החבר האיראני שלי

ז׳טורי

״מה זה כלב?״ סליחה? שאלתי את הבחור שהתקרב אליי. ״מה זה כלב?״ הוא שאל אותי בצרפתית ואומר את המילה כלב בעברית. ״אני יודע מה זה אומר ׳טוב׳, אבל אני לא יודע מה זה אומר כלב״. זה לא נדיר לשמוע צרפתים שואלים אותי שאלות על מילים בעברית, אבל הוא לא היה צרפתי ולמרות שהצרפתית שלו הייתה ברמה מאוד גבוהה, המבטא הקסום שלו הסגיר אותו מיד.

״יש לי בן זוג יהודי ואני לומד קצת עברית״ הוא ממשיך, ״אני מאוד רוצה לבקר בישראל עם החבר שלי אבל לא נראה שאני אוכל לעשות את זה כי אני איראני״, והמבטא הפרסי הכל כך קסום שלו נחת ברכות על הגבעה הירוקה של הפארק ליד הבית שלי. הוא המשיך וליטף את הכלב שלי תוך כדי שהוא אומר ״כלב טוב״ ומחייך. ״שלום כלב טוב, אתה רואה, אני יודע להגיד שלום, לילה, יום, אבא, אמא. טוב זה לא חוכמה, זה כמו ערבית ולמרות ששנאתי ללמוד ערבית באיראן, אני עדיין זוכר כמה מילים״.

יש לי חולשה לאיראנים וללבנונים; לבנונים כיוון שהם כל כך דומים לישראלים, במיוחד אלא שהגיעו מביירות, לפעמים אני מוצא מכנה משותף גדול יותר עם לבנוני מביירות מאשר עם ישראלי מתל אביב; ולאיראנים כיוון שהם תמיד נראים אצילים כל כך, אינטלגנטים ושונים מכל דבר אחר שאני מכיר, לא במערב, לא במזרח, לא באסיה, לא באירופה, לא ערבים ולא מערביים.

לשמחתי יש הרבה משני העמים האלה בפריז ומיד קפצתי על ההזדמנות לעשות לי חבר חדש, חבר איראני.

פרח ללא צבעים

יסמינה חמדאן, זמרת לבנונית מאוד מוערכת ואחת האהובות עליי, חיה ועובדת בפריז ומבלה את זמנה בין לונדון פריז וביירות. בשבוע שעבר הלכתי עם ר׳, לבנוני שנולד בפריז, חי את רוב חייו בביירות וכעת גר בפריז בלי שום כוונה לחזור שוב לביירות, למרות משפטיו החוזרים ונשנים שביירות היא המקום הכי טוב לגור בו, ״אבל רועש שם, קשה שם, אין כסף, יש מלחמות… אבל מצד שני יש שמש וים ואנשים לא קשים כמו כאן״ הוא אומר לי, או לעצמו. היה לי קשה לעקוב אחרי המבטים שלו, ועם כל מילה שלו אני חושב על המילים שלי על ישראל. יסמינה חמדן מחליפה בגדים, ממכנסי עור וחזיית עור צמודה, לגלביה שקופה שלא מסתירה דבר; מחרוזת פנינים אוריינטלית מעטרת את כל פרצופה, גופה מתנועע כאילו הייתה רקדנית בטן. ״היא לא באמת זנותית ככה״ אומר לי ר׳, אחי חבר טוב שלה, זו פשוט היא, היא בחורה מאוד מינית, אבל לא מבינים את זה בביירות״. היא מתחילה לשיר את אחד השירים האהובים עליי ״ביירות״, תרגם לי אותו, אני פונה לר׳, ״מה?״ הוא אומר לי, ״רגע, היא אומרת, אה..״. מה קרה? נהיית לבנוני קלאסי? שכחת לדבר ערבית? ר׳ צוחק ומתחיל לתרגם אותה ״ביירות, עולה מן הים, ביירות, פרח עם עלי כותרת ללא צבעים. ביירות, הרוסה וחלודה, ביירות ללא תעסוקה, ביירות ללא תקווה״. ואני מבין את כאבה ואת כאבו, ובקלות יכול להחליף את השם ביירות בשם של עיר אחרת.

פ׳ מדבר איתי על ישראל, איראן, ביבי, הוא צוחק על המצב, שונא את המצב, אומר לי שהוא אוהב ישראלים ויהודים כי הם מאוד דומים לו, ואומר שזו סוג של אידיאולוגיה שלו להיות עם ישראלים ויהודים ״המנהיגים עושים מלחמות ואנחנו נעשה אהבה״ הוא מחייך, ״אני חושב על זה כל פעם שאני עושה אהבה עם החבר היהודי שלי״. הוא מספר לי שבאחת ההפגנות שלו מול שגרירות איראן בפריז הוא דיבר עם בחור שלבש מעיל עם דגל פלשתין שרקום על הדש. ״אמרתי לו שהפלשתינים צריכים להפסיק להפגין נגד ישראל ולהתחיל להפגין נגד הדיכוי שאיראן עושה לאזרחים שלה, הוא אמר לי שאני צודק אבל הוא לא פלשתיני, הוא ישראלי. אתה מבין למה אני אוהב אתכם?״ הוא צחק.

