על הנורמאליות- סוף?

אהבה 

חאליד מעביר דירות בערבים וסופי שבוע, מנצל את המשאית מהעבודה שלו כדי להכניס קצת יותר כסף למשפחה. חאליד אוהב לדבר, האמת היא שהוא לא מפסיק לדבר. בן זוגי מנסה לשקוע במכשיר החכם שלו ולא מותיר לי ברירה אלא להקשיב לו בזמן שאנחנו כלואים איתו במשאית.

המשאית חוצה שדרות יפות של פריז ועוברת ליד בניין העירייה של הרובע ה-19. ברחבה שלה מתקיימת מסיבת חתונה, החוק הצרפתי מחייב את כולם להתחתן בעיריות, מנרמל את מערכת היחסים ומתקף אותן. חאליד אומר לי שזה טוב שיש כעת נישואים לכולם, "כך כולם יוכלו לאהוב ואף אחד לא יפריע להם", ואומר לי שהוא בעצם יודע שאני ובן זוגי אכן הומואים ומאשרר את היותו נורמאלי. חודשיים קודם געשה צרפת כאשר הנשיא הנורמאלי העביר את אחת מהרפורמות האזרחיות המשמעויות ביותר שעברו על צרפת מאז ביטול עונש המוות בגליוטינה בשנת 1981.

חשבתי על כך שדווקא החוק הנורמלי יאפשר לכל כך הרבה אנשים לייצר לעצמם קיום עם עבר ולחשוב על הווה, על דור חדש של הומואים שיהיה נורמאלי ואז יוכל לייצר עתיד. עם כל התנגדותי למשמעויות הפוליטיות של מוסד הנישואים ולהתערבות המדינה ביחסי אישות; הבנתי שמדינה טובה, כזו ששואפת לשרת את אזרחיה יכולה בעצם להוות גורם חיובי על שינוי הבנאליות והפיכת את חיי היום יום לקיום נסבל יותר. כעת יהיו בעירייה לא רק חתונות מרוקאיות עם דרבוקות וחרבות מתנופפות כפי שהיה שבוע שעבר, או חתונות לבנות, או שחורות, עכשיו כיכר העירייה תראה גם גברים מתנשקים ובעוד כמה שנים אף אחד כבר לא יתנגד ולהיות הומו משמעו להיות נורמאלי, בנאלי, כמו כולם. הנה הנשגב נכלא בתוך מערכת של ניירות והופך לבנאליות. הנה האינדיבידואליזם השקרי של מערכות הנאו ליברליזם נאנס, נכלא, נשטף בזרמים של בנאליות. אתה בסך הכול עוד אחד בערב רב של בני אדם; והרומנטיות שלך, מערכת האהבה הנשגבת שאנחנו כל כך כמהים אליה אינה אלא חתימה על חתיכת נייר שלא שווה דבר, וההתחייבות שבה תקפה כל עוד בני הזוג מעוניינים בכך.

והנה הנורמאליות הצרפתית, הדבר הכול כך בזוי, שנוא ומאוס שבני האדם מפחדים מקיומו הופך להיות במובן מסוים תיאורית שחרור. דווקא בצרפת המסרסת והמנרמלת, הכבדה כל כך, זו שמרדימה כל אזרח ותושב, זו שמסבירה לך שעבודה היא לא תמיד ערך עליון ושאיפות גדולות הן לרוב הונאה עצמית, זו שמורידה לך את האוויר המפרשים. דווקא צרפת הזו הציעה לי שחרור.

כאשר המדינה דואגת שכל המסמכים שלי כשורה, או אז אני אוכל להיות גוף בפני עצמי, מקום אוטופי שממנו אני לא יכול לברוח ובעזרתו אוכל להתקיים. באופן פרדוכסלי, הכלא הכי שקוף בעולם הופך להיות כלי שחרור.

Image-3_Self-deceit_500

Self-Deceit, Francesca Woodman

"אתם לא מבינים" אמרה אישה צרפתייה לשני חברים שלה בבית קפה בדיזנגוף. "ברֹנְטְרֶה (החזרה מהחופשה) אני אצטרך ללמד את כל התלמידים בכיתה על משמעות הנישואים לכל, אני אצטרך להסביר להם שאמא ואמא, אבא ואבא זה דבר נורמאלי. לא, אני לא יכולה לא ללמד את זה, אני חייבת, זה בספר ההדרכה לשנת 2013-4". והיהודייה הצרפתייה שומרת המצוות הזו, תלמד גם תלמד דבר שהיא לא מאמינה בו, כי הרפובליקה אמרה שיש לנרמל את ההומו וכך זה יהיה.

וחשבתי על ישראל, מה היה קורה לו מדינת ישראל הייתה מחליטה לנרמל את ההבדלים ההכרתיים בין יהודים לערבים, אשכנזים למזרחיים? האם היינו ממשיכים להתעסק בגזענות הפרימיטיבית הזו כל היום? האם היה לי ממש אכפת לגבי ההיסטוריה של המשפחה שלי? האם האשכנזים היו ממש מתעקשים לספר על ההיסטוריה של המשפחה שלהם? האם הגוף שלי היה יותר משוחרר?

במשאית של חאליד בשבת בבוקר, בזמן העברת הדירה שלנו, הבנתי שדווקא הבנאליות האפורה של החיים, חסרת העבר וללא תפיסת העתיד היא היא השחרור הגדול ביותר. הכרה בכך שאני בנאלי, בדיוק כמו כל אחד אחר אינה אלא המעשה האמיץ ביותר שיכולתי לעשות כי היא זו שאפשרה לי את השחרור המוחלט מאני שקרי שחי בתודעה כוזבת של קיום. היא גם זו שמחברת אותי יותר ויותר אל גופי. האני שלי, בנאלי, אך גופי קיים, הוא הדבר היחיד שקיים ורק ממנו אני יכול להתקיים.

וכדי לאפשר לי חיים טובים, משוחררים יותר, אני לא צריך לתקן קודם את עצמי, כפי שאומרים כל כך הרבה משפטים רוחניים נאו ליברליים, אלא עליי לתקן את החברה, את הדבר הזה שכמעט ואין לו יותר משמעות בעולם המסריח הזה שאנו חיים בו. אז קחו את הנשגב ממני, קחו את האלוהי, הוא לא מעניין אותי, קחו את הכול. רק הביאו לי חברה צודקת שבה לכל אחד יש אותה זכות ואת אותה הזדמנות להתקדם, את שאר השחרור אעשה לבד.

כל שנותר לי כעת הוא להבין כיצד חיים עם מחשבה כזו שאין דבר למעט הגוף ושהבנת הגוף לא יכולה להתקיים עם מילים, ויותר מכך, כיצד אני יכול להעביר הבנה של גוף ללא מילים בעזרת מילים?

פוקו במאסה המשיחית כמעט 'הגוף האוטופי' יכול לעזור:

אולי יש צורך לומר שלעשות אהבה משמעו להרגיש את גוף האחד סוגר על גוף האחר. להתקיים מחוץ לאוטופיה, עם כל גורלו של אחד בידיו של האחר. תחת אצבעות האחר שמתרוצצות עליך, כל החלקים השונים של הגוף שלך מתחילים להתקיים. כנגד שפתיו של האחר, שפתותיך הופכות רגישות. מול העיניים חצי הסגורות, פניך נוסכות וודאות; צוהר נפתח, כדי לראות את עפעפיך הסגורים. אהבה, בדיוק כמו מראה וכמו מוות, מְרַצָּה את האוטופיה של הגוף שלך, היא מרגיעה אותו, סוגרת אותו בקופסה, היא משתיקה אותו ומכבה אותו. זוהי הסיבה שאהבה כל כך מקושרת לאשליית המראה ולאיום המוות. ואם למרות האיומים האלה, אנו עדיין אוהבים כל כך לעשות אהבה, זה בגלל הסיבה שבאהבה, הגוף הוא כאן. 

 פוקו, הגוף האוטופי, תרגום שלי.

מודעות פרסומת
| 3 תגובות

על הנורמאליות-חלק ב

ללמוד לאהוב את עצמך 

אל תשאל אותי מי אני ואל תבקש ממני להישאר אותו הדבר: השאר זאת לבירוקרטים ולמשטרה שלנו לוודא שאכן הניירת שלנו מסודרת כשורה. לפחות חסוך מאתנו את תחושת המוסריות כאשר אנו כותבים.

פוקו, תרגום שלי.

