אפילוג

בסוף השבוע האחרון נכנעתי. כתבתי את סיכומי ומערכי השיעור בצרפתית. במקום לכתוב בעברית ואז לסדר את זה בראש שלי, עברתי ישירות לכתיבה בצרפתית.

הצרפתית ניצחה אותי בסופו של דבר — היא מתחילה לדרוש את החלקה האחרונה שהיא עדיין לא שולטת בה, את הכתיבה. בצרפתית אני מקשקש שעות, לפעמים אני מעביר ימים מלאים שהם רק בצרפתית, אני מקשיב ומדבר בצרפתית אך הכתיבה עדיין שייכת לאנגלית בכתיבה האקדמית, ואחר כך לעברית.

שלוש שנים שבהן אני משקיע כסף בשיעורים פרטיים ועריכות לשוניות כדי ללמוד לכתוב באנגלית גבוהה ומדויקת כפי שדוקטור דובר אנגלית ילידית יודע לכתוב, והנה אני שם פחות או יותר.

אבל הצרפתית דורשת, מעבר לכך שהיא דורשת, היא לא מותירה ברירה, האם באמת חשבתי שכאדם שרוצה להיות איש רוח אני אוכל לחיות בצרפת מבלי לכתוב בצרפתית? והצרפתית אינה כמו אנגלית, היא גם לא עברית. ידיעת הצרפתית אינה טכניקה כמו ידיעת האנגלית ומורה לצרפתית אינו כמו מורה לאנגלית – מורה לצרפתית הוא המדריך לרפובליקה, הוא זה אשר יתקן כל פסיק וכל אות, כי כל סימון בכתיבה הצרפתית הרי הוא תמרור דרך בשבילים העתיקים של התרבות הצרפתית.

לצרפת לא אכפת מאיפה באתי, היא לא מעוניינת בזהות שלי ולא בעברי, צרפת דורשת ממני את ההווה, את הכאן ועכשיו, את הדיבור המנומס, את השליטה בהטיות ואת הידע בשליטה בחוזים, בין אם הם אחד מול השני ובין אם הם ביני לבינה.

לפעמים היא תעשה זאת בנועם, אך לרוב היא תעשה זאת באלימות, גם אם היא רכה ונעימה כל כך.

*****

‘אתה גיי איטלקי’ אמרה לי פריזאית לפני כמה ימים בזמן ששנינו בחרנו אופניים בתחנת האופניים העירונית. כן, כך ללא קשר לסיטואציה היא פשוט אמרה זאת.

אני לא איטלקי, עניתי לה.

‘אז מה אתה?’ היא שאלה, ואני עניתי לה כמו שאני עונה לעשרות האנשים ששואלים אותי מה מקור המבטא שלי – אני במקור מישראל, אבל אני חי כאן עכשיו, תוך כדי שאני מדגיש את המילה ‘חי’. ומניין לך שאני גיי? שאלתי אותה. היא הסתכלה עליי ואמרה ‘את זה לא הכחשת, אז כנראה שלפחות צדקתי בחלק מהמשפט’.

והנה זהות אחת שלי התקבעה מול צרפת, או יותר נכון, הנה זהות אחת שאני מקבל.

היא המשיכה לדבר, לספר על חייה, היא יהודיה שהייתה נשואה לשחור ממרטיניק, הבן שלה יצא שחור והוא מזדהה עם הזהות השחורה ולא עם היהודי. לפני חודשיים הבן שלה הלך עם חבר שחור שלו להרביץ ליהודים במארה. ‘אתה יודע? פעם הפגנתי עם כל הזרים בצרפת, הפגנתי למען חסרי הניירות (זרים שחיים בצרפת, עובדים בה, שולחים את ילדיהם לבית הספר, אך נטולי מעמד), הפגנתי למען סולידריות עם מהגרי עבודה, אבל היום? היום אני לא מוכנה יותר, הדור החדש עסוק יותר מדי בלשנוא מאשר לקדם את עצמו’, היא המשיכה.

והנה זהות אחרת משתלטת על מעמד הפועלים – אין כבר פועלים שכם אל שכם בצרפת, אלא אנחנו והם, אנחנו הצרפתים החילונים מול המוסלמים שמאיימים על המרקם ולא מבינים סולידריות מהי.

‘אני לא אוהבת את המזרח התיכון, אנשים שם חושבים מהבטן, ואני לא אוהבת אנשים שחושבים מהבטן, אני מעדיפה שהם יחשבו מהלב או הראש’.

אין דבר מסוכן יותר משמאל בורגני שחושב שהוא התפכח.

*****

כמעט ארבע שנים שאני בצרפת, את השנתיים הראשונות שלי השקעתי בזהות שלי. רק כאן בעצם יכולתי להתעסק בזהות שלי, לפני כן, כשהייתי גר בישראל, הייתי שקוע בכסף, יותר נכון, הייתי שקוע בחובות ובניסיון לכסות אותם.

