פריז של כולם/ פוסט אורחת מאת שי סומק

האם אמא שלי אהבה את פריז?

מצד אחד, היא לא הפסיקה למלמל משפטים כמו "מדהים, פשוט מדהים" כאשר ראתה את ארמון הלובר או "אני לא מאמינה שאני רואה את זה”, כאשר יצאה מתחנת טורקדרו היישר למגדל אייפל העומד כמו חללית היורדת מהשמיים על העיר היפה והקטנה. מצד שני, כאשר רציתי לקחת אותה לארמון ורסאי היא שאלה שוב ושוב האם יש שם דוכנים, ורמזה שהיא מעדיפה סוחרי סדקית לצד הדרך ברחבי פריז מאשר לראות את הארמון הגדול והמרשים שקיים בעולם. ויתרתי. הבנתי שעלי לקבל את אימי כמו שהיא ולקחתי אותה לטיול בפריז של מטה. פריז של מהגרים, פריז שבה לא יושבים לשיחה מהורהרת על האקזסטניאליזם בקפה דה פלור המנופח מחשיבות עצמית, פריז שלא עוברת בין המוזיאונים הרבים ופריז ששונה מאוד מזו שרבים מהתיירים מחפשים. אמא שלי ביקשה את פריז שמאפשרת לאנשים כמותה להתקיים, כלומר, פריז שבה גם עניים הולכים לארוחת צהריים במסעדה, נהנים בבית קפה ורוכשים את האופנה הפריזאית הידועה במעות מעטות. מצאתי פריז שכזו, פריז שחשבתי שהכרתי, אך מחילת הארנב הרבה יותר ארוכה ממה ששיערתי. בדרך למדתי להכיר את אימי. 

אימי חסרת כל השכלה פורמאלית וסיימה ללמוד כאשר החוק לא חייב יותר את הוריה לשלוח אותה לבית הספר, ויצאה לעבוד כדי לפרנס את משפחתה קשת היום שעלתה ממרוקו. למרות זאת, אימי תמיד התגאתה שהייתה תלמידה חכמה, כשעוד הייתה כזו, ואהובה על המורים. היא התגאתה במיוחד שבמרוקו למדה בבית הספר אליאנס, כור ההיתוך של התרבות הצרפתית בקולניות. בילדותי שמעתי את אימי מדברת מעט צרפתית כי אבי שנולד בישראל, לא ידע צרפתית והיא העדיפה לתקשר איתו בעברית או במרוקאית כאשר רצתה להסתיר מאיתנו מידע. וכך הפכה המרוקאית לשפה שנואה, שפה של מחשכים, שפת הנבערים. השפה צרפתית נשזרה בסיפורים על היסטוריה שיכלה להיכתב אחרת אם רק הייתה אימי נשארת במארסיי ולא ממשיכה עם האונייה לישראל שתביא אותה בסופו של דבר לשדרות. 

היא תמיד חלמה להגיע לפריז, עיר האורות, בירת האופנה וכל השמות שלא מצליחים לתמצת את מהותה של העיר הקסומה בעולם. את רוב טיוליה בעולם עשתה באמצעות העבודה שלה שבה יש וועד חזק שעדיין מצליח לארגן לחבריו טיולים ברחבי אירופה כל שנתיים. לאימי לא היה הרבה מזל בחיים והעבודות שבהם נאחזה כדי לפרנס את משפחתה היו עלובות אחת אחר השנייה. אך משרת המנקה במכללת ספיר הביאה עימה קביעות והקביעות הביאה עימה חברות לעבודה ותחושת שותפות מוזרה בין המנקות לבין אנשי ההנהלה, שמועסקים על-ידי אותו מעסיק ושייכים לאותו ועד שמוציא אותם לטיולים משותפים. טיולים שבהם אימי היא בדרך כלל גיבורת המסע בזכות חוש ההומור הנדיר שלה ובעיקר שמחת החיים וחוסר הפחד מאנשים חדשים. 

השנה דנו בוועד על נסיעה לפריז וכולם כמובן הסכימו ללא היסוס אך מהר מאוד גילו בוועד שהמחיר של פריז יהיה כבד מדי והשתתפות העצמית תכאיב לעובדים הזוטרים, כמו אימי. למזלה, יש ביכולתי לארגן לה טיסה מוזלת וכך לאחר כמעט שנה של תכנונים, רגע אחרי שעברנו דירה שבה אין צורך לדדות ארבע קומות במדרגות מפותלות ומכאיבות, אימי לקחה טיסה ונחתה ב-CDG. 

