הסכם שלום

קיץ 1989 היה חם במיוחד, מצד שני, כל קיץ בלוד הוא קיץ חם במיוחד. לוד הופכת בקיץ למשטח אחיד שבו כל הצבעים כולם מתנקזים וחוזרים למקורם הלבן. הקיום הלודאי הוא הספר של הממשות הישראלית, כך זה היה לפחות בשבילי. כבר כילד הבנתי שהכביש השחור שיוצא מהתחנה המרכזית ועושה דרכו על הגשר העותמני הישן, דרך צחנת נחל איילון לכיוון תל אביב,  הוא כל התקווה כולה.

בקיץ 1989 הפכתי מול עיניי אימי לחתול שלא רוצה להישאר בבית, שרטתי, ייללתי, הפלתי עציצים ורבתי עם הדלת הגדולה הזו שסירבה להיפתח – רציתי החוצה, לצאת מהגטו של לוד ולחיות את היופי של תל אביב, והייתי מוכן לעשות הכול כדי לעשות את זה. באותו קיץ שני חברים מלוד קיבלו אישור מההורים לנסוע ללונה פארק באוטובוס, ואילו אימי עדיין סירבה לתת לבן הזקונים שלה לעשות את המסע הזה לתל אביב בעצמו.

‘נו תתני לו כבר, הוא ניפח לי את הראש, תני לו כבר לנסוע לתל אביב’, התחנן בפניה אבי כששניהם שוכבים במיטה, מזיעים ומייחלים למשב רוח מושיע מהמאוורר, (אימי התחילה לתכנן את קניית מאוורר התקרה באותו תקופה וראתה בו את המזור לבעיות החיים). אך אימי לא וויתרה, ‘יחטפו אותו’ היא אמרה, ‘התחנה המרכזית הישנה היא רק זונות ונרקומנים, אני יודעת מה יעשו לו שם?’ והמשיכה, ‘לא עדיף לך לחכות? נלך עם דודה יהודית ולאה ביחד? נעשה יום ככה בכיף? מה הלך לך לאיבוד שם דווקא עכשיו?’

אבי מעולם לא המרה את פיה בחינוך הילדים, כך הוא יכול היה להטיח בה את המשפט ‘זה הכול החינוך שלך, זה הכול את אשמה’ בכל פעם שהוא לא היה מרוצה מההתנהגות שלנו.

לילה אחד השגתי את נשק יום הדין, חסכתי אותו במשך חודש וחצי, הגעתי למיטה שלהם בדיוק לפני שהם תכננו לישון ואמרתי לה, יש לי כאן חמישים שקלים, אני נוסע אם תאשרי לי או לא, אז תחליטי אם בא לך שאודיע לך שאני נוסע או שפשוט אסע ולעולם לא תדעי באיזה יום החלטתי לנסוע.ניצחתי והדלת נפתחה, ובדיוק כמו החתול שבפעם הראשונה בחייו הדלת נפתחת ואומרים לו צא! גלה את העולם, כך גם אני הייתי, מפוחד, הראש מעט מורכן, הולך בחשש כה גדול בעולם שעוצמתו טרם ידועה אך בהחלט מורגשת ועם נחישות לגלות כל שעל ושעל בקיומו.

מאותו יום חששה של אימי התממש, כבר לא היה שבוע שבו לא הייתי לפחות יום אחד בתל אביב, לפעמים עם חברים, לפעמים לבד, מגלה כל רחוב שלה. בתחילה זו הייתה התחנה המרכזית הישנה ונווה שאנן, אחר כך התחלתי ללכת ברגל והגעתי עד לים מכיוון כרם התימנים, וביום פלאי אחד גיליתי את קו 5 ותחום הטריטוריה הורחב עד ללא היכר.

בבית הספר התיכון תל אביב הייתה המקום הפרטי שלי, בזמן שחבריי למדו היסטוריה ולשון עברית, אני ביליתי בשינקין, מגלה את העולם של הצעירים אחרי צבא, את הרחובות המרופטים והבניינים המתפוררים, את הדירות הענקיות והמכוערות. גיליתי מסיבות ובארים של הומואים, פינגווין, ליקוויד, הישי, קפה נורדאו, גן מאיר, הברודר, וכמובן אחר כך אלנבי 58, מקומות, מרחבים שכוננו תפיסת חיים ויצרו אידיאולוגיה קיומית,  לפני שתל אביב הפכה להיות העיר הסבירה והבינונית של הסדרה ‘פלורנטין’.

