אימפריה- או איך ראיתי את עצמי בפעם הראשונה בטלוויזיה

אני אוהב סדרות טלוויזיה והאמת היא שאני משתדל לצפות בהן ולעקוב אחר החדשות גם אם אין לי הרבה זמן. סדרות טלוויזיה מאפשרות לי להירגע מעבודת המחקר, הן מעניקות אתנחתא קלה, טיול קצר של המוח לחו״ל, אך יחד עם זאת המוח לא מפסיק לנתח אותן. אין סדרת איכות או רדודה, יש סדרה שלא מודעת לעצמה ולאקלים התרבותי שממנו היא צומחת ואותה היא מפרה. אין סדרה טובה יותר או טובה פחות, יש סדרה שמעליבה את הקהל ורואה עדר מטומטם שאמור לצרוך את הפרסומות, או סדרה שחייבת פרסומות כדי לממן את היצירתיות שלה.

אני אוהב סדרות טלוויזיה כי הן מאפשרות הצצה לרבדים העמוקים של התרבות הפופולרית, הן מעצבות ומעוצבות ביחד עם קהל הצופים שלהן. 

אפשר לחלק את סדרות הטלוויזיה לקטגוריות רבות. סדרות שהפכו להיות עמוד התווך של התרבות הפופולרית ולפעמים אף לסממן הלאומי העמוק ביותר, דוקטור הו הבריטית היא דוגמה מצוינת לכך- חייזר שהוא הישות האינטליגנטית ביותר ביקום כולו, שנשאר האחרון מבני מינו ומקדיש את חייו להגנה על המין האנושי, ויותר מדויק, על הבריטים. עם הקסם הבריטי המדויק שלו, המבטא הנון שלאנטי, והחזות הכה אנגלית, הוא מהווה את רוח הזמן הבריטית, מגלם את ההערצה לבריטיות ובאופן סנכריני מבקר מעט את התרבות שמאפשרת אותו והוא אותה. יש סדרות שפונות למכנה המשותף הנמוך ביותר ומטרתן למלא את הרווח בין הפרסומות- בעבר הן היו שעשועונים וכעת הן תכניות ריאלטי. כמובן שאפשר להמשיך ולנתח כל קטגוריה, כל סדרה, כל היבט תרבותי כזה או אחר, אך אני מאמין שמחקרים רבים כבר נעשו ואין טעם לחזור על הידוע. 

אני לא אוהב לעקוב אחר סדרות ישראליות, לא בהכרח בשל האיכות שלהן, אלא בגלל שרובן פונות למכנה המשותף האשכנזי הנמוך ביותר- אי שם בין מצביעי יאיר לפיד לחלק ממצביעי מרצ- ׳עבודה ערבית׳ היא דוגמה קלאסית לכך. לפעמים כשאני כן מביא את עצמי לצפות בפרק כזה או אחר מסדרה ישראלית מסוימת, מיד עולה בי השאלה- איך אימי עוצבה כשהיה רק ערוץ אחד שכל כולו היה בדמותו של האשכנזי הישראלי שכמה להיות אירופאי, ואיך אימי מעוצבת היום בעידן הרב תרבותיות והרב ערוציות? 

לפני שבועיים נפל הפור בטלוויזיה הישראלית ובעולם התוכן העברי- לפני שבועיים עלתה בהוט הסדרה שמבחינתי היא הסדרה החשובה ביותר שנעשתה בישראל בעשורים האחרונים (ואני אומר עשורים אחרונים רק בשל הרצון לא להיות קיצוני עד הסוף) – ׳זגורי אימפריה׳. 

הישראליות, או התרבות הישראלית, הוא מונח מרתק. הישראליות, המפלצת העצומה והכוחנית הזו שיאיר לפיד ניסה לאלף ולרתום עליה את האוכף שלו עם השאלה ׳מה זה ישראלי בעיניך?׳ היא רבת רבדים והרבה יותר גדולה מסך חלקיה. היא ישות מטאפיזית מומצאת, שוות ערך למעמד האל המקראי, שממשיכה לייצר עוד ועוד זהויות בזמן שהיא טורפת אחרות. כל ניסיון לפרק אותה רק יגרום להיווצרות עוד זהויות ולחיזוק מעמדה האמורפי שנוכח בכל מקום. כל ניסיון של מזרחי לכונן את עצמו ללא הצל האשכנזי (או  בעצם הישראלי) רק יוביל למהלך הפוך- ביסוס הישראליות האשכנזית והקצנה של המזרחיות והרחקתה מהישראליות המדומה. 

עוד באירופה 

הישראליות, שנולדה, גדלה וטופחה מזרחה מברלין, עדיין שואבת את קיומה ואת התיקוף שלה מהמושג האמורפי לא פחות- אירופה. במובן הזה יהיה ראוי לייצר חלוקה גסה מאוד של הישראליות לשתי קטגוריות עיקריות שמהן אפשר להמשיך לחלק לעד- הישראלי הרצוי מול הלא אירופאי. הלא-אירופאי יכול להיות כל אדם, גם אם הוא נולד באירופה, הוא הערבי, האתיופית, הרוסי, המזרחי, וגם האשכנזי שלא מרים את הגללים של הכלב שלו בשדרות רוטשילד. במובן הזה, כמו כל מיעוט, הלא-אירופאי מהווה את הרוב באוכלוסייה ומשקף לא רק את הדימוי הלא רצוי, אלא בעיקר מתפקד כקו הגבול בין הישראליות הרצויה של יאיר לפיד וחבריו הנאו ליברלים לבין הישראלי הלא מפותח. הלא-אירופאי לעולם לא יוכל לייצר את עצמו אלא הוא תמיד יהיה מיוצר ומכונן על ידי מי שזקוק לקו הגבול הזה. הטרגדיה הגדולה במשחק הזהויות הזה, היא שהלא-אירופאי בסופו של דבר ייקח חלק במשחק ויפנים את הזהות הזו, בין אם הוא יתקיים על פיה ובין אם הוא יתנגד לה. יחד עם זאת, הלא- אירופאי מהווה חלק אינטגרלי מהישראליות עצמה ובכך הופך להיות סובייקט שמתפצל, מכונן ומתכונן, מיוצר ומייצר- מתפקד כאלמנט ישראלי וכזר בתוך תרבותו. 

1394581_282108565297915_282107248631380_31055_1240_b

למערת הזהויות אין פתח ואין קצה אור. 

עוד חוזר הניגון 

והנה הגיעה ׳זגורי אימפריה׳. מוקדם לומר שזגורי אימפריה שינתה את כללי המשחק, או את האופן שבו מייצרים סדרות בעברית, אך כן אפשר לומר שזגורי אימפריה יצרה בפעם הראשונה שיח מזרחי ללא משפטי תמורה, או תרגום לאשכנזית. 

העלילה בקצרה של זגורי היא שובו למשפחה של הילד שגורש ממנה לפנימייה, בעקבות נדר שנדר לסביו במודע או שלא במודע. הגיבור, שכבר עבר תהליך חברות מחודש על ידי הפנימייה והצבא, חוזר לבית הוריו אדם שונה במעט, ואט אט משנה את התנהגותו ומתמודד עם עברו. 

כמויות המילים במרוקאית ללא תרגום שלחו אותי לא פעם למילון, כלומר לבן זוגי המרוקאי, שהסביר לי את השימושים השונים במילה פ׳סרה. משפטים כמו ׳הלוואי שתמותי בשואה׳ ו׳מי זאת היד והשם הזאתי׳, החזירו אותי לאותו עולם מזרחי שחי בצילה של האשכנזיות וסמליה הבלתי מושגים ואפשריים למזרחים בעיירות פיתוח. אשכנזיות שלעולם לא תאפשר למזרחים להיכנס אליה ולו בגלל העובדה שהם לא חוו שואה. מספר הרב של הדמויות, שכל אחת מהן יכולה לספק חומר לכמה פוסטים או מאמרים, לא מאפשר לי לעמוד על טיבה הסדרה באופן מקיף כפי שהייתי רוצה באמת (אולי אנסה בהמשך לפרט את הניתוח). הבן ה׳מיוחד׳, כלומר זה עם בעיות שכליות כאלה או אחרות, והיחס המזרחי לחריג שכלית, הוא נושא לדעתי שכמעט ולא טופל בתרבות הישראלית, להוציא את הסרט ׳שחור׳. וכמובן שאפשר לדון בכשפים שהם חלק מהשיח המזרחי,  ובנויאנסים הרבים בסדרה (המשפחה איחדה שתי דירות של עמידר לדירה אחת- עניין מאוד מוכר בעיירות פיתוח, שבו משפחה פולשת לדירה ריקה על ידי שבירת הקיר שמפריד בין שתי הדירות ומנכסת לעצמה עוד שטח).

ישראל המוכרת, זו שניבנתה לאורך השנים בסדרות הטלוויזיה, כמעט ולא נראית בסדרה. ישראל באופן כללי היא ישות שחיה לה ברקע, אי שם מחוץ לשכונה, בדמותו של הביטוח הלאומי, הצבא והפנימייה. 

האב, ניצול ספינת אגוז, הגיע בגפו לישראל, אומץ על ידי אב מרוקאי במעברה ובגיל מאוחר יותר התאהב בביתו, כלומר באחותו החורגת והתחתן איתה, דבר שהוביל את האב להתכחש לשניהם. הבן, הדור השלישי והישראלי הראשון היה מחובר לסב, ונדר לו נדר שיחזור לבאר שבע לפתוח את הפלאפל האגדי של הסב. האב, מגלה את הנדר ושולח את בנו אביאל, לפנימייה ובכך יוצר ניתוק של שמונה שנים בין אביאל לאביו בבר. חזרתו של אביאל לבית המשפחה כישראלי חדש בעקבות מות הסב, מעלה את העבר ומכוננת הווה חדש.

דמותו של אביאל היא דמות קלאסית של הגיבור שעובר מסע ומאבק לכונן לעצמו חיים חדשים, ואפשר למצוא את התבנית לדמותו בספרו של קמפבל ׳הגיבור בעל אלף הפרצופים׳ שסופסוף נעשה עמו חסד והוא תורגם לעברית בשנה שעברה. 

המאבק בין הסב המרוקאי, לבן המאומץ שאיבד את הוריו ואת עברו, והנכד, שאימץ זהות חדשה, מעלה שוב ובאופן מרשים את המתח הזהותי המזרחי. הסב, שרוחו שורה על המשפחה בדמות קללה, מניע את העלילה ומושך בחוטים משל היה אל יווני. האב, אבוד ותלוש, ננטש פעמיים, מסמל את דור המדבר המזרחי שמדברים עליו רבות- אנשים ללא זהות, תלושים ועניי רוח שלא מתקבלים על ידי הממסד, הן באופן חומרי והן באופן התרבותי. ואילו הנכד- אביאל, מנותק לחלוטין מדמות אב, שמו אבי-אל, אביו כבר לא קיים, הוא יכול להיות כל דבר, הוא האל עצמו, ואכן, אביאל לא מכנה את אביו אלא פונה אליו בשמו הפרטי- בבר. 

אביאל אף שינה את שם משפחתו מזגורי לגור, דבר שהוביל לגירושו השני מהבית בסצנה מרשימה וכואבת למדי של איבגי ועוז זהבי. סצנה שמלווה בצעקות, דמעות וקריעת חולצה לאות אבל מצד האב. וכאן המקום להחמיא לעוז זהבי על משחק מדויק ועמוק ולהתחיל להתייחס אליו כשחקן ולא כעוד דמות בברנז׳ה. 

אביאל עוזב בבכי את הבית, אימו מחבקת אותו אך לא נלחמת למען חזרתו, וסצנת הפרידה של אביאל מאימו מסמלת באופן מעורר השראה את הקשר בין הגבר המזרחי החזק לבין אימו. את כאב האהבה לאם המזרחית ואת חוסר היכולת להתנגד לה ולהמרות את פיה, לא מפחד מהאם, אלא מאהבה בלתי נשלטת. 

