צעיר ערבי משכיל

אני מתחיל לראות באופק את סוף הדוקטורט, רובו כבר כתוב למעט פרק הסיום ושינויים כאלה ואחרים. כעת אני עסוק במבוא התיאורטי ובהקדמה הכללית, בעיקר כדי להתוות את הקו הסופי של הדוקטורט ולערוך אותו על פי הידע שצברתי; לאסוף את השנים האחרונות ולהפוך אותן איכשהו לקוהרנטיות עם משמעות.

אני שונא כתיבה אקדמית, לא רק בגלל העובדה שהיא כתיבה שמשליטה שיח הגמוני אלא בעיקר בגלל העובדה שהיא מסרסרת אותי ומדכאת כל יצר לכתוב באמת, כלומר לכתוב פרוזה. לאור העובדה הזו החלטתי לכתוב עוד הקדמה, פחות אקדמית והרבה יותר פוליטית רעננה. סביר להניח שהרוב ירד בעריכה אבל בכל זאת, אני לא אוותר. אז בבקשה:

צעיר ערבי משכיל 

היכרותי עם ספר יחזקאל החלה לפני שש שנים כשכתבתי סמינר מ.א על אלימות במקרא ועל תפקידה הפוליטי של אלימות בהבניית זהות. ספר יחזקאל לא עניין אותי ומעולם לא משך אותי אליו, והייתה זו שיחה עם מנחת התזה שלי, פרופסור עתליה ברנר, שכעת היא גם מנחת הדוקטורט, שהובילה אותי אל הספר הכה אלים הזה. למען האמת, זו לא הייתה שיחה, אלא נאום זעם של תוכחה על כך שאני לא מבין שפרק ט"ז, אינו משל רך של אסופית שאומצה על ידי אלוהים, אלא פורנוגרפיה אלימה, מעשה אונס נוראי, ושנאת נשים שאין לה כמעט אח ורע בספרות המקראית. וכך, בעקבות השיחה, נשאבתי אל המילים והאותיות המסוגננות, אל מטבעות הלשון והשפה המסורבלת של הספר, אל עולם המחקר של ספר יחזקאל ואל האלימות המחרידה שסופה היה כינון מחדש של גבר, עם, אומה.

באחד הערבים, לאחר יום שלם של קריאת חומר כשעיניי טרודות ומאגרי האנרגיה שלי מדוללים, הלכתי אל בית הקפה באוניברסיטת תל אביב, לבקש את אשר גופי דורש כל כך- קפה ועוד קפה, הכי חזק שאפשר.

בית הקפה כבר היה ריק מאדם ולילה שחור ורטוב כיסה את האוניברסיטה. מאחורי מכונת הקפה עמד צעיר עם ספר אנטומיה עב כרס בידו, קופסת הסיגריות שלו מונחת פתוחה על הדלפק וכוסות קפה רבות מסביבו. גם הוא טרוד במלאכת רכישת ההשכלה.

"הקפה סגור" הוא אמר לי בחצי חיוך עייף ואני עמדתי מולו במבט מתחנן, יודע שהוא המושיע היחיד שלי, האפשרות היחידה שלי להמשיך במחקר ובקריאת הספר. "טוב בוא, בוא, אל תלך, הקופה סגורה אבל עוד לא סגרתי את המכונה, אני אכין לך קפה חזק חזק, אבל תקבל רק שחור כי כבר ניקיתי את הצינורית של החלב. אני יודע כמה זה קשה, גם אני סטודנט". האקט שלו שהמאמץ הפיזי היה מינימלי, טמן בחובו רגע נדיר של סולידריות בין זרים, של הבנה ששנינו באותה סירה.

"מה אתה לומד?" שאלתי אותו.

"רפואה", הוא ענה לי, המבטא הערבי שלו הסגיר אותו מיד.  "ואתה?".

אני עושה תואר שני במקרא, עניתי לו.