אני גם יודע כמה מילים בפרסית, אני אומר לו, אני יודע ז׳טורי ואני יודע מיקונה, מה זה מיקונה? ״לא מיקונה, מיקונם, וזה אומר אני עושה, אבל זה גם לסלנג לעשות לסקס, לעשות מישהו״. כמו בעברית, עניתי לו, ואני מדגיש שוב ושוב שכל כך הייתי רוצה לבקר באיראן, להיות בטהרן ובשיראז, לטייל בטבע עוצר הנשימה שלה, לבקר באתרים הארכיאולוגים המרהיבים שלה, אבל זה לא יקרה. ״אתה לא מבין כמה איראנים אני מכיר שהם פרו ישראלים, האיראנים שבחוץ הם בעיקר פרו ישראלים, הם רואים בקשרים עם ישראל מחסום תרבותי כנגד האייתולות והם לא מעוניינים בקשרים ההדוקים שאיראן רוקמת עם תנועות מוסלמיות כאלה ואחרות״. איראנים שבחוץ? שאלתי אותו, ואז הבנתי שיש שתי קהילות איראניות עיקריות, אלה שבפנים ואלא שבחוץ.

׳יש ארבעה מיליון לבנונים בלבנון ו-12 מיליון בחוץ׳ אומר לי ר׳ באחת השיחות שלנו.

המשכנו לקשקש פ׳ ואני, בעיקר שטויות ובדיחות, הוא מספר לי על פרסומת ישראלית שצחקה על איראן והייתה בכותרות בכל החדשות באיראן, לי לא היה מושג על מה הוא מדבר. במשך השנתיים האחרונות זה היה נראה לי מאוד מוזר להשתמש בצרפתית כשפה המגשרת, מבחינתי, אנגלית תמיד תהיה השפה המגשרת וצרפתית נועדה לשיחה עם הצרפתים, אך עם פ׳ הצרפתית הייתה השפה היחידה שדיברנו בה והאנגלית כאילו לא הייתה. לשינוי המחשבתי הזה יש השלכות מרחיקות לכת מבחינתי, אני לא רואה בצרפת רק כמדינה מארחת אלא כמדינה שיכולה לאפשר לי הרבה יותר, לעזור לי לכונן משהו חדש. ואכן, צרפת הייתה נוכחת בשיחה, החל מתהליך ההתאזרחות שלו בצרפת דרך דיבור על שכונות ודירות בפריז וכלה בתלונות הרגילות על הצרפתים. החלפנו מספרי טלפון וקבענו להיפגש על בירה, ״אני רוצה שתגיד לי כל מה שצריך להגיד לאנשי האבטחה בנמל התעופה בתל אביב, אני חייב להגיע לישראל, אתה חושב שהם יעשו עליי חיפוש גופני? זה יהיה ממש נחמד״.

חזרתי הביתה לחקור קצת את עניין הבחוץ ובפנים ואכן גיליתי שר׳ צודק ואפילו טעה במספר העצום של הקהילה הלבנונית מחוץ ללבנון, לא פחות מאשר 14 מיליון לבנונים חיים מחוץ ללבנון, שבעה מיליון מהם חיים בברזיל. הפזורה האיראנית קטנה יותר ומוערכת בכחמישה מיליון. נזכרתי בתוכנית רדיו בשם ׳כפר גלובלי׳ ועל ספיישל איראן לפני מספר חודשים, שבו דר׳ תמר עילם גינדי סיפרה בחינניות רבה על התרבות האיראנית/פרסית העכשווית ודיברה שוב ושוב על ההבדלים בין הבחוץ לבפנים.

אסתר המלכה 

שנה א׳ של תואר ראשון במקרא מתחילה בסקירת ספרי המקרא ובהיסטוריה של מחקר המקרא. אחד הדברים הראשונים שהסטודנט לומד הוא שמגילת אסתר וספר דניאל הם ספרים מאוד מאוחרים שנכתבו בגולה, וככאלה הם מספקים לנו הצצה אל העולם היהודי/מקראי מחוץ למרחב היהודאי של בית שני. למגילת אסתר יש שני מאפיינים בולטים, אלוהים לא מוזכר בה, ומישהו שם ניסה לתקן את דמותו של שאול בכך שקישר את מרדכי למשפחתו של שאול המלך.

