החבר האיראני שלי

ז׳טורי

״מה זה כלב?״ סליחה? שאלתי את הבחור שהתקרב אליי. ״מה זה כלב?״ הוא שאל אותי בצרפתית ואומר את המילה כלב בעברית. ״אני יודע מה זה אומר ׳טוב׳, אבל אני לא יודע מה זה אומר כלב״. זה לא נדיר לשמוע צרפתים שואלים אותי שאלות על מילים בעברית, אבל הוא לא היה צרפתי ולמרות שהצרפתית שלו הייתה ברמה מאוד גבוהה, המבטא הקסום שלו הסגיר אותו מיד.

״יש לי בן זוג יהודי ואני לומד קצת עברית״ הוא ממשיך, ״אני מאוד רוצה לבקר בישראל עם החבר שלי אבל לא נראה שאני אוכל לעשות את זה כי אני איראני״, והמבטא הפרסי הכל כך קסום שלו נחת ברכות על הגבעה הירוקה של הפארק ליד הבית שלי. הוא המשיך וליטף את הכלב שלי תוך כדי שהוא אומר ״כלב טוב״ ומחייך. ״שלום כלב טוב, אתה רואה, אני יודע להגיד שלום, לילה, יום, אבא, אמא. טוב זה לא חוכמה, זה כמו ערבית ולמרות ששנאתי ללמוד ערבית באיראן, אני עדיין זוכר כמה מילים״.

יש לי חולשה לאיראנים וללבנונים; לבנונים כיוון שהם כל כך דומים לישראלים, במיוחד אלא שהגיעו מביירות, לפעמים אני מוצא מכנה משותף גדול יותר עם לבנוני מביירות מאשר עם ישראלי מתל אביב; ולאיראנים כיוון שהם תמיד נראים אצילים כל כך, אינטלגנטים ושונים מכל דבר אחר שאני מכיר, לא במערב, לא במזרח, לא באסיה, לא באירופה, לא ערבים ולא מערביים.

לשמחתי יש הרבה משני העמים האלה בפריז ומיד קפצתי על ההזדמנות לעשות לי חבר חדש, חבר איראני.

פרח ללא צבעים

יסמינה חמדאן, זמרת לבנונית מאוד מוערכת ואחת האהובות עליי, חיה ועובדת בפריז ומבלה את זמנה בין לונדון פריז וביירות. בשבוע שעבר הלכתי עם ר׳, לבנוני שנולד בפריז, חי את רוב חייו בביירות וכעת גר בפריז בלי שום כוונה לחזור שוב לביירות, למרות משפטיו החוזרים ונשנים שביירות היא המקום הכי טוב לגור בו, ״אבל רועש שם, קשה שם, אין כסף, יש מלחמות… אבל מצד שני יש שמש וים ואנשים לא קשים כמו כאן״ הוא אומר לי, או לעצמו. היה לי קשה לעקוב אחרי המבטים שלו, ועם כל מילה שלו אני חושב על המילים שלי על ישראל. יסמינה חמדן מחליפה בגדים, ממכנסי עור וחזיית עור צמודה, לגלביה שקופה שלא מסתירה דבר; מחרוזת פנינים אוריינטלית מעטרת את כל פרצופה, גופה מתנועע כאילו הייתה רקדנית בטן. ״היא לא באמת זנותית ככה״ אומר לי ר׳, אחי חבר טוב שלה, זו פשוט היא, היא בחורה מאוד מינית, אבל לא מבינים את זה בביירות״. היא מתחילה לשיר את אחד השירים האהובים עליי ״ביירות״, תרגם לי אותו, אני פונה לר׳, ״מה?״ הוא אומר לי, ״רגע, היא אומרת, אה..״. מה קרה? נהיית לבנוני קלאסי? שכחת לדבר ערבית? ר׳ צוחק ומתחיל לתרגם אותה ״ביירות, עולה מן הים, ביירות, פרח עם עלי כותרת ללא צבעים. ביירות, הרוסה וחלודה, ביירות ללא תעסוקה, ביירות ללא תקווה״. ואני מבין את כאבה ואת כאבו, ובקלות יכול להחליף את השם ביירות בשם של עיר אחרת.

פ׳ מדבר איתי על ישראל, איראן, ביבי, הוא צוחק על המצב, שונא את המצב, אומר לי שהוא אוהב ישראלים ויהודים כי הם מאוד דומים לו, ואומר שזו סוג של אידיאולוגיה שלו להיות עם ישראלים ויהודים ״המנהיגים עושים מלחמות ואנחנו נעשה אהבה״ הוא מחייך, ״אני חושב על זה כל פעם שאני עושה אהבה עם החבר היהודי שלי״. הוא מספר לי שבאחת ההפגנות שלו מול שגרירות איראן בפריז הוא דיבר עם בחור שלבש מעיל עם דגל פלשתין שרקום על הדש. ״אמרתי לו שהפלשתינים צריכים להפסיק להפגין נגד ישראל ולהתחיל להפגין נגד הדיכוי שאיראן עושה לאזרחים שלה, הוא אמר לי שאני צודק אבל הוא לא פלשתיני, הוא ישראלי. אתה מבין למה אני אוהב אתכם?״ הוא צחק.

אני גם יודע כמה מילים בפרסית, אני אומר לו, אני יודע ז׳טורי ואני יודע מיקונה, מה זה מיקונה? ״לא מיקונה, מיקונם, וזה אומר אני עושה, אבל זה גם לסלנג לעשות לסקס, לעשות מישהו״. כמו בעברית, עניתי לו, ואני מדגיש שוב ושוב שכל כך הייתי רוצה לבקר באיראן, להיות בטהרן ובשיראז, לטייל בטבע עוצר הנשימה שלה, לבקר באתרים הארכיאולוגים המרהיבים שלה, אבל זה לא יקרה. ״אתה לא מבין כמה איראנים אני מכיר שהם פרו ישראלים, האיראנים שבחוץ הם בעיקר פרו ישראלים, הם רואים בקשרים עם ישראל מחסום תרבותי כנגד האייתולות והם לא מעוניינים בקשרים ההדוקים שאיראן רוקמת עם תנועות מוסלמיות כאלה ואחרות״. איראנים שבחוץ? שאלתי אותו, ואז הבנתי שיש שתי קהילות איראניות עיקריות, אלה שבפנים ואלא שבחוץ.

׳יש ארבעה מיליון לבנונים בלבנון ו-12 מיליון בחוץ׳ אומר לי ר׳ באחת השיחות שלנו.

המשכנו לקשקש פ׳ ואני, בעיקר שטויות ובדיחות, הוא מספר לי על פרסומת ישראלית שצחקה על איראן והייתה בכותרות בכל החדשות באיראן, לי לא היה מושג על מה הוא מדבר. במשך השנתיים האחרונות זה היה נראה לי מאוד מוזר להשתמש בצרפתית כשפה המגשרת, מבחינתי, אנגלית תמיד תהיה השפה המגשרת וצרפתית נועדה לשיחה עם הצרפתים, אך עם פ׳ הצרפתית הייתה השפה היחידה שדיברנו בה והאנגלית כאילו לא הייתה. לשינוי המחשבתי הזה יש השלכות מרחיקות לכת מבחינתי, אני לא רואה בצרפת רק כמדינה מארחת אלא כמדינה שיכולה לאפשר לי הרבה יותר, לעזור לי לכונן משהו חדש. ואכן, צרפת הייתה נוכחת בשיחה, החל מתהליך ההתאזרחות שלו בצרפת דרך דיבור על שכונות ודירות בפריז וכלה בתלונות הרגילות על הצרפתים. החלפנו מספרי טלפון וקבענו להיפגש על בירה, ״אני רוצה שתגיד לי כל מה שצריך להגיד לאנשי האבטחה בנמל התעופה בתל אביב, אני חייב להגיע לישראל, אתה חושב שהם יעשו עליי חיפוש גופני? זה יהיה ממש נחמד״.

חזרתי הביתה לחקור קצת את עניין הבחוץ ובפנים ואכן גיליתי שר׳ צודק ואפילו טעה במספר העצום של הקהילה הלבנונית מחוץ ללבנון, לא פחות מאשר 14 מיליון לבנונים חיים מחוץ ללבנון, שבעה מיליון מהם חיים בברזיל. הפזורה האיראנית קטנה יותר ומוערכת בכחמישה מיליון. נזכרתי בתוכנית רדיו בשם ׳כפר גלובלי׳ ועל ספיישל איראן לפני מספר חודשים, שבו דר׳ תמר עילם גינדי סיפרה בחינניות רבה על התרבות האיראנית/פרסית העכשווית ודיברה שוב ושוב על ההבדלים בין הבחוץ לבפנים.

אסתר המלכה 

שנה א׳ של תואר ראשון במקרא מתחילה בסקירת ספרי המקרא ובהיסטוריה של מחקר המקרא. אחד הדברים הראשונים שהסטודנט לומד הוא שמגילת אסתר וספר דניאל הם ספרים מאוד מאוחרים שנכתבו בגולה, וככאלה הם מספקים לנו הצצה אל העולם היהודי/מקראי מחוץ למרחב היהודאי של בית שני. למגילת אסתר יש שני מאפיינים בולטים, אלוהים לא מוזכר בה, ומישהו שם ניסה לתקן את דמותו של שאול בכך שקישר את מרדכי למשפחתו של שאול המלך.

תקופת בית שני, במיוחד המאוחרת, מאופיינת במרכז יהודי בירושלים ובפזורה יהודית גדולה יותר ברחבי האימפריה הרומית. כה גדולה הייתה הפזורה היהודית ברחבי האימפריה הרומית שישנם מחקרים שטוענים שאחוז היהודים באימפריה הרומית עמד על עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה, יש כאלה שטוענים אף לעשרים אחוז יהודים מכלל האוכלוסיה של האימפריה הרומית. ליהודים האלה הייתה תרבות כמעט עצמאית, הם דיברו יוונית בינם לבין עצמם ואף קראו את המקרא בתרגומו היווני, בהרבה מובנים הם היוו אלטרנטיבה לישראליות של האדמה, האתנית של ירושלים וקראו תיגר על הקיום היהודי המקראי כולו, הופכים את השם ישראל למשהו הרבה יותר אוניברסלי שיכול לקפל בתוכו קבוצות אתניות שונות, ואכן, באימפריה הרומית יש תיעודים של גיורי ענק. האלטרנטיבה הזו נקטעה עם מרד התפוצות ואחרי עם מרד בר כוכבא והזכר היחיד לתרבות הזו נשמר הודות לכנסייה.

בשנתיים האחרונות שלי כאן בפריז עסקתי רבות בקיומי הישראלי, בזהות היהודית שלי ובכינון הפוליטי הכואב שלי כמזרחי בישראל. לאחרונה משהו חדש החל נובט בי, האם אפשר להיות ישראלי, לא יהודי, אלא ישראלי במרחב שאינו מדינת ישראל? האם אפשר לקחת את השם ישראל ולהוציא ממנו את האדמה ואת ירושלים? האיראנים ״שבחוץ״ מייצרים תרבות פרסית/איראנית שונה מזו אשר מתרחשת באיראן, החל ממוזיקת מחאה, דרך ייצור ידע שונה על התרבות האיראנית שכולל התנצרות כמו פ׳, וכלה בכוכב נולד איראני ׳גוגוש׳ שנראה כמו הפקה אמריקאית לכל דבר.

לאורך השנתיים האחרונות ביקרתי ללא הרף את הישראליות בבלוג שלי, אך יחד עם זאת הביקורת לא הייתה ביקורת של כעס, אלא בעיקר של כאב. כאב של רצון להשתייך למדינה שאליה נולדתי אך שגורמת לי להרגיש לא שייך אליה, בן חורג, לא אהוב במיוחד שצריך להתנהג בצורה מאוד מסוימת כדי להיות חצי אהוב. אני לא שונא תרבות ישראלית, להיפך, כשאני שמח מאוד או עצוב מאוד, אני פונה למוזיקה ישראלית, ישנה או חדשה. עיתון הארץ הוא האפליקציה הנצפית ביותר אצלי ואני מעורה בחיים הפוליטים של ישראל גם מרחוק. אך אני לא עושה את זה מגעגועים לישראל, אלא מתוך הבנה שבסופו של דבר, אם ארצה או לא, כך עוצבתי, כישראלי, ואין טעם להתכחש.

וכך השיחות שלי עם ר׳ ועם פ׳ הולידו בי מחשבה חדשה: לייצר ישראליות שאינה תלויה במדינת ישראל, לא יהדות, בזה אין לי שום צורך, אלא ישראליות. פירוק המושג ישראל מהאדמה, הוצאת הציונות מהישראליות והפיכת הישראליות למושג גמיש יותר, אוניברסלי יותר, וכן, הומני יותר. יש מספיק קהילות של ישראלים בחו״ל, מניו יורק לברלין, מלוס אנג׳לס לבודפשט. מההיכרות שלי עם קהילת הישראלים של פריז, ניו יורק, מיאמי, לונדון וברלין, אני יכול לומר שהקהילות האלה לא הולכות להתפרק בזמן הקרוב. אם כך, אולי עלינו להתחיל לייצר אלטרנטיבה לישראליות ולייצר ידע תרבותי חדש שיקרא תגר על הישראליות שבפנים?

אני לא אוהב את מגילת אסתר ולא את חג הפורים, מגילת אסתר מסתיימת בכמיהה לרצח עם של הפרסים ובהיבדלות של היהודים משאר העמים באימפריה הפרסית, אך יחד עם זאת היא מאתגרת את הישראליות שבפנים בחוסר האזכור של אלוהים ובטיהור שמו של שאול, המלך המוקצה מחמת מיאוס.

הייאוש מישראל ניכר ברבים מחבריי, אלה שבפנים ואלה שבחוץ, בפנים כבר קשה לשנות, ונראה שהמדינה והתרבות הישראלית מדרדדרות לתהום של גזענות, חוסר הומניות, אכזריות ופערים חברתיים בלתי נתפשים, שאין ממנה דרך חזרה. אולי מוטלת עלינו כעת, על הישראלים שבחוץ, שלא רוצים לחזור לישראל אך עדיין מודעים לעובדה שהם ישראלים להתחיל לייצר ידע חדש, לתקן את הישראליות ולהציל את מדינת ישראל? או ליתר דיוק, להציל את הישראליות ממדינת ישראל? ואולי מוטלת כעת על הישראלים שבפנים האחראיות לא לבקר את אלה שבחרו לחיות בחוץ ולהיפך, לעודד אותם ליצור משהו חדש, ישראליות אחרת שתוכל בסופו של דבר להציל גם אותם?