הדיאלוג שלי עם תל אביב הוא ארוך יומין ויהיו חיי אשר יהיו, לעולם אשאר בדיאלוג איתה, אהבתי אותה, שנאתי אותה, תיעבתי אותה, קינאתי בה, עבדתי בשבילה ועזבתי אותה, אך היא תמיד שם, בשיח ושיג שלא ייאבד לעולם. לפעמים אני מחפש אותה במקומות אחרים, ברחובות של אמסטרדם, מיאמי ביץ’, ברלין או ניו יורק, לפעמים אני מצליח למצוא אותה אך לרוב זו רק כמיהה. בסופו של יום תל אביב זרקה אותי ממנה, ואדייק, כוחות אופל שהשתלטו על העיר ניקו אותה מאנשים כמוני ולא משנה כמה שנים חייתי בעיר, לעולם לא אוכל לקרוא לעצמי תל אביבי. האמת היא שאני בכלל לא רוצה.  

אך מדי פעם יש רגעים של חסד, וסדקים קטנים מתחילים לצוץ בקיר שנבנה ביני לבין החיים הקודמים שלי, הפעם זה פאר טסי. שמעתי את השיר ‘דרך השלום’ עוד בפריז, אך מעבר לעוד שיר מזרחי חביב הוא לא תפס אותי, עד שהגעתי לכאן והשיר הפך להיות המייצג של הממשי התל אביבי.

ניסן שור כתב בטיים אאוט ביקורת על השיר ועל הדימוי של תל אביב:

…זו לא תל אביב הסנובית והאליטיסטית, זו תל אביב של שלושה מיליון צפיות ביוטיוב תוך פחות מחודשיים. זו לא תל אביב שמתיימרת להיות עיר עולם קוסמופוליטית, זו תל אביב ערסית של רד בול וודקה וגברים שמדברים בלשון נקבה. זו לא תל אביב כמו ב״מכה אפורה״ של מוניקה סקס ששרה ״יש כאב יפה שעובר מהר״. זו תל אביב בלי כאבים. שהאשכנזים ישירו על כאבים. זו תל אביב מזרחית והיא מנוסחת מחדש על ידי מזרחים. הם עושים לה ״היי היי״ ו״וואיי וואיי״. כשפאר טסי ועומר אדם מוציאים מהפה שלהם את המילים ״תל אביב״ זה נשמע כמו הגשמה של אידאה שעבורנו – התל אביבים התשושים ומוכי שכר הדירה – כבר לא קיימת. זו תל אביב כטריטוריה של סבבה. מתי בפעם האחרונה היה סבבה בתל אביב? יש כאלה שעבורם תמיד סבבה בתל אביב. אני תל אביבי זקן ומריר ואני קצת מקנא בהם.

הממשי

אני לא אומר שניסן שור גזען כי הוא לא, אך הוא מפספס כמה דברים. אני לא יודע מה הרקע הכלכלי או מעמדי של ניסן שור אך אני יודע מהו הרקע המעמדי והכלכלי של מזרחי שבוחר לעבור לתל אביב. מאוד קל לשמוע שירים מזרחיים על תל אביב כמו ‘תל אביב’ של עומר אדם והשיר ‘דרך השלום’, ולומר שהם שמחים והופכים את תל אביב לבירת הסבבה. קל לראות את החיים בבינאריות, ורבים משני קצוות הקשת התרבותית בישראל, מזרחים ואשכנזים מביטים על המציאות במשקפיים שמשטחות אותה ומובילה חלק לכתוב שירים ולתמוך במועמדים הזויים של ש”ס לראשות הממשלה, וחלק אחר לכתוב טורים כמו הביקורת על השיר שמצוטטת כאן.

ניסן שור, שבתל אביב חי הוא, רואה את מתחם שרונה, הנמל, התחנה ואת שוק הפשפשים, הוארואה את רוטשילד ואת מגדלי צמרת והוא רואה את האוכלוסייה שנמצאת שם – מזרחים, הרבה מזרחים, אולי יותר מדי מזרחים, והגרוע מכל, יש להם כסף, כלומר הם נובורישים.

הוא רואה אותם נהנים מתל אביב, אולי אפילו הוא כועס שהם יצירים נאו ליברלים ואין להם תודעה מעמדית, ואילו הוא, תל אביבי שמאלני, חברתי, משכיל, הפך עני כל כך.

