על הנורמאליות-חלק א

נורמאלי 

בעמוד הראשון של רוב העיתונים הצרפתים התנוססה דמותו של פרנסואה הולנד יום לאחר בחירתו לנשיאות ומעליה המילה 'נורמאלי'. לקח לי רגע להבין שאין מדובר בהשפלתו אלא במילה שהולנד בחר לומר שוב ושוב במהלך הקמפיין, 'אני אהיה נשיא נורמאלי'. נורמאלי היא מילה בעלת משמעויות רבות יותר בצרפתית מאשר בעברית, היא לא רק מסמלת את מצב האפס של הקיום אלא את המצב שבו הדברים אמורים להיות. נורמאלי הוא מעין מצב תודעתי של יציבות, בהירות, של קיום ברור.

'המכשיר שלך נורמאלי?' שאלה פעם בחורה צרפתייה צעירה את בן זוגי לאחר שהוא נתן לה את מכשיר הסלולארי שלו לחייג לחבר שלה. המכשיר הציג את מספר הטלפון על פי הסדר הישראלי, שלוש ספרות ואז מקף ואז עוד ארבע, לעומת הסדר הצרפתי של שתי ספרות כפול ארבע פעמים. היא לא שאלה אותו אם המכשיר שלו משוגע, אלא אם כך זה אמור להיות. במובן הזה, מכשיר הסלולארי של בן זוגי, חכם ככל שיהיה, אינו נורמאלי בצרפת. פרנסואה הולנד ביקש להיות נורמאלי, כלומר להיות נשיא כמו שנשיא אמור להיות, בעודו מעביר ביקורת על אורח חייו הלא נורמאלי של נשיא צרפת הקודם סרקוזי, שצולם כשהוא עושה ג'וגינג עם מכנסיים קצרים ועם חולצת טי שירט שכתוב עליה NYPD. לא בכדי מישל פוקו עסק באופן נרחב באמצעי הנרמול של הרפובליקה הצרפתית ובכינון הסובייקט הצרפתי הנורמאלי, החל מהמיניות, דרך הכליאה וכלה באוניברסיטאות ובראשן école normale supérieur, בית הספר הנורמאלי הגבוה.

נורמאלי

נורמאלי

נורמאלי לא נתפס כדבר זוהר כל כך, די לראות כמה כותרות תפס התינוק המלכותי לעומת דברים אחרים כדי להבין את הכמיהה האנושית אחרי הנשגב.

אימי התקשרה אליי במיוחד לפני כמה ימים לשאול אותי אם ראיתי את התינוק המלכותי החמוד, כבר לא כעסתי עליה כי הבנתי שדברים כאלה, תינוק מלכותי, חתונות, אירועים משפחתיים ואפילו הלוויות, הם דברים שמאפשרים לה להיות משהו אחר שהיא לא, לגעת מעט בנשגב ולהכניס איזו שהיא רוח לקיום האפור שלה, של כולנו.

אני קורא בלוגים על אנשים שנוסעים למקומות חדשים ומתארים אותם משל היו ארצות קסומות, ואת בני האדם שחיים בהם כיצורים מיוחדים עם רגשות עדינים וצבעוניות שמאירה על האדם שכותב עליהם יותר מאשר על האנשים עצמם. אני קורא ספרים שהם אוטוביוגרפיות של סופרים צעירים ואני שואל את עצמי שוב ושוב, האם אתם חושבים שהחיים הקצרים שחייתם כל כך מעניינים שאתם מרשים לעצמכם לפרסם ספר עליהם? ואני קורא את הספרים האלה ובין השורות בוקעת הפנטזיה, הרצון לראות ולהציג את החיים משל היו מיתולוגיה יוונית, הכמיהה להאדיר את האפור של הקיום האנושי ולתבלן אותו ברוח, באלוהיות, בנשגב.

פריז היא מקום מושלם לפנטזיה הזו, כל כך הרבה כותבים, סופרים, אנשי רוח, כל כך הרבה עיסוק בזהות, בהיסטוריה שלה, ובייחודיות שלה. כל כך הרבה מילים זוהרות, כל כך מעט אחיזה באפור.

סבא 

החיים בפריז השפיעו על הראייה שלי באותו אופן, העיסוק בזהות ובמיתולוגיות של זהות היה העיסוק המרכזי שלי בשנתיים האחרונות, לפעמים יותר מהדוקטורט עצמו, החל מנגיעה בשורשים שלי ובחוסר השורשים, דרך העיסוק בין המדינה לסובייקט וכלה ברצון שלי להשיג דרכון ספרדי בשל שם משפחתי הספרדי.