 

| תגובה אחת

עקבות- פרולוג

הרכבת תעצור מיד בתחנת ליון סנט אקזופרי, כמה יפה הוא השם הזה. שם שכולו קסם אירופאי, שם שמעלה חיוך נסיכי של צייר לי כבשה. משני צדי הרכבת רק שדות שנפרשים עד קצה גבול היכולת של העין, קול צרפתי ענוג מכריז את התחנה כשמשני צדי הרכבת פרות בריאות רועות באחו אירופאי, והירוק של צרפת נמתח לכל כיוון ואט אט הופך להרים לבנים שנושקים לשמים כחולים של דרום צרפת ולנשיקות שמש על הפרות הלבנות והענוגות – הכול לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

כך התחלתי את הפוסט החדש שלי, ברכבת למארסיי, בירת התרבות האירופאית לשנת 2013, עיר שמקבלת יחס מיוחד מממשלת צרפת, רגע לפני שהיא מאבדת אותה לתהום של פשע בלתי מרוסן. מארסיי היא גם העיר עם אחוזי המוסלמים הגבוה ביותר בצרפת אם לא בכל אירופה, וראיתי בנתון הזה וביחס של ממשלת צרפת לעיר הזדמנות להשוות בין צרפת לישראל, בין גזענות צרפתית לישראלית ובין הערבים בצרפת והמזרחים בישראל. האמת היא שלא חשבתי שכמה ימים אחרי, אהיה במטוס בדרך ללוד לשבעה על סבתי. עכשיו אני ברכבת ישראל בדרך ללוד והאמת היא שאני לא יודע איך להתחיל לכתוב, ידעתי שמותה הצפוי של סבתי ישפיע עליי, אך לא הבנתי עד כמה.

הייתי חייב את זה לעצמי, הייתי חייב ללכת לשבעה בביתה בלוד, במקדש, הלב הפועם של השבט העצום שהיא אחראית עליו. אמרתי לעצמי שלא אכתוב פוסט פוליטי, נמאס לי, אני רוצה לכתוב פוסטים יותר ספרותיים, אך לשווא. ישראל שואבת אותי אליה, אולי זו לא ישראל ששואבת אותי אליה, אולי זה בעצם הפצע הפתוח הזה שמסרב להגליד, שתפריו נפתחים כל פעם מחדש עם כל פרשה מזרחית עדתית חדשה. והנה, פוסט על האירופאי והלא האירופאי, שאמור היה להיהפך למספר פוסטים ספרותיים על סבתא (בזמן האחרון מתגלגל אצלי בראש הרעיון לכתוב ספר, רעיון שנתמך על ידי נשים טובות וחכמות), מתגלגל בפעם השלישית לפוסט מבולבל, מקוטע, לא קוהרנטי ולא לוגי לבן.

פוסט של כאב, פוסט על כאב.

אייתוללה יוסף

"תראו אותם, זה כמו בעזה, כמו באיראן, כמו בסעודיה, תראו איך הם קורעים את הבגדים, תשמעו את הצעקות שלהם, כמו חיות. אני לא יכול שלא לחשוב על ההלוויה של ביאליק, תראו כמה שהיא הייתה יפה, איזה איפוק, איזו תרבות."

בושה 

כמה דקות לאחר יציאתה של הרכבת מפריז לכיוון מארסיי, נכנס סדרן לקרון ומסביר את כללי הנסיעה ברכבת: "עליכם לשמור על השקט כדי להתחשב בשכנים שלכם, אם אתם מעוניינים לשוחח בסלולרי, אנא צאו למסדרון בין שני הקרונות, אנו מבקשים לשמור על הסדר והניקיון ויש פח אשפה ציבורי בתחילת כל קרון". רכבת עם אג'נדה חינוכית לעניי צרפת. ארבע גברים צעירים משוחחים ביניהם במרוקאית, מדי פעם צוחקים, משחקים במכשירים הניידים שלהם. האישה מאחוריי לא מפסיקה להתלונן לעצמה, "הם עושים רעש" היא מתאוננת, "אי אפשר כך".

הרכבת עוצרת בליון למספר דקות, ארבעת הגברים הצעירים יוצאים מהרכבת לעשן סיגריה, התנהגות צרפתית ידועה. "הם יצאו מהרכבת רק כדי לעשן סיגריה? הם צריכים להתבייש, הו הבושה".

אני מתמלא בבושה, חונכתי לחשוב בדיוק כמו הגברת הלבנה הזו.

המבט 

ערבים במארסיי לא מפסיקים להסתכל עליי, מדוע אני מושך מבטים ברחוב? אולי הם רואים שאני ערבי אבל ערבי מוזר, כזה שהוא לא כאן ולא שם? הרוח שנושאת איתה את ריחות הים התיכון והכחול הנהדר משכיחים ממני את הבושה והכאב.

ארץ לידה 

איפה נולדת? אני שואל את המוכר הטוניסאי הזקן בבית הקפה במארסיי. הוא מחייך וזורק חתיכת בצק ענקית לשמן עמוק, מוציא אותה לאחר מספר דקות, טובל אותה בדבש ואומר לי "קח, תאכל, זה יעשה אותך חזק". לא, אני עונה לו, עברתי את השלב הטוניסאי הזה שמקשר בין בריאות לשומן. אז איפה נולדת? אני מתעקש. "כאן במארסיי" הוא עונה לי. באמת? כאן? "לא, נולדתי בטוניס במדבר. נו בטח שנולדתי כאן, אתה לא יכול לראות שנולדתי כאן? אבל אתה יודע, שנינו טוניסאים, אתה חייב לבקר בארץ לידתך, אתה חייב לבקר בטוניס". ואני חושב על הנקמה הגדולה ביותר בציונות, לחזור לגור במדינה ערבית.

ואני מתכונן ומכונן ללא הפסקה, עוד ועוד סובייקטים, מאמץ תהליכי סובייקטיביזציה ומכיל אותם על האחר.

טנגו 

"תוריד את האפליקציה טנגו", אומרת האחיינית שלי, הנינה הבכורה של סבתי, "תוריד אותה ואז אני אעביר לך בשידור חי את ההלוויה". הקו קטוע, התמונה קופאת והיא מפסיקה את השידור. "הם כבר לא צועקים כמו פעם, היא אומרת, הם הזדקנו". היא שולחת תמונה של אימי, פניה מאופקות, דמעות על לחיה, חולצתה השחורה קרועה. "זה כבר לא מה שהיה פעם, הם נרגעו, עדיף ככה, למי יש כוח לצרחות שלהם?", היא חותמת.

עוד כמה שנים וההלוויה תהיה כמו של ביאליק.

חלאל 

מארין לה פן פתחה בקמפיין לביטול שחיטת החלאל בצרפת חמושה בשני טיעונים עיקריים: החיות סובלות מדי, ושחיטת החלאל פוגעת ברווחיות של החקלאי הצרפתי שעדיין שוחט בשיטות מסורתיות. החקלאי הצרפתי, סמל הלאום, גאוות המולדת, הצרפתי שנולד עם האדמה, צמח מתוכה ובתרבותו עיצב אותה והיא מכוננת אותו. המאבק שלה צובר תאוצה ומשחטה זמנית שנועדה לעמוד בביקוש לכבשים בעיד אל אדחה כנראה שלא תיפתח, היא מקבלת גיבוי מארגוני בעלי החיים בצרפת. "זה לא הומני לשחוט כבשה על ידי שיסוף גרונה ללא הרדמה קודם, והם הולכים לעשות את זה למאה אלף כבשים" היא אומרת. גזענות נאו ליברלית שדואגת לזכויות החלש.

מזרחי, מזרחי מדי 

כל ביקורת על עובדיה יוסף, על ההלוויה שלו, על מאבקי הירושה, כמוה כביקורת על הקיום שלי. אני שביקרתי את ש"ס ללא הפסקה וחשבתי שהיא טרגדיה למזרחים, מוצא את עצמי מתגונן, אוסף את שאריות הכבוד המזרחי שלי ומנסה להגן עליו בכל הכוח.

אני מוותר, נכנעתי, לא אדבר יותר על השסע הפוליטי הזה.

שקוף 

את פוקו מעולם לא עניין לחקור מדינות טוטליטריות, זה קל מדי, הוא היה אומר. הוא העדיף לחקור את הכוח השקוף, הטכניקות שיוצרות את האני, את הקיום שאני חושב שיש לי, את מה שמאפשר את הקיום שלי, את הקיום שלך. ואני לא יכול להפסיק לחשוב על הגזענות שנראית לאחרים כלא קיימת ואילו אני רואה אותה בכל מקום.

אתם לא מבינים? אני שואל, זה הכוח של הגזענות, היא לא יכולה להיות קיימת במערב באופן גלוי, היא חייבת להיות שקופה ולהתכחש לקיומה. יותר מזה, הגזענות חיונית לחברה, היא מאפשרת יצירת גבולות, היא מכוננת את האחר שהופך להיות אויב, האויב מבפנים והאויב מבחוץ. והגזענות לנצח תלך יד ביד עם שוביניזם.

ואני חושב על אינסוף הפעמים שקראתי למשפחה של אימי בשמות: ערבים, בדואים, בבונים, פרימיטיביים, לא מודע לתהליך הכינון שעובר עליי ועל שרטוט הגבולות ביני לבינם. מכונן את עצמי כאירופאי, רק לא ערבי.

להיות סוציאליסט 

"מארין לה פן סוציאליסטית" אומר לי תלמיד צעיר עד להכעיס באוניברסיטה. איך בדיוק? שאלתי אותו. "אני יודע" הוא ממשיך, "היא לאומנית, אבל היא סוציאליסטית כלפי הצרפתים". אי אפשר להיות סוציאליסט כלפי מגזר אחד באוכלוסייה, אי אפשר לבנות מדינת רווחה לחלק מהאזרחים ולחלק אחר לא, סוציאליזם לא יכול להפלות. אך הוא לא מבין את מה שאני אומר לו. גם מפא"י ומפ"ם ועכשיו העבודה ומרצ לא מבינות את זה.

"לבנות מוזיאונים במארסיי זה כמו לפתוח קצביית חזירים באלג'יריה", אומר לי חבר צרפתי אחר שמגדיר את עצמו מרקסיסט רדיקלי.

תבכה, אתה יתום, תבכה 

כבר לא היו צעקות בהלוויה של אבי לפני מספר שנים, היחידה שעוד היה לה כוח לצעוק הייתה סבתי, אבל היא דיברה לאדוארד אהובה שמת עשר שנים קודם לכן. "אדוארד תשמור עליו" היא צעקה וצרחה. "גברת תהי בשקט" אמר לה הרב, לא מבין את מקומו בהיררכית החיים, ולא מודע לחצי החיוך שעלה לי, שאומר שהרב לא יודע מה הוא הביא על עצמו ועדיף שיקבור את עצמו עכשיו. "אתה תגיד לי להירגע? מי אתה שתגיד לי להירגע? אתה תגיד לי לא לדבר עם אדוארד? אתה לא ברמה של השחור בציפורניים שלו! מי אתה בכלל?" והיא ממשיכה לצעוק ולצרוח, עושה בשביל כולנו את מה שהיינו אמורים לעשות אבל אין לנו עוד כוח.

"תבכי את אלמנה! תבכי!" אני זוכר אותן צעקות בהלוויות לפני הרבה מאוד שנים, "תבכי!" הן צורחות ומכות את האלמנה הטרייה, מטלטלות אותה מצד לצד, מסתובבות אל הקהל שמתחיל לבכות מחוסר ברירה, חוזרות אל האלמנה, מושכות בבגדיה, תוך כדי שהן צובטות את בשר הלחיים שלהן ותולשות שערות. "תבכי! הוא הלך! הוא מת! הוא מת!! וואו עלייך הוא מת! מה יהיה עלייך?! תבכי, תבכי!" הלוויה מזרחית של מוות בטרם עת, חייבת להסתיים בניידת אמבולנס והתמוטטות עצבים של כמה נשים.

ובזמן שאני רואה את גופתו של אבי מתגלגלת מהטלית אל הבור, אני חושב שאני שומע ברקע את המשפט "תבכה אתה יתום, תבכה!" אולי רציתי שמישהו יצעק לי את המשפט הזה ?

עקבות 

האדם אשר עליו אנו מדברים, ואשר אותו אנו מבקשים לשחרר, הוא כבר בעצמו תוצר של שעבוד. נפש שוכנת בו ומקבעת את קיומו, נפש שהיא בעצמה חלק משעבוד כוחני שמופעל על הגוף. הנפש היא התוצר והאפקט של אנטומיה פוליטית, הנפש היא הכלא של הגוף.

פוקו, לפקח ולהעניש, תרגום שלי.

ואני חושב על סבתא, מארסיי, ועל הים התיכון, משתעשע בשכירת דירה ובמחירי דירות בבירת פרובאנס. אולי שם בבירת התרבות האירופאית זה יהיה אפשרי? ואני רוצה לכתוב עליה, אני רוצה לכתוב על שערה המתבדר ברוח ים תיכונית מבורכת בעיר שטופת השמש הנהדרת הזו. אני רוצה לספר על ארבעה ימים קסומים שביליתי עם סבתא ראשל בעיר שהייתה יכולה להיות שלה, שהייתה יכולה להיות שלי. בכל אשר הלכתי היא הייתה שם, מדברת בראשי, מלווה אותי ומדביקה למצחי נשיקות שמש אהובות.

2013-09-20 09.13.49

אולי עכשיו אוכל?

| 4 תגובות

סבתא מדונה

את הפוסט הזה כתבתי לפני יותר משנתיים, משל היה הכנה לכל הבלוג הזה ולמסע הזהות שלי. מסע שהתחיל בסבתא ונגמר בסבתא.

רשע מה הוא אומר?

