מה יאמרו הגויים?

לפני שבוע פרסמתי פוסט על הסדרה ‘משפחת זגורי. הפוסט הזה הפך להיות הפוסט הנצפה ביותר שלי וקיבל את מספר הרב ביותר של השיתופים. אבל לא רק אצלי, הרשת הוצפה בשבועיים האחרונים בכתבות, מאמרים וניתוחים על הסדרה הזו, רובם לא אוהדים, משני הכיוונים. אך על דבר אחד אי אפשר לחלוק- התרומה של מאוד זגורי לשיח הציבורי הישראלי היא בלתי נתפסת וצריך להצדיע לו על זה.

התגובות של הביקורות האשכנזיות לא מעניינות אותי בכלל ולא אדבר עליהן כאן. מה שיותר מעניין הוא התגובות של ׳המזרחים׳ לסדרה, ובראשן- המילה סטריאוטיפ. הדמויות כולן הן סטרואוטיפ, אמרו לי המזרחים שהתנגדו לסדרה, אי אפשר להציג את המזרחים בצורה חד ממדית כזו. אמצעי ההבעה של התסריטאי והבמאי לא משקפים מזרחיות והסדרה עצמה עמוסה בגזענות ובמבט של מזרחי ששונא את עצמו. 

הייתכן בעצם שמשפחה לא מתפקדת שבה האחים צועקים ללא הפסקה היא בעצם ייצוג גזעני של המזרחיות? 

המבט 

הבלוג שלי, שהיה פעיל בשלוש שנים האחרונות, עמוס בפוסטים על הזהות שלי. לא ידעתי בתחילה על מה אני כותב, אך במבט לאחור אני מבין שבמשך השלוש שנים האחרונות התעסקתי רבות בזהות שלי כמזרחי, ומה זה בעצם אומר להיות מזרחי. האמת היא שאני לא ממש זוכר מה כתבתי, ואני אף פעם לא הולך אחורה לקרוא פוסטים ישנים שלי. הסיבה מאוד פשוטה- אני שונא את הדברים שאני כותב שבוע לאחר שהם נכתבים. אני חושב שכל דבר שכתבתי בעבר הוא לא טוב, ומה בכלל חשבתי לעצמי? אז גם לא אַפנֶה אף אחד לקרוא פוסטים קודמים שלי. 

אני זוכר שבאחד הפוסטים הראשונים כתבתי על הרגע שבו הבנתי שיש אשכנזי, ושהוא חושב שהוא גבוה יותר ממני. הייתי בן 13, אולי 12, קצת לפני פסח של שנת 89 או 90. אימי קיבלה תלושים לחג מהעבודה שלה. בזמנו הם היו תלושים מאוד יקרים בשווי מאה אחוז, והם התחלקו בין הסופרמרקט לבין המשביר לצרכן. כל שנה אותה התרגשות- להיות בסופרמרקט ולא בשוק, וללכת למשביר לצרכן. אימי תמיד רצתה ללכת למשביר לצרכן בראשון, אבל אני לחצתי ולחצתי עד שהיא הסכימה להגיע לדיזינגוף סנטר. זה לא היה קל, היא רצתה ללכת למשביר הישן שהיה ברחוב אלנבי פינת מקווה ישראל, ולאחר שלחצתי עליה היא הודתה שהיא לא יודעת איך מגיעים לסנטר מתחנה מרכזית. 15 קילומטרים מלוד ואימי לא ידעה מה זה קו 5. 

הרצון שלי ללכת עם אימי למשביר לצרכן לא נבע מהרצון לעזור לה, אלא מהרצון לקנות ג׳ינס ליוויס אמיתי ולא חיקוי מהשוק של לוד. כדי למלא את המשימה הבלתי אפשרית הזו, אחרי הכול ג׳ינס ליוויס ינגוס בחצי מהתלושים שלה, הייתי צריך ראשית לעזור לה עם כל הקניות של החג ושנית לשכנע אותה בכל הדרכים האפשריות: טיפול בשתיקה, צעקות, רגשות אשם, בכי; והנשק הגדול מכולם: שביתת רעב. 

