ללמוד לאהוב את עצמך
אל תשאל אותי מי אני ואל תבקש ממני להישאר אותו הדבר: השאר זאת לבירוקרטים ולמשטרה שלנו לוודא שאכן הניירת שלנו מסודרת כשורה. לפחות חסוך מאתנו את תחושת המוסריות כאשר אנו כותבים.
פוקו, תרגום שלי.
חודש אחרי החוויה בבית סבתי בלוד, הגעתי ללונדון בדרכי לסקוטלנד כדי לתת הרצאה בכנס השנתי הבינלאומי לחקר המקרא. ההרצאה עסקה במושג הקדוש בעצמי ובעובדה שרק סוג של אל יכול להציל אותנו מעצמנו, ושללא הקדושה והנשגב, המין האנושי יחדל מלהתקיים. את התיאוריה הזו שאבתי ממשפט של היידגר 'רק איזה שהוא אל יכול להציל אותנו', שבחרתי לקחת עד לקצה הגבול היכולת האקדמאית שלי והשתתי אותו על שמשון ומות הקדושים שלו ועל דימויי החיילים יפי הבלורית והתואר הישראלים שמתו על הגנת המולדת. אני לא אכנס למאמר עכשיו, אולי אקדיש לו פוסט משל עצמו. אבל אותו עקרון של כמיהה לנשגב ולאלוהי שהיה בשמשון ובחיילי צה"ל פתאום הופיע בפניי בכל מקום אשר הלכתי אליו.
במיוחד בלונדון.
לונדון שונה מפריז, היא גדולה יותר, עמוסה יותר, יקרה יותר, מנוכרת יותר ובהחלט אפורה יותר. היא גם טוענת שהיא קוסמופוליטית יותר. בג'ונגל הנאו ליברלי הזה אין מקום רב להיסטוריה אישית קהילתית, אלא אם כן אתה אנגלי כמובן והשאיפה של המהגר החדש היא להיות כמה שיותר לונדוני והרבה פחות מה שהוא היה בעבר. אמנם אתה ראשי לשמור על הזהות הקודמת שלך, ויש כנראה איזה שהוא שקר נאו ליברלי שטוען שבריטניה היא מדינה רב תרבותית עם שוויון הזדמנויות מעורר קנאה, אך בפועל למהגר ששומר על עברו ומנסה להפוך אותו לעתידו, אין ממש סיכוי. וכשאין סיכוי לעבר להיות עתיד אז כל מה שנותר הוא להמציא את עצמך וללמוד לאהוב את זה. כמובן שאף אחד לא מייצר את עצמו אלא בסופו של דבר שואף לייצר את עצמו על פי המודל ההגמוני הלבן האנגלי עם מבטא וכדומה או כתשליל למודל הזה. אך על פניו לונדון נראית כמקום ליברלי שבו כל אחד יכול לייצר את עצמו, שלכל אחד יש את הזכות להיות שונה מהאחר ולאהוב את זה, בדיוק כמו השקר הנאו ליברלי של ניו יורק- כולנו מיוחדים.
ראיתי אותם, את האנשים המיוחדים, מנסים בכל כוחם להיות כאלה, למחוק את עברם ולייצר משהו חדש, חדשני, משהו שאף אחד אחר לא עשה לפניהם. מתחת לשלטי הענק של חגיגות השישים למלכות אליזבת', ראיתי את הכמיהה לנשגב ואת הפחד מהבנאליות, וראיתי שככל שהאנשים לומדים לאהוב את עצמם יותר ולייצר לעצמם 'אני' חדש כך הם יותר נשאבים אל המערכת הנאו ליברלית והופכים להיות קפה הפוך של סטארבקס. אין יציאה מהמנהרה, הדרך היחידה היא רק פנימה, עמוק יותר ויותר אל החושך.
ושוב חשבתי על סבא, על לוד, על הנשגב, על פנטזיות של בתי מלוכה, על מושג הקאמפ, על שמלות נשף ועל חיי וי.איי.פי, וחשבתי על תפקיד הכסף והעושר, על שמשון ועל הנשיא הנורמאלי ההוא.
חשבתי וחשבתי ולא יכולתי שלא להיכנס לדיכאון, ראיתי אלפי בני אדם שוכבים על הדשא בפארקים העצומים של לונדון, משתזפים בשמש אך בעצם עסוקים באובססיביות בללמוד לאהוב את עצמם, שברגע זה הם מייצרים.
ראיתי אותם וחשבתי עליי בגבעות הלבנות של אנדלוסיה, בבית הכנסת העתיק של קורדובה, ראיתי אותי ברחובות גרנדה ובשווקים של מרוקו, ממציא לעצמי זהות שאינה שלי, נאחז בכל דבר אפשרי שילמד אותי לאהוב את העצמי שדבק בי והבנתי עד כמה כאב יש בקיום האנושי.