בקמטים שחורשים את פניה של סבתא רואים את השנים אבל לא את ההיסטוריה. הקטרקט שמכסה את עיניה הכחולות לא מסתיר רק את אישוניה שמנסים לבחון לשווא את תנועותיך אלא גם את הסיבה התמוהה לעיניה הכחולות, מאיפה קיבלת אותן סבתא? ואם כבר שואלים, מהיכן הגיע שיערך הזהוב שאת מתעקשת להמשיך ולשמר גם ששערותיך לבנות וצחות כשלג?
הנכדים והנינים קראו לה סבתא מדונה בגלל השיער הזהוב, הצמידים שמסתירים את ידה, צחוקה המתגלגל או צעקותיה הרמות ובעיקר בשל הרצון המתמיד שלה להיות במרכז העניינים.
כילד היא נראתה לי כעוד סבתא מזרחית שמשלבת שלוש שפות במשפט אחד ומצפה מנכדים בני שש להבין מה זה אומר: אתיני אל ואר דה מיה. אני רציתי סבתא אחרת, אולי אוסטרית, כזו שתשמיע לי מוזיקה קלאסית כשאני בא אליה הביתה ותכין לי תה שחור עם ניחוחות תפוזים ועוגיות חמאה קטנות ליד פיסת השטרודל, כזו שגם תוריש לי יום אחד דירת שלושה חדרים עם נוף לשדרות רוטשילד ולא אחת שתאכיל…

View original post 791 מילים נוספות

| כתיבת תגובה

צעיר ערבי משכיל

אני מתחיל לראות באופק את סוף הדוקטורט, רובו כבר כתוב למעט פרק הסיום ושינויים כאלה ואחרים. כעת אני עסוק במבוא התיאורטי ובהקדמה הכללית, בעיקר כדי להתוות את הקו הסופי של הדוקטורט ולערוך אותו על פי הידע שצברתי; לאסוף את השנים האחרונות ולהפוך אותן איכשהו לקוהרנטיות עם משמעות.

אני שונא כתיבה אקדמית, לא רק בגלל העובדה שהיא כתיבה שמשליטה שיח הגמוני אלא בעיקר בגלל העובדה שהיא מסרסרת אותי ומדכאת כל יצר לכתוב באמת, כלומר לכתוב פרוזה. לאור העובדה הזו החלטתי לכתוב עוד הקדמה, פחות אקדמית והרבה יותר פוליטית רעננה. סביר להניח שהרוב ירד בעריכה אבל בכל זאת, אני לא אוותר. אז בבקשה:

צעיר ערבי משכיל 

היכרותי עם ספר יחזקאל החלה לפני שש שנים כשכתבתי סמינר מ.א על אלימות במקרא ועל תפקידה הפוליטי של אלימות בהבניית זהות. ספר יחזקאל לא עניין אותי ומעולם לא משך אותי אליו, והייתה זו שיחה עם מנחת התזה שלי, פרופסור עתליה ברנר, שכעת היא גם מנחת הדוקטורט, שהובילה אותי אל הספר הכה אלים הזה. למען האמת, זו לא הייתה שיחה, אלא נאום זעם של תוכחה על כך שאני לא מבין שפרק ט"ז, אינו משל רך של אסופית שאומצה על ידי אלוהים, אלא פורנוגרפיה אלימה, מעשה אונס נוראי, ושנאת נשים שאין לה כמעט אח ורע בספרות המקראית. וכך, בעקבות השיחה, נשאבתי אל המילים והאותיות המסוגננות, אל מטבעות הלשון והשפה המסורבלת של הספר, אל עולם המחקר של ספר יחזקאל ואל האלימות המחרידה שסופה היה כינון מחדש של גבר, עם, אומה.

באחד הערבים, לאחר יום שלם של קריאת חומר כשעיניי טרודות ומאגרי האנרגיה שלי מדוללים, הלכתי אל בית הקפה באוניברסיטת תל אביב, לבקש את אשר גופי דורש כל כך- קפה ועוד קפה, הכי חזק שאפשר.

בית הקפה כבר היה ריק מאדם ולילה שחור ורטוב כיסה את האוניברסיטה. מאחורי מכונת הקפה עמד צעיר עם ספר אנטומיה עב כרס בידו, קופסת הסיגריות שלו מונחת פתוחה על הדלפק וכוסות קפה רבות מסביבו. גם הוא טרוד במלאכת רכישת ההשכלה.

"הקפה סגור" הוא אמר לי בחצי חיוך עייף ואני עמדתי מולו במבט מתחנן, יודע שהוא המושיע היחיד שלי, האפשרות היחידה שלי להמשיך במחקר ובקריאת הספר. "טוב בוא, בוא, אל תלך, הקופה סגורה אבל עוד לא סגרתי את המכונה, אני אכין לך קפה חזק חזק, אבל תקבל רק שחור כי כבר ניקיתי את הצינורית של החלב. אני יודע כמה זה קשה, גם אני סטודנט". האקט שלו שהמאמץ הפיזי היה מינימלי, טמן בחובו רגע נדיר של סולידריות בין זרים, של הבנה ששנינו באותה סירה.

"מה אתה לומד?" שאלתי אותו.

"רפואה", הוא ענה לי, המבטא הערבי שלו הסגיר אותו מיד.  "ואתה?".

אני עושה תואר שני במקרא, עניתי לו.

"מקרא?" הוא שאל, "אין קפה", הוא ספק צחק בעודו מגיש לי את מעיין הנעורים.

אבל ידעתי שהוא לא באמת צוחק. כחוקר שכל אשר יש לו הוא רק מילים, ידעתי שיש כאן טקסט שאפשר לנתח, ידעתי שלטקסט הזה, לשלוש מילים הללו "מקרא? אין קפה" יש קונטקסט וסאבטקסט. וגם ידעתי שבאותו רגע, הסולידריות הכול כך עדינה ביני לבין הצעיר הערבי הזה- נשברה.

אותו צעיר ערבי שמכונן בכל רגע נתון בישראל היהודית כאויב וזר; שעל הזהות הסובייקטיבית שלו פועלים מנגנונים פוליטיים רבים, שהוציא מפיו את הטקסט הכה קטן הזה ויחד עם זאת כה טעון- אותו צעיר ערבי ראה בי את מה שאני לא שמתי לב אליו, והבין את מעמדי הפוליטי דרך הטקסט שלי "אני חוקר מקרא".

הקונטקסט שבו חי הצעיר הערבי הזה ידוע ומוכר לישראלי הממוצע, רוב העבודות בשוק החופשי סגורות בפניו, רוב בעלי הדירות בתל אביב לא יקבלו אותו בשום פנים ואופן, הוא כמעט ולא יוכל לעבוד במנגנוני המדינה וקריירה באקדמיה הישראלית היא כמובן מחוץ לתחום.

לא בכדי רבים מערביי ישראל הולכים ללמוד רפואה, בין אם זה רופאים, אחים או רוקחים.

מדו”ח מיוחד שערכה עמותת קרן אברהם לקראת הדיון היום, עולה כי:

• מתוך 28,726 העובדים במערכת הבריאות הממשלתית בשנת 2010 –2,729 עובדים הם ערבים – כלומר 9.5% מהעובדים. זהו שיעור טוב יותר מכלל שירות המדינה, שם הממוצע עמד ב-2010 על 7.52%.

• מתוך 2,729 העובדים הערבים במערכת הבריאות בשנת 2010: 966 מועסקים במחוז צפון ו-816 במחוז חיפה ואילו במחוז הדרום מועסקים רק 60 אזרחים ערבים.

• שיעור הערבים בקרב העוסקים במקצועות הרפואה הישירה – כלומר אלה המצריכים לימודי רפואה, סיעוד, רוקחות, טכנאות רנטגן וכו`– עומד על כ-12%. הממוצע במקצועות הטיפול הנפשי והרפואה הלא ישירה (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, עובדים פרא-רפואיים, מרפאים בעיסוק ופיזיותרפיסטים) עומד על 7.25%. שיעור הפסיכולוגים הערבים במערכת הבריאות הציבורית עומד על 2.58%.

כך נכתב בהודעה לעיתונות מטעם ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא קליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי.

יועץ הוועדה, ד”ר דני גרא חתם את הנתונים היחסית מעודדים בנימה פחות חיובית: ”אני מתרשם שהמצב הטוב יחסית הוא לא תוצאה של רצון לייצוג הולם, אלא נובע ממחסור גדול בכוח אדם”.

הנה הקונטקסט לטקסט שיצא מפיו של הצעיר הערבי. האם הוא רצה להיות רופא? לעולם לא נדע, אך במציאות הפוליטית של מדינת ישראל, רפואה זו האופציה היחידה העומדת לרשותו שיכולה לקדם אותו בסולם החברתי.

ידעתי את הנתונים האלו בזמן השיחה שלנו, ולכן הטקסט שלו כאב לי שבעתיים. אותו ערבי משכיל דרך הטקסט הקטן שיצא מפיו, ראה בי את נציג ההגמוניה, את זה אשר עובד בשביל אותו מבנה שמשעבד אותו.

רציתי לומר שאני כמוהו, נולדתי למשפחה ענייה מאוד בלוד ללא נכסים, בדיור של המדינה, הוריי מעולם לא הרשו לעצמם לקחת אותי לחוגים, מעולם לא למדתי דבר מעבר למה שלימדו אותי בבית הספר. מעולם לא קנו לי ספרים. מוצאי מזרחי, כך שאינני חלק מההגמוניה הלבנה האשכנזית, אימי עזבה את בית הספר כשהייתה בכיתה ח'. אני היחיד במשפחה עם תעודת בגרות, והרשימה עוד ארוכה.

אך לא אמרתי דבר, כי ידעתי שהוא צודק. אני אמנם נמצא במעמד נמוך מאוד בשרשרת הקיום הישראלית, אך עדיין יש לי פריבילגיה, אני יהודי. ועצם היותי יהודי לעולם תפתח לי יותר דלתות מאשר לבחור שעמד מאחורי מכונת הקפה שהגה טקסט כה קצר, כה חזק וכה כואב, טקסט שפער תיהום בינינו ושהותיר אותי במבוכה.

לא המשכתי לקרוא ולחקור באותו הלילה, חזרתי לספרייה והבטתי בקירות, בשורות הסדורות של הספרים, במבנה הבטון הברוטלי שמסמל את צמיחתו המחודשת של העם היהודי, בחלונות הרחבים ובמוזיאון בית התפוצות שנשקף מהם, הבית שמספר את הסיפור של כל יהודי, ששם, בבית הקפה שלו התרחשה השיחה הזו. חשבתי על הפריבילגיות שלי, המועטות אך עדיין חזקות, ספרתי אותן והגעתי למספר שתיים: אני יהודי ואני גבר. ספרתי את הפריבילגיות שלו- אחת, הוא גבר. משועבד ככל שיהיה, בחורה ערבייה משועבדת יותר ממנו, ואף היא בעלת פריבילגיה, היא נושאת תעודת זהות כחולה, מעמד שמקנה לה אפשרות לעבוד, לבחור ולהיבחר, ולהיאבק למען עתידה. מעמד שלאחיותיה הפלשתינאיות לא קיים. וכך הרשימה ממשיכה עד שנגיע לבעלי החיים.

על כול אחד ואחת מאתנו מוטלת האחריות להבין את הפריבילגיות שיש לנו, לספור אותן, להכיר במעמדנו הפוליטי ולשנות את המצב. להילחם למען שוויון בשבילנו ולמען שוויון בשביל אלו שאין להם את הפריבילגיות שיש לך, לכם, את, אתה שקוראים כעת את הטקסט הזה.

עבודת הדוקטורט שלי אמנם עוסקת בספר יחזקאל ובטכניקות של כוח, אך יותר מכל, היא עבודה פוליטית ללא תכלית אקדמית קלאסית, היא כלי פוליטי. היא האפשרות שבה בחרתי לפרק את מעגל הרוע האנושי הזה, למחוק את המרכז, לסדוק את הלוגוס ואת החשיבה הלוגיצנטרית, לבקע את קירות השעבוד ולנסות לברוא לנו עולם טוב יותר. ובמקום להזדהות כהגמוניה בשל העובדה שבחרתי לחקור את המקרא, אני מבקש להזדהות עם כל אלו ששועבדו (ואני אחד מהם) על ידי קריאות רעות של הטקסט המקראי והשימוש האלים שנעשה בו.

סביר להניח ששאיפותיי גבוהות מדי לעבודת דוקטורט, אך גם אם יהיה זה סדק קטן אחד, אוכל לומר- דיינו ואוכל לומר שהשארתי עולם טוב יותר ממה שקיבלתי.

ולאותו צעיר ערבי שמעולם לא שאלתי את שמו והוא לא שאל לשמי, אני רוצה להודות. בזכותך הבנתי מהו תפקידי בעולם, באותו רגע, דרך המשפט הקטן שלך ראיתי את העולם כולו, אתה הוא ההשראה, הרוח של הדוקטורט הזה, תודה.

| כתיבת תגובה

על הנורמאליות- סוף?

אהבה 

חאליד מעביר דירות בערבים וסופי שבוע, מנצל את המשאית מהעבודה שלו כדי להכניס קצת יותר כסף למשפחה. חאליד אוהב לדבר, האמת היא שהוא לא מפסיק לדבר. בן זוגי מנסה לשקוע במכשיר החכם שלו ולא מותיר לי ברירה אלא להקשיב לו בזמן שאנחנו כלואים איתו במשאית.

המשאית חוצה שדרות יפות של פריז ועוברת ליד בניין העירייה של הרובע ה-19. ברחבה שלה מתקיימת מסיבת חתונה, החוק הצרפתי מחייב את כולם להתחתן בעיריות, מנרמל את מערכת היחסים ומתקף אותן. חאליד אומר לי שזה טוב שיש כעת נישואים לכולם, "כך כולם יוכלו לאהוב ואף אחד לא יפריע להם", ואומר לי שהוא בעצם יודע שאני ובן זוגי אכן הומואים ומאשרר את היותו נורמאלי. חודשיים קודם געשה צרפת כאשר הנשיא הנורמאלי העביר את אחת מהרפורמות האזרחיות המשמעויות ביותר שעברו על צרפת מאז ביטול עונש המוות בגליוטינה בשנת 1981.