אך הפעם אביאל לא מוותר והוא חוזר לביתו, להילחם באביו, לעשות צדק עם סבו ולהתמודד עם העבר שהוא ניסה למחוק ולעולם לא יוכל. 

האב, באחד המונולוגים שלו, מציין את הסבל שעברו יהודי מרוקו לאחר עצמאות מרוקו ואת הפוגרומים שנעשו בהם: ׳מה שעשו לאשכנזים זה פוגרומים ליהודים מתחילים לעומת מה שעשו לנו… אין ליהודי מה לחפש חוץ מאשר בישראל, או באמריקה׳. 

׳תודה על השיעור בציונות חדשה׳, עונה לו בנו. 

ואכן, זו הציונות החדשה, הציונות המזרחית. ישראל היא לא חזות הכול, היא כאן כדי לדאוג למזרחי, הוא ינסה לעזור לה אך הוא לא מחויב לה, היא לא שלו, והוא לא חייב לשרת בצבא. המזרחי יכול לעבור לאמריקה אם היא לא תספק לו את רצונו, והייתי מעוניין לדעת באמת מה אחוז המזרחים שחיים בארה״ב לעומת אשכנזים. האב השבור יעשה הכול כדי לשרוד, כולל שבועת שקר בקרובי משפחתו שמתו בספינת אגוז וגזילת הכסף של ילדיו, ששניים מהם עדיין בבית הספר וחוסכים פרוטות קטנות בעבודות בייביסיטר- ייצוג אמין לדור המדבר המזרחי של עיירות הפיתוח. 

להיות גיבור

׳מיתוס הוא השער הסודי שדרכו האנרגיות הבלתי נדלות של היקום מתמצקות לביטוי התרבותי האנושי׳, אומר קמפבל. ואביאל הגיבור בעל אלף הפרצופים לא רק חי בסדרה. הוא משקף את הקיום התרבותי, הוא מכונן קיום והוא מספק מודל תרבותי לאימוץ. הוא המזרחי החדש של העידן הישראלי החדש, זה שמחויב להרוג את אביו על מנת לצאת מהמדבר ולקחת את אימו איתו למסע החדש, לנסות להציל אותה, לממן אותה, לספק לה בית טוב יותר; לא פעם כדי להציל את נשמתו האבודה. 

איני יודע מה יהיה סופה של הסדרה המרתקת הזו, אך חשוב לי לכתוב עליה ואמשיך לצפות בה באדיקות. זו הסדרה הראשונה בתרבות הישראלית שעוסקת בנימי הנפש המזרחית החדשה, נפש שלא מוצאת מנוח, ששישים שנות של כינון ציוני לא הצליחו לעצב אותה ולהביא מזור לכאביה.

בורקס שאשכנזים לא יכולים לאכול

הביקורות לסדרה היו לדעתי הססניות במקרה הטוב, לא חכמות בדרך כלל, וגזעניות במקרה הרע. סמדר שילוני הגדילה לומר על הסדרה, לאחר שכינתה אותה, אופרת סבון בורקס, את הדברים הבאים: 

׳כולי תקווה שהעלילה עוד תסתעף ותעמיק (עד כמה שהפורמט מאפשר) ושנינט ועוז זהבי ינצחו את הכל, אבל – איך אומרים לא משנה באיזה עדה? – בחייאת, אם אתם מתכוונים להזיע במזרחית, לפחות שימו מזגן. בכל זאת אנחנו אירופאים ואנחנו עדינים!׳ 

ולסמדר שילוני אומר, מי אמר שהסדרה בכלל מכוונת אלייך? מדוע את חושבת שכל דבר חייב לעבור את הפילטר של האירופאי האשכנזי שחייב מזגן כדי להשתלט על הערבים של המזרח התיכון? ושוב היא מחדדת את חשיבות הסדרה, לאחר שנים שמזרחים היו צריכים לסבול ולהתכונן על פי סדרות כמו ׳הפוך׳, ׳פלורנטין׳ ו׳הבורגנים׳ המאוסה כל כך, הם סוף סוף יכולים לראות את עצמם. 

׳זגורי אימפריה׳, אני מאחל לך להפוך להיות מה שמגיע לך- נקודת ציון בתרבות הישראלית שממנה כבר אי אפשר יהיה לחזור אחורה. ולסמדר שילוני אומר מה שמזרחים אוהבים לומר: ׳אם לא נראה לך אז את יכולה ללכת׳. 

מודעות פרסומת
| 2 תגובות

אמריקאי בפריז

מיסים בצרפתית 

השומרים בקונסוליה האמריקאית דיברו איתי באנגלית, ברור שהם ידברו איתי באנגלית, אין להם סיבה אחרת, הרי הגעתי עם הדרכון האמריקאי שלי למחלקה הקונסולרית של ארה״ב בפריז – איזה סיבה תהיה להם לדבר איתי בצרפתית?

אך בכלזאת עניתי להם בצרפתית, אמנם אני אמריקאי, אך עדיין אני אמריקאי בפריז. באופן פרדוקסלי, הפקיד בקונסוליה דיבר איתי על העניינים שאני צריך להסדיר דווקא בצרפתית ולא באנגלית; ואני עונה לו בצרפתית ומדי פעם זורק את המילים האמריקאיות הנחוצות, IRS, H&R Block, I94 וכו', אני מכיר כל טופס, כל צורת דיבור, כל מושג, הרי שנים חייתי ביניכם.

״אתה רוצה להגיד לי שאחרי כל זיוני השכל שלך ואחרי כל אלפי הסטטוסים שלך על מזרחים אתה בעצם אמריקאי? ועוד אמריקאי שחי בפריז? לא, אתה מבין מה אתה אומר לי עכשיו? למה הסתרת את זה?״

ניסיתי להרגיע את חברתי מישראל שבאה לבקר בפריז, צעקותיה, חינניות ככל שיהיו, התגלגלו כרעמים קטנים בגינה החבויה במארה, וניסיונותיה של האישה שישבה בספסל לידינו למשוך את תשומת ליבנו ולהתחנן לקצת שקט על ידי רשרוש מתמיד בנייר העיתון והזזת מבטה לכל הכיוונים האפשריים, עלו בתוהו, ויומה השליו של הפריזאית המבוגרת, שצלחה מלחמות ואת התחבורה הציבורית, הגיע לקיצו.

כן, אני גם אזרח אמריקאי, למעט חבריי הקרובים לא רבים יודעים שאני כזה, גם אני לרוב שוכח את זה; מדי פעם כשאני טס לישראל או למדינות אחרות ואני לוקח את הדרכון הישראלי אז אני מסתכל על הדרכון האמריקאי שלי, מנקה ממנו את האבק, פותח את הדפים הריקים שלו, ומחזיר אותו למגירה. עכשיו כל מי שרוצה לדעת- יודע, אני מחזיק בדרכון אמריקאי, להורים שלי אין, ואיך השגתי אותו זה כבר סיפור אחר לגמרי, אבל זוהי המציאות שלי; במשך 16 שנים אני מחזיק באיזו שהיא תעודה אמריקאית, עשר שנים שאני מחזיק בדרכון עצמו ובאפשרות להצביע (מעולם לא ניצלתי את האפשרות הזו), ובזווית הישראלית- עשר שנים שאני מחזיק בסמל סטטוס ישראלי ובפרוזק הלאומי, יש לי אזרחות זרה, ולא סתם זרה, אני יכול לחיות באמריקה!

אבל אני לא חי באמריקה, וכעת אני גם לא חי בישראל, אני חי באירופה, בבירה של אירופה, בפריז שאני כל כך אוהב. מעולם לא השתמשתי בזהות הזו של אמריקאי, אבל מה יקרה לי בעצם אם אומר בעולם, אומר לעצמי, לצרפתים וכל אדם אחר- אני אמריקאי, אמריקאי בפריז; הנה עוד זהות. אני ישראלי, יהודי, גבר, הומו, מזרחי, דוקטורנט לפילוסופיה, פרנקופיל, ספרדי, יוגי, עכשיו נוסיף עוד אחת, מה זה כבר משנה אחרי הכול?

׳בכל השיעורי מבטא האלה שעשית בניו יורק לא יכולת לבחור מבטא בריטי? זה הרבה יותר סקסי מהמבטא האמריקאי שלך׳ אומר לי בן זוגי.

2014-01-31 09.39.07

האמת היא שזה די נחמד לדעת שיש לי אזרחות זרה, לא שיש לי ממש כוונות להשתמש בדרכון האמריקאי ולחזור לניו יורק או לכל מקום אחר בארצות הברית, אלא לו בגלל העובדה שבישראל אני נחשב בעל סטטוס גבוה. כמה מוזרה היא ישראל- הדבר הנעלה ביותר במדינה הזו הוא להיות בעל אזרחות זרה, אז למה בכלל אנחנו טורחים?

בירה ופן ערביות אירופאית 

אני אוהב לנסוע ברכבות באירופה, במיוחד כאשר הרשת הסלולרית שלי עוברת למצב נדידה, זו פחות או יותר הדרך היחידה לדעת שאני כבר לא בצרפת. בגדול, אני מאוהב ברעיון האיחוד האירופאי, אני יודע שיש לאיחוד הרבה מאוד בעיות ושהוא הופך להיות יותר ויותר איחוד נאו ליברלי שפוגע בזכויות עובדים, במיוחד במדינות החלשות שלו, אך בכל זאת, יש משהו מאוד יפה ברעיון של איחוד מדינות.

אני אוהב לנסוע ברכבת הטאליס, הרכבת שמחברת בין צרפת לארצות השפלה ולמערב גרמניה, אני אוהב את העובדה שמדברים בה בארבע שפות שונות, שהיא עוברת בין ערי בירות וערים גדולות ושהיא מסיעה מליוני בני אדם בין המדינות האלה בסכומים נמוכים יחסית. בדרך כלל אני לוקח את הטאליס לאמסטרדם, אך הפעם נעצרתי בבלגיה, מדינה שמעולם לא טרחתי לבקר, למרות שבריסל ממוקמת בסך הכול שעה אחת של נסיעה מפריז.

נסעתי לכנס באנטרוופן ולשיחה עם המנחה שלי שהרצה בכנס; אנטרוורפן, בירת המחוז הפלמי, מצוחצחת ויפה כמו שרק אירופאים פרוטסטנטים יכולים לעשות ובשל אופיה ההולנדי, היא גם דוברת אנגלית צחה. לאחר השיחה הארוכה עם המנחה שלי שכללה עניינים חשובים כמו ההבדל בין סוס בלגי לסוס גרמני, וההבדלים בין הפלמית לגרמנית ׳אתה יכול לומר על הגרמנים מה שאתה רוצה׳ אומר המנחה הגרמני/ישראלי שלי, ׳אבל בל תשווה שוב בין הפלמית הזו לגרמנית, זו לא אותה שפה!׳; בן זוגי ואני הסתובבנו בעיר היפה הזו, וכאשר התיישבנו בבית קפה שלא היה מבייש אף היפסטר בכל בירה אחרת בעולם, לא יכולתי עוד להתאפק ותפסתי את המלצריות לשיחה, כשבזווית עיני ראיתי איך בן זוגי חופן את ראשו בידיו והיה שמח להעביר את עצמו לכל מקום, העיקר לא לשמוע אותי חופר לפלמיות האומללות ושואל אותן אינסוף שאלות על הקיום הפלמי שלהן.

הן יודעות צרפתית, אך לא זוכרות הרבה, איך? שאלתי אותן, הרי אתן אומרות לי שלמדתן צרפתית ואנגלית בבית הספר במשך יותר משמונה שנים, אם כך, איך אתן מדברות אנגלית צחה אבל מגמגמות בצרפתית, זו הרי השפה הרשמית שלכם כאן. ׳אנחנו לא צריכות לדבר כאן צרפתית, אז פשוט שכחנו אותה׳ הן ענו לי, אבל בריסל חצי שעה נסיעה מכאן, עניתי להן. ׳אז מה?׳ הן ענו, אנחנו לא ממש מגיעות לבריסל, ואם אנחנו מגיעות לשם אז אנחנו מסתדרות איך שהוא׳. ומה עם הוולונים? הקשיתי, כשהם מגיעים לכאן, איזו שפה הם מדברים אתכן? ׳אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה דיברתי עם וולוני׳ ענתה לי אחת מהן.