חודש אחרי החוויה בבית סבתי בלוד, הגעתי ללונדון בדרכי לסקוטלנד כדי לתת הרצאה בכנס השנתי הבינלאומי לחקר המקרא. ההרצאה עסקה במושג הקדוש בעצמי ובעובדה שרק סוג של אל יכול להציל אותנו מעצמנו, ושללא הקדושה והנשגב, המין האנושי יחדל מלהתקיים. את התיאוריה הזו שאבתי ממשפט של היידגר 'רק איזה שהוא אל יכול להציל אותנו', שבחרתי לקחת עד לקצה הגבול היכולת האקדמאית שלי והשתתי אותו על שמשון ומות הקדושים שלו ועל דימויי החיילים יפי הבלורית והתואר הישראלים שמתו על הגנת המולדת. אני לא אכנס למאמר עכשיו, אולי אקדיש לו פוסט משל עצמו. אבל אותו עקרון של כמיהה לנשגב ולאלוהי שהיה בשמשון ובחיילי צה"ל פתאום הופיע בפניי בכל מקום אשר הלכתי אליו.

במיוחד בלונדון.

לונדון שונה מפריז, היא גדולה יותר, עמוסה יותר, יקרה יותר, מנוכרת יותר ובהחלט אפורה יותר. היא גם טוענת שהיא קוסמופוליטית יותר. בג'ונגל הנאו ליברלי הזה אין מקום רב להיסטוריה אישית קהילתית, אלא אם כן אתה אנגלי כמובן והשאיפה של המהגר החדש היא להיות כמה שיותר לונדוני והרבה פחות מה שהוא היה בעבר. אמנם אתה ראשי לשמור על הזהות הקודמת שלך, ויש כנראה איזה שהוא שקר נאו ליברלי שטוען שבריטניה היא מדינה רב תרבותית עם שוויון הזדמנויות מעורר קנאה, אך בפועל למהגר ששומר על עברו ומנסה להפוך אותו לעתידו, אין ממש סיכוי. וכשאין סיכוי לעבר להיות עתיד אז כל מה שנותר הוא להמציא את עצמך וללמוד לאהוב את זה. כמובן שאף אחד לא מייצר את עצמו אלא בסופו של דבר שואף לייצר את עצמו על פי המודל ההגמוני הלבן האנגלי עם מבטא וכדומה או כתשליל למודל הזה. אך על פניו לונדון נראית כמקום ליברלי שבו כל אחד יכול לייצר את עצמו, שלכל אחד יש את הזכות להיות שונה מהאחר ולאהוב את זה, בדיוק כמו השקר הנאו ליברלי של ניו יורק- כולנו מיוחדים.

ראיתי אותם, את האנשים המיוחדים, מנסים בכל כוחם להיות כאלה, למחוק את עברם ולייצר משהו חדש, חדשני, משהו שאף אחד אחר לא עשה לפניהם. מתחת לשלטי הענק של חגיגות השישים למלכות אליזבת', ראיתי את הכמיהה לנשגב ואת הפחד מהבנאליות, וראיתי שככל שהאנשים לומדים לאהוב את עצמם יותר ולייצר לעצמם 'אני' חדש כך הם יותר נשאבים אל המערכת הנאו ליברלית והופכים להיות קפה הפוך של סטארבקס. אין יציאה מהמנהרה, הדרך היחידה היא רק פנימה, עמוק יותר ויותר אל החושך.

ושוב חשבתי על סבא, על לוד, על הנשגב, על פנטזיות של בתי מלוכה, על מושג הקאמפ, על שמלות נשף ועל חיי וי.איי.פי, וחשבתי על תפקיד הכסף והעושר, על שמשון ועל הנשיא הנורמאלי ההוא.

חשבתי וחשבתי ולא יכולתי שלא להיכנס לדיכאון, ראיתי אלפי בני אדם שוכבים על הדשא בפארקים העצומים של לונדון, משתזפים בשמש אך בעצם עסוקים באובססיביות בללמוד לאהוב את עצמם, שברגע זה הם מייצרים.

ראיתי אותם וחשבתי עליי בגבעות הלבנות של אנדלוסיה, בבית הכנסת העתיק של קורדובה, ראיתי אותי ברחובות גרנדה ובשווקים של מרוקו, ממציא לעצמי זהות שאינה שלי, נאחז בכל דבר אפשרי שילמד אותי לאהוב את העצמי שדבק בי והבנתי עד כמה כאב יש בקיום האנושי.

ואז נזכרתי בחיי בניו יורק, בפרק הארוך והמשמעותי ביותר בחיי שכמעט ולא כתבתי עליו ולא הזכרתי אותו. ניו יורק העלתה על נס את עיקרון המצאת העצמי ואהבת העצמי החדש ואני נסחפתי אחרי התחושה הזו כפרפר אל האש. לא היה דבר שלא ניסיתי, סם שלא עשיתי, חדר ווי איי פי שלא נכנסתי אליו, רשימת מיוחסים שלא הייתי בה, טרנד שלא עבר אותי. בכל שנה הייתי משהו אחר, כביכול אדם שונה עם עבודה אחרת, ולפעמים גם רשימת חברים חדשה. חוסר העקביות היה הדבר העקבי היחיד בחיים שלי ומהר מאוד חברים החלו לקרוא לי מדונה, כי אני הייתי היחיד שהיה יכול להתחרות בה בכמות התסרוקות והחלפת הזהויות. ובכל זאת, ככל שהייתי במקומות נוצצים, בפתיחות גלריה יוקרתיות עם רשימת מוזמנים כמעט סודית, במועדונים חדשים עם האנשים הכי יפים, כך ראיתי שהכול לא כזה מעניין, ובסופו של דבר כולנו פשוט בני אדם. הבנתי שאותו מעמד של קדושה, של הנשגב שבני האדם שואפים להשיג אך לעולם לא יוכלו להחזיק כי הוא הרי אינו קיים, הוא המרדף העיקרי אחרי הקיום שלנו.

כשאתה אדם דתי שחייו מוקדשים לאלוהים אז כמובן שהמרדף אחרי הנשגב פשוט יותר. הנשגב מאוד ברור והחוקים להשיג אותו מצוינים בכל מקום. אבל מה קורה כשאלוהים רחוק מאתנו? מה נשאר לשאוף אליו? המדינה? ערכי החופש והחירות? המשפחה? ההיסטוריה? אולי אהבה?

ובלונדון, בעיר שיודעת להסתיר היטב את הפערים החברתיים שלה ואת הוולגריות של הקפיטליזם הנאו ליברלי שהורג כל תחושת אני והופך את התושבים שלה לעבדים על אקסטזי, הבנתי שכיוון שלעולם לא יהיה עוד עבר ואין טעם לייצר עוד עצמי, עליי ללמוד איך להתקיים בדרגת אפס, איך לחשוב ללא תחושת עבר ואיך אפשר לכתוב ולחשוב ללא קיום מוגדר. איך להיות אני ללא אני. abc_royal_wedding_ebook_nt_110426_wg

מעתה, אני הוא איני, וכיוון שאני הוא לא כלום, אני הוא גם הכול. תאמרו שאני מזרחי, הומו, יהודי, ישראלי, משתאכנז. אומר כן, אני הכול ואיני לא כלום. וכך, בשנה האחרונה שיניתי את כיוון מחקרי לחקר השאיפה לנשגב ולאלוהי, ולהשפעה של תפיסת הנשגב והאלוהי על הספירה הפוליטית, על כינון הסובייקט החי בחברה ובעיקר, על האישי שלי, על האונס הפוליטי של גופי שמתבצע יום אחר יום, שעה אחר שעה.

לשנות את הגנים

המקום הזה שאותו פרוסט באופן איטי, בחשש, כובש מחדש בכל פעם שהוא מתעורר: מהמקום הזה, ברגע שעיניי נפקחות, איני יכול עוד לברוח. איני מקובע אליו, אחרי הכול אני יכול לזוז, לשנות זווית, אני יכול אף להזיז אותו, לקחת אותו למקום אחר. למעשה, איני יכול לזוז בלעדיו, אני לא יכול לעזוב אותו היכן שהוא, כך שאני 'העצמי' ילך למקום אחר. אני יכול ללכת לקצה העולם, אני יכול להתחבא בבוקר מתחת לשמיכות, להפוך את עצמי לקטן ככל האפשר. אני יכול אפילו להמיס את עצמי מתחת לשמש בחוף הים – אך הוא תמיד יהיה שם. 

פוקו, הגוף האוטופי, תרגום שלי.

מחקרים חדשים מגלים שמדיטציה עמוקה ועקבית יכולה לשנות את מבנה הגנים של בני האדם. הגנום, כך טוענים המדענים, אינו דבר מקובע והוא בר שינוי. וכך גם אני מרגיש. הדבר היחיד שנותר לי בעולם ללא זהות, ללא עבר, ללא נשגב אינו אלא גופי. זהו מקדשי, זהו קיומי וממנו ורק ממנו אני יכול להתקיים. הנה כף ידי, היא יכולה ללטף, לחבק, להעניק תחושת קיום למי שנמצא לידי, והיא יכולה גם להרוג.