חשבתי על כך שדווקא החוק הנורמלי יאפשר לכל כך הרבה אנשים לייצר לעצמם קיום עם עבר ולחשוב על הווה, על דור חדש של הומואים שיהיה נורמאלי ואז יוכל לייצר עתיד. עם כל התנגדותי למשמעויות הפוליטיות של מוסד הנישואים ולהתערבות המדינה ביחסי אישות; הבנתי שמדינה טובה, כזו ששואפת לשרת את אזרחיה יכולה בעצם להוות גורם חיובי על שינוי הבנאליות והפיכת את חיי היום יום לקיום נסבל יותר. כעת יהיו בעירייה לא רק חתונות מרוקאיות עם דרבוקות וחרבות מתנופפות כפי שהיה שבוע שעבר, או חתונות לבנות, או שחורות, עכשיו כיכר העירייה תראה גם גברים מתנשקים ובעוד כמה שנים אף אחד כבר לא יתנגד ולהיות הומו משמעו להיות נורמאלי, בנאלי, כמו כולם. הנה הנשגב נכלא בתוך מערכת של ניירות והופך לבנאליות. הנה האינדיבידואליזם השקרי של מערכות הנאו ליברליזם נאנס, נכלא, נשטף בזרמים של בנאליות. אתה בסך הכול עוד אחד בערב רב של בני אדם; והרומנטיות שלך, מערכת האהבה הנשגבת שאנחנו כל כך כמהים אליה אינה אלא חתימה על חתיכת נייר שלא שווה דבר, וההתחייבות שבה תקפה כל עוד בני הזוג מעוניינים בכך.

והנה הנורמאליות הצרפתית, הדבר הכול כך בזוי, שנוא ומאוס שבני האדם מפחדים מקיומו הופך להיות במובן מסוים תיאורית שחרור. דווקא בצרפת המסרסת והמנרמלת, הכבדה כל כך, זו שמרדימה כל אזרח ותושב, זו שמסבירה לך שעבודה היא לא תמיד ערך עליון ושאיפות גדולות הן לרוב הונאה עצמית, זו שמורידה לך את האוויר המפרשים. דווקא צרפת הזו הציעה לי שחרור.

כאשר המדינה דואגת שכל המסמכים שלי כשורה, או אז אני אוכל להיות גוף בפני עצמי, מקום אוטופי שממנו אני לא יכול לברוח ובעזרתו אוכל להתקיים. באופן פרדוכסלי, הכלא הכי שקוף בעולם הופך להיות כלי שחרור.

Image-3_Self-deceit_500

Self-Deceit, Francesca Woodman

"אתם לא מבינים" אמרה אישה צרפתייה לשני חברים שלה בבית קפה בדיזנגוף. "ברֹנְטְרֶה (החזרה מהחופשה) אני אצטרך ללמד את כל התלמידים בכיתה על משמעות הנישואים לכל, אני אצטרך להסביר להם שאמא ואמא, אבא ואבא זה דבר נורמאלי. לא, אני לא יכולה לא ללמד את זה, אני חייבת, זה בספר ההדרכה לשנת 2013-4". והיהודייה הצרפתייה שומרת המצוות הזו, תלמד גם תלמד דבר שהיא לא מאמינה בו, כי הרפובליקה אמרה שיש לנרמל את ההומו וכך זה יהיה.

וחשבתי על ישראל, מה היה קורה לו מדינת ישראל הייתה מחליטה לנרמל את ההבדלים ההכרתיים בין יהודים לערבים, אשכנזים למזרחיים? האם היינו ממשיכים להתעסק בגזענות הפרימיטיבית הזו כל היום? האם היה לי ממש אכפת לגבי ההיסטוריה של המשפחה שלי? האם האשכנזים היו ממש מתעקשים לספר על ההיסטוריה של המשפחה שלהם? האם הגוף שלי היה יותר משוחרר?

במשאית של חאליד בשבת בבוקר, בזמן העברת הדירה שלנו, הבנתי שדווקא הבנאליות האפורה של החיים, חסרת העבר וללא תפיסת העתיד היא היא השחרור הגדול ביותר. הכרה בכך שאני בנאלי, בדיוק כמו כל אחד אחר אינה אלא המעשה האמיץ ביותר שיכולתי לעשות כי היא זו שאפשרה לי את השחרור המוחלט מאני שקרי שחי בתודעה כוזבת של קיום. היא גם זו שמחברת אותי יותר ויותר אל גופי. האני שלי, בנאלי, אך גופי קיים, הוא הדבר היחיד שקיים ורק ממנו אני יכול להתקיים.

וכדי לאפשר לי חיים טובים, משוחררים יותר, אני לא צריך לתקן קודם את עצמי, כפי שאומרים כל כך הרבה משפטים רוחניים נאו ליברליים, אלא עליי לתקן את החברה, את הדבר הזה שכמעט ואין לו יותר משמעות בעולם המסריח הזה שאנו חיים בו. אז קחו את הנשגב ממני, קחו את האלוהי, הוא לא מעניין אותי, קחו את הכול. רק הביאו לי חברה צודקת שבה לכל אחד יש אותה זכות ואת אותה הזדמנות להתקדם, את שאר השחרור אעשה לבד.

כל שנותר לי כעת הוא להבין כיצד חיים עם מחשבה כזו שאין דבר למעט הגוף ושהבנת הגוף לא יכולה להתקיים עם מילים, ויותר מכך, כיצד אני יכול להעביר הבנה של גוף ללא מילים בעזרת מילים?

פוקו במאסה המשיחית כמעט 'הגוף האוטופי' יכול לעזור:

אולי יש צורך לומר שלעשות אהבה משמעו להרגיש את גוף האחד סוגר על גוף האחר. להתקיים מחוץ לאוטופיה, עם כל גורלו של אחד בידיו של האחר. תחת אצבעות האחר שמתרוצצות עליך, כל החלקים השונים של הגוף שלך מתחילים להתקיים. כנגד שפתיו של האחר, שפתותיך הופכות רגישות. מול העיניים חצי הסגורות, פניך נוסכות וודאות; צוהר נפתח, כדי לראות את עפעפיך הסגורים. אהבה, בדיוק כמו מראה וכמו מוות, מְרַצָּה את האוטופיה של הגוף שלך, היא מרגיעה אותו, סוגרת אותו בקופסה, היא משתיקה אותו ומכבה אותו. זוהי הסיבה שאהבה כל כך מקושרת לאשליית המראה ולאיום המוות. ואם למרות האיומים האלה, אנו עדיין אוהבים כל כך לעשות אהבה, זה בגלל הסיבה שבאהבה, הגוף הוא כאן. 

 פוקו, הגוף האוטופי, תרגום שלי.

| 3 תגובות

על הנורמאליות-חלק ב

ללמוד לאהוב את עצמך 

אל תשאל אותי מי אני ואל תבקש ממני להישאר אותו הדבר: השאר זאת לבירוקרטים ולמשטרה שלנו לוודא שאכן הניירת שלנו מסודרת כשורה. לפחות חסוך מאתנו את תחושת המוסריות כאשר אנו כותבים.

פוקו, תרגום שלי.

חודש אחרי החוויה בבית סבתי בלוד, הגעתי ללונדון בדרכי לסקוטלנד כדי לתת הרצאה בכנס השנתי הבינלאומי לחקר המקרא. ההרצאה עסקה במושג הקדוש בעצמי ובעובדה שרק סוג של אל יכול להציל אותנו מעצמנו, ושללא הקדושה והנשגב, המין האנושי יחדל מלהתקיים. את התיאוריה הזו שאבתי ממשפט של היידגר 'רק איזה שהוא אל יכול להציל אותנו', שבחרתי לקחת עד לקצה הגבול היכולת האקדמאית שלי והשתתי אותו על שמשון ומות הקדושים שלו ועל דימויי החיילים יפי הבלורית והתואר הישראלים שמתו על הגנת המולדת. אני לא אכנס למאמר עכשיו, אולי אקדיש לו פוסט משל עצמו. אבל אותו עקרון של כמיהה לנשגב ולאלוהי שהיה בשמשון ובחיילי צה"ל פתאום הופיע בפניי בכל מקום אשר הלכתי אליו.

במיוחד בלונדון.

לונדון שונה מפריז, היא גדולה יותר, עמוסה יותר, יקרה יותר, מנוכרת יותר ובהחלט אפורה יותר. היא גם טוענת שהיא קוסמופוליטית יותר. בג'ונגל הנאו ליברלי הזה אין מקום רב להיסטוריה אישית קהילתית, אלא אם כן אתה אנגלי כמובן והשאיפה של המהגר החדש היא להיות כמה שיותר לונדוני והרבה פחות מה שהוא היה בעבר. אמנם אתה ראשי לשמור על הזהות הקודמת שלך, ויש כנראה איזה שהוא שקר נאו ליברלי שטוען שבריטניה היא מדינה רב תרבותית עם שוויון הזדמנויות מעורר קנאה, אך בפועל למהגר ששומר על עברו ומנסה להפוך אותו לעתידו, אין ממש סיכוי. וכשאין סיכוי לעבר להיות עתיד אז כל מה שנותר הוא להמציא את עצמך וללמוד לאהוב את זה. כמובן שאף אחד לא מייצר את עצמו אלא בסופו של דבר שואף לייצר את עצמו על פי המודל ההגמוני הלבן האנגלי עם מבטא וכדומה או כתשליל למודל הזה. אך על פניו לונדון נראית כמקום ליברלי שבו כל אחד יכול לייצר את עצמו, שלכל אחד יש את הזכות להיות שונה מהאחר ולאהוב את זה, בדיוק כמו השקר הנאו ליברלי של ניו יורק- כולנו מיוחדים.

ראיתי אותם, את האנשים המיוחדים, מנסים בכל כוחם להיות כאלה, למחוק את עברם ולייצר משהו חדש, חדשני, משהו שאף אחד אחר לא עשה לפניהם. מתחת לשלטי הענק של חגיגות השישים למלכות אליזבת', ראיתי את הכמיהה לנשגב ואת הפחד מהבנאליות, וראיתי שככל שהאנשים לומדים לאהוב את עצמם יותר ולייצר לעצמם 'אני' חדש כך הם יותר נשאבים אל המערכת הנאו ליברלית והופכים להיות קפה הפוך של סטארבקס. אין יציאה מהמנהרה, הדרך היחידה היא רק פנימה, עמוק יותר ויותר אל החושך.

ושוב חשבתי על סבא, על לוד, על הנשגב, על פנטזיות של בתי מלוכה, על מושג הקאמפ, על שמלות נשף ועל חיי וי.איי.פי, וחשבתי על תפקיד הכסף והעושר, על שמשון ועל הנשיא הנורמאלי ההוא.

חשבתי וחשבתי ולא יכולתי שלא להיכנס לדיכאון, ראיתי אלפי בני אדם שוכבים על הדשא בפארקים העצומים של לונדון, משתזפים בשמש אך בעצם עסוקים באובססיביות בללמוד לאהוב את עצמם, שברגע זה הם מייצרים.

ראיתי אותם וחשבתי עליי בגבעות הלבנות של אנדלוסיה, בבית הכנסת העתיק של קורדובה, ראיתי אותי ברחובות גרנדה ובשווקים של מרוקו, ממציא לעצמי זהות שאינה שלי, נאחז בכל דבר אפשרי שילמד אותי לאהוב את העצמי שדבק בי והבנתי עד כמה כאב יש בקיום האנושי.

ואז נזכרתי בחיי בניו יורק, בפרק הארוך והמשמעותי ביותר בחיי שכמעט ולא כתבתי עליו ולא הזכרתי אותו. ניו יורק העלתה על נס את עיקרון המצאת העצמי ואהבת העצמי החדש ואני נסחפתי אחרי התחושה הזו כפרפר אל האש. לא היה דבר שלא ניסיתי, סם שלא עשיתי, חדר ווי איי פי שלא נכנסתי אליו, רשימת מיוחסים שלא הייתי בה, טרנד שלא עבר אותי. בכל שנה הייתי משהו אחר, כביכול אדם שונה עם עבודה אחרת, ולפעמים גם רשימת חברים חדשה. חוסר העקביות היה הדבר העקבי היחיד בחיים שלי ומהר מאוד חברים החלו לקרוא לי מדונה, כי אני הייתי היחיד שהיה יכול להתחרות בה בכמות התסרוקות והחלפת הזהויות. ובכל זאת, ככל שהייתי במקומות נוצצים, בפתיחות גלריה יוקרתיות עם רשימת מוזמנים כמעט סודית, במועדונים חדשים עם האנשים הכי יפים, כך ראיתי שהכול לא כזה מעניין, ובסופו של דבר כולנו פשוט בני אדם. הבנתי שאותו מעמד של קדושה, של הנשגב שבני האדם שואפים להשיג אך לעולם לא יוכלו להחזיק כי הוא הרי אינו קיים, הוא המרדף העיקרי אחרי הקיום שלנו.

כשאתה אדם דתי שחייו מוקדשים לאלוהים אז כמובן שהמרדף אחרי הנשגב פשוט יותר. הנשגב מאוד ברור והחוקים להשיג אותו מצוינים בכל מקום. אבל מה קורה כשאלוהים רחוק מאתנו? מה נשאר לשאוף אליו? המדינה? ערכי החופש והחירות? המשפחה? ההיסטוריה? אולי אהבה?

ובלונדון, בעיר שיודעת להסתיר היטב את הפערים החברתיים שלה ואת הוולגריות של הקפיטליזם הנאו ליברלי שהורג כל תחושת אני והופך את התושבים שלה לעבדים על אקסטזי, הבנתי שכיוון שלעולם לא יהיה עוד עבר ואין טעם לייצר עוד עצמי, עליי ללמוד איך להתקיים בדרגת אפס, איך לחשוב ללא תחושת עבר ואיך אפשר לכתוב ולחשוב ללא קיום מוגדר. איך להיות אני ללא אני. abc_royal_wedding_ebook_nt_110426_wg

מעתה, אני הוא איני, וכיוון שאני הוא לא כלום, אני הוא גם הכול. תאמרו שאני מזרחי, הומו, יהודי, ישראלי, משתאכנז. אומר כן, אני הכול ואיני לא כלום. וכך, בשנה האחרונה שיניתי את כיוון מחקרי לחקר השאיפה לנשגב ולאלוהי, ולהשפעה של תפיסת הנשגב והאלוהי על הספירה הפוליטית, על כינון הסובייקט החי בחברה ובעיקר, על האישי שלי, על האונס הפוליטי של גופי שמתבצע יום אחר יום, שעה אחר שעה.