כל חג זה הצליח מחדש ובשנת 1990 השגתי את סמל הסטטוס הנכסף- ג׳ינס ליוויס 501. סופסוף אוכל לעמוד מול ילדי העשירים של רמלה (כן, יש דבר כזה) ומול ילדי העשירים של בית חשמונאי ולומר, גם לי יש. אימי לא רצתה למנוע ממני דברים חדשים חלילה, אבל גם היא רצתה להשוויץ, גם היא רצתה משהו שיש בבתי כלבו עם מזגן ולא מהשוק של לוד. האובייקט הזה היה ג׳ינס בשבילי, ובשבילה הוא היה מצעי כותנה מצרית סרוגה. אימי כל כך אוהבת מצעים, והמתנה שהענקתי לה לפסח לפני כמה שנים- כרטיס אשראי לגולף כלי בית, שימח אותה כל כך ומילא את חדר השינה שלה במצעים חדשים ורכים. 

העיקר שהיא שמחה- ילדים מזרחים נוטים לשכוח שאמא שלהם היא גם בנאדם בדיוק כמוהם, ולא רק משרתת במשרה מלאה שתעשה כל מה שמבקשים ממנה. 

חיכיתי עם אימי בתור לקופה, אני אוחז בג׳ינס שלי והיא אוחזת בחבילת מצעים ובאגרטל, היא ציפתה לקנות יותר דברים, ותוך כדי שהיא מחשבת כמה היא צריכה להוסיף, ומלמלמת איומי סרק, ׳אתה בחיים לא בא איתי יותר, זהו! פעם הבאה אני הולכת לבד למשביר בראשון!׳ אני בוחן את הבשמים ומפנטז על הבושם הראשון שיהיה לי בקנייה הבאה. בעודי בוחן את הבשמים ומתיז ניחוחות על היד, חשתי במבט קשה מאחורי גבי, משל היה סכין חדה, להב מושחז היטב מעל ראשי. הסתובבתי וראיתי אותה, אישה מרשימה, גבוהה, לבושה בקפידה, שיערה מסודר, אוחזת במראת קוסמטיקה קטנה. לא הבנתי מדוע היא מגיעה למשביר רק בשביל מראה, הרי למשביר מגיעים לעשות קניות! היא המשיכה לנעוץ את מבטה ולא הפסיקה עד שברכתי אותה לשלום. ׳לא ידעתי שאפשר פשוט לפתוח כל בקבוק בושם ולנסות אותו, חשבתי שקודם צריכים לשלם עליהם׳ היא ענתה לברכת השלום שלי. 

אהה, זה? לא, זה טסטר, כדי שנדע מה הריח של הבושם לפני שקונים, אחרת איך נדע? עניתי לה. היא לא ענתה לי עוד, הביטה בי שוב ואז הסיטה את מבטה. 

אבא איבגי 

׳נכון שאיבגי ממש דומה לאבא?׳ אמר לי אחי, ותרם את חלקו לדיון ב׳משפחת זגורי׳. לגמרי עניתי לו. ׳קראתי את הפוסט שלך ופחדתי שתתחיל לדבר על אבא׳. והוא בהחלט צודק אחי, לדבר על אבא שלי זה לעשות פאדיחות, זה לגרום לאנשים לרחם עלינו. אז אין טעם לדבר עליו, אני אמנם אוהב לחשוף אך אין צורך להציע את כל עברי על דוכן בשוק פרוץ. 

אושוויץ ומימונה 

הרב פרופסור הרטמן כתב לאחר מלחמת לבנון הראשונה מסה קצרה מאוד בשם ׳בין אושוויץ לסיני׳, שבה הוא קורא לזנוח את המכנה המשותף הטראומטי של החברה הישראלית- אושוויץ, ולהתחיל לכונן חברה על מכנה משותף חיובי- מעמד הר סיני. 

חשוב לזכור, כי העם היהודי לא נכנס היישר מיסורי מצרים אל ארץ ישראל. תחילה באנו אל־סיני , נכנסנו בברית עם הקדוש ברוך הוא ונשבענו אמונים למצוות. בילינו שנים במדבר להשליך מעל גוינו את מעטה העבד המיוסר. רק לאחר שהתגברנו על הזכרון המשפיל של עבדות ושל נגישות, ולאחר שהבנו כי נקראנו להיות עדיה של מלכות ה׳ בהיסטוריה — רק אז באנו אל הארץ. זכר סבלות מצרים נמזג בתוך הדרישות הנורמטיביות של ברית סיני. מעולם לא התמקדנו בסבל במנותק מהשלכותיו המוסריות והנורמטיביות. הסבל היהודי לא הוליד רחמים עצמיים אלא רגישות מוסרית ; ״ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים״ . אושויץ — כמו כל שאר הסבל היהודי לדורותינו — חייבת להיקלט ולהתפרש בתוך המסגרת הנורמטיבית של סיני . נתאבל לעד בזכרנו את אושויץ. אך נבנה חברה חדשה בריאה בזכרנו את סיני.

