על הגירה – פרולוג

ב-19 לאוגוסט לפני 16 שנים הגעתי לניו יורק, הגעתי היא מילה פשוטה מדי לתאר את הפעולה הזו. עברתי  לגור בניו יורק יכול להיות משפט נכון יותר, אבל גם הוא לא מדויק. כמה חודשים קודם מלאו לי 21 והגעתי לניו יורק ללא כסף, 37 דולר למען האמת. בדיוק כמו מדונה, הייתי מתלוצץ עם אנשים שרצו לשמוע את הסיפור שלי.

את כרטיס הטיסה שלי קניתי דרך פעולת עקיצה פשוטה שהיום כבר לא אפשרית ואין צורך להכביד במילים. שילמתי על הפעולה הזו בריבית דריבית שנים רבות אחר כך.

אני זוכר את הבוקר הראשון שלי בעיר המפחידה הזו, למזלי ישנתי אצל חבר למשך כמה ימים אבל אחר כך נזרקתי לסוף ברוקלין, 55 דקות נסיעה על קו ה F, שתי תחנות לפני התחנה הסופית של הרכבת.

אני יכול לכתוב ספר על התקופה הזו, והאמת היא שכתבתי, אך עצה של אישה נהדרת וחכמה הובילה אותי לגנוז אותו.

בסופו של דבר חייתי שבע שנים בניו יורק ועזבתי אותה ביום אחד, בהחלטה אימפולסיבית. קמתי, קניתי כרטיס, מסרתי את כל הדברים שלי לחברים, עזבתי את הדירה שלי (כבר לא הייתי על חוזה ויכולתי לתת התראה מהיום להיום) ובבוקר למחרת כבר הייתי בתל אביב, חותם שבע שנים עמוסות במהלומה אחת חדה, שהקיזה דם ופערה פצע שגלדיו עדיין יכולים להיראות כשאני מביט בעצמי במראה. לא הייתה דרך אחרת לעזוב את העיר, זה היה חייב להיעשות רק כך.

כל ניסיון להיזכר בשבע השנים האלה עולה בתוהו, היה כל כך הרבה מהכול, כל כך הרבה אנשים, מקרים, מעברים, חוויות, דירות, נסיעות, אהבות, חברים, מכרים, כל כך הרבה ובסופו של דבר – לא היה כלום.

מה הייתה הסיבה הראשונית להגעה הזו לניו יורק? הנה שוב המילה הנקייה ׳הגעה׳. רציתי לעזוב את ישראל, רציתי להיפטר מהעוני שהפך להיות העור שלי, העוני הרוחני, חומרי ורגשי. רציתי לראות את העולם, לגלות אותו, רציתי לנצוץ, רציתי עולם חדש שבו אוכל להיות כל מי שאני רוצה להיות, שבו אוכל להשיג את כל מה שאני רוצה ואת כל מה שאני עוד לא יודע שאני רוצה — ניו יורק נראתה לי המקום הנכון ביותר להשיג את זה.

השגתי דירה דרך חבר יקר, סיכמתי עם בעלת הדירה שאשלם לה כשיהיה לי כסף. לקרוא לחדר הטחוב במרתף הבית שלה בשם ׳דירה׳ עושה צדק רב עם בעלת הבית, אבל בסופו של יום היא הייתה נחמדה והבינה את מצבי ואפשרה לי לשלם את שכר הדירה באיחור של חודש. לאחר חודש שילמתי לה 450 דולר, 300 דולר בעבור שכר הדירה ועוד 150 דולר ריבית, הכרחתי אותה לקבל את ריבית הנשך הזו. הייתי חייב את זה לעצמי, באותו רגע שבו שילמתי לה יותר, הרגשתי שנולדתי מחדש, שכעת באמריקה אוכל להיות הכול, להרוויח כסף, להיות עשיר חומרית, רוחנית ותרבותית – הכול תלוי בכוח הרצון שלי.

האמריקאיות נכנסה בי לאחר שבוע בניו יורק. נתתי לעצמי יום אחד לבלות בעיר ולראות אותה, ראיתי את פסל החירות מגדות נהר ההדסון, הרמתי את ראשי מעלה לשמיים לראות את קצה התאומים, אכלתי נקניקייה בסנטרל פארק ונכנסתי למבואה הכללית של האמפייר סטייט בילדינג. למחרת התחלתי לחפש עבודה בעיר.

התזונה שלי לא הייתה אידאלית, אם לדבר במונחים רומנטיים, לחמנייה עם גבינת שמנת וביצה בבוקר, נקניקייה בלחמנייה בצהריים ופחית קולה בערב, סכום כולל של שני דולר ביום. לפעמים אני עדיין נזכר בשבוע הראשון שלי בניו יורק ולנצח לא אוכל להבין איך עשיתי את זה.

לאחר שבוע מצאתי מסעדה שהסכימה לקבל אותי, הייתי מאושר, לא בהכרח בגלל העובדה שאתחיל לייצר כסף אלא בגלל שחלום שלי יתגשם — סופסוף אוכל מנה חמה. ׳אתה רק צריך לקנות חולצה כחולה מכופתרת בחנות ליד, הם עושים אותן במיוחד בשבילנו׳, אמר לי בעל המסעדה, ׳ומבחינתי תוכל להתחיל בהתלמדות עוד הערב אם אתה פנוי׳. ריח התבשיל שנרקח במוחי החל להפעיל את בלוטות הריר שלי, הלכתי במהירות לחנות ממול. 35 דולר לחולצה, אמר לי המוכר, בכיסי היו פחות מ20, כל הוני.