האני שלי, מה הוא אם לא גופי? רק בתרגול היוגה שלי, באותם רגעים מתוקים נדירים כל כך שבהם המוח מפסיק לעבוד, אני מבין את הקיום הזה, הקיום בשקט ללא המילים, את האיחוד הזה שהיוגה מדברת עליו ואת המשפט האלמותי והחכם כל כך של הוודות ההודיות "האלים פחדו מבני האדם, אז הם המציאו את המילים כדי להסתתר מאחוריהן".

פריז 

מעולם פריז לא נראתה לי נהדרת כל כך מאשר בחודש האחרון. יש לי משחק חדש עם עצמי ובכל פעם שאני מגיע לבולונז'רי או חנות בפריז, אני מיד שואל אותם אם אין ווקאנס השנה. הבנות בבולנז'רי מביטות בי במבט מוזר כל כך. מרימות את עיניהן אליי ואומרות לי "בטח אדוני שיש ווקאנס, כל החודש, אנחנו סוגרות עוד יומיים ופותחות בתחילת ספטמבר". אני לא שואל לאן הם הולכים, זה כבר לא מנומס, הרי לפי היעד אני אדע כמה כסף יש להם ואני לא רוצה להתערב בחיים שלהם.

'פריז משעממת' אמרו לי בלונדון לא מעט אנשים. נכון, היא משעממת, עניתי להם ולונדון מרתקת. אתם יכולים להישאר באי שלכם, המשכתי בליבי, אני מעדיף לחיות במקום נורמאלי שבו חופשה של חודש נראית דבר נורמאלי ושתיית יין על הסיין זה בילוי פשוט ליד מקור מים.

עיר שבה אני לא מופצץ בפרסומות שמוכרות לי עזרים לייצר עצמי חדש, עיר ששום דבר שתעשה לא ירשים אותה. עיר שהיחס היחיד שתקבל ממנה, אם יש לך מזל, יהיה תנועת יד קלה ופףףףףףףף ארוך.

עיר נורמאלית.

| 4 תגובות

על הנורמאליות-חלק א

נורמאלי 

בעמוד הראשון של רוב העיתונים הצרפתים התנוססה דמותו של פרנסואה הולנד יום לאחר בחירתו לנשיאות ומעליה המילה 'נורמאלי'. לקח לי רגע להבין שאין מדובר בהשפלתו אלא במילה שהולנד בחר לומר שוב ושוב במהלך הקמפיין, 'אני אהיה נשיא נורמאלי'. נורמאלי היא מילה בעלת משמעויות רבות יותר בצרפתית מאשר בעברית, היא לא רק מסמלת את מצב האפס של הקיום אלא את המצב שבו הדברים אמורים להיות. נורמאלי הוא מעין מצב תודעתי של יציבות, בהירות, של קיום ברור.

'המכשיר שלך נורמאלי?' שאלה פעם בחורה צרפתייה צעירה את בן זוגי לאחר שהוא נתן לה את מכשיר הסלולארי שלו לחייג לחבר שלה. המכשיר הציג את מספר הטלפון על פי הסדר הישראלי, שלוש ספרות ואז מקף ואז עוד ארבע, לעומת הסדר הצרפתי של שתי ספרות כפול ארבע פעמים. היא לא שאלה אותו אם המכשיר שלו משוגע, אלא אם כך זה אמור להיות. במובן הזה, מכשיר הסלולארי של בן זוגי, חכם ככל שיהיה, אינו נורמאלי בצרפת. פרנסואה הולנד ביקש להיות נורמאלי, כלומר להיות נשיא כמו שנשיא אמור להיות, בעודו מעביר ביקורת על אורח חייו הלא נורמאלי של נשיא צרפת הקודם סרקוזי, שצולם כשהוא עושה ג'וגינג עם מכנסיים קצרים ועם חולצת טי שירט שכתוב עליה NYPD. לא בכדי מישל פוקו עסק באופן נרחב באמצעי הנרמול של הרפובליקה הצרפתית ובכינון הסובייקט הצרפתי הנורמאלי, החל מהמיניות, דרך הכליאה וכלה באוניברסיטאות ובראשן école normale supérieur, בית הספר הנורמאלי הגבוה.

נורמאלי

נורמאלי

נורמאלי לא נתפס כדבר זוהר כל כך, די לראות כמה כותרות תפס התינוק המלכותי לעומת דברים אחרים כדי להבין את הכמיהה האנושית אחרי הנשגב.

אימי התקשרה אליי במיוחד לפני כמה ימים לשאול אותי אם ראיתי את התינוק המלכותי החמוד, כבר לא כעסתי עליה כי הבנתי שדברים כאלה, תינוק מלכותי, חתונות, אירועים משפחתיים ואפילו הלוויות, הם דברים שמאפשרים לה להיות משהו אחר שהיא לא, לגעת מעט בנשגב ולהכניס איזו שהיא רוח לקיום האפור שלה, של כולנו.

אני קורא בלוגים על אנשים שנוסעים למקומות חדשים ומתארים אותם משל היו ארצות קסומות, ואת בני האדם שחיים בהם כיצורים מיוחדים עם רגשות עדינים וצבעוניות שמאירה על האדם שכותב עליהם יותר מאשר על האנשים עצמם. אני קורא ספרים שהם אוטוביוגרפיות של סופרים צעירים ואני שואל את עצמי שוב ושוב, האם אתם חושבים שהחיים הקצרים שחייתם כל כך מעניינים שאתם מרשים לעצמכם לפרסם ספר עליהם? ואני קורא את הספרים האלה ובין השורות בוקעת הפנטזיה, הרצון לראות ולהציג את החיים משל היו מיתולוגיה יוונית, הכמיהה להאדיר את האפור של הקיום האנושי ולתבלן אותו ברוח, באלוהיות, בנשגב.

פריז היא מקום מושלם לפנטזיה הזו, כל כך הרבה כותבים, סופרים, אנשי רוח, כל כך הרבה עיסוק בזהות, בהיסטוריה שלה, ובייחודיות שלה. כל כך הרבה מילים זוהרות, כל כך מעט אחיזה באפור.

סבא 

החיים בפריז השפיעו על הראייה שלי באותו אופן, העיסוק בזהות ובמיתולוגיות של זהות היה העיסוק המרכזי שלי בשנתיים האחרונות, לפעמים יותר מהדוקטורט עצמו, החל מנגיעה בשורשים שלי ובחוסר השורשים, דרך העיסוק בין המדינה לסובייקט וכלה ברצון שלי להשיג דרכון ספרדי בשל שם משפחתי הספרדי.

הכול היה נשמע כה יפה בפוסטים בבלוג. מסעותיי לאנדלוסיה ומרוקו נמלאו בפאתוס, הנה גבעות הזיתים של אנדלוסיה וקטלוניה לוחשות בנשמתי, מספרות לי סודות ששכחתי מזמן. הנה הרי האטלס במרוקו והשווקים במרקש מחזירים אותי לארץ שמעולם לא נולדתי בה, מעוררים בי את עוגיית המדלן, מסבירים לי למה גם אני, כמו פרוסט, לא יכול לישון. לאן שלא פניתי בפריז, שמעתי שמות משפחה מזרחיים, ובמיוחד את שם משפחתי מימון. הבנתי איך הוגים מימון כמו שצריך והתחלתי במסע לגלות את זהותי, לייצר לי שורשים. גם אני רציתי שורשים, למה שרק לאשכנזים יהיו שורשים? למה רק הפולנים יכולים לספר על העיירות שלהם? מדוע הם יודעים בדיוק מאיפה הגיע סבם ואילו אני לעולם לא יזכור את העיירה שבה נולד אבי?

ממשלת ספרד וקריאתה ליהודייה לחזור אליה העירו בי את הכמיהה לנשגב של הקיום העצמי שלי. הנה, אמרתי לעצמי, הנה יגיע הקץ לנדודיי, אמצא לי מדינה שאוכל להשתייך אליה, אני הרי אנדלוסי, אמר פקיד ההגירה הספרדי. הנה אוכל לזרוק את מדינת ישראל לפח האשפה, את המדינה הזו שמחקה את זהותי באופן כה ברוטלי אך לא השאירה לי פתח לייצר זהות חדשה אלא הפכה את הקיום שלי לאתר שאליו אפשר לנקז את כל דימויי הישראליות הרעה.

