מלנכוליה הומואית

DSC_0108

יש רגעים בחיים, או בחיי היום יום שבו יש משהו מסוים שגורם להיזכר, זה לא חייב להיות דרמטי ולא צריכים לכתוב שוב את 'בעקבות הזמן האבוד' , פרוסט כבר עשה את זה בשביל כולנו ואף אחד מהאנשים שאני מכיר, אישית או  תקשורתית, לא יכול להיות פרוסט. ובכל זאת, אנו, האנשים שאין ברשותם את היכולת לבטא את החוויה האנושית באופן מדויק כל כך כמו פרוסט, עדיין חווים באופן מתמיד את הזיכרון המכונן הזה: ריח מוכר, בגד ישן, מכתב או חתיכת נייר עם כתב שלנו שנכתבו לפני שנים ונשכחו, או שלט ברחוב. לפעמים אנחנו עוצרים לרגע, נזכרים, מחייכים, מתעצבים, אולי כועסים, לפעמים סתם ממשיכים הלאה.

יש רגעים שהרגע הזה שמעלה את העבר, מצליח לקלף שכבה בחוויה האנושית השברירית הזו שלנו, לפעמים הרגע הזה משנה מחשבה, מזיז מבנה תקוע, לפעמים הוא מעלה את כל מה שרצינו לשכוח. זה מה שקרה לי כאן באמסטרדם. הגעתי אליה בעקבות משבר אישי, שעכשיו אני חושב שאני יכול לומר שהוא העמוק ביותר והכואב ביותר שחוויתי ב36 שנות חיי.

אמסטרדם תמיד הייתה קסם בשבילי, ולעולם לא ארצה לשנות את הדימוי הזה שלה בעיניי. במהלך השיטוטים האינסופיים שלי בעיר שהיא אהבתי הראשונה, וככזו- התמידית, נתקלתי בשלט שראיתי לפני 18 שנה, וכעת כשאני חושב על זה, זה היה בדיוק לפני 18 שנה, פחות או יותר השבוע הזה. השלט הזה עמד בכניסה לבר של הומואים, הראשון שנכנסתי אליו במטרה ברורה, למצוא זיון ראשון ומלא עם גבר. היו לי כמה מגעים מיניים לפני כן והייתי גם בכמה בארים בתל אביב, אבל כאן באמסטרדם זה היה שונה, כאן חציתי את הרוביקון.

הייתי נחוש באותו ערב קר לעשות את זה, להיות הומו. בזמנו כשהבר היה פתוח, התנוססו ארבעה דגלי גאווה ושלט נאון כחול הבהב הבטחות, אני זוכר כעת שהסתובבתי מסביב לבר ארבע פעמים עד שאזרתי אומץ ונכנסתי אליו. אף אחד לא עצר את עיסוקיו והסתובב להסתכל מי נכנס, אף אחד לא הצביע עליי או ראה בי משהו לא ברור, הייתי פשוט עוד אחד מהקהל. והרגע הזה היה אחד מהרגעים שיכולתי לראות את המבט של עצמי, לצאת מהקליפה שלי ולראות אותי, כמה בעתה הייתה בי אז.

'תרצה לראות את התפריט שלנו?' שאל אותי הברמן. וודאי, עניתי לו, חושב שזה סוג של פאב שמגיש אוכל כמו בתל אביב של שנות התשעים.

18 שנה עברו מאז וכעת אני יושב באותו בית קפה שבו ישבתי לפני שהלכתי לבר ההוא, אני זוכר איך ניסיתי לאגור כוחות, איך חברי הטוב ביותר באותה תקופה עודד אותי ללכת לשם, לחקור ולגלות את עצמי. אני זוכר את הפחד, החרדה, את המקלחת לפני, הכול כאילו היה אתמול. בית הקפה לא השתנה, אותם רהיטים, אותו תפריט, אותה הולנדית. הכול אותו דבר ובעת ובעונה אחת הכול שונה.