"מקרא?" הוא שאל, "אין קפה", הוא ספק צחק בעודו מגיש לי את מעיין הנעורים.

אבל ידעתי שהוא לא באמת צוחק. כחוקר שכל אשר יש לו הוא רק מילים, ידעתי שיש כאן טקסט שאפשר לנתח, ידעתי שלטקסט הזה, לשלוש מילים הללו "מקרא? אין קפה" יש קונטקסט וסאבטקסט. וגם ידעתי שבאותו רגע, הסולידריות הכול כך עדינה ביני לבין הצעיר הערבי הזה- נשברה.

אותו צעיר ערבי שמכונן בכל רגע נתון בישראל היהודית כאויב וזר; שעל הזהות הסובייקטיבית שלו פועלים מנגנונים פוליטיים רבים, שהוציא מפיו את הטקסט הכה קטן הזה ויחד עם זאת כה טעון- אותו צעיר ערבי ראה בי את מה שאני לא שמתי לב אליו, והבין את מעמדי הפוליטי דרך הטקסט שלי "אני חוקר מקרא".

הקונטקסט שבו חי הצעיר הערבי הזה ידוע ומוכר לישראלי הממוצע, רוב העבודות בשוק החופשי סגורות בפניו, רוב בעלי הדירות בתל אביב לא יקבלו אותו בשום פנים ואופן, הוא כמעט ולא יוכל לעבוד במנגנוני המדינה וקריירה באקדמיה הישראלית היא כמובן מחוץ לתחום.

לא בכדי רבים מערביי ישראל הולכים ללמוד רפואה, בין אם זה רופאים, אחים או רוקחים.

מדו”ח מיוחד שערכה עמותת קרן אברהם לקראת הדיון היום, עולה כי:

• מתוך 28,726 העובדים במערכת הבריאות הממשלתית בשנת 2010 –2,729 עובדים הם ערבים – כלומר 9.5% מהעובדים. זהו שיעור טוב יותר מכלל שירות המדינה, שם הממוצע עמד ב-2010 על 7.52%.

• מתוך 2,729 העובדים הערבים במערכת הבריאות בשנת 2010: 966 מועסקים במחוז צפון ו-816 במחוז חיפה ואילו במחוז הדרום מועסקים רק 60 אזרחים ערבים.

• שיעור הערבים בקרב העוסקים במקצועות הרפואה הישירה – כלומר אלה המצריכים לימודי רפואה, סיעוד, רוקחות, טכנאות רנטגן וכו`– עומד על כ-12%. הממוצע במקצועות הטיפול הנפשי והרפואה הלא ישירה (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, עובדים פרא-רפואיים, מרפאים בעיסוק ופיזיותרפיסטים) עומד על 7.25%. שיעור הפסיכולוגים הערבים במערכת הבריאות הציבורית עומד על 2.58%.

כך נכתב בהודעה לעיתונות מטעם ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא קליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי.

יועץ הוועדה, ד”ר דני גרא חתם את הנתונים היחסית מעודדים בנימה פחות חיובית: ”אני מתרשם שהמצב הטוב יחסית הוא לא תוצאה של רצון לייצוג הולם, אלא נובע ממחסור גדול בכוח אדם”.

הנה הקונטקסט לטקסט שיצא מפיו של הצעיר הערבי. האם הוא רצה להיות רופא? לעולם לא נדע, אך במציאות הפוליטית של מדינת ישראל, רפואה זו האופציה היחידה העומדת לרשותו שיכולה לקדם אותו בסולם החברתי.

ידעתי את הנתונים האלו בזמן השיחה שלנו, ולכן הטקסט שלו כאב לי שבעתיים. אותו ערבי משכיל דרך הטקסט הקטן שיצא מפיו, ראה בי את נציג ההגמוניה, את זה אשר עובד בשביל אותו מבנה שמשעבד אותו.