כאן בצרפת הגעתי לסוג של עצמאות כלכלית, לא גדולה במיוחד, אך בכל זאת עצמאות. וכך, כמו האדם הקדמון שסיים את השלב שבו הוא בורח מחיות טורפות ומחיפוש מתמיד לאוכל, והחל לשאול את עצמו מהו העולם, כך גם אני – התחלתי לשאול את עצמי מהי זהותי.

אני קורא את הפוסטים הישנים שלי, מתחקה אחר התהליך של עצמי, קורא את הכאב ואת הזעם, מגלה שהתהליך החל בפוסט על מותו של אבי והסתיים פחות או יותר במותה של סבתי.

ומה נשאר ממני בסופו של התהליך הזה? האם אני הומו, יהודי, ישראלי, מזרחי? האם אני מוחלש, מוכפף, אולי הגמוני?

ובסופו של יום אני מבין שזהות היא תלבושת שבורגנים אוהבים ללבוש, אנשים עם מזומנים ועם נשמה מרקסיסטית שמשחקים בזהויות לא להם, מעצבים, מכוננים, מסדירים, כותבים עליהן מאמרים, טורים, כתבות, שירים – האם מישהו מהם הצליח לפתור בעיית דיור של עני אחד?

ארבע שנים כמעט בצרפת – וכעת אני מבין, אהיה מי שאתם רוצים שאהיה ברגע מסוים, ואהיה משהו אחר ברגע אחר. ואני? אני אהיה אשר אהיה.

****

לפעמים אני חושב על הרגע הראשון שבו קולומבוס פגש את הילידים של קובה. על המבט הראשון, ההברה הראשונה שיצאה מפיהם.

איזה מבט השפיע על מי? מי כונן את מי? אולי שניהם ביחד?

****

אתה אשכנזי לא בגלל שאתה אומר שאתה אשכנזי, אמרתי לאחד מחבריי החדשים, אתה אשכנזי כי אני אומר לך שאתה כזה, אני המזרחי, הרי בלעדיי היית משהו אחר, אולי פולני, אולי איזה איכר, אולי ישראלי, אבל בטח לא אשכנזי. והנה פוליטיקת הזהויות ממשיכה לשרוף את כל השדות.

*****

אני קטוע, לא קוהרנטי, אולי אף לא ברור, אבל זה לא משנה, הרי זהו בדיוק השיח- סטטוס שמוביל לסטטוס, עניין דיומא שמוביל לעניין אחר, צעקות, קללות, גידופים, ביטול חברויות, רגע רגע, אני אני. אשכנזים שנלחמים למען פלשתינים, מזרחים שנלחמים למען אמם, ביבי ושרה שנלחמים למען עצמם.

וכשכולם חוזרים לישון במיטות החמות שלהם, עוד עני איבד את ביתו ועוד זקנה צריכה להתמודד עם פקידים אטומים.

*****

חבר אשכנזי, בן טובים, משמנה של המדינה, לא מצליח להבין את מה שאני ובן זוגי אומרים לו – הסיבה שעברנו לפריז הייתה סיבה כלכלית, ברור שפריז נהדרת, אך לא זו הסיבה שאנחנו כאן. יום אחד כשתהיה לנו וויזה אחרת שאינה וויזת סטודנט ונתחיל לעבוד בעבודות רציניות אז גם נוכל לקנות דירה. סטודיו קטן בקצה פריז, לא דירה שנגור בה, אבל הרי זה נכס, הרי זו התחלה. את ההתחלה הזו לעולם לא נקבל בישראל.

הוא עדיין בשלו והוא חושב שעברנו לפריז בגלל המאפים והמוזיאונים.

*****

חבר צרפתי מפרסם בפייסבוק קטע של קומיקאית צרפתייה מאוד מוכרת, היא מחקה צרפתים שונים מדברים על חיי היומיום בתור למכונת הקפה בעבודה. אני מכיר כל אחד מהאבטיפוסים שעליהם היא מדברת, אפילו צחקקתי לרגע כשהיא חיקתה את התנועה הכה צרפתית של בחישה ארוכה של הסוכר בכוס האספרסו מפלסטיק, או אקספרסו, כמו שהם אוהבים לומר כאן.

וגם אני כמוהם, מדבר על הווקאנס כבר בחודש מרץ.

*****

אני לא רוצה לחזור לישראל, אני רוצה להישאר כאן ולהפוך להיות צרפתי, זה אפשרי, קשה אבל אפשרי. אין לי בעיה לעשות שוב את מה שעשיתי בארה”ב מול שופט והדגל, ולוותר על האמונים שלי למדינתי הקודמת. גם לא תהיה לי בעיה לוותר על הדרכון הישראלי שלי בשביל אזרחות אירופאית. לא, אני לא שונא את ישראל, ולא, לא שכחתי את השואה. אני פשוט לא חושב שאת הקשר ביני לבין ישראל צריך לתחזק בעזרת דרכון ודגל.