"גם אותנו מחקו" אומרים לי נכדי המהגרים האשכנזים. נכון, אני עונה להם, אך אתכם מחקו כדי שתקבלו זהות חדשה, לי לא היה חלק בזהות הזו. מדינת ישראל לא הוקמה בשבילי ובשביל משפחתי, אנחנו הגענו אליה כדי שלכם תהיה עבודה טובה יותר, כדי שלכם יהיו מפעלים עם עובדים זולים, כדי שסבכם יוכל לעבוד במשרד ממוזג ושסבתכם תהיה עובדת סוציאלית. אנחנו מגש הכסף שעליו הוגשה המדינה האשכנזית. אתם לקחתם לי את הזהות, הפכתם אותה לדבר שלילי אך לא הענקתם לי דבר שאוכל להזדהות איתו. אז אני רוצה זהות אחרת, זהות ספרדית תאפשר לי להכיל את הנשגב, היא תיתן לי קיום כה רחוק משלכם, אחרי הכול, בכל מקום שאליו אני הולך חושבים שאני ספרדי.

אך בשיכון המתקלף בלוד הבנתי כמה שגיתי.

בביקורי האחרון בישראל החלטתי שאני מגיע לבית סבתי ושואל אותה שאלות על סבא ועל ההיסטוריה שלו, רציתי להוציא ממנה את כל המסמכים האפשריים שיש לה כדי להתחיל בתהליך של הוכחת ספרדיותי. למזלי, בשבוע שהייתי בביקור בארץ התקיימה האזכרה לדודתי מזל, ביתה השישית של סבתי. למזל לא היה מזל גדול, היא נולדה צמח וחייתה את כל חייה בבית החולים עד למותה בגיל 36. אף אחד לא הכיר אותה, היא מעולם לא דיברה ואני לא יודע איך היא נראית. אך בכל זאת, אזכרה צריך לעשות.

"איי איי, הנה הדוקטור הפרנסואי הגיע מפריז, בוא, בוא ספר איך שם" עשרת האחים והאחיות של אימי מדקלמים, כמעט שרים, את המשפט הכול כך צפוי ובנאלי. הנה הסבב של נשיקות וחיבוקים, ונשיקות לסבתא שהולכת ומצטמקת, רזה, קטנה, ללא שיניים, עיניה חלביות סמיכות, מכוסות בקטרקט, אך עדיין יודעת להרים את קולה ולקלל כשצריך. וכעת תור האוכל, זה לא ממש משנה אם אני רעב או לא, כשמגיעים למפגש משפחתי שכזה צריך לאכול, משל זה היה טקס היטהרות בכניסה למסגד.

עם קבלת כוס תה הנענע המתוק עד כאב, יכולתי לשבת ולהתחיל במטח השאלות אל אחיה ואחיותיי של אימי, אך דבר לא עזר. הם פשוט לא ידעו דבר. "אתה רוצה את הכתובה שלי?" שאלה אותי סבתי, "הנה שם היא בבופה, ווא זי, סה לה" היא לחשה בקושי רב, וליבי דפק בעוצמה, התרגשותי הרקיעה לשחקים רק כדי להתרסק על הרצפה, שנייה לאחר מכן כשהבנתי שהיא שוב הוזה ושהיא מצביעה על תמונת נישואים של אחד מנכדיה הרבים. מקור קיומי, סבתי, סבתא מדונה בכינוי החיבה שלה, סלע איתן, כבר לא צלולה עוד, וכמישותה אינו אלא אלגוריה למה שנותר ממשפחתי, נורמאליות עלובה.

באכזבתי הרבה, שאלתי את חיים, הבן הכי בכור. אימי היא בעצם הבכורה ואחריה עוד נולדו שלוש בנות, אך בסופו של דבר הספירה האמיתית של האחים מתחילה מהבן הבכור ביותר ובמקרה הזה הוא היה חיים. "אתה הרי היית הכי קרוב לסבא, מה אתה יודע עליו?" שאלתי אותו. "איך אבא שלך היה חי בטוניס? מה הוא עשה שם? איך היה אבא של אבא שלך שקבור בטוניס?" דוד חיים ישב שקט, נראה שהוא נבוך, אולי מבויש ואז בקול שקט הוא ענה לי שהוא מעולם לא חשב לשאול את אביו על עברו. ראיתי כאב בעיניו, אולי אפילו בושה לאור ההבנה הזו שלו.

עיניי התרחקו ממנו והתבייתו על נוף עיירת הפיתוח שנשקף מבית סבתי, שיכונים מתקלפים, גינות של עשבים שוטים ותחושה של עליבות, מחנק, כאב. הרמתי את ראשי והסתכלתי על הסלון הרחב של סבתי, הנה הם שם, כל בניה ובנותיה, אפילו חלק מהנינים שלה, מעל משקיף סבי, וכל אשר ראיתי הוא הווה אפור, חסר עבר, וללא סיבה לעתיד. בחנתי את עיניו ושאלתי אותו בליבי אם זה הקיום שהוא ייחל לו. סבי לא ענה לי, אפילו לא בדמיוני הפורה, איך אפשר לדמיין במקום שכזה? העליבות האפורה הורגת כל דמיון. קמתי והלכתי משם בתירוץ כלשהוא.

לחצתי על דוושת הגז בעוצמה כדי להגיע לתל אביב מהר ככל האפשר, לא רוצה עוד בלוד, לא רוצה עוד לחקור שורשים, אין בכלל מה עוד לחקור, חייב להתרכז במשהו אחר, חייב למצוא משהו אחר להיאחז בו כדי לייצר לי קיום. תל אביב עגמומית, התגלמות כל מה שרע במדינת ישראל, כור היתוך שתפקידו רק לשרוף ולעולם לא ליצור. תל אביב, בירת השקר הציוני, בועה שעוטפת מחלה חשוכת מרפא, תל אביב, כמה שאני מייחל לקריסה שלך.

רציתי לכתוב פוסט כבר אז, אך לא יכולתי, הרגשתי שאני משקר על עצמי, שכל הקיום שלי בשנתיים האחרונות אינו היה אלא פנטזיה, הונאה עצמית. חשתי שבני האדם כולם מתעסקים בשקרים על הקיום שלהם, שכל מילה שנכתבת תפקידה להסתתר מהאמת הנוראה, הברורה והכואבת: לא רק שאין לנו לאן ללכת, אלא גם שבאנו משום מקום, אכן אפר ועפר, לא יותר מזה.

המשך יבוא.

grandpere

סבך במוזיאון- כרזה של מוזיאון ההגירה בפריז

| 8 תגובות

לחמול על שרי רז

העובדה שאנו המזרחים לא מיוצגים במוסדות ובסמלים המרכזים של מדינת ישראל צריכה להטריד אתכם לא פחות מאשר אותנו. זה שאנו המזרחים לא נמצאים בבית המשפט העליון, באקדמיה, בממשלה ובקרב זוכי פרס ישראל הוא עניין שאמור להיות חשוב לכם לא פחות מאשר לנו.

כך פתח יוסי סוכרי את המכתב שלו לחבריו האשכנזים, מכתב שבו קורא להם לבנות ביחד את המדינה הזו ולדבר בלשונות רבים. הוא ממשיך ואומר:

כל רצוננו מסתכם בלראות מדינה הוגנת שבה גם אנו לוקחים חלק משמעותי במוסדותיה המרכזיים. אנו לא רוצים לחוש כמו שחשים לא מעט מבני הדור השלישי שלנו, שהורינו הגיעו לכאן לחינם. אנו רק רוצים לקום מתוך העלבון וההתרסה ולבנות יחד אתכם מדינה ששייכת באמת ובתמים לכולנו. אנו רק רוצים להיות נדבך אינטגרטיבי של מדינה שמשותפת לכל הקבוצות החברתיות שלה, ולא שייכת לקבוצה הגמונית אחת. אנו רק רוצים לבנות ולהיבנות במדינה שתתייחס באופן שווה – לא רק אלינו אלא גם לכל המיעוטים שלה.

אכן, דרך ארוכה עברה התנועה המזרחית מאז הפנתרים השחורים וממרד ואדי סאליב. “אנו" רוצים, "אנו" חלק, "אתם" צריכים לעזור לנו. אבל מי זה האנחנו האלה?

אני אמור להיות מזרחי, הרי זה פשוט, שני הוריי נולדו בטוניס, המשפחה שלי מסורתית פחות או יותר, גדלתי בעיירת פיתוח, ולמשפחה המורחבת שלי יש ידע בסיסי ביותר בקיום האנושי והישראלי בפרט, אה ושכחתי, אימי מבשלת נהדר. הנה הקיום המזרחי.

מי יודע, אולי בעיני חלק מהאנשים אני גם סוג של ערס ממבט ראשון? למרות שעכשיו המספר במשקפיים שלי עלה ואני חייב להרכיב משקפיים במשך כל היום ולא רק כשאני קורא, אז אולי אני כבר לא נראה כל כך ערס. אחרי הכול מה לערסים ולמשקפיים או לקריאה? שלא נדבר בכלל על פרחה.