רציתי לומר שאני כמוהו, נולדתי למשפחה ענייה מאוד בלוד ללא נכסים, בדיור של המדינה, הוריי מעולם לא הרשו לעצמם לקחת אותי לחוגים, מעולם לא למדתי דבר מעבר למה שלימדו אותי בבית הספר. מעולם לא קנו לי ספרים. מוצאי מזרחי, כך שאינני חלק מההגמוניה הלבנה האשכנזית, אימי עזבה את בית הספר כשהייתה בכיתה ח'. אני היחיד במשפחה עם תעודת בגרות, והרשימה עוד ארוכה.

אך לא אמרתי דבר, כי ידעתי שהוא צודק. אני אמנם נמצא במעמד נמוך מאוד בשרשרת הקיום הישראלית, אך עדיין יש לי פריבילגיה, אני יהודי. ועצם היותי יהודי לעולם תפתח לי יותר דלתות מאשר לבחור שעמד מאחורי מכונת הקפה שהגה טקסט כה קצר, כה חזק וכה כואב, טקסט שפער תיהום בינינו ושהותיר אותי במבוכה.

לא המשכתי לקרוא ולחקור באותו הלילה, חזרתי לספרייה והבטתי בקירות, בשורות הסדורות של הספרים, במבנה הבטון הברוטלי שמסמל את צמיחתו המחודשת של העם היהודי, בחלונות הרחבים ובמוזיאון בית התפוצות שנשקף מהם, הבית שמספר את הסיפור של כל יהודי, ששם, בבית הקפה שלו התרחשה השיחה הזו. חשבתי על הפריבילגיות שלי, המועטות אך עדיין חזקות, ספרתי אותן והגעתי למספר שתיים: אני יהודי ואני גבר. ספרתי את הפריבילגיות שלו- אחת, הוא גבר. משועבד ככל שיהיה, בחורה ערבייה משועבדת יותר ממנו, ואף היא בעלת פריבילגיה, היא נושאת תעודת זהות כחולה, מעמד שמקנה לה אפשרות לעבוד, לבחור ולהיבחר, ולהיאבק למען עתידה. מעמד שלאחיותיה הפלשתינאיות לא קיים. וכך הרשימה ממשיכה עד שנגיע לבעלי החיים.

על כול אחד ואחת מאתנו מוטלת האחריות להבין את הפריבילגיות שיש לנו, לספור אותן, להכיר במעמדנו הפוליטי ולשנות את המצב. להילחם למען שוויון בשבילנו ולמען שוויון בשביל אלו שאין להם את הפריבילגיות שיש לך, לכם, את, אתה שקוראים כעת את הטקסט הזה.

עבודת הדוקטורט שלי אמנם עוסקת בספר יחזקאל ובטכניקות של כוח, אך יותר מכל, היא עבודה פוליטית ללא תכלית אקדמית קלאסית, היא כלי פוליטי. היא האפשרות שבה בחרתי לפרק את מעגל הרוע האנושי הזה, למחוק את המרכז, לסדוק את הלוגוס ואת החשיבה הלוגיצנטרית, לבקע את קירות השעבוד ולנסות לברוא לנו עולם טוב יותר. ובמקום להזדהות כהגמוניה בשל העובדה שבחרתי לחקור את המקרא, אני מבקש להזדהות עם כל אלו ששועבדו (ואני אחד מהם) על ידי קריאות רעות של הטקסט המקראי והשימוש האלים שנעשה בו.

סביר להניח ששאיפותיי גבוהות מדי לעבודת דוקטורט, אך גם אם יהיה זה סדק קטן אחד, אוכל לומר- דיינו ואוכל לומר שהשארתי עולם טוב יותר ממה שקיבלתי.

ולאותו צעיר ערבי שמעולם לא שאלתי את שמו והוא לא שאל לשמי, אני רוצה להודות. בזכותך הבנתי מהו תפקידי בעולם, באותו רגע, דרך המשפט הקטן שלך ראיתי את העולם כולו, אתה הוא ההשראה, הרוח של הדוקטורט הזה, תודה.