הכול היה נשמע כה יפה בפוסטים בבלוג. מסעותיי לאנדלוסיה ומרוקו נמלאו בפאתוס, הנה גבעות הזיתים של אנדלוסיה וקטלוניה לוחשות בנשמתי, מספרות לי סודות ששכחתי מזמן. הנה הרי האטלס במרוקו והשווקים במרקש מחזירים אותי לארץ שמעולם לא נולדתי בה, מעוררים בי את עוגיית המדלן, מסבירים לי למה גם אני, כמו פרוסט, לא יכול לישון. לאן שלא פניתי בפריז, שמעתי שמות משפחה מזרחיים, ובמיוחד את שם משפחתי מימון. הבנתי איך הוגים מימון כמו שצריך והתחלתי במסע לגלות את זהותי, לייצר לי שורשים. גם אני רציתי שורשים, למה שרק לאשכנזים יהיו שורשים? למה רק הפולנים יכולים לספר על העיירות שלהם? מדוע הם יודעים בדיוק מאיפה הגיע סבם ואילו אני לעולם לא יזכור את העיירה שבה נולד אבי?

ממשלת ספרד וקריאתה ליהודייה לחזור אליה העירו בי את הכמיהה לנשגב של הקיום העצמי שלי. הנה, אמרתי לעצמי, הנה יגיע הקץ לנדודיי, אמצא לי מדינה שאוכל להשתייך אליה, אני הרי אנדלוסי, אמר פקיד ההגירה הספרדי. הנה אוכל לזרוק את מדינת ישראל לפח האשפה, את המדינה הזו שמחקה את זהותי באופן כה ברוטלי אך לא השאירה לי פתח לייצר זהות חדשה אלא הפכה את הקיום שלי לאתר שאליו אפשר לנקז את כל דימויי הישראליות הרעה.

"גם אותנו מחקו" אומרים לי נכדי המהגרים האשכנזים. נכון, אני עונה להם, אך אתכם מחקו כדי שתקבלו זהות חדשה, לי לא היה חלק בזהות הזו. מדינת ישראל לא הוקמה בשבילי ובשביל משפחתי, אנחנו הגענו אליה כדי שלכם תהיה עבודה טובה יותר, כדי שלכם יהיו מפעלים עם עובדים זולים, כדי שסבכם יוכל לעבוד במשרד ממוזג ושסבתכם תהיה עובדת סוציאלית. אנחנו מגש הכסף שעליו הוגשה המדינה האשכנזית. אתם לקחתם לי את הזהות, הפכתם אותה לדבר שלילי אך לא הענקתם לי דבר שאוכל להזדהות איתו. אז אני רוצה זהות אחרת, זהות ספרדית תאפשר לי להכיל את הנשגב, היא תיתן לי קיום כה רחוק משלכם, אחרי הכול, בכל מקום שאליו אני הולך חושבים שאני ספרדי.

אך בשיכון המתקלף בלוד הבנתי כמה שגיתי.

בביקורי האחרון בישראל החלטתי שאני מגיע לבית סבתי ושואל אותה שאלות על סבא ועל ההיסטוריה שלו, רציתי להוציא ממנה את כל המסמכים האפשריים שיש לה כדי להתחיל בתהליך של הוכחת ספרדיותי. למזלי, בשבוע שהייתי בביקור בארץ התקיימה האזכרה לדודתי מזל, ביתה השישית של סבתי. למזל לא היה מזל גדול, היא נולדה צמח וחייתה את כל חייה בבית החולים עד למותה בגיל 36. אף אחד לא הכיר אותה, היא מעולם לא דיברה ואני לא יודע איך היא נראית. אך בכל זאת, אזכרה צריך לעשות.

"איי איי, הנה הדוקטור הפרנסואי הגיע מפריז, בוא, בוא ספר איך שם" עשרת האחים והאחיות של אימי מדקלמים, כמעט שרים, את המשפט הכול כך צפוי ובנאלי. הנה הסבב של נשיקות וחיבוקים, ונשיקות לסבתא שהולכת ומצטמקת, רזה, קטנה, ללא שיניים, עיניה חלביות סמיכות, מכוסות בקטרקט, אך עדיין יודעת להרים את קולה ולקלל כשצריך. וכעת תור האוכל, זה לא ממש משנה אם אני רעב או לא, כשמגיעים למפגש משפחתי שכזה צריך לאכול, משל זה היה טקס היטהרות בכניסה למסגד.

