על הגירה , אולי על הילדות?

1.

לפני שלוש שנים נחתּי סופית בפריז, החודש שקדם להגעה שלי היה עמוס בתהפוכות נפש וחרדות קיומיות כה קשות, ואף שיעור יוגה לא יכל עליהן. בעמידות הראש התנדנדתי כמטוטלת שמסרבת להיעצר, וכל מדיטציה הייתה ישיבת עצבים, כאב אינסופי של שאלות ללא תשובות. בסוף וויתרתי והחלטתי לבלוע כדורי הרגעה (הומאופתים) כאילו היו סוכריות טיק טאק. מהיר יותר ולפעמים יעיל יותר.

אני זוכר את אותו בוקר חם ולח באוגוסט בנמל התעופה של פריז כאילו היה אתמול. את ההמתנה מרוטת העצבים לבואו של הכלב שלי, את השיחה שנדמתה כנצח עם איש המכס שתהה אם הכלב שלי מוגדר כמסוכן (צרפת אוסרת הכנסת כלבים מסוכנים לשטחה) ואת מבטו התשוש והכבוי של בן זוגי.

זה היה אמור להיות שנה, אבל המלגה התארכה לשנתיים וחצי, ועכשיו זה ממשיך עוד ועוד, ללא תאריך יעד מוגדר. עכשיו כשמצאתי עבודה, גיליתי שאני יכול לעבוד פחות ולהרוויח יותר, גיליתי גם שלכסף שאני מרוויח יש ערך והוא יכול לקחת אותי לחופשות בעולם. בן זוגי גילה שפריז יכולה להיות עיר נהדרת ושלחיות בחו״ל זה כמעט חובה לכל אדם שרוצה להחשיב את עצמו כאחד בעל אופקים רחבים. 

׳אני כאן שנתיים אבל לפעמים אני מרגישה שאני עדיין תיירת׳ אמרה לי חברה לפני כמה ימים, ואני מבין את דבריה. אין בפריז קהילה גדולה של ישראלים כמו בברלין ורבים מהישראלים שאני מכיר כאן לא מתחברים עם היהודים הצרפתים שחלק גדול מהם לאומני ציוני. ׳אני לא יודעת אם אי פעם יהיו לי חברים פריזאיים אמתיים כמו שיש לי בתל אביב׳ היא המשיכה. סיכמנו שנינו שלא קל להיות מהגר ורבים הסיכויים (בהנחה שממשלת צרפת תעניק לנו אזרחות) שעד יום מותנו נהיה מהגרים.

בניגוד לחברתי, אני כבר הספקתי לאסוף לי די הרבה חברים פריזאיים ולנהל ימים שלמים של שיחות בצרפתית, אני מאמין שזה בגלל שאני הומו — הרשת החברתית שלנו חזקה יותר וענפה יותר, או אולי אנחנו חבורה של ילדים שמתקשרים אחד לשני ביתר קלות?

2.

כמעט שבוע שהינו, אני ובן זוגי, בבית חברי הצרפתי הטוב בכפר בדרום מערב צרפת. האמת היא שאני עדיין לא זוכר את שם הכפר, עברנו כל כך הרבה כפרים בשבוע האחרון ולכל אחד שם מוזר וחסר מצלול צרפתי מוכר.

היינו שמונה, כולנו גברים, כולנו הומואים, שישה צרפתים ושני ישראלים- מעולם לא דיברנו מילה באנגלית, הכול נסוב בצרפתית, שפה מאחדת, מי היה מאמין? עד כמה הייתי ישראלי בשבוע הזה?

בן זוגי התכנס בעולמו, מדי פעם הייתי מציץ מבעד לחרכי הגדר הלבנה שהקיפה את הבריכה והייתי רואה את מבטו קפוא במסך האייפד, כנראה קרא דברים בעברית- עדיין חושש מקפיצת המדרגה הזו, מההקרבה הגדולה של וויתור על שפה, גם אם זה רק לשבוע אחד. בסופו של דבר הקשקשת הצרפתית תקפה גם אותו והוא נפתח אליהם, מגלה את גווני הצרפתית שלו בפניהם ובפניי.