ניסן שור מייצר מחנות תל אביביים, אלה הישנים – שוכרי הדירה והתשושים, ואלה החדשים, המזרחים עם הכסף שחוגגים ללא סיבה נראית לעין. הוא שוכח שתל אביב אינה אלא עיר של עשירים אשכנזים, של אנשי הון, של אשכנזים פריבילגים בעלי דירות שמנצלים את השוק החופשי שהם הגו עוד לפני שביבי עלה לשלטון (משום מה מצביעי השמאל שוכחים שממשלת רבין אפשרה את מה שמתקיים כעת), מפקיעים מחירים ומתנהגים כקלגסים במציאות הישראלית האכזרית. 

אני בטוח שניסן שור היה רואה בי יציר נאו ליברלי, או פשוט סתם אדם גס רוח מלוד לו היה פוגש אותי בשנת 94 כשעברתי לגור בעיר, בשכר דירה שהיה מוגזם עוד אז.

המששי

אחזור, ניסן שור לא גזען, אבל ברגע שהוא מייצר את הם ואנחנו, הוא משתתף באותו שיח נצחי של ערים גדולות – אנחנו והם, אלה שבאים עכשיו לעיר ולא מבינים דבר בקיום שלה, ואנחנו, אלה שבנו אותה. בישראל המצב כמובן מותאם למציאות שלה. בסרט ‘דיזינגוף 99’ אלה שעברו לעיר היו האשכנזים החדשים, דור חדש חסר עכבות בעיר מזדקנת, וסצינת מעבר הדירה שבה הזקנה הפולנייה יוצאת לחדר המדרגות ושואלת ביידיש את ענת עצמון אם היא עוברת לגור עם שני בחורים, כי מיידלע וצווי בחורים זה לא טוב, ממחישה את זה היטב.

דורו של ניסן שור היה דור הקולים, אלה שראו חו”ל, אלה שרצו לייצר תל אביב בינלאומית והביאו איתם מטען תרבותי של שנות ידע, שרצו לונדון ובסופו של דבר קיבלו מלחמה, עוני ובנט היפסטר. ואילו עכשיו? מי אלה שגרים בדרך השלום? מזרחים שמתלהבים מקפה הפוך? מה כבר מזרחי שמתלהב מקפה הפוך יכול לתרום לניסן שור חוץ מאשר להניע לו את התחת? מהביקורת של ניסן שור אפשר להסיק שהוא רואה את עצמו כממשי ואילו את המזרחים כאלה שצורכים סימולקרה של תל אביב. אך כאן הוא טועה, ‘דרך השלום’ הוא הממשי הישראלי, ואין יותר ממשי ממנו. ‘דרך השלום’ מתאר איך המזרחים נכנסים לאט (וכשאני אומר מזרחים אני מקווה שבשלב מסויים נראה עוד ערבים ומיעוטים אחרים) להוויה התל אביבית ואל תוך החומריות שלה. התל אביב המזרחית הזו היא תל אביב עם כאבים רבים. היא חלום כואב שכל כך הרבה אנשים רואים אותו ורוצים להיכנס בשעריו, ושדור ההורים של האשכנזים שבוכים שאין להם כסף, היה זה שנעל אותו היטב, כלכלית ותרבותית מאחורי שערי הבצע. אבל המזרחים נכנסים בדלת האחורית, גרים באזורים נידחים שאינם קורצים אפילו להיפסטרים הקיצוניים האשכנזיים ביותר והם עושים את הכול בעזרת הטכנולוגיה שעוקפת את ההגמוניה של מצעדי הפזמונים, עיתון הארץ, הוצאות הספרים ומערכות גדולות יותר.

