אימפריה- או איך ראיתי את עצמי בפעם הראשונה בטלוויזיה

אני אוהב סדרות טלוויזיה והאמת היא שאני משתדל לצפות בהן ולעקוב אחר החדשות גם אם אין לי הרבה זמן. סדרות טלוויזיה מאפשרות לי להירגע מעבודת המחקר, הן מעניקות אתנחתא קלה, טיול קצר של המוח לחו״ל, אך יחד עם זאת המוח לא מפסיק לנתח אותן. אין סדרת איכות או רדודה, יש סדרה שלא מודעת לעצמה ולאקלים התרבותי שממנו היא צומחת ואותה היא מפרה. אין סדרה טובה יותר או טובה פחות, יש סדרה שמעליבה את הקהל ורואה עדר מטומטם שאמור לצרוך את הפרסומות, או סדרה שחייבת פרסומות כדי לממן את היצירתיות שלה.

אני אוהב סדרות טלוויזיה כי הן מאפשרות הצצה לרבדים העמוקים של התרבות הפופולרית, הן מעצבות ומעוצבות ביחד עם קהל הצופים שלהן. 

אפשר לחלק את סדרות הטלוויזיה לקטגוריות רבות. סדרות שהפכו להיות עמוד התווך של התרבות הפופולרית ולפעמים אף לסממן הלאומי העמוק ביותר, דוקטור הו הבריטית היא דוגמה מצוינת לכך- חייזר שהוא הישות האינטליגנטית ביותר ביקום כולו, שנשאר האחרון מבני מינו ומקדיש את חייו להגנה על המין האנושי, ויותר מדויק, על הבריטים. עם הקסם הבריטי המדויק שלו, המבטא הנון שלאנטי, והחזות הכה אנגלית, הוא מהווה את רוח הזמן הבריטית, מגלם את ההערצה לבריטיות ובאופן סנכריני מבקר מעט את התרבות שמאפשרת אותו והוא אותה. יש סדרות שפונות למכנה המשותף הנמוך ביותר ומטרתן למלא את הרווח בין הפרסומות- בעבר הן היו שעשועונים וכעת הן תכניות ריאלטי. כמובן שאפשר להמשיך ולנתח כל קטגוריה, כל סדרה, כל היבט תרבותי כזה או אחר, אך אני מאמין שמחקרים רבים כבר נעשו ואין טעם לחזור על הידוע. 

אני לא אוהב לעקוב אחר סדרות ישראליות, לא בהכרח בשל האיכות שלהן, אלא בגלל שרובן פונות למכנה המשותף האשכנזי הנמוך ביותר- אי שם בין מצביעי יאיר לפיד לחלק ממצביעי מרצ- ׳עבודה ערבית׳ היא דוגמה קלאסית לכך. לפעמים כשאני כן מביא את עצמי לצפות בפרק כזה או אחר מסדרה ישראלית מסוימת, מיד עולה בי השאלה- איך אימי עוצבה כשהיה רק ערוץ אחד שכל כולו היה בדמותו של האשכנזי הישראלי שכמה להיות אירופאי, ואיך אימי מעוצבת היום בעידן הרב תרבותיות והרב ערוציות? 

לפני שבועיים נפל הפור בטלוויזיה הישראלית ובעולם התוכן העברי- לפני שבועיים עלתה בהוט הסדרה שמבחינתי היא הסדרה החשובה ביותר שנעשתה בישראל בעשורים האחרונים (ואני אומר עשורים אחרונים רק בשל הרצון לא להיות קיצוני עד הסוף) – ׳זגורי אימפריה׳. 

הישראליות, או התרבות הישראלית, הוא מונח מרתק. הישראליות, המפלצת העצומה והכוחנית הזו שיאיר לפיד ניסה לאלף ולרתום עליה את האוכף שלו עם השאלה ׳מה זה ישראלי בעיניך?׳ היא רבת רבדים והרבה יותר גדולה מסך חלקיה. היא ישות מטאפיזית מומצאת, שוות ערך למעמד האל המקראי, שממשיכה לייצר עוד ועוד זהויות בזמן שהיא טורפת אחרות. כל ניסיון לפרק אותה רק יגרום להיווצרות עוד זהויות ולחיזוק מעמדה האמורפי שנוכח בכל מקום. כל ניסיון של מזרחי לכונן את עצמו ללא הצל האשכנזי (או  בעצם הישראלי) רק יוביל למהלך הפוך- ביסוס הישראליות האשכנזית והקצנה של המזרחיות והרחקתה מהישראליות המדומה. 

