אמריקאי בפריז

מיסים בצרפתית 

השומרים בקונסוליה האמריקאית דיברו איתי באנגלית, ברור שהם ידברו איתי באנגלית, אין להם סיבה אחרת, הרי הגעתי עם הדרכון האמריקאי שלי למחלקה הקונסולרית של ארה״ב בפריז – איזה סיבה תהיה להם לדבר איתי בצרפתית?

אך בכלזאת עניתי להם בצרפתית, אמנם אני אמריקאי, אך עדיין אני אמריקאי בפריז. באופן פרדוקסלי, הפקיד בקונסוליה דיבר איתי על העניינים שאני צריך להסדיר דווקא בצרפתית ולא באנגלית; ואני עונה לו בצרפתית ומדי פעם זורק את המילים האמריקאיות הנחוצות, IRS, H&R Block, I94 וכו', אני מכיר כל טופס, כל צורת דיבור, כל מושג, הרי שנים חייתי ביניכם.

״אתה רוצה להגיד לי שאחרי כל זיוני השכל שלך ואחרי כל אלפי הסטטוסים שלך על מזרחים אתה בעצם אמריקאי? ועוד אמריקאי שחי בפריז? לא, אתה מבין מה אתה אומר לי עכשיו? למה הסתרת את זה?״

ניסיתי להרגיע את חברתי מישראל שבאה לבקר בפריז, צעקותיה, חינניות ככל שיהיו, התגלגלו כרעמים קטנים בגינה החבויה במארה, וניסיונותיה של האישה שישבה בספסל לידינו למשוך את תשומת ליבנו ולהתחנן לקצת שקט על ידי רשרוש מתמיד בנייר העיתון והזזת מבטה לכל הכיוונים האפשריים, עלו בתוהו, ויומה השליו של הפריזאית המבוגרת, שצלחה מלחמות ואת התחבורה הציבורית, הגיע לקיצו.

כן, אני גם אזרח אמריקאי, למעט חבריי הקרובים לא רבים יודעים שאני כזה, גם אני לרוב שוכח את זה; מדי פעם כשאני טס לישראל או למדינות אחרות ואני לוקח את הדרכון הישראלי אז אני מסתכל על הדרכון האמריקאי שלי, מנקה ממנו את האבק, פותח את הדפים הריקים שלו, ומחזיר אותו למגירה. עכשיו כל מי שרוצה לדעת- יודע, אני מחזיק בדרכון אמריקאי, להורים שלי אין, ואיך השגתי אותו זה כבר סיפור אחר לגמרי, אבל זוהי המציאות שלי; במשך 16 שנים אני מחזיק באיזו שהיא תעודה אמריקאית, עשר שנים שאני מחזיק בדרכון עצמו ובאפשרות להצביע (מעולם לא ניצלתי את האפשרות הזו), ובזווית הישראלית- עשר שנים שאני מחזיק בסמל סטטוס ישראלי ובפרוזק הלאומי, יש לי אזרחות זרה, ולא סתם זרה, אני יכול לחיות באמריקה!

אבל אני לא חי באמריקה, וכעת אני גם לא חי בישראל, אני חי באירופה, בבירה של אירופה, בפריז שאני כל כך אוהב. מעולם לא השתמשתי בזהות הזו של אמריקאי, אבל מה יקרה לי בעצם אם אומר בעולם, אומר לעצמי, לצרפתים וכל אדם אחר- אני אמריקאי, אמריקאי בפריז; הנה עוד זהות. אני ישראלי, יהודי, גבר, הומו, מזרחי, דוקטורנט לפילוסופיה, פרנקופיל, ספרדי, יוגי, עכשיו נוסיף עוד אחת, מה זה כבר משנה אחרי הכול?

׳בכל השיעורי מבטא האלה שעשית בניו יורק לא יכולת לבחור מבטא בריטי? זה הרבה יותר סקסי מהמבטא האמריקאי שלך׳ אומר לי בן זוגי.

