על הנורמאליות- סוף?

אהבה 

חאליד מעביר דירות בערבים וסופי שבוע, מנצל את המשאית מהעבודה שלו כדי להכניס קצת יותר כסף למשפחה. חאליד אוהב לדבר, האמת היא שהוא לא מפסיק לדבר. בן זוגי מנסה לשקוע במכשיר החכם שלו ולא מותיר לי ברירה אלא להקשיב לו בזמן שאנחנו כלואים איתו במשאית.

המשאית חוצה שדרות יפות של פריז ועוברת ליד בניין העירייה של הרובע ה-19. ברחבה שלה מתקיימת מסיבת חתונה, החוק הצרפתי מחייב את כולם להתחתן בעיריות, מנרמל את מערכת היחסים ומתקף אותן. חאליד אומר לי שזה טוב שיש כעת נישואים לכולם, "כך כולם יוכלו לאהוב ואף אחד לא יפריע להם", ואומר לי שהוא בעצם יודע שאני ובן זוגי אכן הומואים ומאשרר את היותו נורמאלי. חודשיים קודם געשה צרפת כאשר הנשיא הנורמאלי העביר את אחת מהרפורמות האזרחיות המשמעויות ביותר שעברו על צרפת מאז ביטול עונש המוות בגליוטינה בשנת 1981.

חשבתי על כך שדווקא החוק הנורמלי יאפשר לכל כך הרבה אנשים לייצר לעצמם קיום עם עבר ולחשוב על הווה, על דור חדש של הומואים שיהיה נורמאלי ואז יוכל לייצר עתיד. עם כל התנגדותי למשמעויות הפוליטיות של מוסד הנישואים ולהתערבות המדינה ביחסי אישות; הבנתי שמדינה טובה, כזו ששואפת לשרת את אזרחיה יכולה בעצם להוות גורם חיובי על שינוי הבנאליות והפיכת את חיי היום יום לקיום נסבל יותר. כעת יהיו בעירייה לא רק חתונות מרוקאיות עם דרבוקות וחרבות מתנופפות כפי שהיה שבוע שעבר, או חתונות לבנות, או שחורות, עכשיו כיכר העירייה תראה גם גברים מתנשקים ובעוד כמה שנים אף אחד כבר לא יתנגד ולהיות הומו משמעו להיות נורמאלי, בנאלי, כמו כולם. הנה הנשגב נכלא בתוך מערכת של ניירות והופך לבנאליות. הנה האינדיבידואליזם השקרי של מערכות הנאו ליברליזם נאנס, נכלא, נשטף בזרמים של בנאליות. אתה בסך הכול עוד אחד בערב רב של בני אדם; והרומנטיות שלך, מערכת האהבה הנשגבת שאנחנו כל כך כמהים אליה אינה אלא חתימה על חתיכת נייר שלא שווה דבר, וההתחייבות שבה תקפה כל עוד בני הזוג מעוניינים בכך.

והנה הנורמאליות הצרפתית, הדבר הכול כך בזוי, שנוא ומאוס שבני האדם מפחדים מקיומו הופך להיות במובן מסוים תיאורית שחרור. דווקא בצרפת המסרסת והמנרמלת, הכבדה כל כך, זו שמרדימה כל אזרח ותושב, זו שמסבירה לך שעבודה היא לא תמיד ערך עליון ושאיפות גדולות הן לרוב הונאה עצמית, זו שמורידה לך את האוויר המפרשים. דווקא צרפת הזו הציעה לי שחרור.

כאשר המדינה דואגת שכל המסמכים שלי כשורה, או אז אני אוכל להיות גוף בפני עצמי, מקום אוטופי שממנו אני לא יכול לברוח ובעזרתו אוכל להתקיים. באופן פרדוכסלי, הכלא הכי שקוף בעולם הופך להיות כלי שחרור.