עוד באירופה 

הישראליות, שנולדה, גדלה וטופחה מזרחה מברלין, עדיין שואבת את קיומה ואת התיקוף שלה מהמושג האמורפי לא פחות- אירופה. במובן הזה יהיה ראוי לייצר חלוקה גסה מאוד של הישראליות לשתי קטגוריות עיקריות שמהן אפשר להמשיך לחלק לעד- הישראלי הרצוי מול הלא אירופאי. הלא-אירופאי יכול להיות כל אדם, גם אם הוא נולד באירופה, הוא הערבי, האתיופית, הרוסי, המזרחי, וגם האשכנזי שלא מרים את הגללים של הכלב שלו בשדרות רוטשילד. במובן הזה, כמו כל מיעוט, הלא-אירופאי מהווה את הרוב באוכלוסייה ומשקף לא רק את הדימוי הלא רצוי, אלא בעיקר מתפקד כקו הגבול בין הישראליות הרצויה של יאיר לפיד וחבריו הנאו ליברלים לבין הישראלי הלא מפותח. הלא-אירופאי לעולם לא יוכל לייצר את עצמו אלא הוא תמיד יהיה מיוצר ומכונן על ידי מי שזקוק לקו הגבול הזה. הטרגדיה הגדולה במשחק הזהויות הזה, היא שהלא-אירופאי בסופו של דבר ייקח חלק במשחק ויפנים את הזהות הזו, בין אם הוא יתקיים על פיה ובין אם הוא יתנגד לה. יחד עם זאת, הלא- אירופאי מהווה חלק אינטגרלי מהישראליות עצמה ובכך הופך להיות סובייקט שמתפצל, מכונן ומתכונן, מיוצר ומייצר- מתפקד כאלמנט ישראלי וכזר בתוך תרבותו. 

למערת הזהויות אין פתח ואין קצה אור. 

עוד חוזר הניגון 

והנה הגיעה ׳זגורי אימפריה׳. מוקדם לומר שזגורי אימפריה שינתה את כללי המשחק, או את האופן שבו מייצרים סדרות בעברית, אך כן אפשר לומר שזגורי אימפריה יצרה בפעם הראשונה שיח מזרחי ללא משפטי תמורה, או תרגום לאשכנזית. 

העלילה בקצרה של זגורי היא שובו למשפחה של הילד שגורש ממנה לפנימייה, בעקבות נדר שנדר לסביו במודע או שלא במודע. הגיבור, שכבר עבר תהליך חברות מחודש על ידי הפנימייה והצבא, חוזר לבית הוריו אדם שונה במעט, ואט אט משנה את התנהגותו ומתמודד עם עברו. 

כמויות המילים במרוקאית ללא תרגום שלחו אותי לא פעם למילון, כלומר לבן זוגי המרוקאי, שהסביר לי את השימושים השונים במילה פ׳סרה. משפטים כמו ׳הלוואי שתמותי בשואה׳ ו׳מי זאת היד והשם הזאתי׳, החזירו אותי לאותו עולם מזרחי שחי בצילה של האשכנזיות וסמליה הבלתי מושגים ואפשריים למזרחים בעיירות פיתוח. אשכנזיות שלעולם לא תאפשר למזרחים להיכנס אליה ולו בגלל העובדה שהם לא חוו שואה. מספר הרב של הדמויות, שכל אחת מהן יכולה לספק חומר לכמה פוסטים או מאמרים, לא מאפשר לי לעמוד על טיבה הסדרה באופן מקיף כפי שהייתי רוצה באמת (אולי אנסה בהמשך לפרט את הניתוח). הבן ה׳מיוחד׳, כלומר זה עם בעיות שכליות כאלה או אחרות, והיחס המזרחי לחריג שכלית, הוא נושא לדעתי שכמעט ולא טופל בתרבות הישראלית, להוציא את הסרט ׳שחור׳. וכמובן שאפשר לדון בכשפים שהם חלק מהשיח המזרחי,  ובנויאנסים הרבים בסדרה (המשפחה איחדה שתי דירות של עמידר לדירה אחת- עניין מאוד מוכר בעיירות פיתוח, שבו משפחה פולשת לדירה ריקה על ידי שבירת הקיר שמפריד בין שתי הדירות ומנכסת לעצמה עוד שטח).