האמת היא שזה די נחמד לדעת שיש לי אזרחות זרה, לא שיש לי ממש כוונות להשתמש בדרכון האמריקאי ולחזור לניו יורק או לכל מקום אחר בארצות הברית, אלא לו בגלל העובדה שבישראל אני נחשב בעל סטטוס גבוה. כמה מוזרה היא ישראל- הדבר הנעלה ביותר במדינה הזו הוא להיות בעל אזרחות זרה, אז למה בכלל אנחנו טורחים?

בירה ופן ערביות אירופאית 

אני אוהב לנסוע ברכבות באירופה, במיוחד כאשר הרשת הסלולרית שלי עוברת למצב נדידה, זו פחות או יותר הדרך היחידה לדעת שאני כבר לא בצרפת. בגדול, אני מאוהב ברעיון האיחוד האירופאי, אני יודע שיש לאיחוד הרבה מאוד בעיות ושהוא הופך להיות יותר ויותר איחוד נאו ליברלי שפוגע בזכויות עובדים, במיוחד במדינות החלשות שלו, אך בכל זאת, יש משהו מאוד יפה ברעיון של איחוד מדינות.

אני אוהב לנסוע ברכבת הטאליס, הרכבת שמחברת בין צרפת לארצות השפלה ולמערב גרמניה, אני אוהב את העובדה שמדברים בה בארבע שפות שונות, שהיא עוברת בין ערי בירות וערים גדולות ושהיא מסיעה מליוני בני אדם בין המדינות האלה בסכומים נמוכים יחסית. בדרך כלל אני לוקח את הטאליס לאמסטרדם, אך הפעם נעצרתי בבלגיה, מדינה שמעולם לא טרחתי לבקר, למרות שבריסל ממוקמת בסך הכול שעה אחת של נסיעה מפריז.

נסעתי לכנס באנטרוופן ולשיחה עם המנחה שלי שהרצה בכנס; אנטרוורפן, בירת המחוז הפלמי, מצוחצחת ויפה כמו שרק אירופאים פרוטסטנטים יכולים לעשות ובשל אופיה ההולנדי, היא גם דוברת אנגלית צחה. לאחר השיחה הארוכה עם המנחה שלי שכללה עניינים חשובים כמו ההבדל בין סוס בלגי לסוס גרמני, וההבדלים בין הפלמית לגרמנית ׳אתה יכול לומר על הגרמנים מה שאתה רוצה׳ אומר המנחה הגרמני/ישראלי שלי, ׳אבל בל תשווה שוב בין הפלמית הזו לגרמנית, זו לא אותה שפה!׳; בן זוגי ואני הסתובבנו בעיר היפה הזו, וכאשר התיישבנו בבית קפה שלא היה מבייש אף היפסטר בכל בירה אחרת בעולם, לא יכולתי עוד להתאפק ותפסתי את המלצריות לשיחה, כשבזווית עיני ראיתי איך בן זוגי חופן את ראשו בידיו והיה שמח להעביר את עצמו לכל מקום, העיקר לא לשמוע אותי חופר לפלמיות האומללות ושואל אותן אינסוף שאלות על הקיום הפלמי שלהן.

הן יודעות צרפתית, אך לא זוכרות הרבה, איך? שאלתי אותן, הרי אתן אומרות לי שלמדתן צרפתית ואנגלית בבית הספר במשך יותר משמונה שנים, אם כך, איך אתן מדברות אנגלית צחה אבל מגמגמות בצרפתית, זו הרי השפה הרשמית שלכם כאן. ׳אנחנו לא צריכות לדבר כאן צרפתית, אז פשוט שכחנו אותה׳ הן ענו לי, אבל בריסל חצי שעה נסיעה מכאן, עניתי להן. ׳אז מה?׳ הן ענו, אנחנו לא ממש מגיעות לבריסל, ואם אנחנו מגיעות לשם אז אנחנו מסתדרות איך שהוא׳. ומה עם הוולונים? הקשיתי, כשהם מגיעים לכאן, איזו שפה הם מדברים אתכן? ׳אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה דיברתי עם וולוני׳ ענתה לי אחת מהן.