ובחזרה ל1995, התפריט לא היה תפריט רגיל של אוכל או של משקאות אלא תפריט של גברים עם תמונות שלהם בעירום, מידת איבר מין והעדפות במיטה. אני קפאתי מול התפריט, אני עדיין זוכר את הרגע כאילו הוא מתרחש עכשיו. נשענתי על הבר ובחנתי את הגברים ושתקתי, אחרי כמה רגעים ארוכים ומביכים הברמן הפך חסר מנוחה, 'האני, זה לא מגזין, את מי אתה בוחר?' עניתי לו שזו הפעם הראשונה שאני רואה דבר כזה וזה מאוד מוזר לי. 'אתה לא הומו?' הוא שאל, 'אתה לא מכיר את אמסטרדם?'

'תעזוב אותו בשקט', צעק קול מהאפילה והציל אותי מהחור השחור שהברמן חפר לי. אני זוכר כל פרט ופרט של הבחור ההוא, אני אוכל לזהות אותו גם היום מתוך קהל של אלף איש, באותו לילה הוא היה המשענת הכי טובה שיכולתי לייחל לה.

'לואיס, קוראים לי', הוא אמר, 'אתה בבר של האסלרים, זה אומר שאנחנו נערי ליווי, אתה בוחר מישהו בתפריט, משלם בקופה ומפנים אותך לחדר של מי שביקשת, אבל לא נראה לי שזה מה שאתה רוצה'. באותו רגע הוא היה האדם היפה ביותר שפגשתי.

לא, עניתי לו, אני מחפש בר של הומואים, אני…

הוא הבין מיד, גילי הצעיר ותמימותי הסגירו אותי ולא השאירו שום מרווח לטעות, אני מחפש גבר שיגאל אותי מבתוליי ויכניס אותי לעולם הזה של ההומואים. ברוך הוא הסביר לי על הבארים השונים בעיר ועל הטיפוסים השונים שמאכלסים אותם, הוא סימן כל אחד מהם במפה ולימד אותי על קבוצות שונות של הומואים ואפילו על אמצעי מניעה. וכל הזמן הזה הרגשתי שהוא רוצה להיות זה שיעשה את זה, ואני כל כך רציתי שזה יהיה הוא, שהוא יחבק אותי קודם, יאמר לי שהכול בסדר ושזה מרגש ואז יכניס אותי לעולמו, אבל המיקום שלו והמיקום שלי מנעו מהדבר ששנינו רצינו לממש.

18 שנה עברו מאותו לילה שסופו היה כניסה אל העולם שאני חי בו כעת. באותו לילה, ההוויה שלי השתנתה, הפכתי למשהו אחר, אותו לילה לקח ממני משהו שמעולם לא יכולתי להתאבל עליו ונתן לי משהו שנשאר איתי עד היום- מלנכוליה.

אני לא מאמין גדול בפסיכולוגיה, אך פרויד דיבר על ההבדל בין אבל למלנכוליה. אבל הוא מצב שמצריך הבנה של האובדן ואילו מלנכוליה היא דיכאון מתמיד שבו אין אפשרות אמיתית לקבל את האובדן. ההבחנה היפה הזו,  החלה תופסת משכן קבע במחשבה שלי ואיפשרה לי להבין את התהליכים שהעברתי את עצמי במהלך חיי.

חשבתי על כך שההבחנה הזו יכולה להיות מולבשת על הרבה מאוד דברים בהוויה האנושית. במהלך הימים האחרונים שלי כאן באמסטרדם, החלטתי ללמוד מעט על ההיסטוריה של ההולנדים. גיליתי שהם היו שבטים נודדים שעלו במעלה הריין, בורחים משבטים גרמנים, מחפשים מקום להיאחז בו ומצאו את פיסת האדמה הגרועה ביותר באירופה. לא יפה, מלאה בביצות, קרה, אפורה וגשומה תמיד. בנוסף לכל נתוני הפתיחה הרעים שלה, חלקת האדמה הזו הייתה במיקום אסטרטגי בין המעצמות השונות באירופה ונכבשה תדיר.