ישראל המוכרת, זו שניבנתה לאורך השנים בסדרות הטלוויזיה, כמעט ולא נראית בסדרה. ישראל באופן כללי היא ישות שחיה לה ברקע, אי שם מחוץ לשכונה, בדמותו של הביטוח הלאומי, הצבא והפנימייה. 

האב, ניצול ספינת אגוז, הגיע בגפו לישראל, אומץ על ידי אב מרוקאי במעברה ובגיל מאוחר יותר התאהב בביתו, כלומר באחותו החורגת והתחתן איתה, דבר שהוביל את האב להתכחש לשניהם. הבן, הדור השלישי והישראלי הראשון היה מחובר לסב, ונדר לו נדר שיחזור לבאר שבע לפתוח את הפלאפל האגדי של הסב. האב, מגלה את הנדר ושולח את בנו אביאל, לפנימייה ובכך יוצר ניתוק של שמונה שנים בין אביאל לאביו בבר. חזרתו של אביאל לבית המשפחה כישראלי חדש בעקבות מות הסב, מעלה את העבר ומכוננת הווה חדש.

דמותו של אביאל היא דמות קלאסית של הגיבור שעובר מסע ומאבק לכונן לעצמו חיים חדשים, ואפשר למצוא את התבנית לדמותו בספרו של קמפבל ׳הגיבור בעל אלף הפרצופים׳ שסופסוף נעשה עמו חסד והוא תורגם לעברית בשנה שעברה. 

המאבק בין הסב המרוקאי, לבן המאומץ שאיבד את הוריו ואת עברו, והנכד, שאימץ זהות חדשה, מעלה שוב ובאופן מרשים את המתח הזהותי המזרחי. הסב, שרוחו שורה על המשפחה בדמות קללה, מניע את העלילה ומושך בחוטים משל היה אל יווני. האב, אבוד ותלוש, ננטש פעמיים, מסמל את דור המדבר המזרחי שמדברים עליו רבות- אנשים ללא זהות, תלושים ועניי רוח שלא מתקבלים על ידי הממסד, הן באופן חומרי והן באופן התרבותי. ואילו הנכד- אביאל, מנותק לחלוטין מדמות אב, שמו אבי-אל, אביו כבר לא קיים, הוא יכול להיות כל דבר, הוא האל עצמו, ואכן, אביאל לא מכנה את אביו אלא פונה אליו בשמו הפרטי- בבר. 

אביאל אף שינה את שם משפחתו מזגורי לגור, דבר שהוביל לגירושו השני מהבית בסצנה מרשימה וכואבת למדי של איבגי ועוז זהבי. סצנה שמלווה בצעקות, דמעות וקריעת חולצה לאות אבל מצד האב. וכאן המקום להחמיא לעוז זהבי על משחק מדויק ועמוק ולהתחיל להתייחס אליו כשחקן ולא כעוד דמות בברנז׳ה. 

אביאל עוזב בבכי את הבית, אימו מחבקת אותו אך לא נלחמת למען חזרתו, וסצנת הפרידה של אביאל מאימו מסמלת באופן מעורר השראה את הקשר בין הגבר המזרחי החזק לבין אימו. את כאב האהבה לאם המזרחית ואת חוסר היכולת להתנגד לה ולהמרות את פיה, לא מפחד מהאם, אלא מאהבה בלתי נשלטת. 

אך הפעם אביאל לא מוותר והוא חוזר לביתו, להילחם באביו, לעשות צדק עם סבו ולהתמודד עם העבר שהוא ניסה למחוק ולעולם לא יוכל. 