ובשיחה קטנה, מדינה שעל פניה נראית פשוטה, משעממת וחסרת חשיבות הפכה להיות מושא מחקר מרתק מאין כמוהו- שני עמים, לאומים, אתנוס, כל האפשרויות קבילות, חיים יחדיו באיחוד לא ברור, הדת שלהם שונה, השפה, המנהגים ואפילו המראה החיצוני, ובכל זאת הם חיים ביחד, ולמרות שלבלגיה יש בעיות לא פשוטות, הם הצליחו לייצר מדינה יציבה עם תל״ג מעורר קנאה ומדד פיתוח אנושי ששני רק למדינות סקנדינביה.

בריסל כבר הייתה סיפור אחר, מעין עיר בלימבו בין הולנד לצרפת, קרועה, ומאוחדת, אבודה ומקורקעת, חיה ומנומנמת- הכול בבת אחת, הכול נע במערבולת אימתנית אך שקטה להפליא; עיר מנוגדת וסוערת, אך כל כך מאופקת ושקטה. נהג המונית דיבר צרפתית רצוצה משל היה מהגר, ולאחר תחקור קצר הבנתי שהוא פלמי שחי בבריסל. וכך שוב החל המחקר שלי בבירת האיחוד האירופאי, שחייה בהחלט שזורים באופיו של האיחוד האירופאי- מנומנמת, מנומסת, רבת לאומים ולשונות, ומתחת לפני השטח בוערות להבות ענק ולוחות טקטונים נעים זה לעבר זה, זה הרחק מזה.

והשאלה שעניינה אותי רבות הייתה ללא ספק- לו הייתי מהגר שרוצה להיטמע בבלגיה ולהיות ׳בלגי׳, אם אכן יש דבר כזה, מה הייתי, וולוני או פלמי? אלפי מחקרים, מאמרים וספרים נכתבו בנושא, אבל חשתי שבבלגיה יש עוד זהות חדשה שנוצרת גם היא מתחת לפני השטח- הערבי הפאן אירופאי, כמו היהודי של ניטשה, שהעובדה שהוא חסר לאום ובראש ובראשונה יהודי, הופכת אותו לאירופאי האמיתי היחיד.

רבע מאוכלוסיית בריסל מוסלמית וכמעט עשרה אחוזים מבלגיה כולה, האסלאם מוגדר כדת שזכאית לסבסוד מהממשלה בבלגיה ובכל המדינה כולה קיימים מעל 400 מסגדים. שאלתי את עצמי ללא הרף,  האם המוסלמי המהגר הופך להיות הבלגי האמיתי היחיד בכך שהוא לא וולוני ולא פלמי? האם בעצם העתיד של הזהות האירופאית המאוחדת מתחיל באסלאם הבלגי?

ולו הייתי אני מהגר לבלגיה ומקבל דרכון בלגי, האם הייתי אומר שאני וולוני, פלמי? ישראלי בלגי? יהודי בלגי? מה אני? מי אני? מהי זהותי בארץ המוזרה הזו?

׳בלגיה היא המקום הכי סחי בעולם׳ אמר בן זוגי ברכבת בחזרה לפריז, ׳אם לא הייתה לה בירה הם כנראה היו קופצים לים הצפוני האפור שלהם ומתאבדים׳ הוא חתם.

אבל אם שותים שם בירה כל היום, כל יום, איך אפשר להיות סחים? עניתי לו. אני חושב שבלגיה מקום נחמד, חתמתי בתורי.

׳זה בגלל שאתה אחרי שני ליטר בירה של שמונה אחוזי אלכוהול׳, הוא ענה לי, והרשת הסלולרית סיימה את מצב הנדידה שלה.

תש״ח 

ספרים מנייר לא עושים לא את זה, אני לא אוהב להיסחב עם ספר כבד שתופס מקום ואני לא אוהב את העובדה שאין לי את היכולת לקרוא מתי שאני רוצה ואיפה שאני רוצה (הנה עוד אופי אמריקאי שלי). ואכן, בשנים האחרונות אני כבר לא קורא ספרים מנייר אלא רק בקינדל באייפד שלי שמסונכרן למכשיר הסלולרי הענק שלי, כך אני יכול לקרוא את הספר מתי שאני רוצה ובכל מקום. לאחרונה החלטתי להיפטר מהספרים הרבים שנמצאים בבית בפריז, בדיוק כפי שנפטרתי מדיסקים לפני שמונה שנים; אך לפני שאני נפטר מהספרים האלה אני צריך לקרוא אותם, כל כך הרבה ספרים של 4 במאה וביריד הספרים בבית ציוני אמריקה שקנינו לאורך השנים, כל כך מעט זמן. אני עובר ספר אחר ספר, כולם בעברית, רבים מישראל. והנה העברית, השפה שאני מניח בצד חוזרת למרכז הבמה, כמה פשוטים המבנים שלה, כמה שהיא קומפקטית ונוחה להפעלה, וכמה שהתרבות הישראלית דומה לשפה הזו, צעירה, רזה, חדה.