חשבתי על כך שאולי גם ההולנדים נמצאים במצב של מלנכוליה מתמיד, אך הבנתי שלא. למרות כל הנתונים הגרועים האלה, הם הצליחו להקים חברה טובה בסך הכול, ואת הנתונים השליליים הם הפכו לתכונות אופי מעוררות קנאה והערצה: הם מהנדסים מעולים, פרקטיים, חרוצים, וכל כך מחוברים למציאות ולבנאליות של החיים. הקושי הפך ליתרון, והאדמה המקוללת הפכה להיות המכנה המשותף הטהור ביותר.

אולי הניתוח הזה רומנטי מדי ולא מעוגן בתיאוריות פוליטיות כאלה או אחרות, אבל מי רוצה להסתכל על החיים רק דרך מבני כוח?

אני מתרגל יוגה מעל 14 שנה, כאן באמסטרדם הופתעתי לטובה, בפעם הראשונה בחיי ראיתי מורה ליוגה בכירה שאינה לבנה, אלא בת או נכדה של מהגרים- כנראה סורינאמית או הודית, אך זה לא משנה, כי היא הייתה הולנדית. היא אפילו אמרה באמצע אחת התנוחות הקשות את מה שאני אומר תדיר: צריך להתכונן לתנוחה באופן האופטימלי ביותר, הכניסה לתנוחה מראה את ההבנה שלנו על התנוחה. היא הוסיפה לזה משפט הולנדי עתיק שלמדתי בפעם הראשונה בשיעור איתה: 'התחלה טובה היא כבר חצי הדרך'.

ואיך הייתה ההתחלה שלי באותו לילה קר, שחור ורטוב? הלילה ההוא באמסטרדם היה לילה של אובדן שהייתי צריך להבין כבר אז, אבל מה ילדים בני 18 כבר יכולים להבין? בלילה ההוא הייתי צריך להתאבל על משהו שעזב אותי ולא יחזור עוד- הייתי חייב לוותר על עבר שמעולם לא היה לי, על ילדות אבודה של ילד שגדל בלוד למשפחה שבורה וענייה ומעולם לא הבין שיש חיים אחרים, טובים יותר.

אבל לא התאבלתי אלא נכנסתי למלנכוליה, לתהליך עצבות ולחוסר רצון להיפרד ממה שכל כך רציתי ומעולם לא היה לי- עבר.

והנה עוד זיכרון עולה בי: בבית הכנסת ההומו לסבי בניו יורק נאמר לא פעם שהומואים ויהודים הם מיעוטים מאוד דומים, לשניהם אין מדינה, בשתי הקבוצות יש המון תתי קבוצות אחרות ושניהם נודדים במדבר מייחלים למים. אך בעוד ליהודים יש מדינה, להומואים מעולם לא הייתה והם ממשיכים להיות במלנכוליה על דבר שמעולם לא היה להם, ואין ביכולתם להיפרד מחוסר העבר ולהסתכל אל העתיד. אבל אולי עדיף שאדבר על עצמי ואנסה לא להשליך אינטואיציות אישיות על מבנה פוליטי.

הרבה עצב יש בחיים של הומו, הרבה מאוד בדידות וכאב, ניכור וקור. החל מהמסע הראשוני של יציאה מהארון שכמעט תמיד מאופיין בבדידות וכלה באפליקציות השונות של מציאת זיון/אהבה. כל כך הרבה מלנכוליה, כל כך מעט אחווה.

הולנד הייתה המדינה הראשונה בעולם שאישרה נישואים של הומואים ובכך נרמלה לחלוטין את המערך הפוליטי ההומו לסבי. טקס הנישואים הראשון נערך בעירייה על ידי ראש העיר היהודי של העיר- סוגר מעגל בין שני מיעוטים  ללא עבר ושסבלו בכל מקום שבו הם היו.