עם קבלת כוס תה הנענע המתוק עד כאב, יכולתי לשבת ולהתחיל במטח השאלות אל אחיה ואחיותיי של אימי, אך דבר לא עזר. הם פשוט לא ידעו דבר. "אתה רוצה את הכתובה שלי?" שאלה אותי סבתי, "הנה שם היא בבופה, ווא זי, סה לה" היא לחשה בקושי רב, וליבי דפק בעוצמה, התרגשותי הרקיעה לשחקים רק כדי להתרסק על הרצפה, שנייה לאחר מכן כשהבנתי שהיא שוב הוזה ושהיא מצביעה על תמונת נישואים של אחד מנכדיה הרבים. מקור קיומי, סבתי, סבתא מדונה בכינוי החיבה שלה, סלע איתן, כבר לא צלולה עוד, וכמישותה אינו אלא אלגוריה למה שנותר ממשפחתי, נורמאליות עלובה.

באכזבתי הרבה, שאלתי את חיים, הבן הכי בכור. אימי היא בעצם הבכורה ואחריה עוד נולדו שלוש בנות, אך בסופו של דבר הספירה האמיתית של האחים מתחילה מהבן הבכור ביותר ובמקרה הזה הוא היה חיים. "אתה הרי היית הכי קרוב לסבא, מה אתה יודע עליו?" שאלתי אותו. "איך אבא שלך היה חי בטוניס? מה הוא עשה שם? איך היה אבא של אבא שלך שקבור בטוניס?" דוד חיים ישב שקט, נראה שהוא נבוך, אולי מבויש ואז בקול שקט הוא ענה לי שהוא מעולם לא חשב לשאול את אביו על עברו. ראיתי כאב בעיניו, אולי אפילו בושה לאור ההבנה הזו שלו.

עיניי התרחקו ממנו והתבייתו על נוף עיירת הפיתוח שנשקף מבית סבתי, שיכונים מתקלפים, גינות של עשבים שוטים ותחושה של עליבות, מחנק, כאב. הרמתי את ראשי והסתכלתי על הסלון הרחב של סבתי, הנה הם שם, כל בניה ובנותיה, אפילו חלק מהנינים שלה, מעל משקיף סבי, וכל אשר ראיתי הוא הווה אפור, חסר עבר, וללא סיבה לעתיד. בחנתי את עיניו ושאלתי אותו בליבי אם זה הקיום שהוא ייחל לו. סבי לא ענה לי, אפילו לא בדמיוני הפורה, איך אפשר לדמיין במקום שכזה? העליבות האפורה הורגת כל דמיון. קמתי והלכתי משם בתירוץ כלשהוא.

לחצתי על דוושת הגז בעוצמה כדי להגיע לתל אביב מהר ככל האפשר, לא רוצה עוד בלוד, לא רוצה עוד לחקור שורשים, אין בכלל מה עוד לחקור, חייב להתרכז במשהו אחר, חייב למצוא משהו אחר להיאחז בו כדי לייצר לי קיום. תל אביב עגמומית, התגלמות כל מה שרע במדינת ישראל, כור היתוך שתפקידו רק לשרוף ולעולם לא ליצור. תל אביב, בירת השקר הציוני, בועה שעוטפת מחלה חשוכת מרפא, תל אביב, כמה שאני מייחל לקריסה שלך.

רציתי לכתוב פוסט כבר אז, אך לא יכולתי, הרגשתי שאני משקר על עצמי, שכל הקיום שלי בשנתיים האחרונות אינו היה אלא פנטזיה, הונאה עצמית. חשתי שבני האדם כולם מתעסקים בשקרים על הקיום שלהם, שכל מילה שנכתבת תפקידה להסתתר מהאמת הנוראה, הברורה והכואבת: לא רק שאין לנו לאן ללכת, אלא גם שבאנו משום מקום, אכן אפר ועפר, לא יותר מזה.

המשך יבוא.

grandpere

סבך במוזיאון- כרזה של מוזיאון ההגירה בפריז

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על על הנורמאליות-חלק א

  1. שיקו הגיב:

    טוב מאוד. אל תפסיק לכתוב.