לשנות את הגנים

המקום הזה שאותו פרוסט באופן איטי, בחשש, כובש מחדש בכל פעם שהוא מתעורר: מהמקום הזה, ברגע שעיניי נפקחות, איני יכול עוד לברוח. איני מקובע אליו, אחרי הכול אני יכול לזוז, לשנות זווית, אני יכול אף להזיז אותו, לקחת אותו למקום אחר. למעשה, איני יכול לזוז בלעדיו, אני לא יכול לעזוב אותו היכן שהוא, כך שאני 'העצמי' ילך למקום אחר. אני יכול ללכת לקצה העולם, אני יכול להתחבא בבוקר מתחת לשמיכות, להפוך את עצמי לקטן ככל האפשר. אני יכול אפילו להמיס את עצמי מתחת לשמש בחוף הים – אך הוא תמיד יהיה שם. 

פוקו, הגוף האוטופי, תרגום שלי.

מחקרים חדשים מגלים שמדיטציה עמוקה ועקבית יכולה לשנות את מבנה הגנים של בני האדם. הגנום, כך טוענים המדענים, אינו דבר מקובע והוא בר שינוי. וכך גם אני מרגיש. הדבר היחיד שנותר לי בעולם ללא זהות, ללא עבר, ללא נשגב אינו אלא גופי. זהו מקדשי, זהו קיומי וממנו ורק ממנו אני יכול להתקיים. הנה כף ידי, היא יכולה ללטף, לחבק, להעניק תחושת קיום למי שנמצא לידי, והיא יכולה גם להרוג.

האני שלי, מה הוא אם לא גופי? רק בתרגול היוגה שלי, באותם רגעים מתוקים נדירים כל כך שבהם המוח מפסיק לעבוד, אני מבין את הקיום הזה, הקיום בשקט ללא המילים, את האיחוד הזה שהיוגה מדברת עליו ואת המשפט האלמותי והחכם כל כך של הוודות ההודיות "האלים פחדו מבני האדם, אז הם המציאו את המילים כדי להסתתר מאחוריהן".

פריז 

מעולם פריז לא נראתה לי נהדרת כל כך מאשר בחודש האחרון. יש לי משחק חדש עם עצמי ובכל פעם שאני מגיע לבולונז'רי או חנות בפריז, אני מיד שואל אותם אם אין ווקאנס השנה. הבנות בבולנז'רי מביטות בי במבט מוזר כל כך. מרימות את עיניהן אליי ואומרות לי "בטח אדוני שיש ווקאנס, כל החודש, אנחנו סוגרות עוד יומיים ופותחות בתחילת ספטמבר". אני לא שואל לאן הם הולכים, זה כבר לא מנומס, הרי לפי היעד אני אדע כמה כסף יש להם ואני לא רוצה להתערב בחיים שלהם.

'פריז משעממת' אמרו לי בלונדון לא מעט אנשים. נכון, היא משעממת, עניתי להם ולונדון מרתקת. אתם יכולים להישאר באי שלכם, המשכתי בליבי, אני מעדיף לחיות במקום נורמאלי שבו חופשה של חודש נראית דבר נורמאלי ושתיית יין על הסיין זה בילוי פשוט ליד מקור מים.

עיר שבה אני לא מופצץ בפרסומות שמוכרות לי עזרים לייצר עצמי חדש, עיר ששום דבר שתעשה לא ירשים אותה. עיר שהיחס היחיד שתקבל ממנה, אם יש לך מזל, יהיה תנועת יד קלה ופףףףףףףף ארוך.

עיר נורמאלית.

| 4 תגובות

על הנורמאליות-חלק א

נורמאלי 

בעמוד הראשון של רוב העיתונים הצרפתים התנוססה דמותו של פרנסואה הולנד יום לאחר בחירתו לנשיאות ומעליה המילה 'נורמאלי'. לקח לי רגע להבין שאין מדובר בהשפלתו אלא במילה שהולנד בחר לומר שוב ושוב במהלך הקמפיין, 'אני אהיה נשיא נורמאלי'. נורמאלי היא מילה בעלת משמעויות רבות יותר בצרפתית מאשר בעברית, היא לא רק מסמלת את מצב האפס של הקיום אלא את המצב שבו הדברים אמורים להיות. נורמאלי הוא מעין מצב תודעתי של יציבות, בהירות, של קיום ברור.

'המכשיר שלך נורמאלי?' שאלה פעם בחורה צרפתייה צעירה את בן זוגי לאחר שהוא נתן לה את מכשיר הסלולארי שלו לחייג לחבר שלה. המכשיר הציג את מספר הטלפון על פי הסדר הישראלי, שלוש ספרות ואז מקף ואז עוד ארבע, לעומת הסדר הצרפתי של שתי ספרות כפול ארבע פעמים. היא לא שאלה אותו אם המכשיר שלו משוגע, אלא אם כך זה אמור להיות. במובן הזה, מכשיר הסלולארי של בן זוגי, חכם ככל שיהיה, אינו נורמאלי בצרפת. פרנסואה הולנד ביקש להיות נורמאלי, כלומר להיות נשיא כמו שנשיא אמור להיות, בעודו מעביר ביקורת על אורח חייו הלא נורמאלי של נשיא צרפת הקודם סרקוזי, שצולם כשהוא עושה ג'וגינג עם מכנסיים קצרים ועם חולצת טי שירט שכתוב עליה NYPD. לא בכדי מישל פוקו עסק באופן נרחב באמצעי הנרמול של הרפובליקה הצרפתית ובכינון הסובייקט הצרפתי הנורמאלי, החל מהמיניות, דרך הכליאה וכלה באוניברסיטאות ובראשן école normale supérieur, בית הספר הנורמאלי הגבוה.

נורמאלי

נורמאלי

נורמאלי לא נתפס כדבר זוהר כל כך, די לראות כמה כותרות תפס התינוק המלכותי לעומת דברים אחרים כדי להבין את הכמיהה האנושית אחרי הנשגב.

אימי התקשרה אליי במיוחד לפני כמה ימים לשאול אותי אם ראיתי את התינוק המלכותי החמוד, כבר לא כעסתי עליה כי הבנתי שדברים כאלה, תינוק מלכותי, חתונות, אירועים משפחתיים ואפילו הלוויות, הם דברים שמאפשרים לה להיות משהו אחר שהיא לא, לגעת מעט בנשגב ולהכניס איזו שהיא רוח לקיום האפור שלה, של כולנו.

אני קורא בלוגים על אנשים שנוסעים למקומות חדשים ומתארים אותם משל היו ארצות קסומות, ואת בני האדם שחיים בהם כיצורים מיוחדים עם רגשות עדינים וצבעוניות שמאירה על האדם שכותב עליהם יותר מאשר על האנשים עצמם. אני קורא ספרים שהם אוטוביוגרפיות של סופרים צעירים ואני שואל את עצמי שוב ושוב, האם אתם חושבים שהחיים הקצרים שחייתם כל כך מעניינים שאתם מרשים לעצמכם לפרסם ספר עליהם? ואני קורא את הספרים האלה ובין השורות בוקעת הפנטזיה, הרצון לראות ולהציג את החיים משל היו מיתולוגיה יוונית, הכמיהה להאדיר את האפור של הקיום האנושי ולתבלן אותו ברוח, באלוהיות, בנשגב.

פריז היא מקום מושלם לפנטזיה הזו, כל כך הרבה כותבים, סופרים, אנשי רוח, כל כך הרבה עיסוק בזהות, בהיסטוריה שלה, ובייחודיות שלה. כל כך הרבה מילים זוהרות, כל כך מעט אחיזה באפור.

סבא 

החיים בפריז השפיעו על הראייה שלי באותו אופן, העיסוק בזהות ובמיתולוגיות של זהות היה העיסוק המרכזי שלי בשנתיים האחרונות, לפעמים יותר מהדוקטורט עצמו, החל מנגיעה בשורשים שלי ובחוסר השורשים, דרך העיסוק בין המדינה לסובייקט וכלה ברצון שלי להשיג דרכון ספרדי בשל שם משפחתי הספרדי.

הכול היה נשמע כה יפה בפוסטים בבלוג. מסעותיי לאנדלוסיה ומרוקו נמלאו בפאתוס, הנה גבעות הזיתים של אנדלוסיה וקטלוניה לוחשות בנשמתי, מספרות לי סודות ששכחתי מזמן. הנה הרי האטלס במרוקו והשווקים במרקש מחזירים אותי לארץ שמעולם לא נולדתי בה, מעוררים בי את עוגיית המדלן, מסבירים לי למה גם אני, כמו פרוסט, לא יכול לישון. לאן שלא פניתי בפריז, שמעתי שמות משפחה מזרחיים, ובמיוחד את שם משפחתי מימון. הבנתי איך הוגים מימון כמו שצריך והתחלתי במסע לגלות את זהותי, לייצר לי שורשים. גם אני רציתי שורשים, למה שרק לאשכנזים יהיו שורשים? למה רק הפולנים יכולים לספר על העיירות שלהם? מדוע הם יודעים בדיוק מאיפה הגיע סבם ואילו אני לעולם לא יזכור את העיירה שבה נולד אבי?

ממשלת ספרד וקריאתה ליהודייה לחזור אליה העירו בי את הכמיהה לנשגב של הקיום העצמי שלי. הנה, אמרתי לעצמי, הנה יגיע הקץ לנדודיי, אמצא לי מדינה שאוכל להשתייך אליה, אני הרי אנדלוסי, אמר פקיד ההגירה הספרדי. הנה אוכל לזרוק את מדינת ישראל לפח האשפה, את המדינה הזו שמחקה את זהותי באופן כה ברוטלי אך לא השאירה לי פתח לייצר זהות חדשה אלא הפכה את הקיום שלי לאתר שאליו אפשר לנקז את כל דימויי הישראליות הרעה.

"גם אותנו מחקו" אומרים לי נכדי המהגרים האשכנזים. נכון, אני עונה להם, אך אתכם מחקו כדי שתקבלו זהות חדשה, לי לא היה חלק בזהות הזו. מדינת ישראל לא הוקמה בשבילי ובשביל משפחתי, אנחנו הגענו אליה כדי שלכם תהיה עבודה טובה יותר, כדי שלכם יהיו מפעלים עם עובדים זולים, כדי שסבכם יוכל לעבוד במשרד ממוזג ושסבתכם תהיה עובדת סוציאלית. אנחנו מגש הכסף שעליו הוגשה המדינה האשכנזית. אתם לקחתם לי את הזהות, הפכתם אותה לדבר שלילי אך לא הענקתם לי דבר שאוכל להזדהות איתו. אז אני רוצה זהות אחרת, זהות ספרדית תאפשר לי להכיל את הנשגב, היא תיתן לי קיום כה רחוק משלכם, אחרי הכול, בכל מקום שאליו אני הולך חושבים שאני ספרדי.

אך בשיכון המתקלף בלוד הבנתי כמה שגיתי.

בביקורי האחרון בישראל החלטתי שאני מגיע לבית סבתי ושואל אותה שאלות על סבא ועל ההיסטוריה שלו, רציתי להוציא ממנה את כל המסמכים האפשריים שיש לה כדי להתחיל בתהליך של הוכחת ספרדיותי. למזלי, בשבוע שהייתי בביקור בארץ התקיימה האזכרה לדודתי מזל, ביתה השישית של סבתי. למזל לא היה מזל גדול, היא נולדה צמח וחייתה את כל חייה בבית החולים עד למותה בגיל 36. אף אחד לא הכיר אותה, היא מעולם לא דיברה ואני לא יודע איך היא נראית. אך בכל זאת, אזכרה צריך לעשות.

"איי איי, הנה הדוקטור הפרנסואי הגיע מפריז, בוא, בוא ספר איך שם" עשרת האחים והאחיות של אימי מדקלמים, כמעט שרים, את המשפט הכול כך צפוי ובנאלי. הנה הסבב של נשיקות וחיבוקים, ונשיקות לסבתא שהולכת ומצטמקת, רזה, קטנה, ללא שיניים, עיניה חלביות סמיכות, מכוסות בקטרקט, אך עדיין יודעת להרים את קולה ולקלל כשצריך. וכעת תור האוכל, זה לא ממש משנה אם אני רעב או לא, כשמגיעים למפגש משפחתי שכזה צריך לאכול, משל זה היה טקס היטהרות בכניסה למסגד.

עם קבלת כוס תה הנענע המתוק עד כאב, יכולתי לשבת ולהתחיל במטח השאלות אל אחיה ואחיותיי של אימי, אך דבר לא עזר. הם פשוט לא ידעו דבר. "אתה רוצה את הכתובה שלי?" שאלה אותי סבתי, "הנה שם היא בבופה, ווא זי, סה לה" היא לחשה בקושי רב, וליבי דפק בעוצמה, התרגשותי הרקיעה לשחקים רק כדי להתרסק על הרצפה, שנייה לאחר מכן כשהבנתי שהיא שוב הוזה ושהיא מצביעה על תמונת נישואים של אחד מנכדיה הרבים. מקור קיומי, סבתי, סבתא מדונה בכינוי החיבה שלה, סלע איתן, כבר לא צלולה עוד, וכמישותה אינו אלא אלגוריה למה שנותר ממשפחתי, נורמאליות עלובה.

באכזבתי הרבה, שאלתי את חיים, הבן הכי בכור. אימי היא בעצם הבכורה ואחריה עוד נולדו שלוש בנות, אך בסופו של דבר הספירה האמיתית של האחים מתחילה מהבן הבכור ביותר ובמקרה הזה הוא היה חיים. "אתה הרי היית הכי קרוב לסבא, מה אתה יודע עליו?" שאלתי אותו. "איך אבא שלך היה חי בטוניס? מה הוא עשה שם? איך היה אבא של אבא שלך שקבור בטוניס?" דוד חיים ישב שקט, נראה שהוא נבוך, אולי מבויש ואז בקול שקט הוא ענה לי שהוא מעולם לא חשב לשאול את אביו על עברו. ראיתי כאב בעיניו, אולי אפילו בושה לאור ההבנה הזו שלו.