ובשיחה קטנה, מדינה שעל פניה נראית פשוטה, משעממת וחסרת חשיבות הפכה להיות מושא מחקר מרתק מאין כמוהו- שני עמים, לאומים, אתנוס, כל האפשרויות קבילות, חיים יחדיו באיחוד לא ברור, הדת שלהם שונה, השפה, המנהגים ואפילו המראה החיצוני, ובכל זאת הם חיים ביחד, ולמרות שלבלגיה יש בעיות לא פשוטות, הם הצליחו לייצר מדינה יציבה עם תל״ג מעורר קנאה ומדד פיתוח אנושי ששני רק למדינות סקנדינביה.

בריסל כבר הייתה סיפור אחר, מעין עיר בלימבו בין הולנד לצרפת, קרועה, ומאוחדת, אבודה ומקורקעת, חיה ומנומנמת- הכול בבת אחת, הכול נע במערבולת אימתנית אך שקטה להפליא; עיר מנוגדת וסוערת, אך כל כך מאופקת ושקטה. נהג המונית דיבר צרפתית רצוצה משל היה מהגר, ולאחר תחקור קצר הבנתי שהוא פלמי שחי בבריסל. וכך שוב החל המחקר שלי בבירת האיחוד האירופאי, שחייה בהחלט שזורים באופיו של האיחוד האירופאי- מנומנמת, מנומסת, רבת לאומים ולשונות, ומתחת לפני השטח בוערות להבות ענק ולוחות טקטונים נעים זה לעבר זה, זה הרחק מזה.

והשאלה שעניינה אותי רבות הייתה ללא ספק- לו הייתי מהגר שרוצה להיטמע בבלגיה ולהיות ׳בלגי׳, אם אכן יש דבר כזה, מה הייתי, וולוני או פלמי? אלפי מחקרים, מאמרים וספרים נכתבו בנושא, אבל חשתי שבבלגיה יש עוד זהות חדשה שנוצרת גם היא מתחת לפני השטח- הערבי הפאן אירופאי, כמו היהודי של ניטשה, שהעובדה שהוא חסר לאום ובראש ובראשונה יהודי, הופכת אותו לאירופאי האמיתי היחיד.

רבע מאוכלוסיית בריסל מוסלמית וכמעט עשרה אחוזים מבלגיה כולה, האסלאם מוגדר כדת שזכאית לסבסוד מהממשלה בבלגיה ובכל המדינה כולה קיימים מעל 400 מסגדים. שאלתי את עצמי ללא הרף,  האם המוסלמי המהגר הופך להיות הבלגי האמיתי היחיד בכך שהוא לא וולוני ולא פלמי? האם בעצם העתיד של הזהות האירופאית המאוחדת מתחיל באסלאם הבלגי?

ולו הייתי אני מהגר לבלגיה ומקבל דרכון בלגי, האם הייתי אומר שאני וולוני, פלמי? ישראלי בלגי? יהודי בלגי? מה אני? מי אני? מהי זהותי בארץ המוזרה הזו?

׳בלגיה היא המקום הכי סחי בעולם׳ אמר בן זוגי ברכבת בחזרה לפריז, ׳אם לא הייתה לה בירה הם כנראה היו קופצים לים הצפוני האפור שלהם ומתאבדים׳ הוא חתם.

אבל אם שותים שם בירה כל היום, כל יום, איך אפשר להיות סחים? עניתי לו. אני חושב שבלגיה מקום נחמד, חתמתי בתורי.

׳זה בגלל שאתה אחרי שני ליטר בירה של שמונה אחוזי אלכוהול׳, הוא ענה לי, והרשת הסלולרית סיימה את מצב הנדידה שלה.

תש״ח 

ספרים מנייר לא עושים לא את זה, אני לא אוהב להיסחב עם ספר כבד שתופס מקום ואני לא אוהב את העובדה שאין לי את היכולת לקרוא מתי שאני רוצה ואיפה שאני רוצה (הנה עוד אופי אמריקאי שלי). ואכן, בשנים האחרונות אני כבר לא קורא ספרים מנייר אלא רק בקינדל באייפד שלי שמסונכרן למכשיר הסלולרי הענק שלי, כך אני יכול לקרוא את הספר מתי שאני רוצה ובכל מקום. לאחרונה החלטתי להיפטר מהספרים הרבים שנמצאים בבית בפריז, בדיוק כפי שנפטרתי מדיסקים לפני שמונה שנים; אך לפני שאני נפטר מהספרים האלה אני צריך לקרוא אותם, כל כך הרבה ספרים של 4 במאה וביריד הספרים בבית ציוני אמריקה שקנינו לאורך השנים, כל כך מעט זמן. אני עובר ספר אחר ספר, כולם בעברית, רבים מישראל. והנה העברית, השפה שאני מניח בצד חוזרת למרכז הבמה, כמה פשוטים המבנים שלה, כמה שהיא קומפקטית ונוחה להפעלה, וכמה שהתרבות הישראלית דומה לשפה הזו, צעירה, רזה, חדה.

קראתי את הספר תש״ח של יורם קניוק, קראתי את כאבו ואת ישראל שלו, מדינה שהוא האמין בה עוד לפני שהייתה קיימת אך שהטירוף אחז בה תמיד ורק יורם היה הנורמאלי או המשוגע היחיד בין האנשים. הבנתי את כאבו, את הרצון להקים מקום טוב ואת התוצאה העלובה שלו. אך יחד עם זאת הרגשתי מאוד מרוחק, כאילו הייתי צרפתי שקורא ספר ישראלי, ישראל של קניוק היא לא המקום שגדלתי בו, אני לא חושב שיש ישראל שגדלתי בה, אני גם לא חושב שיש ישראל שאני מעוניין לייצר וליטול חלק בקיום שלה. זה לא אומר שלעולם לא אחזור לישראל, זה אומר שישראל מעולם לא הייתה המדינה שלי.

2014-02-15 17.51.46

הגוף 

שוב אני עושה קורס מורים ליוגה, משל הייתי סטודנט שעושה אינסוף תארים שניים. הפעם קורס מלא מהתחלה ועד הסוף של איינגר יוגה אצל אחד מהתלמידים הבכירים ביותר של איינגר. זה קורס קשה שדורש שלוש תרגול ביום, כל יום וסדנאות של שמונה שעות של תרגול כמעט רצוף אחת לחודש.

הקורס קשה לי, לא בגלל הדרישות המחמירות, אלא בגלל הכינון שלי, הציפייה ממני ברורה- אחת מהמטרות של הקורס הזה היא למחוק כל זהות אחרת או לפחות להפוך אותה למשנית ולהתכונן בראש ובראשונה כיוגי.

איחרתי בכמה דקות לסדנה של השמונה שעות וחיכיתי מחוץ לאולם עד שהם יסיימו את המדיטציה; בזמן הזה בחנתי אותם, את הבורגנים הצרפתים שהופכים להיות יוגים ושאלתי את עצמי אם אני רואה את עצמי אחד מהם, התשובה הייתה לא, לא יכול להיות שאני אחד מהם, אין בינינו שום דבר משותף.

לאחר המדיטציה, המורה ראה אותי מחוץ לאולם וקרא לי להתמקם לידו, ולאורך כל הסדנה הוא נתן את הגוף שלי כדוגמה לסוג של גוף ולצורה שאני מתרגל ואיך התרגול שלי מותאם לגוף שלי. זו הפעם הראשונה שהגוף שלי עצמו עבר כינון, עכשיו הוא שייך לסוג מסוים של גוף של יוגי והדרך שאני פועל וחושב מותאמת לגוף שלי. כמובן שכל גוף שונה וכו׳, אבל בעצם להבין שכל צורת המחשבה שלי מונעת מהגוף שלי היה דבר נהדר שפתח לי צוהר לכיוונים חדשים של התנהגות.

לאחר שלוש שעות תרגול קרה לי הדבר הזה שאני מייחל לו שוב ושוב, יום אחר יום- נעלמתי. כל מה שנשאר מהוויה שלי הוא גופי וגופי בלבד. הייתי בתנוחה, כמה זמן עבר? אני לא יכול להעריך, אך באותו הרגע ממש לא היה דבר למעט גופי. הו הרגע המתוק הזה שמעולם לא יהיו לי מילים לתאר אותו, הו השלווה הבלתי נתפסת הזו של קיום ללא קיום פוליטי, וברגע שהבנתי את זה, כך זה נעלם.

החיים אחרי המוות 

עברו שלושה חודשים מאז שכתבתי את הפוסט האחרון שלי שעסק במלנכוליה ואבל ועל ההבדלים בין מצב אבלות שמסמן את ההבנה שמשהו הסתיים ולא יחזור עוד, לבין מצב המלנכוליה שהוא כאב מתמיד על דבר שאבד וחוסר היכולת להשתחרר ממנו. הפוסט נכתב לאחר תקופה נפשית לא פשוטה ולאחר שבוע שהייתי לבד באמסטרדם, שבוע שבו עיבדתי את החיים שלי ופירקתי אותם לגורמים.

הבנתי שאני חייב להשתחרר מהכאב הזה של חוסר זהות, מתחושת התלישות, להתאבל ולהמשיך הלאה.

עכשיו אני יכול לומר שאני בהחלט ממשיך הלאה, למעלה משנתיים שאני כותב על הזהות שלי, על חוסר הזהות, על הרצון למצוא אותה ועל הכאב של הידיעה של הקיום הפוליטי שלי. הופתעתי מכמות התגובות, והחברים החדשים שהצטרפו אליי בפייסבוק בעקבות הפוסטים שלי רק הבהירו לי כמה כאב קיים בישראל. כמה מלנכוליה יש במדינה הקשה הזו שלא מוכנה לקבל אף זהות ויחד עם זאת לא ממש מייצרת זהות חדשה עם תקווה. קיר הפייסבוק שלי מלא בזעקות שבר וכאב של חוסר זהות, בעיקר מזרחית, ואני אט אט הופך מרוחק יותר, מבין את הכאב אך כבר לא נוטל בו חלק. עכשיו, בחיים החדשים שלי אחרי המוות, אין יותר זהות שאני יכול להתחבר אליה, אני הכול ולא כלום. האם יצאתי מהמשחק? ממש לא, אני נטוע עמוק במשחק, כל מחשבה שלי וכל תנועה שלי היא חלק מהמשחק הפוליטי, אבל אני כבר לא נוטל חלק בתהליך ההזדהות. תאמרו שאני יהודי, אומר כן ואומר לא, תאמרו אני מזרחי, אסכים ואדחה. אני כל מה שאתם רוצים שאהיה ואני שום דבר באותו זמן. אני יכול להיות מזרחי מלוד בדיוק כמו שאני יכול להיות אמריקאי שחי בפריז- כמה מצחיק, מפליא, מורכב ומגוחך.

אך מה הכיף בעולם כזה? האמת היא שאני עדיין לא יודע, אם אין לי זהות שאני יכול להכיל באופן מלא, ואין לי רצון עוד להתמודד עם זיהוי כזה או אחר אצלי, אז מה על אכתוב? מה יניע אותי לחשוב?

אין לי עדיין תשובה לכך, אולי בגלל זה לא פרסמתי דבר במשך שלושה חודשים, אולי זו הסיבה שלא סיימתי לכתוב את עשרים העמודים האחרונים של בעבודת הדוקטורט, אולי בגלל זה מחקתי לא מעט חברים פעילים פוליטיים מרשימת החברים שלי בפייסבוק, אולי בגלל זה אני מתחיל להתעניין בזהות של אחרים יותר ויותר. האמת היא שאני לא יודע לאן ימשיך הבלוג הזה, לא אכתוב עוד על תהליכי הזיהוי שלי ועל הכאב שבחוסר הזהות שלי, מה שאומר שגם הרומנטיות של הכתיבה שלי וכנראה גם הכתיבה האסוציטיבית תלך לאיבוד.

