כפיים

יותר מזרחית

נולדתי בלוד בבית ערבי ששייך לעמידר, את רוב ילדותי העברתי בעוני מחפיר. היו תקופות, לפעמים הן נמשכו כחודש, שבהן אכלתי לחם עם מרגרינה בבוקר ומרק גרונות בצהריים ובערב. כדי להשלים את תפריט התזונה שלנו, אימי הייתה גונבת אוכל מהמפעל שלה שעסק באספקת מזון למטוסים. האמת שזה די מצחיק שכילד עני מרוד, הייתי חי לרוב על ארוחות של מחלקה ראשונה.

גרנו חמישה אחים בחדר אחד, אימי עבדה בניקיון וכל חייה הרוויחה שכר מינימום, ואבי עבד למעלה מ-12 שעות ביום.

התגובה הראשונה של פקידת ההרשמה באוניברסיטת תל אביב כשנרשמתי לתואר ראשון בפילוסופיה יהודית ותרבות צרפת הייתה: “מה, אתה מלוד??” בעודה מעקמת את פרצופה כשהיא מכניסה את הפרטים שלי למחשב.

ומדוע אני מספר את כל זה? כדי שלא יהיה חשש ולא הקל ביותר שאני לא מזרחי עני, מוחלש ומוסלל.

אני לא אוהב להתמודד עם הרוח המזרחית החדשה שנושבת בישראל. מבחינתי היא בדיוק כמו המחאה החברתית שאליה התנגדתי מיומה הראשון – שעתוק של רעיונות בורגנים ורצון לקחת את הכוח ההגמוני אך מבלי לשנות ולבזר אותו. וכך יוצא שרוח הקדים שמנשבת בישראל לא מנתצת כלל את אוניות תרשיש, אלא בסך הכול עוזרת לנושפיה ורושפיה לעלות על אותן אוניות ומשם להמשיך את אותה שיטה.

הבעיה היא שרוב משיבי הרוח הם חברים שלי, חלקם אף חברים טובים מאוד ויציאה נגדם תמיד מלווה בירידה לפסים אישיים. אז לרוב אני שותק. אני צופה בתהליכי שכפול הכוח שלהם, אני רואה כיצד הן מאמצות דרכי כוח אשכנזיות הגמוניות ולא רק לא מפרקות אותן אלא מאמצות אותן לחיקו. אני רואה ושותק כי הם לא מוכנים לשמוע אותי כלל, וכל ניסיון לומר משהו חוזר אליי בריקושט אינטרפלטיבי ובמילות גנאי שהשמאל אשכנזי ומזרחי כאחד אוהב להשתמש בהן – קרמבו, אשכנזי, פשיסט, גילמנאי, כותב בוויינט, והכי גרוע–  חבר מרכז מרצ.  אז אני שותק, או לפחות מנסה לשתוק.

אולם מדי פעם הם קופצים עם המצאה חדשה שמעלה לי את הסעיף ואני חייב להגיב, הפעם הם יצאו עם שתיים: סרטון הווידאו לקפה גילברטר והמחאה החוזרת כנגד שטר חמישים שקלים.

לסרטון קוראים “תעשו מזרחים”. הסרטון מחולק לשני חלקים, החלק הראשון שהוא גם הקומי, מתאר פגישת קופי. האשכנזים זורקים דימויים מזרחיים גזעניים והמזרחים מרימים גבה, האשכנזים גם כמובן לא מבדילים בין מזרחים לסודנים, מבחינתם כל המזרחים הם חפלה, והיא הייתה במימונה וזה לא נראה ככה.

בסופו של דבר המזרחי שאספו אותו מקו ארבע מתנפל עליהם ואומר שהם לא הקופים של אמא שלהם, והמזרחית השנייה מקללת במזרחית טיפוסית.

סופו של הסרטון מראה איך מזרחים צריכים להיות בפסטיבל של קפה גילברטר. עדיין לא הבנתי מה ההבדל בין החלק הראשון של הווידאו לבין החלק השני. אולי בחלק השני המזרחים מלמדים אותנו שרק מזרחי יכול להראות שהוא מזרחי – אבל עדיין, מה הבדל בין המבט האשכנזי לבין הכינון העצמאי המזרחי?