ואז נזכרתי בחיי בניו יורק, בפרק הארוך והמשמעותי ביותר בחיי שכמעט ולא כתבתי עליו ולא הזכרתי אותו. ניו יורק העלתה על נס את עיקרון המצאת העצמי ואהבת העצמי החדש ואני נסחפתי אחרי התחושה הזו כפרפר אל האש. לא היה דבר שלא ניסיתי, סם שלא עשיתי, חדר ווי איי פי שלא נכנסתי אליו, רשימת מיוחסים שלא הייתי בה, טרנד שלא עבר אותי. בכל שנה הייתי משהו אחר, כביכול אדם שונה עם עבודה אחרת, ולפעמים גם רשימת חברים חדשה. חוסר העקביות היה הדבר העקבי היחיד בחיים שלי ומהר מאוד חברים החלו לקרוא לי מדונה, כי אני הייתי היחיד שהיה יכול להתחרות בה בכמות התסרוקות והחלפת הזהויות. ובכל זאת, ככל שהייתי במקומות נוצצים, בפתיחות גלריה יוקרתיות עם רשימת מוזמנים כמעט סודית, במועדונים חדשים עם האנשים הכי יפים, כך ראיתי שהכול לא כזה מעניין, ובסופו של דבר כולנו פשוט בני אדם. הבנתי שאותו מעמד של קדושה, של הנשגב שבני האדם שואפים להשיג אך לעולם לא יוכלו להחזיק כי הוא הרי אינו קיים, הוא המרדף העיקרי אחרי הקיום שלנו.
כשאתה אדם דתי שחייו מוקדשים לאלוהים אז כמובן שהמרדף אחרי הנשגב פשוט יותר. הנשגב מאוד ברור והחוקים להשיג אותו מצוינים בכל מקום. אבל מה קורה כשאלוהים רחוק מאתנו? מה נשאר לשאוף אליו? המדינה? ערכי החופש והחירות? המשפחה? ההיסטוריה? אולי אהבה?
ובלונדון, בעיר שיודעת להסתיר היטב את הפערים החברתיים שלה ואת הוולגריות של הקפיטליזם הנאו ליברלי שהורג כל תחושת אני והופך את התושבים שלה לעבדים על אקסטזי, הבנתי שכיוון שלעולם לא יהיה עוד עבר ואין טעם לייצר עוד עצמי, עליי ללמוד איך להתקיים בדרגת אפס, איך לחשוב ללא תחושת עבר ואיך אפשר לכתוב ולחשוב ללא קיום מוגדר. איך להיות אני ללא אני.
מעתה, אני הוא איני, וכיוון שאני הוא לא כלום, אני הוא גם הכול. תאמרו שאני מזרחי, הומו, יהודי, ישראלי, משתאכנז. אומר כן, אני הכול ואיני לא כלום. וכך, בשנה האחרונה שיניתי את כיוון מחקרי לחקר השאיפה לנשגב ולאלוהי, ולהשפעה של תפיסת הנשגב והאלוהי על הספירה הפוליטית, על כינון הסובייקט החי בחברה ובעיקר, על האישי שלי, על האונס הפוליטי של גופי שמתבצע יום אחר יום, שעה אחר שעה.
לשנות את הגנים
המקום הזה שאותו פרוסט באופן איטי, בחשש, כובש מחדש בכל פעם שהוא מתעורר: מהמקום הזה, ברגע שעיניי נפקחות, איני יכול עוד לברוח. איני מקובע אליו, אחרי הכול אני יכול לזוז, לשנות זווית, אני יכול אף להזיז אותו, לקחת אותו למקום אחר. למעשה, איני יכול לזוז בלעדיו, אני לא יכול לעזוב אותו היכן שהוא, כך שאני 'העצמי' ילך למקום אחר. אני יכול ללכת לקצה העולם, אני יכול להתחבא בבוקר מתחת לשמיכות, להפוך את עצמי לקטן ככל האפשר. אני יכול אפילו להמיס את עצמי מתחת לשמש בחוף הים – אך הוא תמיד יהיה שם.
פוקו, הגוף האוטופי, תרגום שלי.
מחקרים חדשים מגלים שמדיטציה עמוקה ועקבית יכולה לשנות את מבנה הגנים של בני האדם. הגנום, כך טוענים המדענים, אינו דבר מקובע והוא בר שינוי. וכך גם אני מרגיש. הדבר היחיד שנותר לי בעולם ללא זהות, ללא עבר, ללא נשגב אינו אלא גופי. זהו מקדשי, זהו קיומי וממנו ורק ממנו אני יכול להתקיים. הנה כף ידי, היא יכולה ללטף, לחבק, להעניק תחושת קיום למי שנמצא לידי, והיא יכולה גם להרוג.