סטריאוטיפ 

בביקורת שלו על משפחת זגורי, רועי חסן טען שהסדרה מלאה בסטריאוטיפים זולים והוא מתעצבן לצפות בה אך יחד עם זאת מחכה לפרק הבא. 

׳אמנם יוצר הסדרה הוא מזרחי שמביא את סיפור משפחתו כביכול, אך המוציאים אותה לפועל הם במאי ותסריטאים אשכנזים שההיכרות שלהם עם המשפחה המזרחית היא שטחית וסטריאוטיפית. הדבר ניכר בעיקר בדינאמיקה המזויפת בין בני המשפחה, בשימוש המאולץ (לעתים קרובות) בשפה המרוקאית ובליהוק, שבחלקו מוצלח ובחלקו בלתי נסבל ממש. וזה עוד בלי לדבר על התוכן הסטריאוטיפי של אח קטין ואח בגיר שהם סוג של עבריינים, אבא אלים וגס שלא מתעניין בחינוך ילדיו, דודה מכשפה וכו’.׳ 

ומה בלתי נסבל וסטריאוטיפי? במשך תקופה ארוכה גדלתי עם עוד ארבעה אחים ואחיות בחדר אחד, וכדי שישמעו אותנו, היינו חייבים לצעוק. אבי אכן היה אלים וגס ומעולם לא התעניין בחינוך ילדיו, וגם סבתא שלי, וחלק מהדודות שלי היו מכשפות. אפילו אני יודע כישוף או שניים. מר חסן, האם אני סטריאוטיפ? אביו של בן זוגי עזב את הבית והשאיר את אימו לגדל את שלושת ילדיה ללא מזונות, תוך כדי שהיא הופכת שולחנות בביטוח לאומי- האם גם בין זוגי סטראוטיפ? 

או אולי מר חסן, אולי אתה בעצם לא מכיר מזרחים? יותר גרוע, אולי אתה רוצה לראות מזרחים שאשכנזים יכולים לעכל? 

בשיר המפורסם שלך במדינת אשכנז ציינת את כל מה שאתה בפני האשכנזי:   

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מֻפְלְטָה

אֲנִי חַפְלָה

אֲנִי כָּבוֹד

אֲנִי עַצְלָן

אֲנִי כָּל מָה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם

כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן

אֲנִי הַהֶרֶס

הַחֻרְבָּן

הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן

הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה

בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט

אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים

וּקְמֵעוֹת

אֲנִי עַרְס

אֲנִי יָאלְלָה

כַּפַּיִם

וּמוּזִיקָה זוֹלָה

תַּת־תַּרְבּוּת

תַּת־רָמָה

אֲנִי שֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ

וְקוֹץ בַּתַּחַת

אֲנִי שַׁקְרָן

הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר

וּמֵתָה מִזְּמַן

אֲנִי לָקְחוּ לִי שָׁתוּ לִי

אֲנִי סְתָם בַּכְיָן

אֲנִי עֶצֶם

בִּלְתִּי מְזֹהֶה

תָּקוּעַ לְךָ כָּאן.

והוספת בסוף השיר: 

לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק

וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שׁל נָתָן זַךְ

וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת

עַד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה

אִם תְּגָרְשִׁי אוֹתִי אֵלֵךְ.

רַק אַל תִּקְרְאִי לִי בְּשֵׁמוֹת

הֵבַנְתְּ?

אם כך, אני יודע מה אתה לא, אך מה אתה כן? 

בל יהיה זה חלילה פוסט שתוקף רק את רועי חסן, אני לא מכיר אותו אישית ואין לי כוונות לפגוע בו כאדם. אך משהו החל לצרום בתגובות המזרחיות של המזרחים החדשים. מאור זגורי טען שהוא לא חווה קיפוח- יכול להיות שהוא חי בתודעה כוזבת, יכול להיות שהוא לא מראה סולידריות עם אחיו המזרחים. אך האם הוא מחויב לעשות זאת רק בגלל שגם הוא מזרחי? 

מאור זגורי עשה את המעשה האמיץ ביותר שמזרחי יכול לעשות— הוא סיפר את סיפורו ללא העין האשכנזית, ויתרה מזו, נראה שלא אכפת לו מה יאמרו הגויים, שבמקרה הזה הם האשכנזים. 