עיניי התרחקו ממנו והתבייתו על נוף עיירת הפיתוח שנשקף מבית סבתי, שיכונים מתקלפים, גינות של עשבים שוטים ותחושה של עליבות, מחנק, כאב. הרמתי את ראשי והסתכלתי על הסלון הרחב של סבתי, הנה הם שם, כל בניה ובנותיה, אפילו חלק מהנינים שלה, מעל משקיף סבי, וכל אשר ראיתי הוא הווה אפור, חסר עבר, וללא סיבה לעתיד. בחנתי את עיניו ושאלתי אותו בליבי אם זה הקיום שהוא ייחל לו. סבי לא ענה לי, אפילו לא בדמיוני הפורה, איך אפשר לדמיין במקום שכזה? העליבות האפורה הורגת כל דמיון. קמתי והלכתי משם בתירוץ כלשהוא.

לחצתי על דוושת הגז בעוצמה כדי להגיע לתל אביב מהר ככל האפשר, לא רוצה עוד בלוד, לא רוצה עוד לחקור שורשים, אין בכלל מה עוד לחקור, חייב להתרכז במשהו אחר, חייב למצוא משהו אחר להיאחז בו כדי לייצר לי קיום. תל אביב עגמומית, התגלמות כל מה שרע במדינת ישראל, כור היתוך שתפקידו רק לשרוף ולעולם לא ליצור. תל אביב, בירת השקר הציוני, בועה שעוטפת מחלה חשוכת מרפא, תל אביב, כמה שאני מייחל לקריסה שלך.

רציתי לכתוב פוסט כבר אז, אך לא יכולתי, הרגשתי שאני משקר על עצמי, שכל הקיום שלי בשנתיים האחרונות אינו היה אלא פנטזיה, הונאה עצמית. חשתי שבני האדם כולם מתעסקים בשקרים על הקיום שלהם, שכל מילה שנכתבת תפקידה להסתתר מהאמת הנוראה, הברורה והכואבת: לא רק שאין לנו לאן ללכת, אלא גם שבאנו משום מקום, אכן אפר ועפר, לא יותר מזה.

המשך יבוא.

grandpere

סבך במוזיאון- כרזה של מוזיאון ההגירה בפריז

| 8 תגובות

לחמול על שרי רז

העובדה שאנו המזרחים לא מיוצגים במוסדות ובסמלים המרכזים של מדינת ישראל צריכה להטריד אתכם לא פחות מאשר אותנו. זה שאנו המזרחים לא נמצאים בבית המשפט העליון, באקדמיה, בממשלה ובקרב זוכי פרס ישראל הוא עניין שאמור להיות חשוב לכם לא פחות מאשר לנו.

כך פתח יוסי סוכרי את המכתב שלו לחבריו האשכנזים, מכתב שבו קורא להם לבנות ביחד את המדינה הזו ולדבר בלשונות רבים. הוא ממשיך ואומר:

כל רצוננו מסתכם בלראות מדינה הוגנת שבה גם אנו לוקחים חלק משמעותי במוסדותיה המרכזיים. אנו לא רוצים לחוש כמו שחשים לא מעט מבני הדור השלישי שלנו, שהורינו הגיעו לכאן לחינם. אנו רק רוצים לקום מתוך העלבון וההתרסה ולבנות יחד אתכם מדינה ששייכת באמת ובתמים לכולנו. אנו רק רוצים להיות נדבך אינטגרטיבי של מדינה שמשותפת לכל הקבוצות החברתיות שלה, ולא שייכת לקבוצה הגמונית אחת. אנו רק רוצים לבנות ולהיבנות במדינה שתתייחס באופן שווה – לא רק אלינו אלא גם לכל המיעוטים שלה.

אכן, דרך ארוכה עברה התנועה המזרחית מאז הפנתרים השחורים וממרד ואדי סאליב. “אנו" רוצים, "אנו" חלק, "אתם" צריכים לעזור לנו. אבל מי זה האנחנו האלה?

אני אמור להיות מזרחי, הרי זה פשוט, שני הוריי נולדו בטוניס, המשפחה שלי מסורתית פחות או יותר, גדלתי בעיירת פיתוח, ולמשפחה המורחבת שלי יש ידע בסיסי ביותר בקיום האנושי והישראלי בפרט, אה ושכחתי, אימי מבשלת נהדר. הנה הקיום המזרחי.

מי יודע, אולי בעיני חלק מהאנשים אני גם סוג של ערס ממבט ראשון? למרות שעכשיו המספר במשקפיים שלי עלה ואני חייב להרכיב משקפיים במשך כל היום ולא רק כשאני קורא, אז אולי אני כבר לא נראה כל כך ערס. אחרי הכול מה לערסים ולמשקפיים או לקריאה? שלא נדבר בכלל על פרחה.

סוכרי מדבר על הילדה שלו שלומדת בבית הספר רק על ההיסטוריה של הצד הרוסי ולא של הצד הלובי. כלומר, היא לא מכוננת גם כמזרחית כפי שהיא מכוננת כאשכנזייה, או ליתר דיוק כישראלית ששורשיה באירופה. מה סוכרי מבקש? שוויון, בינינו המזרחים לכם האשכנזים. הוא מושיט את ידו הפצועה לשלום ומבקש בסך הכול מה שכולם מבקשים וימשיכו לבקש, אם להשתמש במילותיה של רחל ורנגהן "מקום שכף רגלי תוכל לדרוך בו".

תמיד אהבתי היסטוריה, זכרתי תאריכים של מלחמות והקמות של מדינות בעל פה, ידעתי לדקלם את כל 14 הנקודות של ווילסון וחבריי לכיתה היו צוחקים עליי ואומרים שאני יכול להסביר על מלחמת הבורים בדרום אפריקה מתוך שינה. אפילו הפתעתי את המורה להיסטוריה שעניתי לה על השאלה שהיא הייתה בטוחה ואף אמרה שבטח אף אחד לא יוכל לענות עליה: מהי בירת מונגוליה. עניתי והיא הייתה נבוכה, המשכתי ואמרתי לה שלא כולם כנראה היא מה שהיא חושבת שהם. סבא שלי ידע את כל ערי הבירה בעולם והוא היה בוחן אותי מדי שבת בהבטחה שאם אענה על כל המדינות אזכה לראות את הבול של היטלר שהוא שמר מזמן הכיבוש הנאצי בטוניס. מעולם לא זכיתי לראות אותו כי תמיד בסופו של דבר נפלתי בבוריקנה פסו, או ברפובליקה המרכז אפריקאית. לסבא שלי היה ידע נרחב בתרבות אירופאית וחונך על ברכי השפה הצרפתית, האם הוא מזרחי או אשכנזי אירופאי?

בשיעורי תע"י הייתי מביך את המורה שיעור אחר שיעור עם אותו משפט "המורה, אני חושב שהספר שלי מקולקל, חסרים בו עמודים רבים, אין את ההיסטוריה של סבא שלי". חודש לאחר תחילת שנת הלימודים של כיתה י"א הבכתי את המורה והעמדתי אותה על טעותה בשנת מותו של הרצל. היא ביקשה ממני לא להגיע יותר לשיעורים שלה כי אני מפריע לניהול השיעור, הסכמתי מיד, עוד סיבה לא להיות בבית הספר. במשך כל השנה הזו למדתי לבד את החומר לבגרות בתע"י שכמובן כולו היה על יהודי אירופה ורוסיה. כל הפרעות והפוגרומים, ההשכלה, התמורות בחיי החברה היהודית והשואה כולה, מספרים על גבי מספרים של יהודים שמתו במדינות אירופה השונות, שמות של מחנות ריכוז והשמדה, מעשי גבורה של יהודים, מהנרייטה סולד ועד חנה סנש. הכול קוטלג אצלי בראש באופן כל כך יסודי שבסופו של דבר אני הוא זה שהכין את החברים שלי לבגרות שאיימה עליהם כמו חרב מעל ראשם. באופן אירוני, זה היה הציון הכי גבוה שקיבלתי בבגרויות כולן.

באוניברסיטה למדתי פילוסופיה יהודית בתואר הראשון, רק פילוסופיה יהודית. למדתי על כל ההוגים היהודים מחז"ל, דרך היהודים ההלניסטים, עובר בימי הביניים וכלה בהשכלה הברלינאית ובציונות. כל כך הרבה יהודים, כל כך מעט קיום שלי. למדתי לנקד, תחביר, סמנטיקה, אני יודע מה ההבדל בין לשון אץ קוצץ לבין עברית משוערבת ומהן התמורות שחלו בכל אחת מהתקופות של העברית המקראית.

כל כך הרבה תרבות, דבר לא היה שייך לי. בסיום התואר הראשון החלטתי שאני כבר לא יהודי ואני מוותר על הזהות הזו לחלוטין. אני לא חוגג אף חג כאידיאולוגיה. אני עם הדת הזו והשיוך הזה סיימתי.

למדתי פילוסופיה, יוונית, ימי הביניים, מודרנית ופוסט מודרנית, למדתי צרפתית ואכדית, אפילו ארמית בבלית. וכעת כשאני בפריז כבר כמעט שנתיים, כותב דוקטורט באנגלית ומנהל שיחות עליו בצרפתית, שומע מוזיקה קלאסית בתיאטרות הבורגניים ביותר שהעיר הזו יכולה לייצר וקורא את בעקבות הזמן האבוד בשפת המקור, הפכתי להיות משהו חדש: פרשת שטרות הכסף והדיונים שניהלתי עם אנשים רבים בשבוע האחרון לימדו אותי שאני כבר לא מזרחי, אני משתאכנז.

אז אני כבר לא מזרחי, ואם אני לא מזרחי עוד, אז מה אני?

הנחת היסוד שלי בדוקטורט היא שאין סובייקט, כלומר אין אני, והסובייקט נמצא תמיד בתהליך ייצור על ידי טכניקות של כוח כאלה או אחרות שמכוננות אותו, הנחה בנאלית למדי בגילמן. אם שוטר עובר ברחוב וצועק "היי אתה!" ואני מסתובב או אז נוצרתי על ידו, אם להשתמש בדוגמה הכי פשוטה של אלתוסר. השוטר הזה יכול להיות סוכן אידיאולוגיה כזה או אחר, וכשהסוכן הזה אומר לי : היי אתה מזרחי! הוא יוצר אותי ככזה. אך כדי שזה יתרחש עליי ליטול חלק בתהליך, עליי להסתובב אליו, אולי אפילו לשאול, מי, אני? והנה אני מזרחי. אך למה אני מזרחי?

מה הופך אותי לכזה? ויותר מזה, האם מזרחי לא יכול לשמוע מוזיקה קלאסית ולגור בפריז מבלי להיות אשכנזי?

האינטרפלציה שאלתוסר מדבר עליה, או ההסבה בעברית, מתרחשת כל הזמן באינסוף רבדים של הקיום האנושי, וככל שהזמן עובר כך ההסבה והכוח שמניע אותה הופכים לשקופים יותר ויותר ובאותו נשימה לנוכחים בכל מקום.

ברגע הזה שבו סוכרי אמר "אנו המזרחים", או אז הוא הסתובב ותיקף את השעבוד שלו. מה זה מזרחי? מרוקאי שחונך בבית ספר אליאנס וקרא את בודלר בבית הספר אינו אירופאי בדיוק כפי שיהודי גרמני גדל בברלין וקרא את גתה?

ובכלל, ממתי מלחינים, סופרים ומשוררים אירופאים נוצרים הפכו להיות נכס אשכנזי? מהו בדיוק האשכנזי הזה?

האמת היא שאני כבר לא יודע מה לומר או לכתוב, בראשי רצות אלפי מחשבות, ונרקמים להם רסיסי רעיונות, נשזרים ונפרמים, אך לשווא. רציתי לייצר סדרה שלמה של פוסטים על כינון המזרחי, על השעבוד האשכנזי, אך אני עייף מזה. באמת שאין לי כוח להיות מוסב שוב ושוב. במקום לקבל את ההסבה התחלתי להבין שהדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לחפש סדקים בשיח ולהיכנס בתוכם, להרחיב אותם ולמוטט את הכלא הזה.

"על שושנה שבבו" שמעתם, נבערים שכמותכם? שאל בני ציפר. האמת היא שלא, מעולם לא שמעתי על שושנה שבבו, אך אני מכיר את סוצקובר ואת אבות ישורון וקראתי את פוגל, את מאפו ואת אחד העם. כתבתי עבודת סמינר על א.ד. גורדון, קראתי את כל הזכרונות של גליקל המאל, אך אני לא מכיר לא את שבבו ולא את מרדכי טביב. האם אני פחות מזרחי? מישהו אף שאל אותי אם אני בכלל מכיר את שבבו שאנחנו כל כך נלחמים בלהט להכניס אותו לשטרות, במעין חיוך ניצחון. ושוב כוננתי, פעמיים, כמזרחי וכבכיין נבער. שרי רז, התגאתה בכך שהיא מכירה את שבבו בראיון שהיא נתנה לפני יומיים, הנה אני מכירה את תרבותכם. אבל האם שבבו מזרחית? היא נולדה ביישוב, כלומר לפני קום המדינה, האם היא ידעה שהיא מזרחית, שהיא ואני אחים אנחנו?

שיח מיעוטים אינו הפתרון אלא שיח של חלוקה. אי אפשר לשנות את העבר אך אפשר לתקן את העתיד. אתה מושיט את ידך לשלום אך אתה לא מבין שאותו משעבד שכונן אותי ואותך עדיין לא מכיר באפליה שנעשתה? הגרמנים לקחו אחריות, האוסטרלים התנצלו, הניו זילנדים משנים את החוקים ואת החוקה שלהם, אפילו האמריקאים התנצלו. אך אדוני הארץ הזו עדיין טוענים שנעשו טעויות ולעולם לא ייקחו אחריות. אני לא רוצה שיתקנו את כבודי, כבוד לא מעניין אותי, אני עובר השפלות באופן קבוע מפרופסורים מיושנים שטוענים בצורה ישירה וברורה שהדוקטורט שלי לא שווה את הנייר שהוא נכתב עליו. אבל זה לא מעניין אותי, ואני לא נפגע, כי אני מאמין בעצמי ומאמין גדול שנקמה מתוקה יותר כשהיא מוגשת קרה.