האב, באחד המונולוגים שלו, מציין את הסבל שעברו יהודי מרוקו לאחר עצמאות מרוקו ואת הפוגרומים שנעשו בהם: ׳מה שעשו לאשכנזים זה פוגרומים ליהודים מתחילים לעומת מה שעשו לנו… אין ליהודי מה לחפש חוץ מאשר בישראל, או באמריקה׳. 

׳תודה על השיעור בציונות חדשה׳, עונה לו בנו. 

ואכן, זו הציונות החדשה, הציונות המזרחית. ישראל היא לא חזות הכול, היא כאן כדי לדאוג למזרחי, הוא ינסה לעזור לה אך הוא לא מחויב לה, היא לא שלו, והוא לא חייב לשרת בצבא. המזרחי יכול לעבור לאמריקה אם היא לא תספק לו את רצונו, והייתי מעוניין לדעת באמת מה אחוז המזרחים שחיים בארה״ב לעומת אשכנזים. האב השבור יעשה הכול כדי לשרוד, כולל שבועת שקר בקרובי משפחתו שמתו בספינת אגוז וגזילת הכסף של ילדיו, ששניים מהם עדיין בבית הספר וחוסכים פרוטות קטנות בעבודות בייביסיטר- ייצוג אמין לדור המדבר המזרחי של עיירות הפיתוח. 

להיות גיבור

׳מיתוס הוא השער הסודי שדרכו האנרגיות הבלתי נדלות של היקום מתמצקות לביטוי התרבותי האנושי׳, אומר קמפבל. ואביאל הגיבור בעל אלף הפרצופים לא רק חי בסדרה. הוא משקף את הקיום התרבותי, הוא מכונן קיום והוא מספק מודל תרבותי לאימוץ. הוא המזרחי החדש של העידן הישראלי החדש, זה שמחויב להרוג את אביו על מנת לצאת מהמדבר ולקחת את אימו איתו למסע החדש, לנסות להציל אותה, לממן אותה, לספק לה בית טוב יותר; לא פעם כדי להציל את נשמתו האבודה. 

איני יודע מה יהיה סופה של הסדרה המרתקת הזו, אך חשוב לי לכתוב עליה ואמשיך לצפות בה באדיקות. זו הסדרה הראשונה בתרבות הישראלית שעוסקת בנימי הנפש המזרחית החדשה, נפש שלא מוצאת מנוח, ששישים שנות של כינון ציוני לא הצליחו לעצב אותה ולהביא מזור לכאביה.

בורקס שאשכנזים לא יכולים לאכול

הביקורות לסדרה היו לדעתי הססניות במקרה הטוב, לא חכמות בדרך כלל, וגזעניות במקרה הרע. סמדר שילוני הגדילה לומר על הסדרה, לאחר שכינתה אותה, אופרת סבון בורקס, את הדברים הבאים: 

׳כולי תקווה שהעלילה עוד תסתעף ותעמיק (עד כמה שהפורמט מאפשר) ושנינט ועוז זהבי ינצחו את הכל, אבל – איך אומרים לא משנה באיזה עדה? – בחייאת, אם אתם מתכוונים להזיע במזרחית, לפחות שימו מזגן. בכל זאת אנחנו אירופאים ואנחנו עדינים!׳ 

ולסמדר שילוני אומר, מי אמר שהסדרה בכלל מכוונת אלייך? מדוע את חושבת שכל דבר חייב לעבור את הפילטר של האירופאי האשכנזי שחייב מזגן כדי להשתלט על הערבים של המזרח התיכון? ושוב היא מחדדת את חשיבות הסדרה, לאחר שנים שמזרחים היו צריכים לסבול ולהתכונן על פי סדרות כמו ׳הפוך׳, ׳פלורנטין׳ ו׳הבורגנים׳ המאוסה כל כך, הם סוף סוף יכולים לראות את עצמם. 

׳זגורי אימפריה׳, אני מאחל לך להפוך להיות מה שמגיע לך- נקודת ציון בתרבות הישראלית שממנה כבר אי אפשר יהיה לחזור אחורה. ולסמדר שילוני אומר מה שמזרחים אוהבים לומר: ׳אם לא נראה לך אז את יכולה ללכת׳.