הממשי

השיר ‘מכה אפורה’ במקרה הזה, הוא שיר של אשכנזים לא בגלל שהכותב אשכנזי אלא בגלל שהכותב כבר יודע מי הוא. הוא לא צריך להשתחרר משנים רבות של כינון ואינו זקוק לתהליך הגילוי של האני שאינו קיים אך זועק להכרה. הוא תל אביב ותל אביב היא הוא – התל אביבי המיוסר בכאב קיומי בורגני עד כאב, בדיוק כמו ניסן שור. ואילו הבחור בדרך השלום – בשבילו תל אביב היא קסם רומנטי, פרח שעליי הכותרת שלו נפתחים אט אט וכל צעד בתהליך אינו ידוע ומלא בחשש והתרגשות. הוא לומד את סמלי העיר ומקבל אותם כחלק מהכינון החדש שלו: הפוך ויין. יין לבן, אלכוהול שלא נועד בשביל לדפוק את הראש אלא להנאה, וקפה הפוך שאינו מזכיר את השחור של אבא ושונה מהנס הרותח של אמא. אך הוא עדיין לא יודע שתל אביב נשלטת על ידי תשובות, אוחובסקים, חולדאים וארדנים. בדמיונו תל אביב היא אפשרות של אי, מקום שבו הוא יוכל למתוח את איבריו שנכלאו בדירת שיכון. ניסן שור מקבל בהכנעה כמעט את השיר ‘דרך השלום’ ומודה שהשיר מצליח להרים גם אותו, אך אולי על ניסן שור ועל רבים וטובים אחרים בהוויה התל אביבית לקבל את החדירה הזו אל העיר ולהבין שזוהי תל אביב החדשה והיא אינה סימולקרה נאו ליברלית אלא הממשות הישראלית כולה – דור חדש שגדל בעוני תרבותי וחומרי וכעת אומר די, והוא יעשה הכול כדי לקבל את מה שהגיע לניסן שור ולחבריו כמעט טבעי, כמעט אלוהי.

אם השולטים בתל אביב מכל רבדי האוכלוסייה יאפשרו למזרחים, לתל אביבים החדשים, להיכנס בשעריה, ויבינו שהבעיה היא לא בהם, אלא בכך שתל אביב היא בועה מלאת אוויר סרוח ודיכוי, אולי אז הם יצליחו להציל את הרקבון המתקדם של העיר וההוויה שלה – ריקבון שהם עצמם אשמים בו. או אז, דרך השלום לא תהיה רק רחוב רועש בתל אביב אלא דרך חיים. ואולי, ורק אולי, משהו יוכל לפרוח במדבר הזה של הממשי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הסכם שלום

  1. כרמלה כהן שלומי הגיב:

    תל אביב היא כל מה שנכתב עליה עד היום ותהיה כל מה שייכתב. היא לא שלי, שנולדתי בה, ולא של ניסן שור או של היי היי וביי ביי, ולא של תשובה ואקירוב וא עזריאלי שבכר מת ואת הפסל המגלומני שלו סילקו אחריו כמו שמטאטאים פסל של הנסיך המאושר שעיניו נוקרו.
    זה מה שאני אוהבת בתל אביב. היא יפה בכיעורה ומכוערת ביופיה, היא נסיכה בסחבות והיא של אף אחד ושל כולם. זה לא שהיא לא מפוענחת, היא פשוט עיר נושמת. גם כשהיא נחנקת.
    פוסט מעולה.

  2. אורי בן-דב הגיב:

    זה שאני מגלה את הכתיבה הנהדרת שלך רק עכשיו, כשתליץ את העט, מבאס אותי. מתגבר בדפדוף אחורה.

    אני חי בתל אביב אבל מעולם לא גיליתי אותה כמוך. מעולם לא הייתה לי רחם לכינון זהות. אבל אם אתה חושב שהזהות שלי מכוננת כי אני אשכנזי, אני רוצה להגיד לך שאתה טועה.
    האם היו לי פחות קונפליקטים זהותיים עם המציאות הישראלית? ברור. המציאות הזו עוצבה בפרמטרים ובשפה של הסבים והסבתות שלי, לא שלך, הורי נולדו לתוכה ולא נאלצו לנסות ולהכנס. ואיכשהו – אני לא בבית.
    אני לא יודע אם זה נכון באופן גורף אבל נדמה לי שכן – נדמה לי שאנחנו חיים בעידן שבו הכל לכאורה אפשרי ולכן דבר לא קיים באמת. שבו אנחנו לכאורה קוסמו-פוליטיים, ילדי העולם כולו, מה שאומר שאין לנו באמת מולדת,
    להיות גיי מזרחי מלוד זו התמודדות אחרת לגמרי מסטרייט אשכנזי מקרית ביאליק. אבל כשאני מסתכל מסביב על תל אביב של הנפש אני לא מרגיז אליה מה שאתה מרגיש. אין לי כזו ואני מקנא בך שלך הייתה.

    זה לא אומר דבר לגבי הדכוי והמאבק הדכוי.

    מכיוון ששנינו מורים ליוגה אני תוהה כמה הלכנו לשם כחלק מזה. כמה הדרך הרוחנית הזו מאפשרת כינון זהות ומציאת בית. בית שיכול ללכת איתך לכל מקום.
    בכל מקרה – תודה על הכתיבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s