אני מעדיף את יבנה וחכמיה ולא את ירושלים ואת רוצחיה.

יכול להיות שאצטרך לחזור לישראל, אך זה יהיה רק כי לא תהיה ברירה, ואני מאמין שאנסה שוב לעבור למדינה אחרת.

****

אני משאיר את הבלוג הזה מאחור, לפחות את הכתיבה על הזהות מאחור, מיציתי את פוליטיקת הזהויות וכדאי לי להשקיע את האנרגיה במשהו אחר, אולי סופסוף אנסה להגשים חלום ישן ולכתוב ספר. מי יודע. אולי אחזור בקרוב לכתוב פוסטים על חיי, אך אני בספק.

מדי פעם אני הופך חברים של פייסבוק לחברים בחיים, והם הרי כבר יודעים על חצי מהחיים שלי, הם יודעים מתי אבי נפטר ומתי סבתי נפטרה, הם יודעים מיהו בן זוגי וכהנה וכהנה. והנה התהליך שהעברתי את עצמי לא יכול היה להתקיים אלא על ידי הראי של האחר.

אני הרי צריך את הקורא הדמיוני כדי לעזור לי לכונן את עצמי, אני זקוק לנרקסיזם הזה, כולנו בסופו של דבר זקוקים לו, הרי זו הסיבה להצלחת פייסבוק, אף אלוגריתם לא יוכל לגבור על נרקסיזם.

כך או כך, התהליך הזה היה משמעותי יותר ממה שחשבתי ולו בגלל העובדה שסופו אינו חזרה הביתה, אלא ביטול כל אפשרות לבית. שורשיי הם אכן שורשי השמיים.

טוב לי כך האמת, אולי אני מתכחש לעברי, אולי לא, אך טוב לי להרגיש משוחרר מזהות קבועה, טוב לי להיות בעמדת הצופה. לא, בעצם טוב אינה המילה הנכונה, אין לי ברירה אלא להיות בעמדת הצופה- כן, זו המילה הנכונה, או צירוף המילים – אין לי ברירה אלא.

****

‘שתהיה לך שהייה נעימה’ אמרה לי הפריזאית בתחנת האופניים.

אני לא שוהה כאן, אני מסביר לה בפעם השלישית, אני חי כאן.

‘בון, אלור’, היא עונה לי, ‘אם כך, שיהיו לך חיים טובים בצרפת!’

גם לך, עניתי לה בחזרה.

קרני השמש האירופאית ריצדו על הסיין ואני שוב מוצא את עצמי אומר את אותו משפט יום אחר יום כבר ארבע שנים – כוס אמק, כמה יפה העיר הזו!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על אפילוג

  1. hagitS הגיב:

    אוי. טילטול, אבל מעודן

  2. גלי פרוינד הגיב:

    מזדהה עמוקות ולא מצליחה להסביר לעצמי מה תהיה הדרך שלי.
    תודה על הפוסט הנפלא הזה, הרגשתי כמוך בדיוק. אני עדיין מרגישה כך. אולי זה ישתנה. אולי לא. אולי אחזור לפריז.
    מבטיחה לקרוא כל ספר שתכתוב.

  3. ינאי הגיב:

    באיחור גדול, כמובן. אבל הרשומות בבלוג הזה ריתקו אותי. שקעתי בכל מילה, ולמרות שאנחנו לא חולקים כמעט כלום במשותף מבחינת המקום שממנו אנחנו באים, התרגשתי.

  4. ינאי הגיב:

    נראה לי שהתגובה הקודמת שניסיתי לשלוח לא נשלחה משום מה(או שהיא מצריכה אישור, ואז אני כותב פעמיים), אבל רק רציתי לכתוב, באיחור, שהתרגשתי מלקרוא פה.

    • Meir Bar Mymon הגיב:

      אני רק עכשיו רואה את התגובה שלך אז אישרתי כמובן. הבלוג הזה כבר לא פעיל כמעט שנה, ואני עדיין לא יודע איך להמשיך אם להמשיך.

      • ינאי הגיב:

        אני לא הכי אובייקטיבי, כי הייתי שמח לקרוא עוד. לדעתי תמיד יש מה לכתוב, הרי החיים נמשכים, ולא רק זה, אלא שגם הפרספקטיבה שלך על אירועי העבר משתנה, וגם עליהם אפשר לכתוב. יכול להיות שמיצית את הכתיבה על הנושא המסויים שלשמו פתחת את הבלוג, אבל הבחירה לשנות היא תמיד שלך. אמשיך לבקר פה מדי פעם, ליתר בטחון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s