עקבות- פרולוג

הרכבת תעצור מיד בתחנת ליון סנט אקזופרי, כמה יפה הוא השם הזה. שם שכולו קסם אירופאי, שם שמעלה חיוך נסיכי של צייר לי כבשה. משני צדי הרכבת רק שדות שנפרשים עד קצה גבול היכולת של העין, קול צרפתי ענוג מכריז את התחנה כשמשני צדי הרכבת פרות בריאות רועות באחו אירופאי, והירוק של צרפת נמתח לכל כיוון ואט אט הופך להרים לבנים שנושקים לשמים כחולים של דרום צרפת ולנשיקות שמש על הפרות הלבנות והענוגות – הכול לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

כך התחלתי את הפוסט החדש שלי, ברכבת למארסיי, בירת התרבות האירופאית לשנת 2013, עיר שמקבלת יחס מיוחד מממשלת צרפת, רגע לפני שהיא מאבדת אותה לתהום של פשע בלתי מרוסן. מארסיי היא גם העיר עם אחוזי המוסלמים הגבוה ביותר בצרפת אם לא בכל אירופה, וראיתי בנתון הזה וביחס של ממשלת צרפת לעיר הזדמנות להשוות בין צרפת לישראל, בין גזענות צרפתית לישראלית ובין הערבים בצרפת והמזרחים בישראל. האמת היא שלא חשבתי שכמה ימים אחרי, אהיה במטוס בדרך ללוד לשבעה על סבתי. עכשיו אני ברכבת ישראל בדרך ללוד והאמת היא שאני לא יודע איך להתחיל לכתוב, ידעתי שמותה הצפוי של סבתי ישפיע עליי, אך לא הבנתי עד כמה.

הייתי חייב את זה לעצמי, הייתי חייב ללכת לשבעה בביתה בלוד, במקדש, הלב הפועם של השבט העצום שהיא אחראית עליו. אמרתי לעצמי שלא אכתוב פוסט פוליטי, נמאס לי, אני רוצה לכתוב פוסטים יותר ספרותיים, אך לשווא. ישראל שואבת אותי אליה, אולי זו לא ישראל ששואבת אותי אליה, אולי זה בעצם הפצע הפתוח הזה שמסרב להגליד, שתפריו נפתחים כל פעם מחדש עם כל פרשה מזרחית עדתית חדשה. והנה, פוסט על האירופאי והלא האירופאי, שאמור היה להיהפך למספר פוסטים ספרותיים על סבתא (בזמן האחרון מתגלגל אצלי בראש הרעיון לכתוב ספר, רעיון שנתמך על ידי נשים טובות וחכמות), מתגלגל בפעם השלישית לפוסט מבולבל, מקוטע, לא קוהרנטי ולא לוגי לבן.

פוסט של כאב, פוסט על כאב.

אייתוללה יוסף

"תראו אותם, זה כמו בעזה, כמו באיראן, כמו בסעודיה, תראו איך הם קורעים את הבגדים, תשמעו את הצעקות שלהם, כמו חיות. אני לא יכול שלא לחשוב על ההלוויה של ביאליק, תראו כמה שהיא הייתה יפה, איזה איפוק, איזו תרבות."

בושה 

כמה דקות לאחר יציאתה של הרכבת מפריז לכיוון מארסיי, נכנס סדרן לקרון ומסביר את כללי הנסיעה ברכבת: "עליכם לשמור על השקט כדי להתחשב בשכנים שלכם, אם אתם מעוניינים לשוחח בסלולרי, אנא צאו למסדרון בין שני הקרונות, אנו מבקשים לשמור על הסדר והניקיון ויש פח אשפה ציבורי בתחילת כל קרון". רכבת עם אג'נדה חינוכית לעניי צרפת. ארבע גברים צעירים משוחחים ביניהם במרוקאית, מדי פעם צוחקים, משחקים במכשירים הניידים שלהם. האישה מאחוריי לא מפסיקה להתלונן לעצמה, "הם עושים רעש" היא מתאוננת, "אי אפשר כך".

הרכבת עוצרת בליון למספר דקות, ארבעת הגברים הצעירים יוצאים מהרכבת לעשן סיגריה, התנהגות צרפתית ידועה. "הם יצאו מהרכבת רק כדי לעשן סיגריה? הם צריכים להתבייש, הו הבושה".

אני מתמלא בבושה, חונכתי לחשוב בדיוק כמו הגברת הלבנה הזו.