"אתם לא מבינים" אמרה אישה צרפתייה לשני חברים שלה בבית קפה בדיזנגוף. "ברֹנְטְרֶה (החזרה מהחופשה) אני אצטרך ללמד את כל התלמידים בכיתה על משמעות הנישואים לכל, אני אצטרך להסביר להם שאמא ואמא, אבא ואבא זה דבר נורמאלי. לא, אני לא יכולה לא ללמד את זה, אני חייבת, זה בספר ההדרכה לשנת 2013-4". והיהודייה הצרפתייה שומרת המצוות הזו, תלמד גם תלמד דבר שהיא לא מאמינה בו, כי הרפובליקה אמרה שיש לנרמל את ההומו וכך זה יהיה.

וחשבתי על ישראל, מה היה קורה לו מדינת ישראל הייתה מחליטה לנרמל את ההבדלים ההכרתיים בין יהודים לערבים, אשכנזים למזרחיים? האם היינו ממשיכים להתעסק בגזענות הפרימיטיבית הזו כל היום? האם היה לי ממש אכפת לגבי ההיסטוריה של המשפחה שלי? האם האשכנזים היו ממש מתעקשים לספר על ההיסטוריה של המשפחה שלהם? האם הגוף שלי היה יותר משוחרר?

במשאית של חאליד בשבת בבוקר, בזמן העברת הדירה שלנו, הבנתי שדווקא הבנאליות האפורה של החיים, חסרת העבר וללא תפיסת העתיד היא היא השחרור הגדול ביותר. הכרה בכך שאני בנאלי, בדיוק כמו כל אחד אחר אינה אלא המעשה האמיץ ביותר שיכולתי לעשות כי היא זו שאפשרה לי את השחרור המוחלט מאני שקרי שחי בתודעה כוזבת של קיום. היא גם זו שמחברת אותי יותר ויותר אל גופי. האני שלי, בנאלי, אך גופי קיים, הוא הדבר היחיד שקיים ורק ממנו אני יכול להתקיים.

וכדי לאפשר לי חיים טובים, משוחררים יותר, אני לא צריך לתקן קודם את עצמי, כפי שאומרים כל כך הרבה משפטים רוחניים נאו ליברליים, אלא עליי לתקן את החברה, את הדבר הזה שכמעט ואין לו יותר משמעות בעולם המסריח הזה שאנו חיים בו. אז קחו את הנשגב ממני, קחו את האלוהי, הוא לא מעניין אותי, קחו את הכול. רק הביאו לי חברה צודקת שבה לכל אחד יש אותה זכות ואת אותה הזדמנות להתקדם, את שאר השחרור אעשה לבד.

כל שנותר לי כעת הוא להבין כיצד חיים עם מחשבה כזו שאין דבר למעט הגוף ושהבנת הגוף לא יכולה להתקיים עם מילים, ויותר מכך, כיצד אני יכול להעביר הבנה של גוף ללא מילים בעזרת מילים?

פוקו במאסה המשיחית כמעט 'הגוף האוטופי' יכול לעזור:

אולי יש צורך לומר שלעשות אהבה משמעו להרגיש את גוף האחד סוגר על גוף האחר. להתקיים מחוץ לאוטופיה, עם כל גורלו של אחד בידיו של האחר. תחת אצבעות האחר שמתרוצצות עליך, כל החלקים השונים של הגוף שלך מתחילים להתקיים. כנגד שפתיו של האחר, שפתותיך הופכות רגישות. מול העיניים חצי הסגורות, פניך נוסכות וודאות; צוהר נפתח, כדי לראות את עפעפיך הסגורים. אהבה, בדיוק כמו מראה וכמו מוות, מְרַצָּה את האוטופיה של הגוף שלך, היא מרגיעה אותו, סוגרת אותו בקופסה, היא משתיקה אותו ומכבה אותו. זוהי הסיבה שאהבה כל כך מקושרת לאשליית המראה ולאיום המוות. ואם למרות האיומים האלה, אנו עדיין אוהבים כל כך לעשות אהבה, זה בגלל הסיבה שבאהבה, הגוף הוא כאן. 

 פוקו, הגוף האוטופי, תרגום שלי.