  2. מיכל הגיב:

    עצוב כתבת. ומעניין המסע שלך בחיפוש אחר זהות. אני מתקשה קצת עם הרעיון של זהות קבוצתית. בטח מתישהו אגיע אליו מפויסת. בינתיים אני מחכה לפרקים הבאים.
    מצא חן בעיני תיאור האופן שבו אנחנו משגיבים ומרוממים. כבר שנים שאני עושה ביני לביני דה-רומנטיזציה של תיאורים כאלה שאני שומעת מפי אנשים. פורטת את קיומם המופלא של אנשים מופלאים לפרוטות שחוקות של יום-יום – נעל לא נוחה, סתימה בכיור, כאב ראש, כאב מחזור.
    אצלי ההכרה של "נשגב מרחוק ורחוק מנשגב" נולדה אולי כדי לא להרגיש לבד בכל האפור, וכדי לא להרגיש שאני מפסידה משהו (ולפעמים אני מפסידה משהואים). ואני צריכה לפעמים להזכיר לעצמי את האינסטרומנטליות של לידתה (ולתהות האם זה משנה, משעה שנקפחו עיני לראות את כל האפור הזה…), וגם להזכיר לעצמי שאולי בכ"ז יש קצת צבע שם בחוץ. לא לאפר את התינוק עם המים.

  3. כרמלה כהן שלומי הגיב:

    כתבתי תגובה ארוכה והמחשב האידיוט שלי מחק אותה ברגע ששלחתי. הולכת לפינה לחשוב למה. מה שכתבתי הוא ששוב ושוב התעכבתי על המפגש המשפחתי אצל סבתא שלך. יש בו הכל, הזרות והקירבה, הגאווה שמסתתרת במשפט על הדוקטור הפרנסאווי, התקווה, המשקעים שצפים אצל כולם, חלקם מרוסנים וחלקם, כמו אלה שלך, בועטים בשביל כל המשפחה, אם לא בשביל העדה הקוצפת כולה.. אתה כותב מחונן, מאיר, והמילים שלך הם בעיטה בפרצוף הממסד כולו. אני לא מאמינה שזה יירגע אי פעם. זה לא יחדל לתסוס כי אין פתרונות בדיעבד. בטח לא למה שאבד מזמן. ואגב, גם אני כמו אמא שלך הנהדרת נשאבתי לסיפור הנסיך הקטן והמשפחה שלו שקורים בה דברים ארציים ולא נסיכיים בעליל. אני עוד בודקת למה זה עבד גם עלי, צינית שכמותי. יש לי חשד שזה אוניברסלי מבטן האדמה, משהו בגן האימהי של אמא שלך ושלי. הוא חשוך מרפא כשמדובר באהבה שאינה תלויה בדבר

  4. Marina Grinberg הגיב:

    עד שביתי, נסיכתי התגיירה לא נתתי לאך אחד לתאון שאנוכי פחותה מהיותי גויה, צרפתייה ושמאלנית. כאשר התחתנה והרב קרה לה בשם אחר ולא בשם שאני נתתי לה, הרגשתי מושפלת. מה?אמילי נסיכתי, לא מספיק טובה לכם? לא כשרה מספיק? הבנתי לפתע ששלושים וחמש שנה לא הייתי אף אחת, שדרך ילדיי, הממסד יכול לתת לי ציון, לא עוברת.

  5. יאיר רענן הגיב:

    כאשכנזי תלוש שיש לו אחות אחת וילדים בלבד אני מקנא בך ובמשפחתך הרחבה. אתה עשיר ממני הרבה. זהות? לכל מעריצי הסלבס יש זהות?

  6. מורכב, מדמם, מאמם.

  7. הדר בר-אל הגיב:

    הו, מאיר, מאיר. הכתיבה שלך פוצעת את ליבי האשכנזי. אני מאמינה לך ומדממת איתך ובאופן לא ברור, גם מבינה את המשבר, הדילוג, השאלה ,שהיא אם כל השאלות- מהי זהותי?
    לא יודעת אם קיימות תשובות גורפות, אבל אני מבחינה בהעדפה שלך, גם היא בעל כורחך, את סימני השאלה על פני סימני הקריאה ואני מודה לך עליה, כי היא מאפשרת, מחוללת שינוי אצל זולתך. רק דע זאת. זה לא מעט, יקיר.

  8. פינגבאק: על הנורמאליות-חלק ב | רשע מה הוא אומר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s