קראתי את הספר תש״ח של יורם קניוק, קראתי את כאבו ואת ישראל שלו, מדינה שהוא האמין בה עוד לפני שהייתה קיימת אך שהטירוף אחז בה תמיד ורק יורם היה הנורמאלי או המשוגע היחיד בין האנשים. הבנתי את כאבו, את הרצון להקים מקום טוב ואת התוצאה העלובה שלו. אך יחד עם זאת הרגשתי מאוד מרוחק, כאילו הייתי צרפתי שקורא ספר ישראלי, ישראל של קניוק היא לא המקום שגדלתי בו, אני לא חושב שיש ישראל שגדלתי בה, אני גם לא חושב שיש ישראל שאני מעוניין לייצר וליטול חלק בקיום שלה. זה לא אומר שלעולם לא אחזור לישראל, זה אומר שישראל מעולם לא הייתה המדינה שלי.

הגוף 

שוב אני עושה קורס מורים ליוגה, משל הייתי סטודנט שעושה אינסוף תארים שניים. הפעם קורס מלא מהתחלה ועד הסוף של איינגר יוגה אצל אחד מהתלמידים הבכירים ביותר של איינגר. זה קורס קשה שדורש שלוש תרגול ביום, כל יום וסדנאות של שמונה שעות של תרגול כמעט רצוף אחת לחודש.

הקורס קשה לי, לא בגלל הדרישות המחמירות, אלא בגלל הכינון שלי, הציפייה ממני ברורה- אחת מהמטרות של הקורס הזה היא למחוק כל זהות אחרת או לפחות להפוך אותה למשנית ולהתכונן בראש ובראשונה כיוגי.

איחרתי בכמה דקות לסדנה של השמונה שעות וחיכיתי מחוץ לאולם עד שהם יסיימו את המדיטציה; בזמן הזה בחנתי אותם, את הבורגנים הצרפתים שהופכים להיות יוגים ושאלתי את עצמי אם אני רואה את עצמי אחד מהם, התשובה הייתה לא, לא יכול להיות שאני אחד מהם, אין בינינו שום דבר משותף.

לאחר המדיטציה, המורה ראה אותי מחוץ לאולם וקרא לי להתמקם לידו, ולאורך כל הסדנה הוא נתן את הגוף שלי כדוגמה לסוג של גוף ולצורה שאני מתרגל ואיך התרגול שלי מותאם לגוף שלי. זו הפעם הראשונה שהגוף שלי עצמו עבר כינון, עכשיו הוא שייך לסוג מסוים של גוף של יוגי והדרך שאני פועל וחושב מותאמת לגוף שלי. כמובן שכל גוף שונה וכו׳, אבל בעצם להבין שכל צורת המחשבה שלי מונעת מהגוף שלי היה דבר נהדר שפתח לי צוהר לכיוונים חדשים של התנהגות.

לאחר שלוש שעות תרגול קרה לי הדבר הזה שאני מייחל לו שוב ושוב, יום אחר יום- נעלמתי. כל מה שנשאר מהוויה שלי הוא גופי וגופי בלבד. הייתי בתנוחה, כמה זמן עבר? אני לא יכול להעריך, אך באותו הרגע ממש לא היה דבר למעט גופי. הו הרגע המתוק הזה שמעולם לא יהיו לי מילים לתאר אותו, הו השלווה הבלתי נתפסת הזו של קיום ללא קיום פוליטי, וברגע שהבנתי את זה, כך זה נעלם.