סוכרי מדבר על הילדה שלו שלומדת בבית הספר רק על ההיסטוריה של הצד הרוסי ולא של הצד הלובי. כלומר, היא לא מכוננת גם כמזרחית כפי שהיא מכוננת כאשכנזייה, או ליתר דיוק כישראלית ששורשיה באירופה. מה סוכרי מבקש? שוויון, בינינו המזרחים לכם האשכנזים. הוא מושיט את ידו הפצועה לשלום ומבקש בסך הכול מה שכולם מבקשים וימשיכו לבקש, אם להשתמש במילותיה של רחל ורנגהן "מקום שכף רגלי תוכל לדרוך בו".

תמיד אהבתי היסטוריה, זכרתי תאריכים של מלחמות והקמות של מדינות בעל פה, ידעתי לדקלם את כל 14 הנקודות של ווילסון וחבריי לכיתה היו צוחקים עליי ואומרים שאני יכול להסביר על מלחמת הבורים בדרום אפריקה מתוך שינה. אפילו הפתעתי את המורה להיסטוריה שעניתי לה על השאלה שהיא הייתה בטוחה ואף אמרה שבטח אף אחד לא יוכל לענות עליה: מהי בירת מונגוליה. עניתי והיא הייתה נבוכה, המשכתי ואמרתי לה שלא כולם כנראה היא מה שהיא חושבת שהם. סבא שלי ידע את כל ערי הבירה בעולם והוא היה בוחן אותי מדי שבת בהבטחה שאם אענה על כל המדינות אזכה לראות את הבול של היטלר שהוא שמר מזמן הכיבוש הנאצי בטוניס. מעולם לא זכיתי לראות אותו כי תמיד בסופו של דבר נפלתי בבוריקנה פסו, או ברפובליקה המרכז אפריקאית. לסבא שלי היה ידע נרחב בתרבות אירופאית וחונך על ברכי השפה הצרפתית, האם הוא מזרחי או אשכנזי אירופאי?

בשיעורי תע"י הייתי מביך את המורה שיעור אחר שיעור עם אותו משפט "המורה, אני חושב שהספר שלי מקולקל, חסרים בו עמודים רבים, אין את ההיסטוריה של סבא שלי". חודש לאחר תחילת שנת הלימודים של כיתה י"א הבכתי את המורה והעמדתי אותה על טעותה בשנת מותו של הרצל. היא ביקשה ממני לא להגיע יותר לשיעורים שלה כי אני מפריע לניהול השיעור, הסכמתי מיד, עוד סיבה לא להיות בבית הספר. במשך כל השנה הזו למדתי לבד את החומר לבגרות בתע"י שכמובן כולו היה על יהודי אירופה ורוסיה. כל הפרעות והפוגרומים, ההשכלה, התמורות בחיי החברה היהודית והשואה כולה, מספרים על גבי מספרים של יהודים שמתו במדינות אירופה השונות, שמות של מחנות ריכוז והשמדה, מעשי גבורה של יהודים, מהנרייטה סולד ועד חנה סנש. הכול קוטלג אצלי בראש באופן כל כך יסודי שבסופו של דבר אני הוא זה שהכין את החברים שלי לבגרות שאיימה עליהם כמו חרב מעל ראשם. באופן אירוני, זה היה הציון הכי גבוה שקיבלתי בבגרויות כולן.

באוניברסיטה למדתי פילוסופיה יהודית בתואר הראשון, רק פילוסופיה יהודית. למדתי על כל ההוגים היהודים מחז"ל, דרך היהודים ההלניסטים, עובר בימי הביניים וכלה בהשכלה הברלינאית ובציונות. כל כך הרבה יהודים, כל כך מעט קיום שלי. למדתי לנקד, תחביר, סמנטיקה, אני יודע מה ההבדל בין לשון אץ קוצץ לבין עברית משוערבת ומהן התמורות שחלו בכל אחת מהתקופות של העברית המקראית.

כל כך הרבה תרבות, דבר לא היה שייך לי. בסיום התואר הראשון החלטתי שאני כבר לא יהודי ואני מוותר על הזהות הזו לחלוטין. אני לא חוגג אף חג כאידיאולוגיה. אני עם הדת הזו והשיוך הזה סיימתי.

למדתי פילוסופיה, יוונית, ימי הביניים, מודרנית ופוסט מודרנית, למדתי צרפתית ואכדית, אפילו ארמית בבלית. וכעת כשאני בפריז כבר כמעט שנתיים, כותב דוקטורט באנגלית ומנהל שיחות עליו בצרפתית, שומע מוזיקה קלאסית בתיאטרות הבורגניים ביותר שהעיר הזו יכולה לייצר וקורא את בעקבות הזמן האבוד בשפת המקור, הפכתי להיות משהו חדש: פרשת שטרות הכסף והדיונים שניהלתי עם אנשים רבים בשבוע האחרון לימדו אותי שאני כבר לא מזרחי, אני משתאכנז.

אז אני כבר לא מזרחי, ואם אני לא מזרחי עוד, אז מה אני?

הנחת היסוד שלי בדוקטורט היא שאין סובייקט, כלומר אין אני, והסובייקט נמצא תמיד בתהליך ייצור על ידי טכניקות של כוח כאלה או אחרות שמכוננות אותו, הנחה בנאלית למדי בגילמן. אם שוטר עובר ברחוב וצועק "היי אתה!" ואני מסתובב או אז נוצרתי על ידו, אם להשתמש בדוגמה הכי פשוטה של אלתוסר. השוטר הזה יכול להיות סוכן אידיאולוגיה כזה או אחר, וכשהסוכן הזה אומר לי : היי אתה מזרחי! הוא יוצר אותי ככזה. אך כדי שזה יתרחש עליי ליטול חלק בתהליך, עליי להסתובב אליו, אולי אפילו לשאול, מי, אני? והנה אני מזרחי. אך למה אני מזרחי?

מה הופך אותי לכזה? ויותר מזה, האם מזרחי לא יכול לשמוע מוזיקה קלאסית ולגור בפריז מבלי להיות אשכנזי?

האינטרפלציה שאלתוסר מדבר עליה, או ההסבה בעברית, מתרחשת כל הזמן באינסוף רבדים של הקיום האנושי, וככל שהזמן עובר כך ההסבה והכוח שמניע אותה הופכים לשקופים יותר ויותר ובאותו נשימה לנוכחים בכל מקום.

ברגע הזה שבו סוכרי אמר "אנו המזרחים", או אז הוא הסתובב ותיקף את השעבוד שלו. מה זה מזרחי? מרוקאי שחונך בבית ספר אליאנס וקרא את בודלר בבית הספר אינו אירופאי בדיוק כפי שיהודי גרמני גדל בברלין וקרא את גתה?

ובכלל, ממתי מלחינים, סופרים ומשוררים אירופאים נוצרים הפכו להיות נכס אשכנזי? מהו בדיוק האשכנזי הזה?

האמת היא שאני כבר לא יודע מה לומר או לכתוב, בראשי רצות אלפי מחשבות, ונרקמים להם רסיסי רעיונות, נשזרים ונפרמים, אך לשווא. רציתי לייצר סדרה שלמה של פוסטים על כינון המזרחי, על השעבוד האשכנזי, אך אני עייף מזה. באמת שאין לי כוח להיות מוסב שוב ושוב. במקום לקבל את ההסבה התחלתי להבין שהדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לחפש סדקים בשיח ולהיכנס בתוכם, להרחיב אותם ולמוטט את הכלא הזה.

"על שושנה שבבו" שמעתם, נבערים שכמותכם? שאל בני ציפר. האמת היא שלא, מעולם לא שמעתי על שושנה שבבו, אך אני מכיר את סוצקובר ואת אבות ישורון וקראתי את פוגל, את מאפו ואת אחד העם. כתבתי עבודת סמינר על א.ד. גורדון, קראתי את כל הזכרונות של גליקל המאל, אך אני לא מכיר לא את שבבו ולא את מרדכי טביב. האם אני פחות מזרחי? מישהו אף שאל אותי אם אני בכלל מכיר את שבבו שאנחנו כל כך נלחמים בלהט להכניס אותו לשטרות, במעין חיוך ניצחון. ושוב כוננתי, פעמיים, כמזרחי וכבכיין נבער. שרי רז, התגאתה בכך שהיא מכירה את שבבו בראיון שהיא נתנה לפני יומיים, הנה אני מכירה את תרבותכם. אבל האם שבבו מזרחית? היא נולדה ביישוב, כלומר לפני קום המדינה, האם היא ידעה שהיא מזרחית, שהיא ואני אחים אנחנו?