תקופת בית שני, במיוחד המאוחרת, מאופיינת במרכז יהודי בירושלים ובפזורה יהודית גדולה יותר ברחבי האימפריה הרומית. כה גדולה הייתה הפזורה היהודית ברחבי האימפריה הרומית שישנם מחקרים שטוענים שאחוז היהודים באימפריה הרומית עמד על עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה, יש כאלה שטוענים אף לעשרים אחוז יהודים מכלל האוכלוסיה של האימפריה הרומית. ליהודים האלה הייתה תרבות כמעט עצמאית, הם דיברו יוונית בינם לבין עצמם ואף קראו את המקרא בתרגומו היווני, בהרבה מובנים הם היוו אלטרנטיבה לישראליות של האדמה, האתנית של ירושלים וקראו תיגר על הקיום היהודי המקראי כולו, הופכים את השם ישראל למשהו הרבה יותר אוניברסלי שיכול לקפל בתוכו קבוצות אתניות שונות, ואכן, באימפריה הרומית יש תיעודים של גיורי ענק. האלטרנטיבה הזו נקטעה עם מרד התפוצות ואחרי עם מרד בר כוכבא והזכר היחיד לתרבות הזו נשמר הודות לכנסייה.

בשנתיים האחרונות שלי כאן בפריז עסקתי רבות בקיומי הישראלי, בזהות היהודית שלי ובכינון הפוליטי הכואב שלי כמזרחי בישראל. לאחרונה משהו חדש החל נובט בי, האם אפשר להיות ישראלי, לא יהודי, אלא ישראלי במרחב שאינו מדינת ישראל? האם אפשר לקחת את השם ישראל ולהוציא ממנו את האדמה ואת ירושלים? האיראנים ״שבחוץ״ מייצרים תרבות פרסית/איראנית שונה מזו אשר מתרחשת באיראן, החל ממוזיקת מחאה, דרך ייצור ידע שונה על התרבות האיראנית שכולל התנצרות כמו פ׳, וכלה בכוכב נולד איראני ׳גוגוש׳ שנראה כמו הפקה אמריקאית לכל דבר.

לאורך השנתיים האחרונות ביקרתי ללא הרף את הישראליות בבלוג שלי, אך יחד עם זאת הביקורת לא הייתה ביקורת של כעס, אלא בעיקר של כאב. כאב של רצון להשתייך למדינה שאליה נולדתי אך שגורמת לי להרגיש לא שייך אליה, בן חורג, לא אהוב במיוחד שצריך להתנהג בצורה מאוד מסוימת כדי להיות חצי אהוב. אני לא שונא תרבות ישראלית, להיפך, כשאני שמח מאוד או עצוב מאוד, אני פונה למוזיקה ישראלית, ישנה או חדשה. עיתון הארץ הוא האפליקציה הנצפית ביותר אצלי ואני מעורה בחיים הפוליטים של ישראל גם מרחוק. אך אני לא עושה את זה מגעגועים לישראל, אלא מתוך הבנה שבסופו של דבר, אם ארצה או לא, כך עוצבתי, כישראלי, ואין טעם להתכחש.

וכך השיחות שלי עם ר׳ ועם פ׳ הולידו בי מחשבה חדשה: לייצר ישראליות שאינה תלויה במדינת ישראל, לא יהדות, בזה אין לי שום צורך, אלא ישראליות. פירוק המושג ישראל מהאדמה, הוצאת הציונות מהישראליות והפיכת הישראליות למושג גמיש יותר, אוניברסלי יותר, וכן, הומני יותר. יש מספיק קהילות של ישראלים בחו״ל, מניו יורק לברלין, מלוס אנג׳לס לבודפשט. מההיכרות שלי עם קהילת הישראלים של פריז, ניו יורק, מיאמי, לונדון וברלין, אני יכול לומר שהקהילות האלה לא הולכות להתפרק בזמן הקרוב. אם כך, אולי עלינו להתחיל לייצר אלטרנטיבה לישראליות ולייצר ידע תרבותי חדש שיקרא תגר על הישראליות שבפנים?

אני לא אוהב את מגילת אסתר ולא את חג הפורים, מגילת אסתר מסתיימת בכמיהה לרצח עם של הפרסים ובהיבדלות של היהודים משאר העמים באימפריה הפרסית, אך יחד עם זאת היא מאתגרת את הישראליות שבפנים בחוסר האזכור של אלוהים ובטיהור שמו של שאול, המלך המוקצה מחמת מיאוס.

הייאוש מישראל ניכר ברבים מחבריי, אלה שבפנים ואלה שבחוץ, בפנים כבר קשה לשנות, ונראה שהמדינה והתרבות הישראלית מדרדדרות לתהום של גזענות, חוסר הומניות, אכזריות ופערים חברתיים בלתי נתפשים, שאין ממנה דרך חזרה. אולי מוטלת עלינו כעת, על הישראלים שבחוץ, שלא רוצים לחזור לישראל אך עדיין מודעים לעובדה שהם ישראלים להתחיל לייצר ידע חדש, לתקן את הישראליות ולהציל את מדינת ישראל? או ליתר דיוק, להציל את הישראליות ממדינת ישראל? ואולי מוטלת כעת על הישראלים שבפנים האחראיות לא לבקר את אלה שבחרו לחיות בחוץ ולהיפך, לעודד אותם ליצור משהו חדש, ישראליות אחרת שתוכל בסופו של דבר להציל גם אותם?