המבט הזה של אותה אישה אשכנזייה שחדר אל תוך ליבי, ליווה אותי יום אחר יום, הוא היה אות קין שנצרב על מצחי- מאותו רגע כל פעולה שלי לוותה במבט של האישה האשכנזייה הזו. כל הכינון הסובייקטיבי שלי לווה ברצון שלי לרצות אותה. להסביר לה שאני לא מה שהיא חושבת שאני, אני אדם מנומס, אני קורא פילוסופיה, אני שומע מוזיקה קלאסית, אני יודע שפות, הייתי בכל כך הרבה מדינות- אל תביטי עליי ככה. אני זוכר את הפעם הראשונה שקניתי בושם מכספי שלי, בביקור הראשון שלי בחו״ל שכולו מומן מעבודת יזע שלי, הייתי כמעט בן 18 וגם שם היא הייתה, בוחנת אותי, רוצה לראות אם אני אכן מנומס כמו שאני אומר שאני. 

וגם אני כעסתי על מזרחים שטוענים שאין יותר גזענות כלפיהם, גם אני טענתי ועדיין טוען שמה שנעשה ליהודי ארצות האסלאם בישראל, היה לא פחות מאשר שואה תרבותית. אושוויץ שלנו הוא עיירות הפיתוח, המעברות, עמידר, עמיגור וביטוח לאומי. הוא ההוצאות לפועל, שיכונים מתקלפים, אוהלים וייצוג עילג בטלוויזיה. אך אני לא אתן לזה עוד לכונן אותי וכעת אתכונן ללא המבט האשכנזי. 

לכתוב שירים כמו השיר ׳במדינת אשכנז׳ בעיתון הארץ, מעוז האשכנזיות, אינו מעשה רדיקלי, אלא בדיוק ההיפך- הוא מעשה שמרני שנועד לקבע את המבט האשכנזי ולהמשיך לכונן את המזרחי דרך עינו של האשכנזי. 

שנים רבות אחרי המקרה עברתי לגור בתל אביב, ברחוב מודיליאני מאחורי כיכר רבין, באזור שתיים של תל אביב, שכונתם של הדור השלישי של הבורגנים האשכנזים. כשאימי באה לבקר אותי עם אחותי וביתה, היא דאגה להיות הכי שקטה שהיא יכולה. כשהאחיינית שלי דיברה בקול רם, אימי מיד השתיקה אותה ואמרה לה שכאן זה לא לוד, ׳כאן הם כולם אשכנזים, אל תעשי בושות׳, היא אמרה לה. 

אמרתי לאימי שיש לי שכנה אשכנזיה שבִיתה גרה בכפר שמריהו והצרחות שלהן כשהן רבות יכולות לגבור על שכונה שלמה בלוד. אימי סירבה להאמין לי שיש דבר כזה, אשכנזי שעושה רעש. אני מבין את הפחד שלה, אני מבין את החשש של אחי. אנחנו לא רוצים שיחשבו עלינו מה שחושבים עלינו, ואנחנו מנסים לעשות הכול כדי שיחשבו שאנחנו כל מה שהם לא חושבים עלינו. חלקנו משנים את שמות המשפחה שלהם, כך עשה אחי, חלקנו צועקים כמו רועי חסן וכמו הגרפיטי המפורסם של מהומות המהגרים בצרפת בשנת 2005 ׳צרפת, אני אזיין אותך עד שתאהבי אותי׳. 

אך כל הפעולות האלה רק ממשיכות להעמיק את האושוויץ שלנו והגיע הזמן לחזור למעמד הר סיני שלנו. הבעיה היא שאין לנו מעמד הר סיני, במשך כמעט שבעים שנה הסתובבנו במדבר בחיפוש אחר מים והמעט שיכולנו לייצר טבע באוקיינוס הרעל האשכנזי.  אפילו השפם, הזקן ושרשרת הזהב של המזרחי החדש לא היו אפשריים אלמלא ההיפסטרים האשכנזים של תל אביב לא היו מאמצים את הלוק הזה קודם. אפשר להתווכח על זה, אך כך אני מרגיש לפחות במקרה האישי. אלמלא העובדה ששפם הפך להיות סממן היפסטרי ולא ערסי אז לא הייתי מגדל אחד, והאל יודע ששנים חלמתי על שפם ולא העזתי כי לא רציתי שהאישה האשכנזייה מהמשביר תחשוב עליי דברים רעים יותר. 