החורף מתקרב לקיצו והפקעות של הצבעונים שקניתי באמסטרדם בחודש נובמבר החלו לנבוט וגבעולים ירוקים מבצבצים מהאדמה הקרה באדניות של הדירה שלנו. קניתי פקעות של צבעונים בכל מיני צבעים וצורות, ערבבתי אותם ואני לא יודע מה יפרח, איזה צבע ואיזו צורה. אולי אז אדע – אולי כשהאביב יגיע ואירופה תסיר את הצעיפים והשכבות אוכל שוב להבין מה נשאר ממני, מה הלך ולא ישוב עוד, ומה צומח ומתחדש.

לכולנו יש ספסל, עץ, רחוב/ ילדות קצרה מדי 

(בווידאו יש אפשרות לכתוביות באנגלית)

| כתיבת תגובה

מלנכוליה הומואית

DSC_0108

יש רגעים בחיים, או בחיי היום יום שבו יש משהו מסוים שגורם להיזכר, זה לא חייב להיות דרמטי ולא צריכים לכתוב שוב את 'בעקבות הזמן האבוד' , פרוסט כבר עשה את זה בשביל כולנו ואף אחד מהאנשים שאני מכיר, אישית או  תקשורתית, לא יכול להיות פרוסט. ובכל זאת, אנו, האנשים שאין ברשותם את היכולת לבטא את החוויה האנושית באופן מדויק כל כך כמו פרוסט, עדיין חווים באופן מתמיד את הזיכרון המכונן הזה: ריח מוכר, בגד ישן, מכתב או חתיכת נייר עם כתב שלנו שנכתבו לפני שנים ונשכחו, או שלט ברחוב. לפעמים אנחנו עוצרים לרגע, נזכרים, מחייכים, מתעצבים, אולי כועסים, לפעמים סתם ממשיכים הלאה.

יש רגעים שהרגע הזה שמעלה את העבר, מצליח לקלף שכבה בחוויה האנושית השברירית הזו שלנו, לפעמים הרגע הזה משנה מחשבה, מזיז מבנה תקוע, לפעמים הוא מעלה את כל מה שרצינו לשכוח. זה מה שקרה לי כאן באמסטרדם. הגעתי אליה בעקבות משבר אישי, שעכשיו אני חושב שאני יכול לומר שהוא העמוק ביותר והכואב ביותר שחוויתי ב36 שנות חיי.

אמסטרדם תמיד הייתה קסם בשבילי, ולעולם לא ארצה לשנות את הדימוי הזה שלה בעיניי. במהלך השיטוטים האינסופיים שלי בעיר שהיא אהבתי הראשונה, וככזו- התמידית, נתקלתי בשלט שראיתי לפני 18 שנה, וכעת כשאני חושב על זה, זה היה בדיוק לפני 18 שנה, פחות או יותר השבוע הזה. השלט הזה עמד בכניסה לבר של הומואים, הראשון שנכנסתי אליו במטרה ברורה, למצוא זיון ראשון ומלא עם גבר. היו לי כמה מגעים מיניים לפני כן והייתי גם בכמה בארים בתל אביב, אבל כאן באמסטרדם זה היה שונה, כאן חציתי את הרוביקון.

הייתי נחוש באותו ערב קר לעשות את זה, להיות הומו. בזמנו כשהבר היה פתוח, התנוססו ארבעה דגלי גאווה ושלט נאון כחול הבהב הבטחות, אני זוכר כעת שהסתובבתי מסביב לבר ארבע פעמים עד שאזרתי אומץ ונכנסתי אליו. אף אחד לא עצר את עיסוקיו והסתובב להסתכל מי נכנס, אף אחד לא הצביע עליי או ראה בי משהו לא ברור, הייתי פשוט עוד אחד מהקהל. והרגע הזה היה אחד מהרגעים שיכולתי לראות את המבט של עצמי, לצאת מהקליפה שלי ולראות אותי, כמה בעתה הייתה בי אז.

'תרצה לראות את התפריט שלנו?' שאל אותי הברמן. וודאי, עניתי לו, חושב שזה סוג של פאב שמגיש אוכל כמו בתל אביב של שנות התשעים.

18 שנה עברו מאז וכעת אני יושב באותו בית קפה שבו ישבתי לפני שהלכתי לבר ההוא, אני זוכר איך ניסיתי לאגור כוחות, איך חברי הטוב ביותר באותה תקופה עודד אותי ללכת לשם, לחקור ולגלות את עצמי. אני זוכר את הפחד, החרדה, את המקלחת לפני, הכול כאילו היה אתמול. בית הקפה לא השתנה, אותם רהיטים, אותו תפריט, אותה הולנדית. הכול אותו דבר ובעת ובעונה אחת הכול שונה.

ובחזרה ל1995, התפריט לא היה תפריט רגיל של אוכל או של משקאות אלא תפריט של גברים עם תמונות שלהם בעירום, מידת איבר מין והעדפות במיטה. אני קפאתי מול התפריט, אני עדיין זוכר את הרגע כאילו הוא מתרחש עכשיו. נשענתי על הבר ובחנתי את הגברים ושתקתי, אחרי כמה רגעים ארוכים ומביכים הברמן הפך חסר מנוחה, 'האני, זה לא מגזין, את מי אתה בוחר?' עניתי לו שזו הפעם הראשונה שאני רואה דבר כזה וזה מאוד מוזר לי. 'אתה לא הומו?' הוא שאל, 'אתה לא מכיר את אמסטרדם?'

'תעזוב אותו בשקט', צעק קול מהאפילה והציל אותי מהחור השחור שהברמן חפר לי. אני זוכר כל פרט ופרט של הבחור ההוא, אני אוכל לזהות אותו גם היום מתוך קהל של אלף איש, באותו לילה הוא היה המשענת הכי טובה שיכולתי לייחל לה.

'לואיס, קוראים לי', הוא אמר, 'אתה בבר של האסלרים, זה אומר שאנחנו נערי ליווי, אתה בוחר מישהו בתפריט, משלם בקופה ומפנים אותך לחדר של מי שביקשת, אבל לא נראה לי שזה מה שאתה רוצה'. באותו רגע הוא היה האדם היפה ביותר שפגשתי.

לא, עניתי לו, אני מחפש בר של הומואים, אני…

הוא הבין מיד, גילי הצעיר ותמימותי הסגירו אותי ולא השאירו שום מרווח לטעות, אני מחפש גבר שיגאל אותי מבתוליי ויכניס אותי לעולם הזה של ההומואים. ברוך הוא הסביר לי על הבארים השונים בעיר ועל הטיפוסים השונים שמאכלסים אותם, הוא סימן כל אחד מהם במפה ולימד אותי על קבוצות שונות של הומואים ואפילו על אמצעי מניעה. וכל הזמן הזה הרגשתי שהוא רוצה להיות זה שיעשה את זה, ואני כל כך רציתי שזה יהיה הוא, שהוא יחבק אותי קודם, יאמר לי שהכול בסדר ושזה מרגש ואז יכניס אותי לעולמו, אבל המיקום שלו והמיקום שלי מנעו מהדבר ששנינו רצינו לממש.

18 שנה עברו מאותו לילה שסופו היה כניסה אל העולם שאני חי בו כעת. באותו לילה, ההוויה שלי השתנתה, הפכתי למשהו אחר, אותו לילה לקח ממני משהו שמעולם לא יכולתי להתאבל עליו ונתן לי משהו שנשאר איתי עד היום- מלנכוליה.

אני לא מאמין גדול בפסיכולוגיה, אך פרויד דיבר על ההבדל בין אבל למלנכוליה. אבל הוא מצב שמצריך הבנה של האובדן ואילו מלנכוליה היא דיכאון מתמיד שבו אין אפשרות אמיתית לקבל את האובדן. ההבחנה היפה הזו,  החלה תופסת משכן קבע במחשבה שלי ואיפשרה לי להבין את התהליכים שהעברתי את עצמי במהלך חיי.

חשבתי על כך שההבחנה הזו יכולה להיות מולבשת על הרבה מאוד דברים בהוויה האנושית. במהלך הימים האחרונים שלי כאן באמסטרדם, החלטתי ללמוד מעט על ההיסטוריה של ההולנדים. גיליתי שהם היו שבטים נודדים שעלו במעלה הריין, בורחים משבטים גרמנים, מחפשים מקום להיאחז בו ומצאו את פיסת האדמה הגרועה ביותר באירופה. לא יפה, מלאה בביצות, קרה, אפורה וגשומה תמיד. בנוסף לכל נתוני הפתיחה הרעים שלה, חלקת האדמה הזו הייתה במיקום אסטרטגי בין המעצמות השונות באירופה ונכבשה תדיר.

חשבתי על כך שאולי גם ההולנדים נמצאים במצב של מלנכוליה מתמיד, אך הבנתי שלא. למרות כל הנתונים הגרועים האלה, הם הצליחו להקים חברה טובה בסך הכול, ואת הנתונים השליליים הם הפכו לתכונות אופי מעוררות קנאה והערצה: הם מהנדסים מעולים, פרקטיים, חרוצים, וכל כך מחוברים למציאות ולבנאליות של החיים. הקושי הפך ליתרון, והאדמה המקוללת הפכה להיות המכנה המשותף הטהור ביותר.

אולי הניתוח הזה רומנטי מדי ולא מעוגן בתיאוריות פוליטיות כאלה או אחרות, אבל מי רוצה להסתכל על החיים רק דרך מבני כוח?

אני מתרגל יוגה מעל 14 שנה, כאן באמסטרדם הופתעתי לטובה, בפעם הראשונה בחיי ראיתי מורה ליוגה בכירה שאינה לבנה, אלא בת או נכדה של מהגרים- כנראה סורינאמית או הודית, אך זה לא משנה, כי היא הייתה הולנדית. היא אפילו אמרה באמצע אחת התנוחות הקשות את מה שאני אומר תדיר: צריך להתכונן לתנוחה באופן האופטימלי ביותר, הכניסה לתנוחה מראה את ההבנה שלנו על התנוחה. היא הוסיפה לזה משפט הולנדי עתיק שלמדתי בפעם הראשונה בשיעור איתה: 'התחלה טובה היא כבר חצי הדרך'.

ואיך הייתה ההתחלה שלי באותו לילה קר, שחור ורטוב? הלילה ההוא באמסטרדם היה לילה של אובדן שהייתי צריך להבין כבר אז, אבל מה ילדים בני 18 כבר יכולים להבין? בלילה ההוא הייתי צריך להתאבל על משהו שעזב אותי ולא יחזור עוד- הייתי חייב לוותר על עבר שמעולם לא היה לי, על ילדות אבודה של ילד שגדל בלוד למשפחה שבורה וענייה ומעולם לא הבין שיש חיים אחרים, טובים יותר.

אבל לא התאבלתי אלא נכנסתי למלנכוליה, לתהליך עצבות ולחוסר רצון להיפרד ממה שכל כך רציתי ומעולם לא היה לי- עבר.

והנה עוד זיכרון עולה בי: בבית הכנסת ההומו לסבי בניו יורק נאמר לא פעם שהומואים ויהודים הם מיעוטים מאוד דומים, לשניהם אין מדינה, בשתי הקבוצות יש המון תתי קבוצות אחרות ושניהם נודדים במדבר מייחלים למים. אך בעוד ליהודים יש מדינה, להומואים מעולם לא הייתה והם ממשיכים להיות במלנכוליה על דבר שמעולם לא היה להם, ואין ביכולתם להיפרד מחוסר העבר ולהסתכל אל העתיד. אבל אולי עדיף שאדבר על עצמי ואנסה לא להשליך אינטואיציות אישיות על מבנה פוליטי.

הרבה עצב יש בחיים של הומו, הרבה מאוד בדידות וכאב, ניכור וקור. החל מהמסע הראשוני של יציאה מהארון שכמעט תמיד מאופיין בבדידות וכלה באפליקציות השונות של מציאת זיון/אהבה. כל כך הרבה מלנכוליה, כל כך מעט אחווה.