החיים אחרי המוות 

עברו שלושה חודשים מאז שכתבתי את הפוסט האחרון שלי שעסק במלנכוליה ואבל ועל ההבדלים בין מצב אבלות שמסמן את ההבנה שמשהו הסתיים ולא יחזור עוד, לבין מצב המלנכוליה שהוא כאב מתמיד על דבר שאבד וחוסר היכולת להשתחרר ממנו. הפוסט נכתב לאחר תקופה נפשית לא פשוטה ולאחר שבוע שהייתי לבד באמסטרדם, שבוע שבו עיבדתי את החיים שלי ופירקתי אותם לגורמים.

הבנתי שאני חייב להשתחרר מהכאב הזה של חוסר זהות, מתחושת התלישות, להתאבל ולהמשיך הלאה.

עכשיו אני יכול לומר שאני בהחלט ממשיך הלאה, למעלה משנתיים שאני כותב על הזהות שלי, על חוסר הזהות, על הרצון למצוא אותה ועל הכאב של הידיעה של הקיום הפוליטי שלי. הופתעתי מכמות התגובות, והחברים החדשים שהצטרפו אליי בפייסבוק בעקבות הפוסטים שלי רק הבהירו לי כמה כאב קיים בישראל. כמה מלנכוליה יש במדינה הקשה הזו שלא מוכנה לקבל אף זהות ויחד עם זאת לא ממש מייצרת זהות חדשה עם תקווה. קיר הפייסבוק שלי מלא בזעקות שבר וכאב של חוסר זהות, בעיקר מזרחית, ואני אט אט הופך מרוחק יותר, מבין את הכאב אך כבר לא נוטל בו חלק. עכשיו, בחיים החדשים שלי אחרי המוות, אין יותר זהות שאני יכול להתחבר אליה, אני הכול ולא כלום. האם יצאתי מהמשחק? ממש לא, אני נטוע עמוק במשחק, כל מחשבה שלי וכל תנועה שלי היא חלק מהמשחק הפוליטי, אבל אני כבר לא נוטל חלק בתהליך ההזדהות. תאמרו שאני יהודי, אומר כן ואומר לא, תאמרו אני מזרחי, אסכים ואדחה. אני כל מה שאתם רוצים שאהיה ואני שום דבר באותו זמן. אני יכול להיות מזרחי מלוד בדיוק כמו שאני יכול להיות אמריקאי שחי בפריז- כמה מצחיק, מפליא, מורכב ומגוחך.

אך מה הכיף בעולם כזה? האמת היא שאני עדיין לא יודע, אם אין לי זהות שאני יכול להכיל באופן מלא, ואין לי רצון עוד להתמודד עם זיהוי כזה או אחר אצלי, אז מה על אכתוב? מה יניע אותי לחשוב?

אין לי עדיין תשובה לכך, אולי בגלל זה לא פרסמתי דבר במשך שלושה חודשים, אולי זו הסיבה שלא סיימתי לכתוב את עשרים העמודים האחרונים של בעבודת הדוקטורט, אולי בגלל זה מחקתי לא מעט חברים פעילים פוליטיים מרשימת החברים שלי בפייסבוק, אולי בגלל זה אני מתחיל להתעניין בזהות של אחרים יותר ויותר. האמת היא שאני לא יודע לאן ימשיך הבלוג הזה, לא אכתוב עוד על תהליכי הזיהוי שלי ועל הכאב שבחוסר הזהות שלי, מה שאומר שגם הרומנטיות של הכתיבה שלי וכנראה גם הכתיבה האסוציטיבית תלך לאיבוד.

החורף מתקרב לקיצו והפקעות של הצבעונים שקניתי באמסטרדם בחודש נובמבר החלו לנבוט וגבעולים ירוקים מבצבצים מהאדמה הקרה באדניות של הדירה שלנו. קניתי פקעות של צבעונים בכל מיני צבעים וצורות, ערבבתי אותם ואני לא יודע מה יפרח, איזה צבע ואיזו צורה. אולי אז אדע – אולי כשהאביב יגיע ואירופה תסיר את הצעיפים והשכבות אוכל שוב להבין מה נשאר ממני, מה הלך ולא ישוב עוד, ומה צומח ומתחדש.

לכולנו יש ספסל, עץ, רחוב/ ילדות קצרה מדי 

(בווידאו יש אפשרות לכתוביות באנגלית)