שיח מיעוטים אינו הפתרון אלא שיח של חלוקה. אי אפשר לשנות את העבר אך אפשר לתקן את העתיד. אתה מושיט את ידך לשלום אך אתה לא מבין שאותו משעבד שכונן אותי ואותך עדיין לא מכיר באפליה שנעשתה? הגרמנים לקחו אחריות, האוסטרלים התנצלו, הניו זילנדים משנים את החוקים ואת החוקה שלהם, אפילו האמריקאים התנצלו. אך אדוני הארץ הזו עדיין טוענים שנעשו טעויות ולעולם לא ייקחו אחריות. אני לא רוצה שיתקנו את כבודי, כבוד לא מעניין אותי, אני עובר השפלות באופן קבוע מפרופסורים מיושנים שטוענים בצורה ישירה וברורה שהדוקטורט שלי לא שווה את הנייר שהוא נכתב עליו. אבל זה לא מעניין אותי, ואני לא נפגע, כי אני מאמין בעצמי ומאמין גדול שנקמה מתוקה יותר כשהיא מוגשת קרה.

אם כבוד לא מעניין אותי, האם אני עדיין מזרחי?

אז אולי במקום לדון בהכרה כזו אחרת נבין שמזרחי, ערבי, אישה, הומו, לסבית, חרדי, ועוד רבים וטובים אחרים אינם אלא אותו דבר. אני אישה בדיוק כמו שמירב מיכאלי הומו, ואני ערבי בדיוק כפי שאסמה אגרבייה זחאלקה ממפלגת דע"ם אמרה שהיא מזרחית. אני הוא ערבי, מזרחי, חרדי, הומו, לסבית, אני אישה מוכה, אישה שנאנסה, אישה זונה, אני פועל במפעל, אני מהגר עבודה, אני פליט אפריקאי שנלחם על חייו, אני הוא אמא שלי שניקתה שירותים במשך שלושים שנה. ולא רק אני, כולנו. כל אחד מאיתנו יכול להילחם את המלחמה שלו כנגד השעבוד האישי שלו, אך על כולנו להבין שכל אחד מאיתנו הוא אופן אחר של אותו שעבוד. כן, גם אתה, היהודי הלבן שקיבל דירה בתל אביב בירושה או שקנה אותה, ויש לו כסף ליהנות מהחיים, גם אתה חלק מהשעבוד.

במקום לייצר עוד ועוד קטגוריות, בוא ונערבב אותם ולא נכנע לשיח הזה שמייצר אותך ואותי, ובוא נתעסק במה שחשוב באמת, זכויות חלוקה. בוא וניקח להם את הכוח, כלומר את הכסף, את אוצרות הטבע והאדמות, את כל מה שהוא שלנו בכל מקרה ונחלק אותו באופן שווה, כשנסיים עם זה נוכל להתעסק בזהויות אם בכלל נצטרך אותן.

ואם אתה עדיין רוצה להחזיק בזהות, אז אתן לך אחת, ולא רק לך, הנה זהות שכולנו יכולים לאמץ, כולנו, כל אחד ואחת שקוראים את זה-  זהות המשרת. בסופו של יום, אנחנו כאן כדי לשרת את מי ששולט בכל השאר. נכון, הכוח שלו שקוף ואנחנו אפילו לא יודעים איך הם נראים יותר כל בעלי המניות והשליטה אך עדיין, נוכל לעשות את זה.

כעת אני יכול לחמול על שרי רז, היא בסך הכול משרתת, אחת משלנו, למרות שהיא עדיין לא מבינה את זה וכנראה לעולם לא תקבל את זה. האם אתה יכול להסכים לקבל את הקטגוריה הזו? אתה, משרת. האם אתה שקורא את זה עכשיו יכול לקבל את זה? האם את?

קחו את הכוח

| תגובה אחת

לחמול על המשעבד

המטרה צריכה להיות החדרת רוח מערבית [ב'מזרחים'], ולא להניח להם לגרור אותנו לתוך מזרחיות בלתיטבעית. אחד החששות הגדולים המייסרים אותנו הוא הסכנה שמא עדיפותם המספרית של עולים ממוצא מזרחי תאלץ את ישראל להשוות את רמתה התרבותית לזו של העולם השכן

אבא אבן, שר חינוך, שר חוץ, סגן ראש-ממשלה. חבר 'מפאי'. 1957

בני ציפר עזר לי לשנות את השקפת עולמי, לא בדיוק לשנות, אלא להפוך אותה למורכבת יותר. זה לא שבני ציפר מוכשר כל כך או אדם מבריק, וזה לא שרעיונותיו פיתחו לי את המחשבה. אחרי הכול בני ציפר הוא עוד כותב מיני רבים, בינוני, לא מוצלח במיוחד, ובטח שלא מבריק. בני ציפר בסך הכול קיבל הזדמנויות רבות יותר מאחרים, והקיום שלו לא היה יכול להתקיים אלמלא אני הייתי מאפשר אותו. אני כוננתי כדי שהוא יתאפשר. אני כוננתי כדי לאפשר לא רק את בני ציפר, אלא כל אחד שהוא חלק מאדוני מדינת ישראל, מדינה שלא נבנתה למעני, אלא בדיוק ההיפך, אני נוצרתי למענה. מדינה שבה הכוח הפך להיות כל כך שקוף שמזרחים עם תודעה מזרחית מפותחת לא מבינים עוד שכל ניסיון שלהם להיות מזרחיים, להציג את המזרחיות שלהם כתרבות עצמאית ועשירה אינו אלא העמקת השעבוד המזרחי בשוק שבו הכוח והטכניקות לייצור האני הפכו להיות המשוכללות ביותר שאני מכיר.  במשפט אחד קצר- אני לא רוצה להיות מזרחי, מעולם לא רציתי להיות מזרחי, זו המדינה שהפכה אותי לכזה.

הרעיון הזה רץ אצלי בראש כבר די הרבה זמן והוא מתחזק ומתלבה ככל שהימים חולפים וספרי הפילוסופיה, מגדר וכתבי הקודש נערמים וגודשים את מדפי התודעה שלי. אני לא יכול להעביר אותו בפוסט אחד אלא בסדרה שלמה, ואני מבקש להתנצל אם שפתי תהפוך להיות יבשה, לפעמים אין לי ברירה. יחד עם זאת, אפתח בסיפור קצר .

המפגש הראשון שלי עם אשכנזי מעבר למורות בבית הספר בלוד התרחש רק כשהגעתי לגיל 12, קצת לפני פסח, הזיכרון הזה עדיין צרוב עמוק בתודעה. האמת היא שעד אז לא ממש הבנתי מה זה אומר להיות אשכנזי ומהו ההבדל הזה ביני לבין אשכנזי; גם לא ממש הבנתי מה זה אומר להיות מזרחי במדינה אשכנזית שנלחמת בכל דבר שיכול לאיים על העליונות הזו, ומהו אותו קיום שכוּנן בשבילי ושמעולם לא נטלתי בו חלק. זה היה קצת לפני פסח במשביר לצרכן בדיזינגוף סנטר, השנה הייתה 1989 פחות או יותר. אימי הייתה מקבלת תלושי קניות פעמיים בשנה מהוועד ומהעבודה; לא ממש הבנתי מה זה "הוועד" המיתולוגי הזה שהיא הייתה מדברת עליו כל הזמן. "הוועד לוקח אותנו השנה לאילת, הוועד נתן לנו הפעם מתנה לא משהו, הוועד ייקח אותנו לטבריה בקיץ". בשנת 1989 אימי, למרות שהייתה מנקה, הייתה באותו מעמד כמו שאר העובדים מבחינת מתנות וחופשות מרוכזות, וכך פעמיים בשנה היא הייתה יכולה לעשות קניות ולקנות מצעי כותנה מצרית סרוגה וסירים שהיא מעולם לא יכלה להרשות לעצמה אחרת. אהבתה של אימי למצעים חוצה גבולות ולצערי הרב האהבה הזו עברה גם אליי ולפעמים הסכומים שהייתי מוציא על מצעים היו גבוהים יותר משכר הדירה ששילמתי באותו חודש.