הולנד הייתה המדינה הראשונה בעולם שאישרה נישואים של הומואים ובכך נרמלה לחלוטין את המערך הפוליטי ההומו לסבי. טקס הנישואים הראשון נערך בעירייה על ידי ראש העיר היהודי של העיר- סוגר מעגל בין שני מיעוטים  ללא עבר ושסבלו בכל מקום שבו הם היו.

החל משנת 2000, השנה שהולנד אישרה את הנישואים, החל תהליך של סגירת מקומות של הומואים. אני לא יודע אם זה קשור, אם זה בגלל הטכנולוגיה או תנאים כלכליים כאלה או אחרים, כנראה זה הכול ביחד. אבל שני התהליכים האלה הובילו לנרמול מוחלט של הומוסקסואליות, שהפכה להיות דבר כה טבעי שאפילו ר', המארח שלי וחברי הטוב, גבר מאצ'ו סטרייט לחלוטין, יודע מהי המשמעות של בר של דובים ומדבר איתי על מערכת היחסים שלי ועל ההעדפות המיניות שלי באופן נורמלי, שאותי הפליא ועדיין מפליא.

'ככה פותחים את הבירה, עם המצת, לא צריך פותחן' הוא אומר לי. 'מה זה קשור לזה שאתה הומו? כל החברים ההומואים שלי פותחים בירה עם מצת, בוא תלמד, אתה צריך ללמוד איך לפתוח בירה בתנאי שדה'. הוא לא מבין למה אני מחייך ומחייך יחד איתי.

עם השנים המלנכוליה שלי הפכה להיות מלנכוליה של מהגר, בהולנד, בניו יורק, בצרפת וגם במדינה שלי. של אדם שנמצא לא כאן ולא שם, ששורשיו אינם אלא שורשי השמים, וכל אשר יש לו הן כנפיים עייפות כל כך שרוצות מנוח. שנים של חיי כאב על אובדן שאני לא מוכן לקבל.

במוזיאון אמסטרדם, בתערוכה הקבועה 'הד.נ.א של אמסטרדם' יש ציון דרך בהיסטוריה של העיר- נישואים של הומואים. בתוך אקווריום זכוכית נחו להן שתי טבעות זהב מלכותיות ותמונה של זוג הומואים מרימים את ידיהם וצוחקים צחוק רם. הזוג הזה חי שלושים שנה ביחד והיה הראשון להינשא בהולנד, הם החליטו לעשות אמירה פוליטית עם ניחוח הולנדי: לאחר שראש העיר הכריז עליהם כזוג נשוי, הם הוציאו את הטבעות מאצבעותיהם, אמרו לקהל שאלה טבעות מזויפות שהם קנו בחנות צעצועים, והראו לכולם קעקוע של טבעת על האצבע שלהם.

'הטבעות היו חלק מהם כבר שלושים שנה' אמרה הכותרת 'ובכך האהבה שלהם ניצחה את החוק', אמרה הכותרת המשנית. הם כנראה עברו את שלב האבל בהצלחה.

למחרת קרה עוד דבר שהזכיר לי פרט בחיים ששכחתי, ראיתי את החולצה הזו וזיכרון עצוב כל כך עלה והקפיא אותי, העיף אותי הרחק למחוזות נשכחים. IMG_0524

קצת פחות משנתיים עברו אחרי הלילה ההוא באסטרדם ושוב מצאתי את עצמי בעיר הזו, הפעם מנסה להגר אליה. לפי 16 שנים אני עשיתי את החולצות האלה. עבדתי בסרט נע במפעל קטן של ישראלי ששנא את אשתו ההולנדית וקילל אותה כל הזמן בעברית בפנים שלה, ועם מהגר אפריקאי ששמר על העבודה כאילו הייתה תואר אצולה והיה אחד העובדים הכי טובים שמישהו יכול לאחל. במשך שמונה שעות ביום עבדתי על סרט נע, מכניס חולצות לשבלונות, בוהה על המכונה מדפיסה אותן, נכנס לעבודה בחושך ויוצא מהעבודה בחושך. 13 גילדן לשעה ואני בן 20.

בחנות הזו, 16 שנים אחרי, הבנתי כמה דברים עשיתי בחיים שלי, כל כך הרבה שרבים מהם אני כבר לא זוכר. אני מכיר אנשים שאומרים לי שהם מקנאים בחיים שלי, טוענים שעשיתי כל כך הרבה. אבל אני לא מאחל את החיים שלי לאחרים, האמת, במבט לאחור, הייתי מוותר על הרבה מהם, הם היו מלאים בסבל, כאב, מלנכוליה. אבל הם לימדו אותי דבר או שניים. ואני חושב שהגיע הזמן שאיישם כמה דברים ואפסיק לפחד.

הבר עצמו כבר לא קיים ואני לא יודע מה עלה בגורלו של אותו נער ליווי שפגשתי לפני 18 שנה, אני בן 36 היום, הוא כנראה בין 49 או 50, אני לא יודע מה נשאר מהיופי שלו ולאן החיים לקחו אותו- הומו מהגר ספרדי באמסטרדם. אבל אני מקווה שהוא עדיין זוכר אותי כמו שאני זוכר אותו, כאדם שהבין את המלנכוליה שלי ונתן לי רגע של חסד כל כך נדיר בעולם הנורא שאנו חיים בו- אחווה, הבנה ותמיכה.

דף הפייסבוק שלי מתמלא בפוסטים על אייל גולן שמנכיחים את הגזענות ואת הכאב המלנכולי המזרחי, ואני כואב את כאבם. אך אני חושב שהגיע הזמן להניח לזהויות, לוותר עליהן, לומר שלום לעבר שייחלתי שיהיה לי ומעולם לא היה. להתחיל להתאבל על האובדן הנורא הזה של חיי, על נקודת הפתיחה הבלתי אפשרית של חיי, ולהסתכל קדימה- אל העתיד, אל עולם שבו אוכל לכונן את העצמי שלי, שבו לא תהיה מלנכוליה.

אני מאחל את זה לכל הומו, לסבית, מהגרת, פליט, מזרחי, אתיופית, וכל מיעוט באשר הוא.

עכשיו ברכבת, רגע לפני שהמכשיר הסלולרי שלי ייכנס לרשת הצרפתית, וייצא ממצב הנדידה, אני אומר לעצמי שמה שמת באמסטרדם חייב להישאר שם, עכשיו הגיע הזמן להתאבל כי עכשיו הזמן להבין שאי אפשר לחיות בתוך מצבה והגיע הזמן להיות חלק מהחיים. הגיע הזמן להבין שהדרך אל הכפר לא אבדה, הכפר מעולם לא היה שם והדרך מובילה למקום אחר לגמרי.

מוקדש לאדם היחיד שאהבתי ולנצח אוהב.

| 5 תגובות

החבר האיראני שלי

ז׳טורי

״מה זה כלב?״ סליחה? שאלתי את הבחור שהתקרב אליי. ״מה זה כלב?״ הוא שאל אותי בצרפתית ואומר את המילה כלב בעברית. ״אני יודע מה זה אומר ׳טוב׳, אבל אני לא יודע מה זה אומר כלב״. זה לא נדיר לשמוע צרפתים שואלים אותי שאלות על מילים בעברית, אבל הוא לא היה צרפתי ולמרות שהצרפתית שלו הייתה ברמה מאוד גבוהה, המבטא הקסום שלו הסגיר אותו מיד.

״יש לי בן זוג יהודי ואני לומד קצת עברית״ הוא ממשיך, ״אני מאוד רוצה לבקר בישראל עם החבר שלי אבל לא נראה שאני אוכל לעשות את זה כי אני איראני״, והמבטא הפרסי הכל כך קסום שלו נחת ברכות על הגבעה הירוקה של הפארק ליד הבית שלי. הוא המשיך וליטף את הכלב שלי תוך כדי שהוא אומר ״כלב טוב״ ומחייך. ״שלום כלב טוב, אתה רואה, אני יודע להגיד שלום, לילה, יום, אבא, אמא. טוב זה לא חוכמה, זה כמו ערבית ולמרות ששנאתי ללמוד ערבית באיראן, אני עדיין זוכר כמה מילים״.

יש לי חולשה לאיראנים וללבנונים; לבנונים כיוון שהם כל כך דומים לישראלים, במיוחד אלא שהגיעו מביירות, לפעמים אני מוצא מכנה משותף גדול יותר עם לבנוני מביירות מאשר עם ישראלי מתל אביב; ולאיראנים כיוון שהם תמיד נראים אצילים כל כך, אינטלגנטים ושונים מכל דבר אחר שאני מכיר, לא במערב, לא במזרח, לא באסיה, לא באירופה, לא ערבים ולא מערביים.

לשמחתי יש הרבה משני העמים האלה בפריז ומיד קפצתי על ההזדמנות לעשות לי חבר חדש, חבר איראני.

פרח ללא צבעים

יסמינה חמדאן, זמרת לבנונית מאוד מוערכת ואחת האהובות עליי, חיה ועובדת בפריז ומבלה את זמנה בין לונדון פריז וביירות. בשבוע שעבר הלכתי עם ר׳, לבנוני שנולד בפריז, חי את רוב חייו בביירות וכעת גר בפריז בלי שום כוונה לחזור שוב לביירות, למרות משפטיו החוזרים ונשנים שביירות היא המקום הכי טוב לגור בו, ״אבל רועש שם, קשה שם, אין כסף, יש מלחמות… אבל מצד שני יש שמש וים ואנשים לא קשים כמו כאן״ הוא אומר לי, או לעצמו. היה לי קשה לעקוב אחרי המבטים שלו, ועם כל מילה שלו אני חושב על המילים שלי על ישראל. יסמינה חמדן מחליפה בגדים, ממכנסי עור וחזיית עור צמודה, לגלביה שקופה שלא מסתירה דבר; מחרוזת פנינים אוריינטלית מעטרת את כל פרצופה, גופה מתנועע כאילו הייתה רקדנית בטן. ״היא לא באמת זנותית ככה״ אומר לי ר׳, אחי חבר טוב שלה, זו פשוט היא, היא בחורה מאוד מינית, אבל לא מבינים את זה בביירות״. היא מתחילה לשיר את אחד השירים האהובים עליי ״ביירות״, תרגם לי אותו, אני פונה לר׳, ״מה?״ הוא אומר לי, ״רגע, היא אומרת, אה..״. מה קרה? נהיית לבנוני קלאסי? שכחת לדבר ערבית? ר׳ צוחק ומתחיל לתרגם אותה ״ביירות, עולה מן הים, ביירות, פרח עם עלי כותרת ללא צבעים. ביירות, הרוסה וחלודה, ביירות ללא תעסוקה, ביירות ללא תקווה״. ואני מבין את כאבה ואת כאבו, ובקלות יכול להחליף את השם ביירות בשם של עיר אחרת.

פ׳ מדבר איתי על ישראל, איראן, ביבי, הוא צוחק על המצב, שונא את המצב, אומר לי שהוא אוהב ישראלים ויהודים כי הם מאוד דומים לו, ואומר שזו סוג של אידיאולוגיה שלו להיות עם ישראלים ויהודים ״המנהיגים עושים מלחמות ואנחנו נעשה אהבה״ הוא מחייך, ״אני חושב על זה כל פעם שאני עושה אהבה עם החבר היהודי שלי״. הוא מספר לי שבאחת ההפגנות שלו מול שגרירות איראן בפריז הוא דיבר עם בחור שלבש מעיל עם דגל פלשתין שרקום על הדש. ״אמרתי לו שהפלשתינים צריכים להפסיק להפגין נגד ישראל ולהתחיל להפגין נגד הדיכוי שאיראן עושה לאזרחים שלה, הוא אמר לי שאני צודק אבל הוא לא פלשתיני, הוא ישראלי. אתה מבין למה אני אוהב אתכם?״ הוא צחק.