אם כבוד לא מעניין אותי, האם אני עדיין מזרחי?

אז אולי במקום לדון בהכרה כזו אחרת נבין שמזרחי, ערבי, אישה, הומו, לסבית, חרדי, ועוד רבים וטובים אחרים אינם אלא אותו דבר. אני אישה בדיוק כמו שמירב מיכאלי הומו, ואני ערבי בדיוק כפי שאסמה אגרבייה זחאלקה ממפלגת דע"ם אמרה שהיא מזרחית. אני הוא ערבי, מזרחי, חרדי, הומו, לסבית, אני אישה מוכה, אישה שנאנסה, אישה זונה, אני פועל במפעל, אני מהגר עבודה, אני פליט אפריקאי שנלחם על חייו, אני הוא אמא שלי שניקתה שירותים במשך שלושים שנה. ולא רק אני, כולנו. כל אחד מאיתנו יכול להילחם את המלחמה שלו כנגד השעבוד האישי שלו, אך על כולנו להבין שכל אחד מאיתנו הוא אופן אחר של אותו שעבוד. כן, גם אתה, היהודי הלבן שקיבל דירה בתל אביב בירושה או שקנה אותה, ויש לו כסף ליהנות מהחיים, גם אתה חלק מהשעבוד.

במקום לייצר עוד ועוד קטגוריות, בוא ונערבב אותם ולא נכנע לשיח הזה שמייצר אותך ואותי, ובוא נתעסק במה שחשוב באמת, זכויות חלוקה. בוא וניקח להם את הכוח, כלומר את הכסף, את אוצרות הטבע והאדמות, את כל מה שהוא שלנו בכל מקרה ונחלק אותו באופן שווה, כשנסיים עם זה נוכל להתעסק בזהויות אם בכלל נצטרך אותן.

ואם אתה עדיין רוצה להחזיק בזהות, אז אתן לך אחת, ולא רק לך, הנה זהות שכולנו יכולים לאמץ, כולנו, כל אחד ואחת שקוראים את זה-  זהות המשרת. בסופו של יום, אנחנו כאן כדי לשרת את מי ששולט בכל השאר. נכון, הכוח שלו שקוף ואנחנו אפילו לא יודעים איך הם נראים יותר כל בעלי המניות והשליטה אך עדיין, נוכל לעשות את זה.

כעת אני יכול לחמול על שרי רז, היא בסך הכול משרתת, אחת משלנו, למרות שהיא עדיין לא מבינה את זה וכנראה לעולם לא תקבל את זה. האם אתה יכול להסכים לקבל את הקטגוריה הזו? אתה, משרת. האם אתה שקורא את זה עכשיו יכול לקבל את זה? האם את?

קחו את הכוח

| תגובה אחת

לחמול על המשעבד

המטרה צריכה להיות החדרת רוח מערבית [ב'מזרחים'], ולא להניח להם לגרור אותנו לתוך מזרחיות בלתיטבעית. אחד החששות הגדולים המייסרים אותנו הוא הסכנה שמא עדיפותם המספרית של עולים ממוצא מזרחי תאלץ את ישראל להשוות את רמתה התרבותית לזו של העולם השכן

אבא אבן, שר חינוך, שר חוץ, סגן ראש-ממשלה. חבר 'מפאי'. 1957

בני ציפר עזר לי לשנות את השקפת עולמי, לא בדיוק לשנות, אלא להפוך אותה למורכבת יותר. זה לא שבני ציפר מוכשר כל כך או אדם מבריק, וזה לא שרעיונותיו פיתחו לי את המחשבה. אחרי הכול בני ציפר הוא עוד כותב מיני רבים, בינוני, לא מוצלח במיוחד, ובטח שלא מבריק. בני ציפר בסך הכול קיבל הזדמנויות רבות יותר מאחרים, והקיום שלו לא היה יכול להתקיים אלמלא אני הייתי מאפשר אותו. אני כוננתי כדי שהוא יתאפשר. אני כוננתי כדי לאפשר לא רק את בני ציפר, אלא כל אחד שהוא חלק מאדוני מדינת ישראל, מדינה שלא נבנתה למעני, אלא בדיוק ההיפך, אני נוצרתי למענה. מדינה שבה הכוח הפך להיות כל כך שקוף שמזרחים עם תודעה מזרחית מפותחת לא מבינים עוד שכל ניסיון שלהם להיות מזרחיים, להציג את המזרחיות שלהם כתרבות עצמאית ועשירה אינו אלא העמקת השעבוד המזרחי בשוק שבו הכוח והטכניקות לייצור האני הפכו להיות המשוכללות ביותר שאני מכיר.  במשפט אחד קצר- אני לא רוצה להיות מזרחי, מעולם לא רציתי להיות מזרחי, זו המדינה שהפכה אותי לכזה.

הרעיון הזה רץ אצלי בראש כבר די הרבה זמן והוא מתחזק ומתלבה ככל שהימים חולפים וספרי הפילוסופיה, מגדר וכתבי הקודש נערמים וגודשים את מדפי התודעה שלי. אני לא יכול להעביר אותו בפוסט אחד אלא בסדרה שלמה, ואני מבקש להתנצל אם שפתי תהפוך להיות יבשה, לפעמים אין לי ברירה. יחד עם זאת, אפתח בסיפור קצר .

המפגש הראשון שלי עם אשכנזי מעבר למורות בבית הספר בלוד התרחש רק כשהגעתי לגיל 12, קצת לפני פסח, הזיכרון הזה עדיין צרוב עמוק בתודעה. האמת היא שעד אז לא ממש הבנתי מה זה אומר להיות אשכנזי ומהו ההבדל הזה ביני לבין אשכנזי; גם לא ממש הבנתי מה זה אומר להיות מזרחי במדינה אשכנזית שנלחמת בכל דבר שיכול לאיים על העליונות הזו, ומהו אותו קיום שכוּנן בשבילי ושמעולם לא נטלתי בו חלק. זה היה קצת לפני פסח במשביר לצרכן בדיזינגוף סנטר, השנה הייתה 1989 פחות או יותר. אימי הייתה מקבלת תלושי קניות פעמיים בשנה מהוועד ומהעבודה; לא ממש הבנתי מה זה "הוועד" המיתולוגי הזה שהיא הייתה מדברת עליו כל הזמן. "הוועד לוקח אותנו השנה לאילת, הוועד נתן לנו הפעם מתנה לא משהו, הוועד ייקח אותנו לטבריה בקיץ". בשנת 1989 אימי, למרות שהייתה מנקה, הייתה באותו מעמד כמו שאר העובדים מבחינת מתנות וחופשות מרוכזות, וכך פעמיים בשנה היא הייתה יכולה לעשות קניות ולקנות מצעי כותנה מצרית סרוגה וסירים שהיא מעולם לא יכלה להרשות לעצמה אחרת. אהבתה של אימי למצעים חוצה גבולות ולצערי הרב האהבה הזו עברה גם אליי ולפעמים הסכומים שהייתי מוציא על מצעים היו גבוהים יותר משכר הדירה ששילמתי באותו חודש.

התלושים היו מחולקים לשניים, חצי לקניות מזון וחצי לקניות ביגוד והנעלה. קניית המזון הייתה בסופר קואופ בלוד, ואני הייתי מחויב לבוא עם אימי לקניות האלה אחרת לא הייתי מגיע איתה למשביר, והמשביר לצרכן היה חגיגה בשבילי בדיוק כפי שזה היה חגיגה בשבילה. במשך כל השנים היינו הולכים לסניף המשביר בראשון לציון, שנאתי את ראשון לציון, היא תמיד הייתה בשבילי ההמשך הישיר של לוד ולא היה לה את הקסם של העיר הגדולה. תל אביב בשבילי הייתה המטרה, לא הייתה עיר אחרת במדינה מלבדה ובמשך כל התקופה שקדמה לפסח התחננתי לאימי שניסע למשביר בתל אביב, בסופו של דבר היא נכנעה אך לקחה אותי למשביר באלנבי, כמעט הצלחה מבחינתי אך כמובן לא מספיק. לקראת ראש השנה, הלחץ שלי עייף אותה ונסענו למשביר בדיזינגוף סנטר. רק בתחנה המרכזית הישנה הבנתי ממנה שהיא פשוט לא יודעת איך מגיעים לדיזינגוף סנטר ובגלל זה היא הגענו לאלנבי, למזלי אני ידעתי איפה נמצא קו 5, וכשעה לאחר מכן האוויר הנעים של המזגן של דיזינגוף סנטר ליטף את שערי. המטרה העיקרית שבגינה רציתי ללכת למשביר לצרכן בדיזינגוף הייתה הרצון לרכוש בפעם הראשונה בחיי מותג- רציתי שאימי תקנה לי ג'ינס ליוויס.  את הרעיון שיהיה לי ג'ינס ליוויס אמיתי גלגלתי במוחי הקודח עוד בקיץ כשראיתי איך חבריי לבית הספר מגיעים עם הקסם הזה, עם הכרטיס האולטימטיבי שהופך אותם לגזעיים, מגניבים, קולים, וכל המילים האלה ששלטו בז'רגון של תחילת שנות התשעים. ידעתי שהדרך היחידה שלי להשיג את הכרטיס הזה הוא דרך התלושים למשביר שאימי קיבלה, ידעתי שזה כרוך בוויתור שלה על מצעים נהדרים מכותנה מצרית סרוגה בצפיפות 400. בעוד אימי בוחנת סירים ומחבתות אני מדדתי את החלום, ליוויס דגם 501 בצבע כחול, וכשאימי החלה למשש את הכותנה המצרית הנעימה ומהססת אם כדאי לקנות כותנה או פלאנל, הגשתי לה את הג'ינס, מקופל למשעי, זוהר ונוצץ, מעלה את ריחה הבלתי מושג של תל אביב.

שרירי הפנים של אימי התכווצו לכדי קמטים ואלמלא המזגן הייתי יכול לראות איך הזיעה נוזלת ממצחה, היא הביטה בי, בחנה את המחיר ולא אמרה דבר, אך יכולתי לחוש את כאבה, את כאב הוויתור שלה על המצעים הלבנים כשלג, ראיתי איך החלום שלה להתעטף ברוך של כיתן הופך להיות פנטזיה שאותה היא לא תוכל לממש השנה. לא אכחיש, זה כאב, אבל הייתי נחוש להיות כמו כולם, ומספר דקות מאוחר יותר כשכבר היינו בתור לקופה שכחתי מהכאב באופן מוחלט, ותחושת שיכרות של שמחה עטפה אותי.

או אז זה קרה, המפגש האגדי שהיה לרגע המכונן בחיי.

בצמוד לתור הארוך לקופה עמד דוכן בשמים עם טסטרים והחלטתי לבדוק את כולם. בעודי בודק את ריחות הקוליות של הגזעיים בבית הספר ובוחן את האפשרויות הבלתי מוגבלות של היותי קול, חשתי מבט חודר בגבי, כאילו לייזר חד צרב את עורי. הסתובבתי וראיתי אותה, אישה תמירה, שיערה לבן, מוקפדת ומטופחת שעמדה בתור עם מוצר אחד בלבד, ראי קטן. היא המשיכה לבחון אותי ממרומי מעמדה ולא אמרה מילה. "שלום", אמרתי לה. היא לא ענתה והמשיכה לבחון אותי משחק בבקבוקי הבשמים, בסופו של דבר היא אמרה משפט אחד: "אני לא יודעת מאיפה אתה מגיע, אך כאן לא נהוג לפתוח בקבוקי בשמים ולשחק איתם". עניתי לה מיד שאלה הם טסטרים, הם נועדו כדי שנדע מהו הריח של הבושם, אפילו הראיתי לה את המדבקה על הבקבוק. היא שתקה ולא ענתה עוד.

באותו רגע בדיוק כוּננתי, הפכתי להיות מישהו שמגיע ממקום מסוים שלא יודע להתנהג במקום אחר, הפכתי להיות התשליל של האשכנזייה הזו. המשפט הזה שכונן אותי כתשליל של מישהו אחר ליווה אותי במשך שנים ונאמר לי פעם אחר פעם, כמעט לכל מקום אשר אליו הלכתי. במשך שנים רבות גדלתי עם ההבנה ש"האשכנזי" לעולם יהיה משהו תרבותי, מפותח, לעולם ידבר בשקט וישמע מוזיקה קלאסית, ואילו אני תמיד אהיה משהו פחות מפותח, שמגיע מתרבות של שוק. את ההבחנה הזו קיבלתי באופן כמעט מוחלט.

"כאן זה לא שוק מחנה יהודה, אתם לא הייתם בשוק מחנה יהודה? אנשים שם צועקים ומתנהגים בצורה ברברית, אתם לא יכולים להתנהג בצורה שכזו", המשפט הזה נאמר על ידי המורות שלי בבית הספר התיכון בלוד באופן יום יומי. בית הספר התיכון "רמלה לוד" היא בית הספר היחיד בלוד שסיפק תעודת בגרות מלאה ותנאי הקבלה אליו היו נוקשים מאוד. הוא אכלס את מיטב הנוער מלוד, רמלה, באר יעקוב והמושבים בסביבה ובדרך קבע ובאופן נוקשה החדירו לנו את האמונה שאנחנו היהלום באזור הכה מזרחי הזה ועלינו להתנהג בהתאם- כלומר לשאוף לא להיות התשליל של האשכנזי, להתחנך ולהיות מערביים ככל האפשר, ובעיקר, להרוג ולעקור מהשורש כל התנהגות מזרחית- קרי, ברברית.