המבט 

ערבים במארסיי לא מפסיקים להסתכל עליי, מדוע אני מושך מבטים ברחוב? אולי הם רואים שאני ערבי אבל ערבי מוזר, כזה שהוא לא כאן ולא שם? הרוח שנושאת איתה את ריחות הים התיכון והכחול הנהדר משכיחים ממני את הבושה והכאב.

ארץ לידה 

איפה נולדת? אני שואל את המוכר הטוניסאי הזקן בבית הקפה במארסיי. הוא מחייך וזורק חתיכת בצק ענקית לשמן עמוק, מוציא אותה לאחר מספר דקות, טובל אותה בדבש ואומר לי "קח, תאכל, זה יעשה אותך חזק". לא, אני עונה לו, עברתי את השלב הטוניסאי הזה שמקשר בין בריאות לשומן. אז איפה נולדת? אני מתעקש. "כאן במארסיי" הוא עונה לי. באמת? כאן? "לא, נולדתי בטוניס במדבר. נו בטח שנולדתי כאן, אתה לא יכול לראות שנולדתי כאן? אבל אתה יודע, שנינו טוניסאים, אתה חייב לבקר בארץ לידתך, אתה חייב לבקר בטוניס". ואני חושב על הנקמה הגדולה ביותר בציונות, לחזור לגור במדינה ערבית.

ואני מתכונן ומכונן ללא הפסקה, עוד ועוד סובייקטים, מאמץ תהליכי סובייקטיביזציה ומכיל אותם על האחר.

טנגו 

"תוריד את האפליקציה טנגו", אומרת האחיינית שלי, הנינה הבכורה של סבתי, "תוריד אותה ואז אני אעביר לך בשידור חי את ההלוויה". הקו קטוע, התמונה קופאת והיא מפסיקה את השידור. "הם כבר לא צועקים כמו פעם, היא אומרת, הם הזדקנו". היא שולחת תמונה של אימי, פניה מאופקות, דמעות על לחיה, חולצתה השחורה קרועה. "זה כבר לא מה שהיה פעם, הם נרגעו, עדיף ככה, למי יש כוח לצרחות שלהם?", היא חותמת.

עוד כמה שנים וההלוויה תהיה כמו של ביאליק.

חלאל 

מארין לה פן פתחה בקמפיין לביטול שחיטת החלאל בצרפת חמושה בשני טיעונים עיקריים: החיות סובלות מדי, ושחיטת החלאל פוגעת ברווחיות של החקלאי הצרפתי שעדיין שוחט בשיטות מסורתיות. החקלאי הצרפתי, סמל הלאום, גאוות המולדת, הצרפתי שנולד עם האדמה, צמח מתוכה ובתרבותו עיצב אותה והיא מכוננת אותו. המאבק שלה צובר תאוצה ומשחטה זמנית שנועדה לעמוד בביקוש לכבשים בעיד אל אדחה כנראה שלא תיפתח, היא מקבלת גיבוי מארגוני בעלי החיים בצרפת. "זה לא הומני לשחוט כבשה על ידי שיסוף גרונה ללא הרדמה קודם, והם הולכים לעשות את זה למאה אלף כבשים" היא אומרת. גזענות נאו ליברלית שדואגת לזכויות החלש.

מזרחי, מזרחי מדי 

כל ביקורת על עובדיה יוסף, על ההלוויה שלו, על מאבקי הירושה, כמוה כביקורת על הקיום שלי. אני שביקרתי את ש"ס ללא הפסקה וחשבתי שהיא טרגדיה למזרחים, מוצא את עצמי מתגונן, אוסף את שאריות הכבוד המזרחי שלי ומנסה להגן עליו בכל הכוח.

אני מוותר, נכנעתי, לא אדבר יותר על השסע הפוליטי הזה.

שקוף 

את פוקו מעולם לא עניין לחקור מדינות טוטליטריות, זה קל מדי, הוא היה אומר. הוא העדיף לחקור את הכוח השקוף, הטכניקות שיוצרות את האני, את הקיום שאני חושב שיש לי, את מה שמאפשר את הקיום שלי, את הקיום שלך. ואני לא יכול להפסיק לחשוב על הגזענות שנראית לאחרים כלא קיימת ואילו אני רואה אותה בכל מקום.

אתם לא מבינים? אני שואל, זה הכוח של הגזענות, היא לא יכולה להיות קיימת במערב באופן גלוי, היא חייבת להיות שקופה ולהתכחש לקיומה. יותר מזה, הגזענות חיונית לחברה, היא מאפשרת יצירת גבולות, היא מכוננת את האחר שהופך להיות אויב, האויב מבפנים והאויב מבחוץ. והגזענות לנצח תלך יד ביד עם שוביניזם.