אני גם יודע כמה מילים בפרסית, אני אומר לו, אני יודע ז׳טורי ואני יודע מיקונה, מה זה מיקונה? ״לא מיקונה, מיקונם, וזה אומר אני עושה, אבל זה גם לסלנג לעשות לסקס, לעשות מישהו״. כמו בעברית, עניתי לו, ואני מדגיש שוב ושוב שכל כך הייתי רוצה לבקר באיראן, להיות בטהרן ובשיראז, לטייל בטבע עוצר הנשימה שלה, לבקר באתרים הארכיאולוגים המרהיבים שלה, אבל זה לא יקרה. ״אתה לא מבין כמה איראנים אני מכיר שהם פרו ישראלים, האיראנים שבחוץ הם בעיקר פרו ישראלים, הם רואים בקשרים עם ישראל מחסום תרבותי כנגד האייתולות והם לא מעוניינים בקשרים ההדוקים שאיראן רוקמת עם תנועות מוסלמיות כאלה ואחרות״. איראנים שבחוץ? שאלתי אותו, ואז הבנתי שיש שתי קהילות איראניות עיקריות, אלה שבפנים ואלא שבחוץ.

׳יש ארבעה מיליון לבנונים בלבנון ו-12 מיליון בחוץ׳ אומר לי ר׳ באחת השיחות שלנו.

המשכנו לקשקש פ׳ ואני, בעיקר שטויות ובדיחות, הוא מספר לי על פרסומת ישראלית שצחקה על איראן והייתה בכותרות בכל החדשות באיראן, לי לא היה מושג על מה הוא מדבר. במשך השנתיים האחרונות זה היה נראה לי מאוד מוזר להשתמש בצרפתית כשפה המגשרת, מבחינתי, אנגלית תמיד תהיה השפה המגשרת וצרפתית נועדה לשיחה עם הצרפתים, אך עם פ׳ הצרפתית הייתה השפה היחידה שדיברנו בה והאנגלית כאילו לא הייתה. לשינוי המחשבתי הזה יש השלכות מרחיקות לכת מבחינתי, אני לא רואה בצרפת רק כמדינה מארחת אלא כמדינה שיכולה לאפשר לי הרבה יותר, לעזור לי לכונן משהו חדש. ואכן, צרפת הייתה נוכחת בשיחה, החל מתהליך ההתאזרחות שלו בצרפת דרך דיבור על שכונות ודירות בפריז וכלה בתלונות הרגילות על הצרפתים. החלפנו מספרי טלפון וקבענו להיפגש על בירה, ״אני רוצה שתגיד לי כל מה שצריך להגיד לאנשי האבטחה בנמל התעופה בתל אביב, אני חייב להגיע לישראל, אתה חושב שהם יעשו עליי חיפוש גופני? זה יהיה ממש נחמד״.

חזרתי הביתה לחקור קצת את עניין הבחוץ ובפנים ואכן גיליתי שר׳ צודק ואפילו טעה במספר העצום של הקהילה הלבנונית מחוץ ללבנון, לא פחות מאשר 14 מיליון לבנונים חיים מחוץ ללבנון, שבעה מיליון מהם חיים בברזיל. הפזורה האיראנית קטנה יותר ומוערכת בכחמישה מיליון. נזכרתי בתוכנית רדיו בשם ׳כפר גלובלי׳ ועל ספיישל איראן לפני מספר חודשים, שבו דר׳ תמר עילם גינדי סיפרה בחינניות רבה על התרבות האיראנית/פרסית העכשווית ודיברה שוב ושוב על ההבדלים בין הבחוץ לבפנים.

אסתר המלכה 

שנה א׳ של תואר ראשון במקרא מתחילה בסקירת ספרי המקרא ובהיסטוריה של מחקר המקרא. אחד הדברים הראשונים שהסטודנט לומד הוא שמגילת אסתר וספר דניאל הם ספרים מאוד מאוחרים שנכתבו בגולה, וככאלה הם מספקים לנו הצצה אל העולם היהודי/מקראי מחוץ למרחב היהודאי של בית שני. למגילת אסתר יש שני מאפיינים בולטים, אלוהים לא מוזכר בה, ומישהו שם ניסה לתקן את דמותו של שאול בכך שקישר את מרדכי למשפחתו של שאול המלך.

תקופת בית שני, במיוחד המאוחרת, מאופיינת במרכז יהודי בירושלים ובפזורה יהודית גדולה יותר ברחבי האימפריה הרומית. כה גדולה הייתה הפזורה היהודית ברחבי האימפריה הרומית שישנם מחקרים שטוענים שאחוז היהודים באימפריה הרומית עמד על עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה, יש כאלה שטוענים אף לעשרים אחוז יהודים מכלל האוכלוסיה של האימפריה הרומית. ליהודים האלה הייתה תרבות כמעט עצמאית, הם דיברו יוונית בינם לבין עצמם ואף קראו את המקרא בתרגומו היווני, בהרבה מובנים הם היוו אלטרנטיבה לישראליות של האדמה, האתנית של ירושלים וקראו תיגר על הקיום היהודי המקראי כולו, הופכים את השם ישראל למשהו הרבה יותר אוניברסלי שיכול לקפל בתוכו קבוצות אתניות שונות, ואכן, באימפריה הרומית יש תיעודים של גיורי ענק. האלטרנטיבה הזו נקטעה עם מרד התפוצות ואחרי עם מרד בר כוכבא והזכר היחיד לתרבות הזו נשמר הודות לכנסייה.

בשנתיים האחרונות שלי כאן בפריז עסקתי רבות בקיומי הישראלי, בזהות היהודית שלי ובכינון הפוליטי הכואב שלי כמזרחי בישראל. לאחרונה משהו חדש החל נובט בי, האם אפשר להיות ישראלי, לא יהודי, אלא ישראלי במרחב שאינו מדינת ישראל? האם אפשר לקחת את השם ישראל ולהוציא ממנו את האדמה ואת ירושלים? האיראנים ״שבחוץ״ מייצרים תרבות פרסית/איראנית שונה מזו אשר מתרחשת באיראן, החל ממוזיקת מחאה, דרך ייצור ידע שונה על התרבות האיראנית שכולל התנצרות כמו פ׳, וכלה בכוכב נולד איראני ׳גוגוש׳ שנראה כמו הפקה אמריקאית לכל דבר.

לאורך השנתיים האחרונות ביקרתי ללא הרף את הישראליות בבלוג שלי, אך יחד עם זאת הביקורת לא הייתה ביקורת של כעס, אלא בעיקר של כאב. כאב של רצון להשתייך למדינה שאליה נולדתי אך שגורמת לי להרגיש לא שייך אליה, בן חורג, לא אהוב במיוחד שצריך להתנהג בצורה מאוד מסוימת כדי להיות חצי אהוב. אני לא שונא תרבות ישראלית, להיפך, כשאני שמח מאוד או עצוב מאוד, אני פונה למוזיקה ישראלית, ישנה או חדשה. עיתון הארץ הוא האפליקציה הנצפית ביותר אצלי ואני מעורה בחיים הפוליטים של ישראל גם מרחוק. אך אני לא עושה את זה מגעגועים לישראל, אלא מתוך הבנה שבסופו של דבר, אם ארצה או לא, כך עוצבתי, כישראלי, ואין טעם להתכחש.

וכך השיחות שלי עם ר׳ ועם פ׳ הולידו בי מחשבה חדשה: לייצר ישראליות שאינה תלויה במדינת ישראל, לא יהדות, בזה אין לי שום צורך, אלא ישראליות. פירוק המושג ישראל מהאדמה, הוצאת הציונות מהישראליות והפיכת הישראליות למושג גמיש יותר, אוניברסלי יותר, וכן, הומני יותר. יש מספיק קהילות של ישראלים בחו״ל, מניו יורק לברלין, מלוס אנג׳לס לבודפשט. מההיכרות שלי עם קהילת הישראלים של פריז, ניו יורק, מיאמי, לונדון וברלין, אני יכול לומר שהקהילות האלה לא הולכות להתפרק בזמן הקרוב. אם כך, אולי עלינו להתחיל לייצר אלטרנטיבה לישראליות ולייצר ידע תרבותי חדש שיקרא תגר על הישראליות שבפנים?

אני לא אוהב את מגילת אסתר ולא את חג הפורים, מגילת אסתר מסתיימת בכמיהה לרצח עם של הפרסים ובהיבדלות של היהודים משאר העמים באימפריה הפרסית, אך יחד עם זאת היא מאתגרת את הישראליות שבפנים בחוסר האזכור של אלוהים ובטיהור שמו של שאול, המלך המוקצה מחמת מיאוס.

הייאוש מישראל ניכר ברבים מחבריי, אלה שבפנים ואלה שבחוץ, בפנים כבר קשה לשנות, ונראה שהמדינה והתרבות הישראלית מדרדדרות לתהום של גזענות, חוסר הומניות, אכזריות ופערים חברתיים בלתי נתפשים, שאין ממנה דרך חזרה. אולי מוטלת עלינו כעת, על הישראלים שבחוץ, שלא רוצים לחזור לישראל אך עדיין מודעים לעובדה שהם ישראלים להתחיל לייצר ידע חדש, לתקן את הישראליות ולהציל את מדינת ישראל? או ליתר דיוק, להציל את הישראליות ממדינת ישראל? ואולי מוטלת כעת על הישראלים שבפנים האחראיות לא לבקר את אלה שבחרו לחיות בחוץ ולהיפך, לעודד אותם ליצור משהו חדש, ישראליות אחרת שתוכל בסופו של דבר להציל גם אותם?

 

| תגובה אחת

עקבות- פרולוג

הרכבת תעצור מיד בתחנת ליון סנט אקזופרי, כמה יפה הוא השם הזה. שם שכולו קסם אירופאי, שם שמעלה חיוך נסיכי של צייר לי כבשה. משני צדי הרכבת רק שדות שנפרשים עד קצה גבול היכולת של העין, קול צרפתי ענוג מכריז את התחנה כשמשני צדי הרכבת פרות בריאות רועות באחו אירופאי, והירוק של צרפת נמתח לכל כיוון ואט אט הופך להרים לבנים שנושקים לשמים כחולים של דרום צרפת ולנשיקות שמש על הפרות הלבנות והענוגות – הכול לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

כך התחלתי את הפוסט החדש שלי, ברכבת למארסיי, בירת התרבות האירופאית לשנת 2013, עיר שמקבלת יחס מיוחד מממשלת צרפת, רגע לפני שהיא מאבדת אותה לתהום של פשע בלתי מרוסן. מארסיי היא גם העיר עם אחוזי המוסלמים הגבוה ביותר בצרפת אם לא בכל אירופה, וראיתי בנתון הזה וביחס של ממשלת צרפת לעיר הזדמנות להשוות בין צרפת לישראל, בין גזענות צרפתית לישראלית ובין הערבים בצרפת והמזרחים בישראל. האמת היא שלא חשבתי שכמה ימים אחרי, אהיה במטוס בדרך ללוד לשבעה על סבתי. עכשיו אני ברכבת ישראל בדרך ללוד והאמת היא שאני לא יודע איך להתחיל לכתוב, ידעתי שמותה הצפוי של סבתי ישפיע עליי, אך לא הבנתי עד כמה.

הייתי חייב את זה לעצמי, הייתי חייב ללכת לשבעה בביתה בלוד, במקדש, הלב הפועם של השבט העצום שהיא אחראית עליו. אמרתי לעצמי שלא אכתוב פוסט פוליטי, נמאס לי, אני רוצה לכתוב פוסטים יותר ספרותיים, אך לשווא. ישראל שואבת אותי אליה, אולי זו לא ישראל ששואבת אותי אליה, אולי זה בעצם הפצע הפתוח הזה שמסרב להגליד, שתפריו נפתחים כל פעם מחדש עם כל פרשה מזרחית עדתית חדשה. והנה, פוסט על האירופאי והלא האירופאי, שאמור היה להיהפך למספר פוסטים ספרותיים על סבתא (בזמן האחרון מתגלגל אצלי בראש הרעיון לכתוב ספר, רעיון שנתמך על ידי נשים טובות וחכמות), מתגלגל בפעם השלישית לפוסט מבולבל, מקוטע, לא קוהרנטי ולא לוגי לבן.