בערבים, אחרי יום שלם של פטפוט אינסופי בצרפתית, שפה שנראית כאילו הומצאה במיוחד בשביל זה, הייתי לפעמים שומע את עצמי מדבר ומתחיל לגלות אינטונציות של צרפתית בקולי.

אני חושב שאני יכול כבר לומר שאני מכיר את הצרפתים, אני מכיר את הקבוצות השונות שמרכיבות אותם, גם את תתי הקבוצות שלהם. אני מכיר את רוב חלקי המדינה ואת קצוות המשושה, אני מכיר דיאלקטים ומשלבים שונים של השפה הצרפתית, יודע להבדיל בין אנשים וכבר לא חושש מהשפה שלהם. כבר לא חושש מצרפתים בינוניים וסבירים שמנסים לתקן את הצרפתית שלי ובכך בעצם להעשיר את עולמם הדל בתרבות שנוצרה על ידי אנשים חכמים מהם, ובכך לראות את עצמם כחכמים יותר.

ויחד עם זאת, בכל צורה שהיא, אני לעולם לא חושב שאוכל להיות צרפתי – גם אם אחזיק בדרכון צרפתי ואכתוב ספרים בשפתם. לא בגלל ש׳הם׳ לא ׳יאפשרו׳ לי, אלא בגלל שעברי נטוע עמוק בקיומי הישראלי ולנצח יכתיב את עתידי.

אני לא אומר את זה בכאב, צער או כעס, זו הבחנה והבנה של הישות הזו שקוראים לה אני.

3.

חברתי ב׳ שאותה פגשתי בקורס מורי האיינגר בפריז הזמינה אותי לביתה בהוסגור, כפר קטן ליד ביאריץ, מה שהייתה עיירת הנופש של מלכי צרפת ועדיין מוגדרת כבירת הבורגנות הצרפתית הבלתי מעורערת.

היא נולדה באלזס והחליטה לעבור לדרום מערב צרפת- אזור שהפך פופולרי במיוחד בשנים האחרונות בשל מזג האוויר שלו ואיכות החיים הגבוהה והלא יקרה שהוא מציע.

ב׳ פתחה חוות יוגה קסומה ויקרה, ׳זה רק לוקס כאן, אני לא אוהבת לארח אנשים בתנאים נמוכים׳, אנפפה בצרפתית נוירוטית ששצף מילותיה היה מהיר יותר מקו  TGV פריז  – מארסיי. ב׳, רזה ויפה, בגיל העמידה, שיערה בלונדיני ועיניה כחולות- צרפתייה אלזסית קלאסית, אירחה אותנו בחווה המרשימה שלה, בחינם כמובן. עוד לא פגשתי צרפתי שבסולם העדיפויות שלו, רווח היה גבוה יותר מחברה טובה.

׳אמא׳ אמרה ב׳ לאימה שעברה איתה לחווה, ׳אלה חברים שלי מפריז, זה מאיר, הוא היה איתי בסדנת המורים׳. באותו זמן כשהיא אמרה את הדברים האלה לאמא שלה, אני הצגתי את עצמי בפני חברה אחרת  שלה, כישראלי שגר בפריז.

ב׳ הביטה בי ואז תיקנה את המשפט וחזרה שוב ואמרה לאמא שלה ׳הם ישראלים שגרים בפריז, וואלה׳.

4.

אני אוהב לטייל בספרד, לא רק בגלל נופיה, האווירה, הטאפאס והסנגרייה. בספרד אני מצליח לראות את עצמי. בתווי פניהם של הספרדים אני רואה את תווי פניי, וההרים המשוננים, השמש הקופחת והים שמעצב את חופיה נראים היטב בעורי, בשפתיי, בשערי ונשמתי.

כשאני רואה את הספרדים, ואותם אני לא מכיר ולא יודע לחלק לתתי קבוצות, אך כשאני רואה אותם, משהו בהם מתפקד כראי, ולרגעים מיוחדים של קסם, נפשי, הנודדת הנצחית, מוצאת מרגוע ומנוחה בינות לצלילי הס׳ והר׳ המתגלגלת.

זה נשמע מגוחך, הרי המרחק ביני לספרד אינו ניתן לגישור, איני יודע ספרדית, אין לי שום כוונה לעבור לגור בה, בטח ובטח להגר אליה.