פריז של מעלה

כל-כך הרבה ישראלים מקנאים בתושבי היבשת הישנה, לא רק בגלל שלוות החיים או כוח הקנייה של האדם המערבי אלא בעיקר בזכות אורך החיים הפשוט ונגיש אך עדיין כה חמקמק. הפריזאים מבלים את חודשי הקיץ בעיקר בפארקים הרבים המשובצים בעיר, יושבים על הדשא, קוראים ספר, עושים פיקניק שכולל גבינות, באגט טרי, יין ופירות ומטיילים לאורך הסיין. כאשר הם רוצים להתפרע הם הולכים למסעדה או בר, יושבים בחוץ ולוגמים בירה צוננת. את הפעילויות הללו הם היו שמחים לעשות גם בחורף, ולעיתים גם עושים זאת כאשר מזג האוויר מאפשר, ולא רואים בהם כפעילות של חופשה אלא חלק מאורך החיים. אנחנו מקנאים באירופאים כיוון שחלק מאורך החיים שלהם זו הפסקה שכוללת בירה או יין, פיקניק בפארק או סתם טיולים לאורך הנהר. בישראל קשת היום, שתייה בצהרים מרמזת על בעיית אלכוהוליזם קשה, פיקניק מצריך מנגל ורכב ויציאה מחוץ לעיר, וטיול לאורך הנהר ובכן, מצריך נהר. ביומיים הראשונים שילבתי את החיים הפריזאים בטיולים הארוכים והמעייפים שהעברתי את אימי וישבנו בפארקים, אכלנו באגט והסתכלנו לנהר. תחושת אי נוחות ודחיפות עברה בגופה של אימי שלא הפסיקה לדבר על הטיסה, על המשפחה ועל כל דבר והתקשתה להירגע ולהנות מהשקט. מהר מאוד הבנתי שחיים של אחרים לא מעניינים את אימי ויש לנקוט בגישה שונה לחלוטין.

פריז של מטה

כניסה ללובר ודורסיי—בוטל. לעלות לאייפל—בוטל. ארמונות ורסאי— בוטל. הלכנו לעבר בלוויל, רובע ייחודי של מהגרים ערבים, אפריקאיים וסינים בשילוב היפסטריים הנהנים מהקרבה למרכז העיר ומהנדל"ן הזול יחסית. מהרגע הראשון, מבטה של אימי השתנה ומשהו בגופה הפך להיות נינוח ורגוע בתוך אנשים הדומים לה. בבלוויל היא נהנתה לגלות את אותם דברי מתיקה שהכינה כשעוד לא הייתה עייפה מדי, לפני שהיא התחילה לקנות מהמוכן. עוגיית עוגיית המדלן שלי בטיול שלה הייתה מסעדת הקוסקוס האהובה עליי ועל בן זוגי. מסעדה שמבחוץ נראית כעוד מקום שמוכר אוכל שיש בו שמן ועוד שמן מרוקאי לא איכותי, אך בפנים מסתתר קוסקוס פשוט וטעים. קוסוקוס שבדיוק כמו המדלן של פרוסט, אוגר בתוכו את כל זיכרונות הילדות. אימי טעמה ממנת הקוסקוס הקדושה וחיוך התפרש על לחייה. היא כמעט הצליחה לסיים את הצלחת כולה, הישג בלתי מבוטל לאשה צנומת ממדים שאוכלת בהיחבא כמו כל אמא מרוקאית טובה. הרגע המדליאני התרחש לאחר מכן כאשר המוכר זיהה אותי ופנה אליה בברכת שלום. בגאווה גדולה הצגתי לו את אימי והם עברו למרוקאית שוטפת ומעולם לא ראיתי את אימי כה בטוחה בעצמה, כאילו למילים שלה יש כוח ומשמעות. 

בשפה העברית אימי תמיד תישאר המנקה משדרות המתקשה להבדיל בין זכר ונקבה ומשבשת ומסכלת אותיות ללא הבחנה. בערבית מתנגנת נראה שהיא ממוללת דברי פילוסופיה ויודעת לנגן ולפרוט על המילים בעדינות רבה. 

האם אימי נהנתה בפריז? אני חושב שכן.

פריז מאפשרת להנכיח את המודחק הישראלי של חיים אחרים, חיים של אחרים. בכל פעם כשאני מגיע לישראל, אני מנסה לעשות את אותם הדברים בדיוק כמו בפריז ומגלה בכל פעם שזה בלתי אפשרי. ללכת לפארק ולקרוא ספר ביום קיץ כאשר הזבובים עטים עליך וקשה לך לנשום מהחום, זה בלתי אפשרי. לשבת על ספסל עם סנדויץ' או מאפה מהמאפייה זה לא בלתי אפשרי, זה פשוט יקר מאוד וכמעט לא קיים. לשבת לשתות בירה בשעות אחר הצהריים כאשר רוב בתי הקפה מוכרים אך ורק קפה ועוד קפה ועוד קפה, זה בלתי אפשרי ונראה לעולם כבלתי אחראי. ללכת למוזיאון? גלריה? להסתובב ברחובות היפים של העיר? אנחנו תקועים בעולם בלתי אפשרי שאירופה הפכה להיות החיים שיכולו להיות לנו. מה שמדהים שזה לא הגשר או הקתדרלה שמרטיטה את ליבנו, זה האיש הזה, היושב עם הספר וכוס הבירה באמצע היום. איך זה קשור לאימי? לרגע אחד היא הייתה האיש הזה. 

