותי ואותך עדיין לא מכיר באפליה שנעשתה? הגרמנים לקחו אחריות, האוסטרלים התנצלו, הניו זילנדים משנים את החוקים ואת החוקה שלהם, אפילו האמריקאים התנצלו. אך אדוני הארץ הזו עדיין טוענים שנעשו טעויות ולעולם לא ייקחו אחריות. אני לא רוצה שיתקנו את כבודי, כבוד לא מעניין אותי, אני עובר השפלות באופן קבוע מפרופסורים מיושנים שטוענים בצורה ישירה וברורה שהדוקטורט שלי לא שווה את הנייר שהוא נכתב עליו. אבל זה לא מעניין אותי, ואני לא נפגע, כי אני מאמין בעצמי ומאמין גדול שנקמה מתוקה יותר כשהיא מוגשת קרה.

אם כבוד לא מעניין אותי, האם אני עדיין מזרחי?

אז אולי במקום לדון בהכרה כזו אחרת נבין שמזרחי, ערבי, אישה, הומו, לסבית, חרדי, ועוד רבים וטובים אחרים אינם אלא אותו דבר. אני אישה בדיוק כמו שמירב מיכאלי הומו, ואני ערבי בדיוק כפי שאסמה אגרבייה זחאלקה ממפלגת דע"ם אמרה שהיא מזרחית. אני הוא ערבי, מזרחי, חרדי, הומו, לסבית, אני אישה מוכה, אישה שנאנסה, אישה זונה, אני פועל במפעל, אני מהגר עבודה, אני פליט אפריקאי שנלחם על חייו, אני הוא אמא שלי שניקתה שירותים במשך שלושים שנה. ולא רק אני, כולנו. כל אחד מאיתנו יכול להילחם את המלחמה שלו כנגד השעבוד האישי שלו, אך על כולנו להבין שכל אחד מאיתנו הוא אופן אחר של אותו שעבוד. כן, גם אתה, היהודי הלבן שקיבל דירה בתל אביב בירושה או שקנה אותה, ויש לו כסף ליהנות מהחיים, גם אתה חלק מהשעבוד.

במקום לייצר עוד ועוד קטגוריות, בוא ונערבב אותם ולא נכנע לשיח הזה שמייצר אותך ואותי, ובוא נתעסק במה שחשוב באמת, זכויות חלוקה. בוא וניקח להם את הכוח, כלומר את הכסף, את אוצרות הטבע והאדמות, את כל מה שהוא שלנו בכל מקרה ונחלק אותו באופן שווה, כשנסיים עם זה נוכל להתעסק בזהויות אם בכלל נצטרך אותן.

ואם אתה עדיין רוצה להחזיק בזהות, אז אתן לך אחת, ולא רק לך, הנה זהות שכולנו יכולים לאמץ, כולנו, כל אחד ואחת שקוראים את זה-  זהות המשרת. בסופו של יום, אנחנו כאן כדי לשרת את מי ששולט בכל השאר. נכון, הכוח שלו שקוף ואנחנו אפילו לא יודעים איך הם נראים יותר כל בעלי המניות והשליטה אך עדיין, נוכל לעשות את זה.

כעת אני יכול לחמול על שרי רז, היא בסך הכול משרתת, אחת משלנו, למרות שהיא עדיין לא מבינה את זה וכנראה לעולם לא תקבל את זה. האם אתה יכול להסכים לקבל את הקטגוריה הזו? אתה, משרת. האם אתה שקורא את זה עכשיו יכול לקבל את זה? האם את?

קחו את הכוח

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לחמול על שרי רז

  1. זה שהזהויות בדויות, זה לא אומר שהן לא קיימות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s