אך יחד עם זאת, ספרד מספקת לי מערכת מיתולוגית שלמה, מערכת שבה אני יכול לחזור ולחיות את הרגעים המתוקים ביותר בגן הילדים, אי שם לפני הרבה שנים, בגיל ההוא ששום דבר לא פגע, נגע או הפריע.

5.

ביום היינו שוחים בבריכה, מכינים ארוחות צהריים וערב גדולות, משחקים משחקי חברה, ישנים מדי פעם, שומעים מוזיקה ושותים הרבה יין רוזה. בערבים היינו הולכים לבלות בכפרים הסמוכים. כל לילה בכפר אחר, וכל לילה והפעילות שלו. פעם זה היה קונצרט, פעם זה היה מופע זיקוקים ופעם זה היה לונה פארק.

בלונה פארק צפיתי בהם עולים על ה׳אקסטזי׳ מעין ספינת פירטים צרפתית שעלתה לגובה חמישים מטר והתהפכה כשהגיעה ל180 מעלות. צפיתי בצרפתים מסביבי, במבט ראשון הם הפחידו אותי. בן זוגי ואני צחקנו בעברית שעלינו להיזהר מהם כי הם עוד עלולים לרדוף אחרינו עם קלשונים ולפידים. אך במבט שני, בין הצרחות של החבורה על המתקנים, בין הילדה שאביה קנה לה צמר גפן מתוק,  ולילד שאמו נתנה לו עוד ועוד אסימונים כדי שיוכל לנסות את מזלו במכונת הצעצועים – או אז גיליתי משהו דרך הילד הקטן הזה.

הנה הוא עומד מול המכונה, מנסה בכל כוחו לאסוף את הדובונים הקטנים, ללקט כמה שיותר, לחפון את השלל בחולצתו הקטנה. כל ניסיון עולה לו במפח נפש כשהוו הגדול לא תופס דבר, מבטו הקטן נחמץ ככל שנעלמים לו המטבעות בין אצבעותיו. ואני מבחין בו ומתמלא חמלה והזדהות עם הילד הזה, הרי אני הייתי בדיוק כמוהו. מחכה ללונה פארק שיגיע ללוד ומבקש מאימי בעיני עגל עצובות כמה שיותר שקלים כדי שגם לי יהיו דובונים קטנים. ילד קטן שמנסה לתפוס את כל העולם כשבידיו הקטנות מעות שחוקות.

אבל הילד הזה בכפר הצרפתי, אינו עוד ילד – הוא צרפת, הוא יגדל להיות אזרח הרפובליקה, יכול להיות שהוא אפילו יהיה זה שיתקן את הצרפתית של המהגר. הוא יכול להיות אותו אדם בינוני וסביר שמעניק לקיומו משמעות אלוהית כמעט, רק בגלל שהוא נולד לישות הזו שקוראים לה צרפת.

והנה באותו רגע מצאתי מכנה משותף עמוק יותר עם אותו ילד קטן מאשר עם רוב הישראלים המבוגרים.

כשהסטתי את מבטי מהילד ראיתי את בן זוגי בוהה בו גם, רואה אף הוא את השתקפות חייו.

גיליתי עד כמה הילדות של בני האדם זהה. כמובן שכל אחד גדל אחרת ומחונך אחרת, אך התמימות הזו, הקסם הזה שעובד ללא הרף במוח של הילד הוא אוניברסלי ואף שפה לא תוכל לשבור את האחידות שלו.

6.

סיינט אמיליון לא רחוקה מהכפר שבו נשארנו, למרות שבן זוגי ואני כבר ביקרנו בכפר הקסום והבורגני עד גיחוך, עדיין התעקשנו לבקר אותו שוב, הפעם עם כל החבורה. לאחר טיול ארוך בכרמים וברחובות הישנים שלו, התיישבנו לאכול. ביקשתי מהמלצר קנקן מים, וברוב עוונותיי כמעט ושכחתי למזוג לאחרים לפני שאני מוזג לעצמי, הצמא הישראלי למיי צרפת העיר בי את יצר ההישרדות המזרח תיכוני.