החל משנת 2000, השנה שהולנד אישרה את הנישואים, החל תהליך של סגירת מקומות של הומואים. אני לא יודע אם זה קשור, אם זה בגלל הטכנולוגיה או תנאים כלכליים כאלה או אחרים, כנראה זה הכול ביחד. אבל שני התהליכים האלה הובילו לנרמול מוחלט של הומוסקסואליות, שהפכה להיות דבר כה טבעי שאפילו ר', המארח שלי וחברי הטוב, גבר מאצ'ו סטרייט לחלוטין, יודע מהי המשמעות של בר של דובים ומדבר איתי על מערכת היחסים שלי ועל ההעדפות המיניות שלי באופן נורמלי, שאותי הפליא ועדיין מפליא.

'ככה פותחים את הבירה, עם המצת, לא צריך פותחן' הוא אומר לי. 'מה זה קשור לזה שאתה הומו? כל החברים ההומואים שלי פותחים בירה עם מצת, בוא תלמד, אתה צריך ללמוד איך לפתוח בירה בתנאי שדה'. הוא לא מבין למה אני מחייך ומחייך יחד איתי.

עם השנים המלנכוליה שלי הפכה להיות מלנכוליה של מהגר, בהולנד, בניו יורק, בצרפת וגם במדינה שלי. של אדם שנמצא לא כאן ולא שם, ששורשיו אינם אלא שורשי השמים, וכל אשר יש לו הן כנפיים עייפות כל כך שרוצות מנוח. שנים של חיי כאב על אובדן שאני לא מוכן לקבל.

במוזיאון אמסטרדם, בתערוכה הקבועה 'הד.נ.א של אמסטרדם' יש ציון דרך בהיסטוריה של העיר- נישואים של הומואים. בתוך אקווריום זכוכית נחו להן שתי טבעות זהב מלכותיות ותמונה של זוג הומואים מרימים את ידיהם וצוחקים צחוק רם. הזוג הזה חי שלושים שנה ביחד והיה הראשון להינשא בהולנד, הם החליטו לעשות אמירה פוליטית עם ניחוח הולנדי: לאחר שראש העיר הכריז עליהם כזוג נשוי, הם הוציאו את הטבעות מאצבעותיהם, אמרו לקהל שאלה טבעות מזויפות שהם קנו בחנות צעצועים, והראו לכולם קעקוע של טבעת על האצבע שלהם.

'הטבעות היו חלק מהם כבר שלושים שנה' אמרה הכותרת 'ובכך האהבה שלהם ניצחה את החוק', אמרה הכותרת המשנית. הם כנראה עברו את שלב האבל בהצלחה.

למחרת קרה עוד דבר שהזכיר לי פרט בחיים ששכחתי, ראיתי את החולצה הזו וזיכרון עצוב כל כך עלה והקפיא אותי, העיף אותי הרחק למחוזות נשכחים. IMG_0524

קצת פחות משנתיים עברו אחרי הלילה ההוא באסטרדם ושוב מצאתי את עצמי בעיר הזו, הפעם מנסה להגר אליה. לפי 16 שנים אני עשיתי את החולצות האלה. עבדתי בסרט נע במפעל קטן של ישראלי ששנא את אשתו ההולנדית וקילל אותה כל הזמן בעברית בפנים שלה, ועם מהגר אפריקאי ששמר על העבודה כאילו הייתה תואר אצולה והיה אחד העובדים הכי טובים שמישהו יכול לאחל. במשך שמונה שעות ביום עבדתי על סרט נע, מכניס חולצות לשבלונות, בוהה על המכונה מדפיסה אותן, נכנס לעבודה בחושך ויוצא מהעבודה בחושך. 13 גילדן לשעה ואני בן 20.