והנה אביאל זגורי, הגיבור בסדרה, שהחליף את שמו, קורא ספרים, יוצא עם אשכנזייה והפך להיות קצין בצה״ל, שב לביתו ונשאר, לא רק כדי להסיר את הקללה, אלא כדי לכונן את עצמו מחדש- כדי להחזיר לו את מה שהלך לאיבוד. 

באחד הפוסטים האחרונים שלי כתבתי על ההבדל בין אבל למנכוליה. אבל הוא כאב האובדן אך הוא גם מאפשר מבט חדש לעתיד ואפשרות לבנות משהו חדש. מלנכוליה הוא מצב מתמיד של אבל שלא מאפשר בנייה של העתיד. הפסקתי להיות במלנכוליה מזרחית, את מה שמת אי אפשר להחיות, ואני רוצה מעמד הר סיני מזרחי חדש. לצערי, כל עוד רועי חסן וחבריו שולטים בכיפה המזרחית האינטלקטואלית (לפחות זו שנראית על ידי האשכנזים) לעולם לא נצא ממצב המלנכוליה ותמיד נהיה מכוננים על ידי האשכנזי, כי גם לומר שהאשכנזי הוא גזען (ולרוב זה נכון), אינו אלא המשך הביסוס של האשכנזי כנקודת האפס של השיח. 

אז מהו מעמד הר סיני של יהודי מדינות האסלאם בישראל? האמת היא שאני לא יודע כי עוד לא יצרנו אחד כזה, אבל משפחת זגורי היא ההתחלה של שיח מזרחי, ובמובן הזה, מאור זגורי הוא המזרחי החשוב ביותר שחי כיום. 

אז בואו ונמשיך לייצר מזרחיות, נשיר שירים, נכתוב ספרים, נייצר סדרות טלוויזיה וסרטים, ועל הזין שלנו האשכנזי, שיחשוב מה שהוא רוצה. עכשיו הגיע הזמן להפסיק להתאבל ולייצר הווה כדי שהדור הבא, הילדים שנייצר כבר לא יהיו במדבר ויוכלו לראות את עצמם מבלי לפחד ומבלי להתבייש. 

יא חביבי 

נ׳ הוא חבר חדש שלי שאני מאוד אוהב, אלגי׳ראי צרפתי שנולד במארסיי, בן זוגו יהודי חמוד, וביחד, כמו צרפתים טובים, הם מטיילים בכל העולם וכמובן בתל אביב. נ׳ השמיע לא הפסקה את השיר ׳יא חביבי תל אביב׳ של עומר אדם במסיבת יום ההולדת שלו, תוך כדי שהוא וכל חבריו מזמרים את כל המילים. 

אמרתי לנ׳ שבוע אחר כך שהקשר בין תל אביב בשיר לתל אביב האמיתית הוא מקרי לחלוטין ושהדבר האחרון שתל אביב רוצה לעשות הוא להתכונן כבירת האוריינט. חברו היהודי הנהן בהסכמה, וחבר הולנדי אחר אמר שתל אביב בסך הכול חולמת להיות אירופה וזו הסיבה שהוא לא ממש מת עליה. 

חשבתי על זה רבות, האם אפשר בעצם למזרח את האשכנזיות כפי שטבעונים מטבענים את כל המנות המוכרות והאהובות? האם זו הדרך שעלינו ללכת בה? למצוא את האור המזרחי בכל שעל ושעל בנוף ילדותינו? לא להתעצב על האסון אלא סופסוף לחיות? מהי אותה המזרחיות? אני גם לא יודע, אבל אני יודע שלעולם לא נבין כל עוד נרפרף לעבר מבלי להסתכל קדימה. 

נזכרתי בשיר של להקת Carte de Sejour ׳אשרת שהייה׳ שהיכה גלים בצרפת. הלהקה לקחה את אחד השירים המוכרים והחשובים ביותר Douce France, צרפת המתוקה בתרגום גס, שעסק בכינון זהות צרפתית לאומית ומיזרחו אותו. 

׳צרפת המתוקה, מדינה יקרה של ילדותי… אני אשמור אותך בזרעותיי׳. 

׳כן אני אוהב אותך ואתן לך את השיר הזה׳.  

׳כן אני אוהב אותך בכאב ובשמחה׳.  

את השיר הזה, מארין לה פן לא תוכל עוד לשיר.

אני עדיין לא אוהב אותך, מדינת ישראל, מבחינתי את עדיין מדינה רעה, אבל אולי ורק אולי, אם אלמד למזרח אותך וגם אותי, אוכל ללמוד לקבל את קיומך. 

ועל הזין שלי האשכנזים.