ק׳, חבר יקר שאיתו אני יכול להעביר שעות של שיחות על פוליטיקה צרפתית, מיד הבחין בצמא שלי, לקח את הקנקן ומזג לי כוס מים ולאחר מכן לכל השולחן. כששלחתי את היד שוב לקנקן כדי לשתות כוס שנייה, הוא לקח לי את הכוס והחל לחקות את אמו. ״לא לא שרי, לא שותים שתי כוסות מים אחת אחר השנייה, הקיבה שלה תתנפח ולא תוכל לאכול, חכה לאחר המנה הראשונה״. ככה היא הייתה מדברת איתך? שאלתי אותו, הוא הנהן וחייך מתחת לשפם. מרוב הלחץ חטפתי את קנקן המים וחיקיתי את אימי ״וו עלייה, מיינאש עליק, הבן שלי צמא, וואי וואי, שתה כפרה עליך שתה, קח את הכוס שלי״. ותוך כדי אני קולט שאני מחקה אמא צרפתייה מצפון אפריקה, מגלה את שורשיי הצרפתיים אך בתשליל, צרפתי מזרחי אך כזה שלא מוסלל, מדוכא או מופלה.

דווקא כאן בצרפת, ואולי בגלל שזו צרפת, אני מתעסק רבות בנקודות ההשקה בין בני אדם ופחות בשוני. הרי צרפת טוענת לקבלת האחר במאה האחוזים, כל אשר הוא צריך לעשות הוא להטמיע את עקרונות הרפובליקה- כולנו יכולים להיות צרפתים אם כן. אך לא כך הדבר ו׳הצרפתי הטבעי׳ חזק יותר מכל רעיון של אמיל זולה. אך האם מהגר חייב להיות שונה בהכרח מהקבוצה שאליה הוא מהגר? האם אין חוויות אוניברסליות, רגשות אוניברסליים, כמיהות שמשותפות לכל בני האדם בעולם?

בשבוע הזה בכפר הקטן בדרום מערב צרפת הבנתי שמהגר הוא לפעמים כמו ילד קטן שעובר לשחק בארגז חול אחר, הוא קצת מפחד בהתחלה, הילדים האחרים אולי מקניטים אותו, אבל בסוף הם הופכים להיות חברים, כי בסופו של דבר הדמיון בינינו רב יותר מהשוני.

לו רק האנשים שחיים בארגז החול הזה יבינו שגם הם בסך הכול ילדים בדיוק כמו הילד/מהגר הזה שבא לשחק בארגז החול שלהם, כי מה לעשות, החול שלהם יפה יותר ויש בו יותר צעצועים.

7.

בן זוגי מביט אל הרחוב הפריזאי, השמים כחולים באופן מפתיע והשמש מלטפת את הזקן הצרפתי שלו. הוא לוגם מהקפה שלו ואומר לי בעודו ממשיך להביט בעוברים ושבים, ״אין לך את הקוד האשכנזי הזה של כתיבה, אתה לא יודע לכתוב כמוהם, העברית שלך אחרת, בחירת המילים שלך אחרת, העברית שלך לא ישראלית אשכנזית, היא כמעט גלותית, אבל זה לא רע, זה פשוט אחר״. הוא לקח עוד לגימה וסיים: ״לא היינו כל הקיץ בקולנוע, אנחנו באמת הופכים לצרפתים עם כל אובססיית הווקאנס הזו״. 

מודעות פרסומת
הערה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על על הגירה , אולי על הילדות?

  1. סרנה הגיב:

    יפה ומרגש מאד וכותב לעילא.

  2. כרמלה כהן שלומי הגיב:

    החבר שלך טועה. אתה חותר בשפה שלך כמו ספן. וכן, אתה כותב אחרת, תודה לאל..

  3. המחסנאית הגיב:

    לא יודעת מה זו כתיבה אשכנזית.
    כמה יפה אתה כתבת.

  4. מיכל ק' הגיב:

    מתה על איך שאתה תופס רגעים קטנים באינטראקציה ומאיר דרכן את הכול (למשל, על ב' ששינתה את הניסוח בעקבות הצגתך העצמית). הרגישות הזאת לשיח ולעולם שנוצר בו. והיכולת להניח את זה לפנינו. ככה, פשוט להניח. מקסים. נהדר אתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s