ואני חושב על אינסוף הפעמים שקראתי למשפחה של אימי בשמות: ערבים, בדואים, בבונים, פרימיטיביים, לא מודע לתהליך הכינון שעובר עליי ועל שרטוט הגבולות ביני לבינם. מכונן את עצמי כאירופאי, רק לא ערבי.

להיות סוציאליסט 

"מארין לה פן סוציאליסטית" אומר לי תלמיד צעיר עד להכעיס באוניברסיטה. איך בדיוק? שאלתי אותו. "אני יודע" הוא ממשיך, "היא לאומנית, אבל היא סוציאליסטית כלפי הצרפתים". אי אפשר להיות סוציאליסט כלפי מגזר אחד באוכלוסייה, אי אפשר לבנות מדינת רווחה לחלק מהאזרחים ולחלק אחר לא, סוציאליזם לא יכול להפלות. אך הוא לא מבין את מה שאני אומר לו. גם מפא"י ומפ"ם ועכשיו העבודה ומרצ לא מבינות את זה.

"לבנות מוזיאונים במארסיי זה כמו לפתוח קצביית חזירים באלג'יריה", אומר לי חבר צרפתי אחר שמגדיר את עצמו מרקסיסט רדיקלי.

תבכה, אתה יתום, תבכה 

כבר לא היו צעקות בהלוויה של אבי לפני מספר שנים, היחידה שעוד היה לה כוח לצעוק הייתה סבתי, אבל היא דיברה לאדוארד אהובה שמת עשר שנים קודם לכן. "אדוארד תשמור עליו" היא צעקה וצרחה. "גברת תהי בשקט" אמר לה הרב, לא מבין את מקומו בהיררכית החיים, ולא מודע לחצי החיוך שעלה לי, שאומר שהרב לא יודע מה הוא הביא על עצמו ועדיף שיקבור את עצמו עכשיו. "אתה תגיד לי להירגע? מי אתה שתגיד לי להירגע? אתה תגיד לי לא לדבר עם אדוארד? אתה לא ברמה של השחור בציפורניים שלו! מי אתה בכלל?" והיא ממשיכה לצעוק ולצרוח, עושה בשביל כולנו את מה שהיינו אמורים לעשות אבל אין לנו עוד כוח.

"תבכי את אלמנה! תבכי!" אני זוכר אותן צעקות בהלוויות לפני הרבה מאוד שנים, "תבכי!" הן צורחות ומכות את האלמנה הטרייה, מטלטלות אותה מצד לצד, מסתובבות אל הקהל שמתחיל לבכות מחוסר ברירה, חוזרות אל האלמנה, מושכות בבגדיה, תוך כדי שהן צובטות את בשר הלחיים שלהן ותולשות שערות. "תבכי! הוא הלך! הוא מת! הוא מת!! וואו עלייך הוא מת! מה יהיה עלייך?! תבכי, תבכי!" הלוויה מזרחית של מוות בטרם עת, חייבת להסתיים בניידת אמבולנס והתמוטטות עצבים של כמה נשים.

ובזמן שאני רואה את גופתו של אבי מתגלגלת מהטלית אל הבור, אני חושב שאני שומע ברקע את המשפט "תבכה אתה יתום, תבכה!" אולי רציתי שמישהו יצעק לי את המשפט הזה ?

עקבות 

האדם אשר עליו אנו מדברים, ואשר אותו אנו מבקשים לשחרר, הוא כבר בעצמו תוצר של שעבוד. נפש שוכנת בו ומקבעת את קיומו, נפש שהיא בעצמה חלק משעבוד כוחני שמופעל על הגוף. הנפש היא התוצר והאפקט של אנטומיה פוליטית, הנפש היא הכלא של הגוף.

פוקו, לפקח ולהעניש, תרגום שלי.

ואני חושב על סבתא, מארסיי, ועל הים התיכון, משתעשע בשכירת דירה ובמחירי דירות בבירת פרובאנס. אולי שם בבירת התרבות האירופאית זה יהיה אפשרי? ואני רוצה לכתוב עליה, אני רוצה לכתוב על שערה המתבדר ברוח ים תיכונית מבורכת בעיר שטופת השמש הנהדרת הזו. אני רוצה לספר על ארבעה ימים קסומים שביליתי עם סבתא ראשל בעיר שהייתה יכולה להיות שלה, שהייתה יכולה להיות שלי. בכל אשר הלכתי היא הייתה שם, מדברת בראשי, מלווה אותי ומדביקה למצחי נשיקות שמש אהובות.

אולי עכשיו אוכל?