פוסט של כאב, פוסט על כאב.

אייתוללה יוסף

"תראו אותם, זה כמו בעזה, כמו באיראן, כמו בסעודיה, תראו איך הם קורעים את הבגדים, תשמעו את הצעקות שלהם, כמו חיות. אני לא יכול שלא לחשוב על ההלוויה של ביאליק, תראו כמה שהיא הייתה יפה, איזה איפוק, איזו תרבות."

בושה 

כמה דקות לאחר יציאתה של הרכבת מפריז לכיוון מארסיי, נכנס סדרן לקרון ומסביר את כללי הנסיעה ברכבת: "עליכם לשמור על השקט כדי להתחשב בשכנים שלכם, אם אתם מעוניינים לשוחח בסלולרי, אנא צאו למסדרון בין שני הקרונות, אנו מבקשים לשמור על הסדר והניקיון ויש פח אשפה ציבורי בתחילת כל קרון". רכבת עם אג'נדה חינוכית לעניי צרפת. ארבע גברים צעירים משוחחים ביניהם במרוקאית, מדי פעם צוחקים, משחקים במכשירים הניידים שלהם. האישה מאחוריי לא מפסיקה להתלונן לעצמה, "הם עושים רעש" היא מתאוננת, "אי אפשר כך".

הרכבת עוצרת בליון למספר דקות, ארבעת הגברים הצעירים יוצאים מהרכבת לעשן סיגריה, התנהגות צרפתית ידועה. "הם יצאו מהרכבת רק כדי לעשן סיגריה? הם צריכים להתבייש, הו הבושה".

אני מתמלא בבושה, חונכתי לחשוב בדיוק כמו הגברת הלבנה הזו.

המבט 

ערבים במארסיי לא מפסיקים להסתכל עליי, מדוע אני מושך מבטים ברחוב? אולי הם רואים שאני ערבי אבל ערבי מוזר, כזה שהוא לא כאן ולא שם? הרוח שנושאת איתה את ריחות הים התיכון והכחול הנהדר משכיחים ממני את הבושה והכאב.

ארץ לידה 

איפה נולדת? אני שואל את המוכר הטוניסאי הזקן בבית הקפה במארסיי. הוא מחייך וזורק חתיכת בצק ענקית לשמן עמוק, מוציא אותה לאחר מספר דקות, טובל אותה בדבש ואומר לי "קח, תאכל, זה יעשה אותך חזק". לא, אני עונה לו, עברתי את השלב הטוניסאי הזה שמקשר בין בריאות לשומן. אז איפה נולדת? אני מתעקש. "כאן במארסיי" הוא עונה לי. באמת? כאן? "לא, נולדתי בטוניס במדבר. נו בטח שנולדתי כאן, אתה לא יכול לראות שנולדתי כאן? אבל אתה יודע, שנינו טוניסאים, אתה חייב לבקר בארץ לידתך, אתה חייב לבקר בטוניס". ואני חושב על הנקמה הגדולה ביותר בציונות, לחזור לגור במדינה ערבית.

ואני מתכונן ומכונן ללא הפסקה, עוד ועוד סובייקטים, מאמץ תהליכי סובייקטיביזציה ומכיל אותם על האחר.

טנגו 

"תוריד את האפליקציה טנגו", אומרת האחיינית שלי, הנינה הבכורה של סבתי, "תוריד אותה ואז אני אעביר לך בשידור חי את ההלוויה". הקו קטוע, התמונה קופאת והיא מפסיקה את השידור. "הם כבר לא צועקים כמו פעם, היא אומרת, הם הזדקנו". היא שולחת תמונה של אימי, פניה מאופקות, דמעות על לחיה, חולצתה השחורה קרועה. "זה כבר לא מה שהיה פעם, הם נרגעו, עדיף ככה, למי יש כוח לצרחות שלהם?", היא חותמת.

עוד כמה שנים וההלוויה תהיה כמו של ביאליק.

חלאל 

מארין לה פן פתחה בקמפיין לביטול שחיטת החלאל בצרפת חמושה בשני טיעונים עיקריים: החיות סובלות מדי, ושחיטת החלאל פוגעת ברווחיות של החקלאי הצרפתי שעדיין שוחט בשיטות מסורתיות. החקלאי הצרפתי, סמל הלאום, גאוות המולדת, הצרפתי שנולד עם האדמה, צמח מתוכה ובתרבותו עיצב אותה והיא מכוננת אותו. המאבק שלה צובר תאוצה ומשחטה זמנית שנועדה לעמוד בביקוש לכבשים בעיד אל אדחה כנראה שלא תיפתח, היא מקבלת גיבוי מארגוני בעלי החיים בצרפת. "זה לא הומני לשחוט כבשה על ידי שיסוף גרונה ללא הרדמה קודם, והם הולכים לעשות את זה למאה אלף כבשים" היא אומרת. גזענות נאו ליברלית שדואגת לזכויות החלש.

מזרחי, מזרחי מדי 

כל ביקורת על עובדיה יוסף, על ההלוויה שלו, על מאבקי הירושה, כמוה כביקורת על הקיום שלי. אני שביקרתי את ש"ס ללא הפסקה וחשבתי שהיא טרגדיה למזרחים, מוצא את עצמי מתגונן, אוסף את שאריות הכבוד המזרחי שלי ומנסה להגן עליו בכל הכוח.

אני מוותר, נכנעתי, לא אדבר יותר על השסע הפוליטי הזה.

שקוף 

את פוקו מעולם לא עניין לחקור מדינות טוטליטריות, זה קל מדי, הוא היה אומר. הוא העדיף לחקור את הכוח השקוף, הטכניקות שיוצרות את האני, את הקיום שאני חושב שיש לי, את מה שמאפשר את הקיום שלי, את הקיום שלך. ואני לא יכול להפסיק לחשוב על הגזענות שנראית לאחרים כלא קיימת ואילו אני רואה אותה בכל מקום.

אתם לא מבינים? אני שואל, זה הכוח של הגזענות, היא לא יכולה להיות קיימת במערב באופן גלוי, היא חייבת להיות שקופה ולהתכחש לקיומה. יותר מזה, הגזענות חיונית לחברה, היא מאפשרת יצירת גבולות, היא מכוננת את האחר שהופך להיות אויב, האויב מבפנים והאויב מבחוץ. והגזענות לנצח תלך יד ביד עם שוביניזם.

ואני חושב על אינסוף הפעמים שקראתי למשפחה של אימי בשמות: ערבים, בדואים, בבונים, פרימיטיביים, לא מודע לתהליך הכינון שעובר עליי ועל שרטוט הגבולות ביני לבינם. מכונן את עצמי כאירופאי, רק לא ערבי.

להיות סוציאליסט 

"מארין לה פן סוציאליסטית" אומר לי תלמיד צעיר עד להכעיס באוניברסיטה. איך בדיוק? שאלתי אותו. "אני יודע" הוא ממשיך, "היא לאומנית, אבל היא סוציאליסטית כלפי הצרפתים". אי אפשר להיות סוציאליסט כלפי מגזר אחד באוכלוסייה, אי אפשר לבנות מדינת רווחה לחלק מהאזרחים ולחלק אחר לא, סוציאליזם לא יכול להפלות. אך הוא לא מבין את מה שאני אומר לו. גם מפא"י ומפ"ם ועכשיו העבודה ומרצ לא מבינות את זה.

"לבנות מוזיאונים במארסיי זה כמו לפתוח קצביית חזירים באלג'יריה", אומר לי חבר צרפתי אחר שמגדיר את עצמו מרקסיסט רדיקלי.

תבכה, אתה יתום, תבכה 

כבר לא היו צעקות בהלוויה של אבי לפני מספר שנים, היחידה שעוד היה לה כוח לצעוק הייתה סבתי, אבל היא דיברה לאדוארד אהובה שמת עשר שנים קודם לכן. "אדוארד תשמור עליו" היא צעקה וצרחה. "גברת תהי בשקט" אמר לה הרב, לא מבין את מקומו בהיררכית החיים, ולא מודע לחצי החיוך שעלה לי, שאומר שהרב לא יודע מה הוא הביא על עצמו ועדיף שיקבור את עצמו עכשיו. "אתה תגיד לי להירגע? מי אתה שתגיד לי להירגע? אתה תגיד לי לא לדבר עם אדוארד? אתה לא ברמה של השחור בציפורניים שלו! מי אתה בכלל?" והיא ממשיכה לצעוק ולצרוח, עושה בשביל כולנו את מה שהיינו אמורים לעשות אבל אין לנו עוד כוח.

"תבכי את אלמנה! תבכי!" אני זוכר אותן צעקות בהלוויות לפני הרבה מאוד שנים, "תבכי!" הן צורחות ומכות את האלמנה הטרייה, מטלטלות אותה מצד לצד, מסתובבות אל הקהל שמתחיל לבכות מחוסר ברירה, חוזרות אל האלמנה, מושכות בבגדיה, תוך כדי שהן צובטות את בשר הלחיים שלהן ותולשות שערות. "תבכי! הוא הלך! הוא מת! הוא מת!! וואו עלייך הוא מת! מה יהיה עלייך?! תבכי, תבכי!" הלוויה מזרחית של מוות בטרם עת, חייבת להסתיים בניידת אמבולנס והתמוטטות עצבים של כמה נשים.

ובזמן שאני רואה את גופתו של אבי מתגלגלת מהטלית אל הבור, אני חושב שאני שומע ברקע את המשפט "תבכה אתה יתום, תבכה!" אולי רציתי שמישהו יצעק לי את המשפט הזה ?

עקבות 

האדם אשר עליו אנו מדברים, ואשר אותו אנו מבקשים לשחרר, הוא כבר בעצמו תוצר של שעבוד. נפש שוכנת בו ומקבעת את קיומו, נפש שהיא בעצמה חלק משעבוד כוחני שמופעל על הגוף. הנפש היא התוצר והאפקט של אנטומיה פוליטית, הנפש היא הכלא של הגוף.

פוקו, לפקח ולהעניש, תרגום שלי.

ואני חושב על סבתא, מארסיי, ועל הים התיכון, משתעשע בשכירת דירה ובמחירי דירות בבירת פרובאנס. אולי שם בבירת התרבות האירופאית זה יהיה אפשרי? ואני רוצה לכתוב עליה, אני רוצה לכתוב על שערה המתבדר ברוח ים תיכונית מבורכת בעיר שטופת השמש הנהדרת הזו. אני רוצה לספר על ארבעה ימים קסומים שביליתי עם סבתא ראשל בעיר שהייתה יכולה להיות שלה, שהייתה יכולה להיות שלי. בכל אשר הלכתי היא הייתה שם, מדברת בראשי, מלווה אותי ומדביקה למצחי נשיקות שמש אהובות.

2013-09-20 09.13.49

אולי עכשיו אוכל?

| 4 תגובות

סבתא מדונה

את הפוסט הזה כתבתי לפני יותר משנתיים, משל היה הכנה לכל הבלוג הזה ולמסע הזהות שלי. מסע שהתחיל בסבתא ונגמר בסבתא.

רשע מה הוא אומר?

בקמטים שחורשים את פניה של סבתא רואים את השנים אבל לא את ההיסטוריה. הקטרקט שמכסה את עיניה הכחולות לא מסתיר רק את אישוניה שמנסים לבחון לשווא את תנועותיך אלא גם את הסיבה התמוהה לעיניה הכחולות, מאיפה קיבלת אותן סבתא? ואם כבר שואלים, מהיכן הגיע שיערך הזהוב שאת מתעקשת להמשיך ולשמר גם ששערותיך לבנות וצחות כשלג?
הנכדים והנינים קראו לה סבתא מדונה בגלל השיער הזהוב, הצמידים שמסתירים את ידה, צחוקה המתגלגל או צעקותיה הרמות ובעיקר בשל הרצון המתמיד שלה להיות במרכז העניינים.
כילד היא נראתה לי כעוד סבתא מזרחית שמשלבת שלוש שפות במשפט אחד ומצפה מנכדים בני שש להבין מה זה אומר: אתיני אל ואר דה מיה. אני רציתי סבתא אחרת, אולי אוסטרית, כזו שתשמיע לי מוזיקה קלאסית כשאני בא אליה הביתה ותכין לי תה שחור עם ניחוחות תפוזים ועוגיות חמאה קטנות ליד פיסת השטרודל, כזו שגם תוריש לי יום אחד דירת שלושה חדרים עם נוף לשדרות רוטשילד ולא אחת שתאכיל…

View original post 791 מילים נוספות

| כתיבת תגובה

צעיר ערבי משכיל

אני מתחיל לראות באופק את סוף הדוקטורט, רובו כבר כתוב למעט פרק הסיום ושינויים כאלה ואחרים. כעת אני עסוק במבוא התיאורטי ובהקדמה הכללית, בעיקר כדי להתוות את הקו הסופי של הדוקטורט ולערוך אותו על פי הידע שצברתי; לאסוף את השנים האחרונות ולהפוך אותן איכשהו לקוהרנטיות עם משמעות.