האני שלי, מה הוא אם לא גופי? רק בתרגול היוגה שלי, באותם רגעים מתוקים נדירים כל כך שבהם המוח מפסיק לעבוד, אני מבין את הקיום הזה, הקיום בשקט ללא המילים, את האיחוד הזה שהיוגה מדברת עליו ואת המשפט האלמותי והחכם כל כך של הוודות ההודיות "האלים פחדו מבני האדם, אז הם המציאו את המילים כדי להסתתר מאחוריהן".
פריז
מעולם פריז לא נראתה לי נהדרת כל כך מאשר בחודש האחרון. יש לי משחק חדש עם עצמי ובכל פעם שאני מגיע לבולונז'רי או חנות בפריז, אני מיד שואל אותם אם אין ווקאנס השנה. הבנות בבולנז'רי מביטות בי במבט מוזר כל כך. מרימות את עיניהן אליי ואומרות לי "בטח אדוני שיש ווקאנס, כל החודש, אנחנו סוגרות עוד יומיים ופותחות בתחילת ספטמבר". אני לא שואל לאן הם הולכים, זה כבר לא מנומס, הרי לפי היעד אני אדע כמה כסף יש להם ואני לא רוצה להתערב בחיים שלהם.
'פריז משעממת' אמרו לי בלונדון לא מעט אנשים. נכון, היא משעממת, עניתי להם ולונדון מרתקת. אתם יכולים להישאר באי שלכם, המשכתי בליבי, אני מעדיף לחיות במקום נורמאלי שבו חופשה של חודש נראית דבר נורמאלי ושתיית יין על הסיין זה בילוי פשוט ליד מקור מים.
עיר שבה אני לא מופצץ בפרסומות שמוכרות לי עזרים לייצר עצמי חדש, עיר ששום דבר שתעשה לא ירשים אותה. עיר שהיחס היחיד שתקבל ממנה, אם יש לך מזל, יהיה תנועת יד קלה ופףףףףףףף ארוך.
עיר נורמאלית.
עוצר נשימה, מאיר. וכתמיד- כל פוסט שלך הוא עבורי שיעור מפעים. אין בך שמץ הצטעצעות. בכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי מה יש במילים שלך שמטלטל אותי ככה ולא מצאתי את התשובה. אתה נוגע בגרעין חמקמק שאין לו שם אבל רובנו, אלה שאין להם אל שיציל אותם, חיים בו כמו עבדים. שפר גורלו של מי שלא מתחבט בזה אבל למי שכן הוא אל לא פחות תובעני.
וכמו אחרי כל פוסט שלך, הולכת לחשוב.
עד הפוסט הבא.
אתה מפעים ואתה לוקח אותי אל המחוזות המפעימים שהם שלך ואני נורא מודה לך על כך פעמיים. פעם ראשונה, כי זו זכות שאפשרת ופעם שניה, כי אני רוצה לחשוב דבר מה עליי.
פוקו טוען, שהשיח משתנה כל הזמן עם התנועה ההיסטורית, לפחות בתקופה הפוסט-מודרניסטית, אז גם אם מתחת למילים שלנו אץ טקסט קדום, כפי שנוכח גופך לדעת, קצת תנועה יש.
תודה, מאיר
מעורר מחשבה רבה.
תודה
ו5 האגורות הקטנות שלי ביןשתי הערים-
בפריז השנה ניסיתי להסביר לצרפתים למה אני כל כך מעדיף את פריז על לונדון
חשתי שפריז לטינית יותר, נינוחה יותר. אנשים לא רצים לעבודה בפרצוף חמור. אולי עייף, אבל לא נעול.
וגם – עם כל המהגרים- פתוחה הרבה יותר לכיוונים שונים. מוזיקה אפריקאית נשמעה במקומות שונים.
פחות מאבק, פחות השרדות. פי מליון פחות הישרדות מישראל.
מרחב
מחשבה עם אופקים למאות שנים קדימה, ואחורה.
ושוב תודה.
"מה נשאר לשאוף אליו"? – מה שנשאר הוא הנשגב היומיומי. רגעים קטנים וחסרי חשיבות לחלוטין, של אושר צרוף. דקה לפני השקיעה כשהכל נצבע בכתום. כלב שמשחק איתך והעיניים שלו הן עולם ומלואו. שיעור יוגה שלאחריו אתה מרגיש יותר שלם. גם מלים גדולות מורכבות בסוף מחלקים קטנים מאוד.
הדבר שאני הכי אוהב בפוסט הזה הוא שאחרי ששללת הכל, אתה בכל זאת משאיר פתח של תקווה. פתח שדרכו הקורא יכול להכנס ולמצוא את הנשגב (שאינו נשגב) שלו.