שי סומק 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על פריז של כולם/ פוסט אורחת מאת שי סומק

  1. ילד וזקן וכל מה שביניהם. הגיב:

    הבוקר נסעתי ברחובות תל אביב וראיתי אנשים יושבים בבתי קפה. אחד מזוקן והשני נסתר מעיניי לגמו בירה ושוחחו בלהט. בחורות הלכו בשדרת הפיקוסים בשדרות רוטשילד ולצידן כלבים בצבעים שונים. טיול בוקר בצל העלים הנעים ברוח, לקראת שבת על טעמיה וחלומותיה. לכדה את לבי והסיטה את עיניי מהכביש, בחורה צעירה רכובה על אופניים.
    בפניה היה שילוב של מופנמות ונחישות. חיוך ריצד בגומת החן בלחיה השמאלית, היה בה משהו חזק כמישהי שמאמינה שחלומה יתממש. רכבה ודיוושה בחופשיות כמו שיוט בחלל הפתוח. אחת מתכונות החלום היא כאחת מתכונות הרוח. מכבה נרות זיכרון, מבעיר אש בלב המייחל. יש בישראל שמש וחול וים וזבובים. יש גם יתושים ומרכזי תרבות, מפוצצים במופעי יוצרים, חדשות לבקרים. לא ראיתי בישראל בן היושב עם אימו על כוס בירה. קשה למצוא בישראל לבדיות חסרת בושה, פשוטה,ללא צורך להצטדק ולהתנצל. משום מה, באירופה קל לישראלי להיות לבד הרבה יותר מאשר בישראל. האם זה הרבה בשל הורינו שהפכו אותנו לתעודות הזהות שלהם? האם בפאריז לכל אדם יש את זהותו והוא גם ילד וגם הורה? האם ללא תארים, לא זוגיות ולא הורות, חש האדם הבודד את החופש והזכות,[כמו לנשום ] לעצור בבית קפה, לשתות בירה בצהריים ולשמוע את פעמוני הכנסיות? מסעו של הצרפתי בדיווש אופני החיים, שונה מדיוושו של הישראלי.הישראלי נושא עליו כמה זהויות, לא רק את שלו. מחוייבתו לשמחת אימו לתלונותיה, לצעקתה על עברה, ודמעותיה על עתידה ,אינן מאפשרות לישראלי להסתובב בחופשיות בתוך בדידותו. לרוב הבדידות היא מצב שיש לתקנו.חיצי קשתות הכאב ההוא, מכוונים ללב הבודד,מפלחים את העור העוטף אותו, מדוושים דרך השרירים העוטפים אותו, נועצים בו את זכרונותיהם כך ששום רוח לא תוכל לכבותם. רק צלילי פעמוני צחוקן החופשי של אימהות, כל אחת בשפת אימה, יכול לשחרר את הבדידות מכבליה ,לנתק את הקשר הסמביוטי שבין בדידות ובושה .
    בפריז פעמוני הכנסיות דוממים רוב שעות היממה. בישראל קולות פעמוני האמהות נשמעים ללא הפסקה.
    אולי לזה מתכוונים אלו המכנים את תל אביב עיר ללא הפסקה.כל כך הרבה אירופאים מדברים על העיר הזו, בכמיהה
    ובידיעה ברורה שיחזרו אליה.יתכן שהם מחפשים לשמוע את צלצול פעמוני האימהות, למרות שזה עלול לחזק את הקשר בין הלבדיות והבושה.
    שוב מרחפות השאלות שוב עולות התשובות .שוב מפרידות התשובות ,לטוב ולרע ,לנכון ולטעות ושוב הלכה לאיבוד ההזדמנות, לשאול את השאלה שתשובתה,תתיר את הכרח ההשואתיות. תאפשר הליכה בכל שדרת עצים בעולם,
    ללא תארים ,ללא עבר ועתיד, סתם הליכה של אדם עם עצמו,בנינוחות ובחופשיות רואה ונראה ,
    נוכח בעכשיו.

  2. כרמלה כהן שלומי הגיב:

    פוסט נפלא אבל בעיקר אמא שלך. כמה מעט אנחנו מכירים את הורינו. מאחלת לך שאמא תמשיך להתגלות לך עוד ועוד. זה אוצר בלום. אני גיליתי את הורי מאוחר מאוד. כמעט שהחמצתי

  3. הי, הפוסט הנפלא מומלץ אצלי כאן בדף
    https://www.facebook.com/ESCHILY25111954

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s