התלושים היו מחולקים לשניים, חצי לקניות מזון וחצי לקניות ביגוד והנעלה. קניית המזון הייתה בסופר קואופ בלוד, ואני הייתי מחויב לבוא עם אימי לקניות האלה אחרת לא הייתי מגיע איתה למשביר, והמשביר לצרכן היה חגיגה בשבילי בדיוק כפי שזה היה חגיגה בשבילה. במשך כל השנים היינו הולכים לסניף המשביר בראשון לציון, שנאתי את ראשון לציון, היא תמיד הייתה בשבילי ההמשך הישיר של לוד ולא היה לה את הקסם של העיר הגדולה. תל אביב בשבילי הייתה המטרה, לא הייתה עיר אחרת במדינה מלבדה ובמשך כל התקופה שקדמה לפסח התחננתי לאימי שניסע למשביר בתל אביב, בסופו של דבר היא נכנעה אך לקחה אותי למשביר באלנבי, כמעט הצלחה מבחינתי אך כמובן לא מספיק. לקראת ראש השנה, הלחץ שלי עייף אותה ונסענו למשביר בדיזינגוף סנטר. רק בתחנה המרכזית הישנה הבנתי ממנה שהיא פשוט לא יודעת איך מגיעים לדיזינגוף סנטר ובגלל זה היא הגענו לאלנבי, למזלי אני ידעתי איפה נמצא קו 5, וכשעה לאחר מכן האוויר הנעים של המזגן של דיזינגוף סנטר ליטף את שערי. המטרה העיקרית שבגינה רציתי ללכת למשביר לצרכן בדיזינגוף הייתה הרצון לרכוש בפעם הראשונה בחיי מותג- רציתי שאימי תקנה לי ג'ינס ליוויס.  את הרעיון שיהיה לי ג'ינס ליוויס אמיתי גלגלתי במוחי הקודח עוד בקיץ כשראיתי איך חבריי לבית הספר מגיעים עם הקסם הזה, עם הכרטיס האולטימטיבי שהופך אותם לגזעיים, מגניבים, קולים, וכל המילים האלה ששלטו בז'רגון של תחילת שנות התשעים. ידעתי שהדרך היחידה שלי להשיג את הכרטיס הזה הוא דרך התלושים למשביר שאימי קיבלה, ידעתי שזה כרוך בוויתור שלה על מצעים נהדרים מכותנה מצרית סרוגה בצפיפות 400. בעוד אימי בוחנת סירים ומחבתות אני מדדתי את החלום, ליוויס דגם 501 בצבע כחול, וכשאימי החלה למשש את הכותנה המצרית הנעימה ומהססת אם כדאי לקנות כותנה או פלאנל, הגשתי לה את הג'ינס, מקופל למשעי, זוהר ונוצץ, מעלה את ריחה הבלתי מושג של תל אביב.

שרירי הפנים של אימי התכווצו לכדי קמטים ואלמלא המזגן הייתי יכול לראות איך הזיעה נוזלת ממצחה, היא הביטה בי, בחנה את המחיר ולא אמרה דבר, אך יכולתי לחוש את כאבה, את כאב הוויתור שלה על המצעים הלבנים כשלג, ראיתי איך החלום שלה להתעטף ברוך של כיתן הופך להיות פנטזיה שאותה היא לא תוכל לממש השנה. לא אכחיש, זה כאב, אבל הייתי נחוש להיות כמו כולם, ומספר דקות מאוחר יותר כשכבר היינו בתור לקופה שכחתי מהכאב באופן מוחלט, ותחושת שיכרות של שמחה עטפה אותי.

או אז זה קרה, המפגש האגדי שהיה לרגע המכונן בחיי.

בצמוד לתור הארוך לקופה עמד דוכן בשמים עם טסטרים והחלטתי לבדוק את כולם. בעודי בודק את ריחות הקוליות של הגזעיים בבית הספר ובוחן את האפשרויות הבלתי מוגבלות של היותי קול, חשתי מבט חודר בגבי, כאילו לייזר חד צרב את עורי. הסתובבתי וראיתי אותה, אישה תמירה, שיערה לבן, מוקפדת ומטופחת שעמדה בתור עם מוצר אחד בלבד, ראי קטן. היא המשיכה לבחון אותי ממרומי מעמדה ולא אמרה מילה. "שלום", אמרתי לה. היא לא ענתה והמשיכה לבחון אותי משחק בבקבוקי הבשמים, בסופו של דבר היא אמרה משפט אחד: "אני לא יודעת מאיפה אתה מגיע, אך כאן לא נהוג לפתוח בקבוקי בשמים ולשחק איתם". עניתי לה מיד שאלה הם טסטרים, הם נועדו כדי שנדע מהו הריח של הבושם, אפילו הראיתי לה את המדבקה על הבקבוק. היא שתקה ולא ענתה עוד.

באותו רגע בדיוק כוּננתי, הפכתי להיות מישהו שמגיע ממקום מסוים שלא יודע להתנהג במקום אחר, הפכתי להיות התשליל של האשכנזייה הזו. המשפט הזה שכונן אותי כתשליל של מישהו אחר ליווה אותי במשך שנים ונאמר לי פעם אחר פעם, כמעט לכל מקום אשר אליו הלכתי. במשך שנים רבות גדלתי עם ההבנה ש"האשכנזי" לעולם יהיה משהו תרבותי, מפותח, לעולם ידבר בשקט וישמע מוזיקה קלאסית, ואילו אני תמיד אהיה משהו פחות מפותח, שמגיע מתרבות של שוק. את ההבחנה הזו קיבלתי באופן כמעט מוחלט.

"כאן זה לא שוק מחנה יהודה, אתם לא הייתם בשוק מחנה יהודה? אנשים שם צועקים ומתנהגים בצורה ברברית, אתם לא יכולים להתנהג בצורה שכזו", המשפט הזה נאמר על ידי המורות שלי בבית הספר התיכון בלוד באופן יום יומי. בית הספר התיכון "רמלה לוד" היא בית הספר היחיד בלוד שסיפק תעודת בגרות מלאה ותנאי הקבלה אליו היו נוקשים מאוד. הוא אכלס את מיטב הנוער מלוד, רמלה, באר יעקוב והמושבים בסביבה ובדרך קבע ובאופן נוקשה החדירו לנו את האמונה שאנחנו היהלום באזור הכה מזרחי הזה ועלינו להתנהג בהתאם- כלומר לשאוף לא להיות התשליל של האשכנזי, להתחנך ולהיות מערביים ככל האפשר, ובעיקר, להרוג ולעקור מהשורש כל התנהגות מזרחית- קרי, ברברית.

בכיתה י"א הבנות החלו להתאפר ומנהלת בית הספר החליטה לאסור את הנוהג הזה. היא הופיעה בכיתה שלנו (שהייתה מורכבת מ37 בנות ושני בנים מופרעים במיוחד, שאני אחד מהם, ושיועצת המשמעת האמינה שאם יבודדו אותי עם בנות אז אתאזן ולא אהיה "גורם מתסיס" כפי שנכתב בתיק האישי שלי) ואמרה שאסור לבנות להתאפר עוד, "הפרחיות המרוקאית משתוללת כאן וחייבים לשים לזה סוף, אנחנו נמצאים בצומת דרכים מאוד מסוכן למדינת ישראל, אנחנו נפתחים למזרח התיכון ואסור לנו לקבל את המנהגים שלהם, עליכן להתנהג בהתאם. לכן, החל מהיום, אסור איפור, אסור להגיע עם ג'ינסים צמודים, אסור לענוד עגילים שלא מחוברים לתנוך האוזן ואסור לבוא עם נעלי עקב!" נשמע לא מציאותי? אך כך היה הדבר, אני זוכר את המשפט הזה כאילו הוא נאמר אתמול, לפעמים אני עדיין חולם על המשפט הזה. אני מכונן שוב ושוב כתשליל, כאלמנט לא רצוי בישות הישראלית שמתאמצת בכל כוחה להרוג כל דבר שיכול לאיים עליה, ושהיא בעצמה המציאה אותו.

בשלב הזה כבר לא האמנתי בבית הספר והייתי מבריז מרוב השיעורים, במקום ללמוד הייתי בים בתל אביב או ברחוב שינקין, לומד את רזי ההוויה התל אביבית של תחילת שנות התשעים ומתנסה בגבולי. התביישתי בהיותי לודאי, בהיותי מזרחי ורציתי לקרוע מעליי את הטלאי השחור שנצרב על עורי.

לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום, הזהות המזרחית שהייתה לי אינה תוצר של מאות שנות תרבות ומסורת אלא כינון, אינטרפלציה, צורך של אדוני הארץ בתשליל, בזר שהו כמעט אויב מבפנים ושמטרתו היא קביעת הגבולות לתרבות הנכונה ולזהות הישראלית הטובה. הזהות המזרחית שלי היא כורח המציאות, אני חייב להיות קיים כי אני הוא זה אשר מאפשר את הקיום האירופאי של ישראל, אני הוא קו הגבול. כל דבר שאעשה, בין אם התנגדות לשיח הזה ובין אם זה יהיה אימוץ של המזרחיות יהיה הישג למכונן ולעולם לא למכונן. מהמערה הזו לעולם לא אוכל לצאת, היא אינה אלא חול טובעני וכל תנועה תגרום לי רק לשקוע יותר ויותר.