בחנות הזו, 16 שנים אחרי, הבנתי כמה דברים עשיתי בחיים שלי, כל כך הרבה שרבים מהם אני כבר לא זוכר. אני מכיר אנשים שאומרים לי שהם מקנאים בחיים שלי, טוענים שעשיתי כל כך הרבה. אבל אני לא מאחל את החיים שלי לאחרים, האמת, במבט לאחור, הייתי מוותר על הרבה מהם, הם היו מלאים בסבל, כאב, מלנכוליה. אבל הם לימדו אותי דבר או שניים. ואני חושב שהגיע הזמן שאיישם כמה דברים ואפסיק לפחד.

הבר עצמו כבר לא קיים ואני לא יודע מה עלה בגורלו של אותו נער ליווי שפגשתי לפני 18 שנה, אני בן 36 היום, הוא כנראה בין 49 או 50, אני לא יודע מה נשאר מהיופי שלו ולאן החיים לקחו אותו- הומו מהגר ספרדי באמסטרדם. אבל אני מקווה שהוא עדיין זוכר אותי כמו שאני זוכר אותו, כאדם שהבין את המלנכוליה שלי ונתן לי רגע של חסד כל כך נדיר בעולם הנורא שאנו חיים בו- אחווה, הבנה ותמיכה.

דף הפייסבוק שלי מתמלא בפוסטים על אייל גולן שמנכיחים את הגזענות ואת הכאב המלנכולי המזרחי, ואני כואב את כאבם. אך אני חושב שהגיע הזמן להניח לזהויות, לוותר עליהן, לומר שלום לעבר שייחלתי שיהיה לי ומעולם לא היה. להתחיל להתאבל על האובדן הנורא הזה של חיי, על נקודת הפתיחה הבלתי אפשרית של חיי, ולהסתכל קדימה- אל העתיד, אל עולם שבו אוכל לכונן את העצמי שלי, שבו לא תהיה מלנכוליה.

אני מאחל את זה לכל הומו, לסבית, מהגרת, פליט, מזרחי, אתיופית, וכל מיעוט באשר הוא.

עכשיו ברכבת, רגע לפני שהמכשיר הסלולרי שלי ייכנס לרשת הצרפתית, וייצא ממצב הנדידה, אני אומר לעצמי שמה שמת באמסטרדם חייב להישאר שם, עכשיו הגיע הזמן להתאבל כי עכשיו הזמן להבין שאי אפשר לחיות בתוך מצבה והגיע הזמן להיות חלק מהחיים. הגיע הזמן להבין שהדרך אל הכפר לא אבדה, הכפר מעולם לא היה שם והדרך מובילה למקום אחר לגמרי.

מוקדש לאדם היחיד שאהבתי ולנצח אוהב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על מלנכוליה הומואית

  1. Galit הגיב:

    מאיר יקר,
    לא מזמן קראתי אגדת זן על נזיר שהגיע לנהר אותו חייב היה לחצות, כדי להציל את חייו.
    הגורל זימן לו בול עץ ממנו גילף סירה ואיתה חצה את הנהר לגדה הבטוחה.
    בגלל שחש כי בזכות הסירה ניצלו חייו, הרגיש חובה לשאת אותה עימו לכל מקום שילך.
    רק אחרי זמן רב הבין כי המשא הכבד של הסירה מגביל אותו בתנועתו וממילא גם במעשיו בחייו.
    ואז הוא ויתר עליה, הניח אותה והלך לדרכו והוא קל ומשוחרר…
    ריחות/בגד/ריח/זכרונות- לעיתים ממלאים אותנו בעונג ולעיתים מגבילים ומקפיאים אותנו.
    צריך פשוט לעשות את הבחירה, כפי שכנראה עשית גם אתה.
    מאחלת לך, לנצח או שפחות מזה- שתאהב עוד ועוד…

  2. Gadi Leshman הגיב:

    מרגש עד דמעות

  3. Netta הגיב:

    מרגש. מצמרר.
    תודה.

  4. ek הגיב:

    הגעתי לבלוג הזה במקרה לגמרי, ונשאבתי לטקסט. יפייפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s