אני לא רוצה לראות את עצמי ככפיים והאמת היא שאני לא אוהב בכלל את המוזיקה הזו, לא רואה בה נחותה, מבחינתי היא סתם לא מעניינת. ושוב פוליטיקת הזהויות המתישה כל כך, המזרחים ידברו על אפליה והסללה, על המבט האשכנזי, הם ידברו על מדינת אשכנז ועל האפליה והגזענות (שכמובן קיימת), יענדו עגילים בצורת אפריקה ויניפו את דגלי מרוקו בעודם אוכלים מעדנים טוניסאים. ובעצם כל מה שהם יעשו זה רק להעמיק את הכינון האשכנזי של המזרחי ואת הניסיון הנואל שלהם לקחת את ההגמוניה מהאשכנזי. האם ישראל תהיה מקום טוב יותר אם אורטל בן דיין תחזיק בהגמוניה? לא בטוח. ובכלל, כל השיח של הגמוניה, חזק מול חלש, מסליל מול מוסלל הוא מיושן ואין צורך לקרוא פוקו כדי להבין את זה.

וזה עוד לפני שדיברנו על דימוי האשכנזי החלש שמיוצג בווידאו, ההומו, הנשי – זה שלא יכול על הישראלי הצבר החדש ובטח לא לישראלי החום.

שחקי שחקי

האם טשרניחובסקי היה אשכנזי? האם הוא רצה להיות מכונן ככזה? עניין השטרות שהרעיד את המדינה ומשפטה האלמותי של שרי רז : ‘חיפשנו משוררים מזרחים אך לא מצאנו’, חזר למרכז השיח, לפחות בפייסבוק, ואפשר למצוא קריאות להחרמת השטר.

מעבר לכך שמזרחים מודרים מלב התרבות הישראלית, וזה נושא אחר, אני לא רואה שום סיבה מדוע משורר חשוב כמו טשרניחובסקי לא יהיה על השטר וראוי שהשיר ’אני מאמין’ יהיה ההמנון של ישראל.

בית קפה בפריז

קל לכתוב על דברים כאלה כשאני יושב בבית קפה פריזאי בבוקר שמשי. בישראל לא היה לי זמן לחשוב על הזהות שלי כי הייתי עסוק בפרנסה, בצרפת החיים קלים יותר. בצרפת השיח ברובו אינו על זהויות אחרות אלא על מהי הזהות הצרפתית, והרצון של הערבים הצרפתים לומר שהערביות והמוסלמיות שלהם היא בסך הכול עוד זהות צרפתי. כולנו צרפתים אמרתי לחברה צרפתיה קורסיקאית שטענה שמישהו לא צרפתי כי יש לו מבטא שהיא לא מכירה, כולנו צרפתים ואת גזענית! סיימתי.

אני לא רוצה להיות מזרחי כפיים, האמת היא שאני לא רוצה להיות בכלל מזרחי. מבחינת פרקטיקה אני כבר לא נופל לתוך המשבצת הזו: אני טבעוני, “אין דבר כזה טוניסאי שלא אוכל טונה” אמר לי פעם המלצר במסעדת ‘טוניס טוניס’ בבלוויל. אני לא אוהב מוזיקת חפלות, אני בטח לא אדם דתי, אני לא רואה ברבנים מקור סמכות או חוכמה, הרב עובדיה יוסף ושס לא שונים מבחינתי מכוהני דת קיצוניים אחרים, ואני מאמין בחינוך אוניברסלי עם מחיר של מחיקת זהויות.

לא מזרחי אידיאלי.

אני מודע לגזענות שיהודי אירופה הפעילו על יהודי ארצות ערב, אך כשם שאני מסרב להיות אויב של ערבים, כך אני גם מסרב להיות אויב של אשכנזים (מה שזה לא אומר, ‘אשכנזי’). אני מאמין שיש דרך אחרת להתמודד עם העבר, והתנאי הראשון הוא לייצר גשר, סרטונים כמו הווידאו כאן לא בדיוק עוזרים לכך.

אני לא תומך ברוח הקדים שנושבת בישראל כי אין לי רצון להחזיק בהגמוניה, כל אשר אני רוצה הוא עולם ללא מרכז כוח, המאבק המזרחי החדש לצערי לא מוביל לעולם הזה. אך אמשיך להאמין בעולם אחר ואקום ואאבק ברגע שאראה קבוצה שאינה שואפת להגמוניה אלא לביטולה המוחלט. עד אז אמשיך להאמין

…כי גם ברעות אאמין,

אאמין, כי עוד אמצא לב,

לב תקוותי גם תקוותיו,

יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,

אף אם ירחק זה היום,

אך בוא יבוא – ישאו שלום,

אז וברכה לאום מלאום.