יצאתי מהחנות, הלכתי במורד הרחוב ומעולם לא חזרתי למסעדה הזו, האמת היא שבמשך כל השהות שלי בניו יורק נמנעתי מהליכה בבלוק הזה.

אבל לא התייאשתי, בדיוק ההפך, חיפשתי עוד ועוד מקומות ולאחר שלושה ימים התחלתי לעבוד בשתי מסעדות, שבעה ימים בשבוע, 16 שעות ביום, קם בשש בבוקר וחוזר למרתף בשתיים בלילה, משלים שעות שינה ברכבת התחתית ולרוב מתעורר בתחנה הסופית ותופס שוב את הרכבת התחתית בחזרה ליעד שלי.

אחרי שבוע של ארוחות דשנות, בגדים מסריחים, וכאבי ברכיים, ספרתי את הכסף שהיה ברשותי- 1139 דולר, אני זוכר את הסכום הזה ותמיד אזכור אותו. 1139 דולר בשבוע אחד, הייתי שיכור מניו יורק. היא עמדה בהבטחה שלה וסיפקה לי את חלום המהגר שהתחיל לפעום בליבי הקטן.

הנה, היא נאמרה, המילה הזו, המושג הזה שבולע בתוכו אינסוף מילים, רעיונות, תקוות ופחדים, חור שחור של מחיקת זהויות וכינון חדשות. האם הייתי מהגר? שירותי ההגירה האמריקאים יאמרו שכן, הדרכון האמריקאי שלי, הנכס הגדול ביותר שיכול להיות לישראלי, יאשרר את ההבחנה, אך האם הרגשתי ככזה?

יום אחד אכתוב ספר על ניו יורק, היום הזה יגיע ברגע שאחשוב שהסיפור שלי אכן מיוחד, בינתיים אני לא חושב כך, מי אני לעומת ניו יורק? 

אני יכול לכתוב פוסט רומנטי ומרגש, אני יכול לספר על האנשים המיוחדים שפגשתי, להתרברב בשיחות הארוכות אל קצה הלילה שהיו לי עם פאתי סמית׳ ועל הקשיים שלה בניו יורק. אני יכול להתרברב בהרבה מאוד דברים שראיתי ומקומות שהגעתי אליהם. אני יכול להמשיך ולהתרברב בכך שהיחצן של המועדון הכי יוקרתי בניו יורק היה רואה אותי מרחוק ופותח את השער במיוחד בשבילי למרות התור הארוך בעודו צוהל בקריאת good morning princes! כל פעם מחדש. יש לי אפשרות לכתוב סיפורים נוטפי חן וקסם על אנשי ניו יורק המיוחדים, מהשכנה שלי ועד לבוסית המיוחדת שהייתה לי. 

אני יכול אבל לא צריך, יפים וטובים ממני עשו את זה וכתבו על הכול. אני לא רוצה להיות רומנטי, אני רק רוצה לומר דבר אחד.

לאחרונה מדברים בישראל על הגירה, ולא בשבחה, מתארים אותה משל הייתה נגע, מחלה שיש לרפא, פעם קראו להם יורדים, מפולת של נמושות, היום הם תבוסתנים, אנשים שהרימו ידיים, חלשים, עלובים.

אם יש איזו שהיא מטרה לפוסט הלא מסוגנן הזה וחסר החן הספרותי אז היא זו – עזבו את המהגרים בשקט, הניחו להם לנפשם. אין תהליך כואב יותר, עצוב יותר ואישי יותר מהגירה. כל שנה האמריקאים מעדכנים את מחקרי ההגירה שלהם, והסיבה העיקרית להגירה הייתה ונשארה במשך מאות שנים אותה סיבה- כלכלית.

חייתי בין מהגרים ישראלים וגם אני הייתי כזה, והאמת היא שאני עדיין כזה, רק בעיר אחרת. והאמינו לי, הגירה היא הקרבה ולרוב לא מעניקה למהגר את מה שהוא מייחל לו, אולי במקרה הטוב לילדיו וגם זה בספק. מי שלא היגר, וכשאני אומר היגר אני מתכוון לאדם שעזב את כל מה שהיה לו תוך כדי הבנה שאין לו לאן לחזור, לעולם לא יוכל להבין את ׳זה הכאב של שתי המולדות׳ כפי שכתבה גולדברג. ואולי לפרולוג הזה יתלוו עוד כמה פוסטים שבהם אתאר את כאב ההגירה, את הריקנות ואת תחושת הפחד שמלווה את המהגר בשנותיו הראשונות. התחושות האלה לא נעלמות כי המהגר התאקלם אלא כי הוא מצא דרך להקהות אותן, אבל הן תמיד שם, במקום המחבוא ההוא.

ועוד משהו, אתם המהגרים, אלה שעוזבים את ישראל ובועטים בה כאילו הייתה גופה מבותרת – קצת צניעות, אתם לא יודעים מה צופן לכם העתיד.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על על הגירה – פרולוג

  1. כרמלה כהן שלומי הגיב:

    יש כותבים טובים ממך אבל אין כותבים כמוך.

  2. סרנה הגיב:

    יפה מאד

  3. תקוה מולאי הגיב:

    תודות , כתבת ונגעת .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s