בכיתה י"א הבנות החלו להתאפר ומנהלת בית הספר החליטה לאסור את הנוהג הזה. היא הופיעה בכיתה שלנו (שהייתה מורכבת מ37 בנות ושני בנים מופרעים במיוחד, שאני אחד מהם, ושיועצת המשמעת האמינה שאם יבודדו אותי עם בנות אז אתאזן ולא אהיה "גורם מתסיס" כפי שנכתב בתיק האישי שלי) ואמרה שאסור לבנות להתאפר עוד, "הפרחיות המרוקאית משתוללת כאן וחייבים לשים לזה סוף, אנחנו נמצאים בצומת דרכים מאוד מסוכן למדינת ישראל, אנחנו נפתחים למזרח התיכון ואסור לנו לקבל את המנהגים שלהם, עליכן להתנהג בהתאם. לכן, החל מהיום, אסור איפור, אסור להגיע עם ג'ינסים צמודים, אסור לענוד עגילים שלא מחוברים לתנוך האוזן ואסור לבוא עם נעלי עקב!" נשמע לא מציאותי? אך כך היה הדבר, אני זוכר את המשפט הזה כאילו הוא נאמר אתמול, לפעמים אני עדיין חולם על המשפט הזה. אני מכונן שוב ושוב כתשליל, כאלמנט לא רצוי בישות הישראלית שמתאמצת בכל כוחה להרוג כל דבר שיכול לאיים עליה, ושהיא בעצמה המציאה אותו.

בשלב הזה כבר לא האמנתי בבית הספר והייתי מבריז מרוב השיעורים, במקום ללמוד הייתי בים בתל אביב או ברחוב שינקין, לומד את רזי ההוויה התל אביבית של תחילת שנות התשעים ומתנסה בגבולי. התביישתי בהיותי לודאי, בהיותי מזרחי ורציתי לקרוע מעליי את הטלאי השחור שנצרב על עורי.

לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום, הזהות המזרחית שהייתה לי אינה תוצר של מאות שנות תרבות ומסורת אלא כינון, אינטרפלציה, צורך של אדוני הארץ בתשליל, בזר שהו כמעט אויב מבפנים ושמטרתו היא קביעת הגבולות לתרבות הנכונה ולזהות הישראלית הטובה. הזהות המזרחית שלי היא כורח המציאות, אני חייב להיות קיים כי אני הוא זה אשר מאפשר את הקיום האירופאי של ישראל, אני הוא קו הגבול. כל דבר שאעשה, בין אם התנגדות לשיח הזה ובין אם זה יהיה אימוץ של המזרחיות יהיה הישג למכונן ולעולם לא למכונן. מהמערה הזו לעולם לא אוכל לצאת, היא אינה אלא חול טובעני וכל תנועה תגרום לי רק לשקוע יותר ויותר.

אז איך אני יכול לחמול על המשעבד? מה הבנתי לפני כשבוע במהלך השמעת דבוז'ק בתיאטרון של שאנז אליזה, מהי המשמעות של אינטרפלציה, ואיך בני ציפר קשור לכל הסיפור הזה? אמשיך בפוסט הבא.

| תגובה אחת

בועה

"איך אתה רוצה לנהוג לגרנדה", שאל אותי בן זוגי, "דרך ההרים או דרך הים?" ברור שדרך הים, עניתי לו. הים התיכון הוא הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו. כך התחילה החופשה שלנו באנדלוסיה. כדי לחסוך בעלויות לקחנו טיסה למאלגה, היעד הכי זול באנדלוסיה וגם הכי פופולארי. מאלגה היא לא היעד לתייר שלא מעוניין בחופשת שמש וים, בטח לא בחורף. בנייניה המכוערים, ללא כל קשר לנוף ההרים וגבעות הזיתים שנשפכים לים התיכון, עומדים כגלעד לגל הפיתוח הקפיטליסטי שעבר על ספרד, שהרס כל חלקה טובה וגרם למצבה העגום של המדינה היפה הזו.

כשראיתי במפה את חוף הים הארוך שנמתח עד לאזור של גרנדה דמיינתי חופים מרהיבים, עצי זיתים ופיתולים קסומים שמסתיימים בפריצה מרהיבה של החוף אל הכביש, בדיוק כפי שהיה בקטלוניה. אך לא כך היה הדבר באנדלוסיה. כביש החוף היה חדש. הוא דהר עם נתיביו הרבים והאספלט השחור שלו, חותך את גבעות הזיתים, חורך את אדמות הטרשים ומצלק את הנוף עם אינסוף מנהרות, עמודי תאורה ופרויקטים מגולמניים שנראים כמו פרויקט בני ביתך בלוד ביום רע.

חוסר האורגניות נראה למרחקים, יישובים שלא מתמזגים עם הנוף, שונים כל כך מנופה של צרפת השמרנית וקטלוניה הקסומה, חופי ענק חסומים במלונות ובקלאב מדים שבקיץ יאכלסו מיליוני בני אדם שמגיעים מצפון אירופה חיוורים וכמושים ושיחזרו לארץ מוצאם שזופים ומקולפים. הנה הוא, קו החוף היפה, קוסטה דל סול, חוף השמש, עומד עלוב, מכוער, מצולק, כורע תחת נטל העיירות החדשות שנבנו עם תקווה רבה של ספרדים שחייהם יהיו טובים וכעת הם מובטלים, ישנים על ספסלים, שותים בירה וצופים בחדשות בחוסר תקווה.

עצרנו באחת מהעיירות האלה שתיירים לעולם לא יגיעו אליהן כי אין שם קלאב מד או מלון, מעולם לא חשבתי שעיירה לחופי הים התיכון יכולה להיות מקום מדכא כל כך, סופני כמעט, ללא תקווה או עתיד. קו החוף הזה, החלום הנדלני ומשברו הראו באופן המוחשי ביותר את משמעות חוסר ההבנה האורגנית של המקום, של הגיאוגרפיה וההיסטוריה שלו ואת המחשבה הקפיטליסטית שכסף וצמיחה הם חזות הכול.

בסופו של דבר מצאנו את ספרד שחיפשתי, את עצי הזית ואת הר' הספרדית שמתגלגלת עם כל טאפאס וסנגרייה. היא חבויה בבארים בגרנדה ובקורדובה, בשיחה עם מקומיים, במאפיית לחמים בכיכר קטנה בגרנדה שמשלימה את הירקן, מוכרת הדגים, מוכרת הפרחים והקצב. ובכפר קטן לבן ומבודד עמוק בהרי אנדלוסיה שנראה כאילו צמח מתוך ההרים ומפל מים קטן ונחל חוצים אותו.

שם בבית המלון הקטן והיחיד שאכלס בקושי שלושה זוגות ומהחלון הקטן שלו לא רואים דבר למעט גבעות טרשים התגלה השקט שכל כך רצינו. "אין כאן גבינת מאנצ'אגו", אמרה הברמנית בפליאה וחיוך קטן, "אנחנו לא במאנצ'יה, מאנצ'אגו יש רק במאנצ'יה, כאן אנחנו בזוהרוס אז כאן יש רק גבינות שלנו". הקפיטליזם לא השחית את הכפר הזה עדיין, למזלו הוא חבוי וחסר ים, והנוף שלו הוא בסך הכול גבעות עם עצי זית, שום דבר שילהיב את התייר הממוצע. שם בכפר הקטן זה שאין דבר לראות למעט גבעות מוריקות וצלב ענק שמשקיף על כל העמק מצאתי את האורגניות הזו שמתה בחוף הדרומי של ספרד.

 ללמוד לומר ססססס

הררי השלג נמסים לאיטם ומשב הרוח הקפוא בפריז לא משפר את מצב רוחי. עוד חזית קרה הגיעה מרוסיה ושטפה את אירופה בלבן מעצבן כל כך, מזכירה שוב שהחורף לא עבר וצריך להמשיך ולחכות בסבלנות לשמש המבורכת. המדרכות של הרובע השמיני המצוחצח והיקר להחריד נקיות מהשלג שעדיין מסרב להפשיר בשכונת הפועלים של הרובע ה-11. אך בקונסוליה הספרדית המנומנמת בפריז כמעט ששכחתי את הקור. אלפונסו, האחראי על ענייני משפטים ופנים בקונסוליה הספרדית הסביר לי את החוק הספרדי המחודש לגבי קבלת אזרחות ספרדית של היהודים האנוסים שגורשו במאה ה-15. מאחוריו, על הקיר, תמונה של סראוונטאס, ספק מחייך, ספק רציני. עולה של התרבות הספרדית כולה מונח על כתפיו ועל דון קיחוטה. "החוק לא מעכשיו" אמר לי מר איגלסייאס, "הוא משנת 1924, כבר אז לקחנו אחריות על הגירוש, איך אתה חושב הצלנו כל כך הרבה יהודים מהנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה? הבעיה היא ששר המשפטים החליט להגמיש את החוק אך לא קבע קריטריונים לגבי מיהו יהודי ספרדי, אתה צריך להוכיח קשר לספרד ותרבותה, אני יודע שזה לא קל, אחרי הכול ישראל מחקה את הזהות של יהודי המגרב שעשו עליה בשנות החמישים, אך יחד עם זאת זה גם אפשרי" אבל, מדובר במיליונים של יהודים! אמרתי לו, הוא חייך. ספרד מכירה בנאכבה שהיא עשתה ליהודים ומוכנה לקבל אותם בחזרה.

והנה אני, בקונסוליה הספרדית בפריז, מנהל שיחה בצרפתית עם האחראי על הפנים והמשפטים ומדבר איתו על זהות אחרת לגמרי, הישראליות שלי לא מעניינת אותו, רק היהדות, ולא סתם יהדות, אלא יהדות ספרדית. ישראל לא קיימת, היא רק מופיעה ברקע, כקו השבר, כמוסד אשר החליט למחוק את עברי ולייצר לי זהות ריקה מתוכן שבשעת משבר קורסת כמגדל קלפים.

הוא הסביר לי איך אפשר להוכיח את ספרדיותי, דרך כתובות נישואים, מכתבים, סידור בבית הכנסת, מכתב מרבנים, תוך כדי שהוא מפגין שליטה בלתי נתפסת בתרבות יהודי ספרד. והנה הוא מסביר לי על שם משפחתי שלא יכול להגיע משום מקום אחר בעולם למעט קורדובה, "אם תגיש בקשה להתאזרח היא חייבת לעבור דרך האוטונומיה של אנדלוסיה, שם המשפחה שלך מחבר אותך לשם”. אני, אנדלוסי.

 אין אני

אני מוצא את האני שלי רק כשאני מתרגל יוגה עם אחת המורות הטובות בעולם, בשיעורים הקשים ביותר שחוויתי בחיי. היא לא מותירה לי ברירה אלא לנטרל מחשבות ולהסיר מחסומים, אי אפשר להבין את התנוחה ואת הגוף ללא העבודה המנטלית. רק שם, כשאני נוטף זיעה ושריריי רועדים, מאיימים לכרוע תחת העומס שמופעל עליהם, אני מתחבר ולו רק לשנייה אחת מתוקה לאני לא מוגדר שלא זקוק לדבר, אפילו לא לאני. לפעמים הוא חוזר, אך לרוב אין אפשרות להגיע אליו.

 אבל אנחנו לא צריכים את זה

השיחה עם אימי התארכה הרבה מעבר לממוצע, היא הותקפה בשאלות על העבר שלה, על סבתא וסבא שלה משני הצדדים, על השמות של המשפחה שלה. על מקצועו של סבא שלה בטוניס, ובכל פעם שאני חושב שאני עושה איזו שהיא התקדמות לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלי אני נופל מחדש עם עוד פרט שהיא מספרת שסותר את כל מה שהיא אמרה לי רגע לפני.

אני מאבד את סבלנותי, עבודת השורשים שלי נתקלת בחומות מבוצרות של שיכחה. אבל איך את לא זוכרת את סבא שלך? איך את לא זוכרת אם סבתא שלך הייתה אתכם באונייה שלקחה אתכם לישראל? "אבל אתה לא מבין, אנחנו לא צריכים את זה, מה אני אעשה עם כל העבר הזה? אנחנו כאן עכשיו, מה זה כבר משנה? העבר שלנו לא חשוב בכלל, הוא היה וזהו”.

ובשיחה שלי איתה אני רואה את קו החוף של דרום ספרד ואת חוסר האורגניות שלו, את מחיקת הטבע והעבר בעבור פרויקטים מכוערים וכביש נוח. אני רואה את מה שישראל עשתה למליוני בני אדם, לא רק למזרחים כמובן. אני רואה ומבין שקו החוף של דרום ספרד אינו אלא מדינת ישראל, אוסף של בתים מכוערים, כבישים נוחים וצלקות שמעידות שהיה משהו בעבר אך הוא כבר לא ישוב יותר, ועם כל שנה שחולפת עברי ימחק ויישאר רק הווה אפור, מכוער וחוסר עתיד. אני רואה את מאות אלפי הישראלים שנוהרים לשגרירויות שונות ומבקשים את הדרכון שלהם בחזרה, אני רואה מדינה שלמה שקורסת אל תוך עצמה, ישראליות שלא קיימת ושברגע של משבר היא נעלמת.

לפתע עם שלם נראה לי כמו אוסף של בני אדם שדבר לא מחבר אותם וישראל נראית לי כמו מרחב גיאוגרפי שמנוהל על ידי חברות בע"מ ושכל אזרחיה אינם אלא פועלים. אפשר להחליף את כולנו בעובדים סינים, לו הם היו יכולים הם היו עושים את זה. אני רואה איך העם הזה מאוחד על ידי מרכיבים שליליים, שואה, מלחמה עם ערבים, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. ואני רואה איך הקיום של העם הזה מוגדר על ידי קיומו של עם אחר.

אני רואה ומכריז מלחמה, אני אמצא שורשים, אמצא את משפחתי, אני אחפור במכתבים, גלויות, תמונות ותעודות. אני אכתת את רגליי ואגיע לקונסוליות של טוניס ומרוקו בפריז, אני אדבר עם רבנים טוניסאים שעדיין חיים בצרפת ואשאל אותם לקיומי, אגיע ללונדון לדבר עם אחיין של סבתי, שנודע לי עליו בשיחה עם אימי. אני אנצח את הציונות שאנסה את עברי והכריחה אותי להיות דירת שיכון באמצע שום מקום, שהפכה את קיומי לתשליל של מישהו אחר שהקשר ביני לבינו מקרי לחלוטין. אני אמצא את עוגיית המדלן שלי.

סביר להניח שאפסיד ושלא אמצא דבר, אך אני לא אוותר ללא קרב. אני אתעד את הכול, אכתוב כל פרט ופרט על שמות שנשכחו, על מצבות דהויות בבתי קברות בטוניס ומרוקו, על מסמכים שקבורים בארכיונים בצרפת. ואני אכתוב על הכול, אני אכתוב כי אני רוצה לחיות.

| תגובה אחת