אני שונא כתיבה אקדמית, לא רק בגלל העובדה שהיא כתיבה שמשליטה שיח הגמוני אלא בעיקר בגלל העובדה שהיא מסרסרת אותי ומדכאת כל יצר לכתוב באמת, כלומר לכתוב פרוזה. לאור העובדה הזו החלטתי לכתוב עוד הקדמה, פחות אקדמית והרבה יותר פוליטית רעננה. סביר להניח שהרוב ירד בעריכה אבל בכל זאת, אני לא אוותר. אז בבקשה:

צעיר ערבי משכיל 

היכרותי עם ספר יחזקאל החלה לפני שש שנים כשכתבתי סמינר מ.א על אלימות במקרא ועל תפקידה הפוליטי של אלימות בהבניית זהות. ספר יחזקאל לא עניין אותי ומעולם לא משך אותי אליו, והייתה זו שיחה עם מנחת התזה שלי, פרופסור עתליה ברנר, שכעת היא גם מנחת הדוקטורט, שהובילה אותי אל הספר הכה אלים הזה. למען האמת, זו לא הייתה שיחה, אלא נאום זעם של תוכחה על כך שאני לא מבין שפרק ט"ז, אינו משל רך של אסופית שאומצה על ידי אלוהים, אלא פורנוגרפיה אלימה, מעשה אונס נוראי, ושנאת נשים שאין לה כמעט אח ורע בספרות המקראית. וכך, בעקבות השיחה, נשאבתי אל המילים והאותיות המסוגננות, אל מטבעות הלשון והשפה המסורבלת של הספר, אל עולם המחקר של ספר יחזקאל ואל האלימות המחרידה שסופה היה כינון מחדש של גבר, עם, אומה.

באחד הערבים, לאחר יום שלם של קריאת חומר כשעיניי טרודות ומאגרי האנרגיה שלי מדוללים, הלכתי אל בית הקפה באוניברסיטת תל אביב, לבקש את אשר גופי דורש כל כך- קפה ועוד קפה, הכי חזק שאפשר.

בית הקפה כבר היה ריק מאדם ולילה שחור ורטוב כיסה את האוניברסיטה. מאחורי מכונת הקפה עמד צעיר עם ספר אנטומיה עב כרס בידו, קופסת הסיגריות שלו מונחת פתוחה על הדלפק וכוסות קפה רבות מסביבו. גם הוא טרוד במלאכת רכישת ההשכלה.

"הקפה סגור" הוא אמר לי בחצי חיוך עייף ואני עמדתי מולו במבט מתחנן, יודע שהוא המושיע היחיד שלי, האפשרות היחידה שלי להמשיך במחקר ובקריאת הספר. "טוב בוא, בוא, אל תלך, הקופה סגורה אבל עוד לא סגרתי את המכונה, אני אכין לך קפה חזק חזק, אבל תקבל רק שחור כי כבר ניקיתי את הצינורית של החלב. אני יודע כמה זה קשה, גם אני סטודנט". האקט שלו שהמאמץ הפיזי היה מינימלי, טמן בחובו רגע נדיר של סולידריות בין זרים, של הבנה ששנינו באותה סירה.

"מה אתה לומד?" שאלתי אותו.

"רפואה", הוא ענה לי, המבטא הערבי שלו הסגיר אותו מיד.  "ואתה?".

אני עושה תואר שני במקרא, עניתי לו.

"מקרא?" הוא שאל, "אין קפה", הוא ספק צחק בעודו מגיש לי את מעיין הנעורים.

אבל ידעתי שהוא לא באמת צוחק. כחוקר שכל אשר יש לו הוא רק מילים, ידעתי שיש כאן טקסט שאפשר לנתח, ידעתי שלטקסט הזה, לשלוש מילים הללו "מקרא? אין קפה" יש קונטקסט וסאבטקסט. וגם ידעתי שבאותו רגע, הסולידריות הכול כך עדינה ביני לבין הצעיר הערבי הזה- נשברה.

אותו צעיר ערבי שמכונן בכל רגע נתון בישראל היהודית כאויב וזר; שעל הזהות הסובייקטיבית שלו פועלים מנגנונים פוליטיים רבים, שהוציא מפיו את הטקסט הכה קטן הזה ויחד עם זאת כה טעון- אותו צעיר ערבי ראה בי את מה שאני לא שמתי לב אליו, והבין את מעמדי הפוליטי דרך הטקסט שלי "אני חוקר מקרא".

הקונטקסט שבו חי הצעיר הערבי הזה ידוע ומוכר לישראלי הממוצע, רוב העבודות בשוק החופשי סגורות בפניו, רוב בעלי הדירות בתל אביב לא יקבלו אותו בשום פנים ואופן, הוא כמעט ולא יוכל לעבוד במנגנוני המדינה וקריירה באקדמיה הישראלית היא כמובן מחוץ לתחום.

לא בכדי רבים מערביי ישראל הולכים ללמוד רפואה, בין אם זה רופאים, אחים או רוקחים.

מדו”ח מיוחד שערכה עמותת קרן אברהם לקראת הדיון היום, עולה כי:

• מתוך 28,726 העובדים במערכת הבריאות הממשלתית בשנת 2010 –2,729 עובדים הם ערבים – כלומר 9.5% מהעובדים. זהו שיעור טוב יותר מכלל שירות המדינה, שם הממוצע עמד ב-2010 על 7.52%.

• מתוך 2,729 העובדים הערבים במערכת הבריאות בשנת 2010: 966 מועסקים במחוז צפון ו-816 במחוז חיפה ואילו במחוז הדרום מועסקים רק 60 אזרחים ערבים.

• שיעור הערבים בקרב העוסקים במקצועות הרפואה הישירה – כלומר אלה המצריכים לימודי רפואה, סיעוד, רוקחות, טכנאות רנטגן וכו`– עומד על כ-12%. הממוצע במקצועות הטיפול הנפשי והרפואה הלא ישירה (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, עובדים פרא-רפואיים, מרפאים בעיסוק ופיזיותרפיסטים) עומד על 7.25%. שיעור הפסיכולוגים הערבים במערכת הבריאות הציבורית עומד על 2.58%.

כך נכתב בהודעה לעיתונות מטעם ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא קליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי.

יועץ הוועדה, ד”ר דני גרא חתם את הנתונים היחסית מעודדים בנימה פחות חיובית: ”אני מתרשם שהמצב הטוב יחסית הוא לא תוצאה של רצון לייצוג הולם, אלא נובע ממחסור גדול בכוח אדם”.

הנה הקונטקסט לטקסט שיצא מפיו של הצעיר הערבי. האם הוא רצה להיות רופא? לעולם לא נדע, אך במציאות הפוליטית של מדינת ישראל, רפואה זו האופציה היחידה העומדת לרשותו שיכולה לקדם אותו בסולם החברתי.

ידעתי את הנתונים האלו בזמן השיחה שלנו, ולכן הטקסט שלו כאב לי שבעתיים. אותו ערבי משכיל דרך הטקסט הקטן שיצא מפיו, ראה בי את נציג ההגמוניה, את זה אשר עובד בשביל אותו מבנה שמשעבד אותו.

רציתי לומר שאני כמוהו, נולדתי למשפחה ענייה מאוד בלוד ללא נכסים, בדיור של המדינה, הוריי מעולם לא הרשו לעצמם לקחת אותי לחוגים, מעולם לא למדתי דבר מעבר למה שלימדו אותי בבית הספר. מעולם לא קנו לי ספרים. מוצאי מזרחי, כך שאינני חלק מההגמוניה הלבנה האשכנזית, אימי עזבה את בית הספר כשהייתה בכיתה ח'. אני היחיד במשפחה עם תעודת בגרות, והרשימה עוד ארוכה.

אך לא אמרתי דבר, כי ידעתי שהוא צודק. אני אמנם נמצא במעמד נמוך מאוד בשרשרת הקיום הישראלית, אך עדיין יש לי פריבילגיה, אני יהודי. ועצם היותי יהודי לעולם תפתח לי יותר דלתות מאשר לבחור שעמד מאחורי מכונת הקפה שהגה טקסט כה קצר, כה חזק וכה כואב, טקסט שפער תיהום בינינו ושהותיר אותי במבוכה.

לא המשכתי לקרוא ולחקור באותו הלילה, חזרתי לספרייה והבטתי בקירות, בשורות הסדורות של הספרים, במבנה הבטון הברוטלי שמסמל את צמיחתו המחודשת של העם היהודי, בחלונות הרחבים ובמוזיאון בית התפוצות שנשקף מהם, הבית שמספר את הסיפור של כל יהודי, ששם, בבית הקפה שלו התרחשה השיחה הזו. חשבתי על הפריבילגיות שלי, המועטות אך עדיין חזקות, ספרתי אותן והגעתי למספר שתיים: אני יהודי ואני גבר. ספרתי את הפריבילגיות שלו- אחת, הוא גבר. משועבד ככל שיהיה, בחורה ערבייה משועבדת יותר ממנו, ואף היא בעלת פריבילגיה, היא נושאת תעודת זהות כחולה, מעמד שמקנה לה אפשרות לעבוד, לבחור ולהיבחר, ולהיאבק למען עתידה. מעמד שלאחיותיה הפלשתינאיות לא קיים. וכך הרשימה ממשיכה עד שנגיע לבעלי החיים.

על כול אחד ואחת מאתנו מוטלת האחריות להבין את הפריבילגיות שיש לנו, לספור אותן, להכיר במעמדנו הפוליטי ולשנות את המצב. להילחם למען שוויון בשבילנו ולמען שוויון בשביל אלו שאין להם את הפריבילגיות שיש לך, לכם, את, אתה שקוראים כעת את הטקסט הזה.

עבודת הדוקטורט שלי אמנם עוסקת בספר יחזקאל ובטכניקות של כוח, אך יותר מכל, היא עבודה פוליטית ללא תכלית אקדמית קלאסית, היא כלי פוליטי. היא האפשרות שבה בחרתי לפרק את מעגל הרוע האנושי הזה, למחוק את המרכז, לסדוק את הלוגוס ואת החשיבה הלוגיצנטרית, לבקע את קירות השעבוד ולנסות לברוא לנו עולם טוב יותר. ובמקום להזדהות כהגמוניה בשל העובדה שבחרתי לחקור את המקרא, אני מבקש להזדהות עם כל אלו ששועבדו (ואני אחד מהם) על ידי קריאות רעות של הטקסט המקראי והשימוש האלים שנעשה בו.

סביר להניח ששאיפותיי גבוהות מדי לעבודת דוקטורט, אך גם אם יהיה זה סדק קטן אחד, אוכל לומר- דיינו ואוכל לומר שהשארתי עולם טוב יותר ממה שקיבלתי.

ולאותו צעיר ערבי שמעולם לא שאלתי את שמו והוא לא שאל לשמי, אני רוצה להודות. בזכותך הבנתי מהו תפקידי בעולם, באותו רגע, דרך המשפט הקטן שלך ראיתי את העולם כולו, אתה הוא ההשראה, הרוח של הדוקטורט הזה, תודה.

| כתיבת תגובה