אז איך אני יכול לחמול על המשעבד? מה הבנתי לפני כשבוע במהלך השמעת דבוז'ק בתיאטרון של שאנז אליזה, מהי המשמעות של אינטרפלציה, ואיך בני ציפר קשור לכל הסיפור הזה? אמשיך בפוסט הבא.

| תגובה אחת

בועה

"איך אתה רוצה לנהוג לגרנדה", שאל אותי בן זוגי, "דרך ההרים או דרך הים?" ברור שדרך הים, עניתי לו. הים התיכון הוא הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו. כך התחילה החופשה שלנו באנדלוסיה. כדי לחסוך בעלויות לקחנו טיסה למאלגה, היעד הכי זול באנדלוסיה וגם הכי פופולארי. מאלגה היא לא היעד לתייר שלא מעוניין בחופשת שמש וים, בטח לא בחורף. בנייניה המכוערים, ללא כל קשר לנוף ההרים וגבעות הזיתים שנשפכים לים התיכון, עומדים כגלעד לגל הפיתוח הקפיטליסטי שעבר על ספרד, שהרס כל חלקה טובה וגרם למצבה העגום של המדינה היפה הזו.

כשראיתי במפה את חוף הים הארוך שנמתח עד לאזור של גרנדה דמיינתי חופים מרהיבים, עצי זיתים ופיתולים קסומים שמסתיימים בפריצה מרהיבה של החוף אל הכביש, בדיוק כפי שהיה בקטלוניה. אך לא כך היה הדבר באנדלוסיה. כביש החוף היה חדש. הוא דהר עם נתיביו הרבים והאספלט השחור שלו, חותך את גבעות הזיתים, חורך את אדמות הטרשים ומצלק את הנוף עם אינסוף מנהרות, עמודי תאורה ופרויקטים מגולמניים שנראים כמו פרויקט בני ביתך בלוד ביום רע.

חוסר האורגניות נראה למרחקים, יישובים שלא מתמזגים עם הנוף, שונים כל כך מנופה של צרפת השמרנית וקטלוניה הקסומה, חופי ענק חסומים במלונות ובקלאב מדים שבקיץ יאכלסו מיליוני בני אדם שמגיעים מצפון אירופה חיוורים וכמושים ושיחזרו לארץ מוצאם שזופים ומקולפים. הנה הוא, קו החוף היפה, קוסטה דל סול, חוף השמש, עומד עלוב, מכוער, מצולק, כורע תחת נטל העיירות החדשות שנבנו עם תקווה רבה של ספרדים שחייהם יהיו טובים וכעת הם מובטלים, ישנים על ספסלים, שותים בירה וצופים בחדשות בחוסר תקווה.

עצרנו באחת מהעיירות האלה שתיירים לעולם לא יגיעו אליהן כי אין שם קלאב מד או מלון, מעולם לא חשבתי שעיירה לחופי הים התיכון יכולה להיות מקום מדכא כל כך, סופני כמעט, ללא תקווה או עתיד. קו החוף הזה, החלום הנדלני ומשברו הראו באופן המוחשי ביותר את משמעות חוסר ההבנה האורגנית של המקום, של הגיאוגרפיה וההיסטוריה שלו ואת המחשבה הקפיטליסטית שכסף וצמיחה הם חזות הכול.

בסופו של דבר מצאנו את ספרד שחיפשתי, את עצי הזית ואת הר' הספרדית שמתגלגלת עם כל טאפאס וסנגרייה. היא חבויה בבארים בגרנדה ובקורדובה, בשיחה עם מקומיים, במאפיית לחמים בכיכר קטנה בגרנדה שמשלימה את הירקן, מוכרת הדגים, מוכרת הפרחים והקצב. ובכפר קטן לבן ומבודד עמוק בהרי אנדלוסיה שנראה כאילו צמח מתוך ההרים ומפל מים קטן ונחל חוצים אותו.

שם בבית המלון הקטן והיחיד שאכלס בקושי שלושה זוגות ומהחלון הקטן שלו לא רואים דבר למעט גבעות טרשים התגלה השקט שכל כך רצינו. "אין כאן גבינת מאנצ'אגו", אמרה הברמנית בפליאה וחיוך קטן, "אנחנו לא במאנצ'יה, מאנצ'אגו יש רק במאנצ'יה, כאן אנחנו בזוהרוס אז כאן יש רק גבינות שלנו". הקפיטליזם לא השחית את הכפר הזה עדיין, למזלו הוא חבוי וחסר ים, והנוף שלו הוא בסך הכול גבעות עם עצי זית, שום דבר שילהיב את התייר הממוצע. שם בכפר הקטן זה שאין דבר לראות למעט גבעות מוריקות וצלב ענק שמשקיף על כל העמק מצאתי את האורגניות הזו שמתה בחוף הדרומי של ספרד.

 ללמוד לומר ססססס

הררי השלג נמסים לאיטם ומשב הרוח הקפוא בפריז לא משפר את מצב רוחי. עוד חזית קרה הגיעה מרוסיה ושטפה את אירופה בלבן מעצבן כל כך, מזכירה שוב שהחורף לא עבר וצריך להמשיך ולחכות בסבלנות לשמש המבורכת. המדרכות של הרובע השמיני המצוחצח והיקר להחריד נקיות מהשלג שעדיין מסרב להפשיר בשכונת הפועלים של הרובע ה-11. אך בקונסוליה הספרדית המנומנמת בפריז כמעט ששכחתי את הקור. אלפונסו, האחראי על ענייני משפטים ופנים בקונסוליה הספרדית הסביר לי את החוק הספרדי המחודש לגבי קבלת אזרחות ספרדית של היהודים האנוסים שגורשו במאה ה-15. מאחוריו, על הקיר, תמונה של סראוונטאס, ספק מחייך, ספק רציני. עולה של התרבות הספרדית כולה מונח על כתפיו ועל דון קיחוטה. "החוק לא מעכשיו" אמר לי מר איגלסייאס, "הוא משנת 1924, כבר אז לקחנו אחריות על הגירוש, איך אתה חושב הצלנו כל כך הרבה יהודים מהנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה? הבעיה היא ששר המשפטים החליט להגמיש את החוק אך לא קבע קריטריונים לגבי מיהו יהודי ספרדי, אתה צריך להוכיח קשר לספרד ותרבותה, אני יודע שזה לא קל, אחרי הכול ישראל מחקה את הזהות של יהודי המגרב שעשו עליה בשנות החמישים, אך יחד עם זאת זה גם אפשרי" אבל, מדובר במיליונים של יהודים! אמרתי לו, הוא חייך. ספרד מכירה בנאכבה שהיא עשתה ליהודים ומוכנה לקבל אותם בחזרה.

והנה אני, בקונסוליה הספרדית בפריז, מנהל שיחה בצרפתית עם האחראי על הפנים והמשפטים ומדבר איתו על זהות אחרת לגמרי, הישראליות שלי לא מעניינת אותו, רק היהדות, ולא סתם יהדות, אלא יהדות ספרדית. ישראל לא קיימת, היא רק מופיעה ברקע, כקו השבר, כמוסד אשר החליט למחוק את עברי ולייצר לי זהות ריקה מתוכן שבשעת משבר קורסת כמגדל קלפים.

הוא הסביר לי איך אפשר להוכיח את ספרדיותי, דרך כתובות נישואים, מכתבים, סידור בבית הכנסת, מכתב מרבנים, תוך כדי שהוא מפגין שליטה בלתי נתפסת בתרבות יהודי ספרד. והנה הוא מסביר לי על שם משפחתי שלא יכול להגיע משום מקום אחר בעולם למעט קורדובה, "אם תגיש בקשה להתאזרח היא חייבת לעבור דרך האוטונומיה של אנדלוסיה, שם המשפחה שלך מחבר אותך לשם”. אני, אנדלוסי.

 אין אני

אני מוצא את האני שלי רק כשאני מתרגל יוגה עם אחת המורות הטובות בעולם, בשיעורים הקשים ביותר שחוויתי בחיי. היא לא מותירה לי ברירה אלא לנטרל מחשבות ולהסיר מחסומים, אי אפשר להבין את התנוחה ואת הגוף ללא העבודה המנטלית. רק שם, כשאני נוטף זיעה ושריריי רועדים, מאיימים לכרוע תחת העומס שמופעל עליהם, אני מתחבר ולו רק לשנייה אחת מתוקה לאני לא מוגדר שלא זקוק לדבר, אפילו לא לאני. לפעמים הוא חוזר, אך לרוב אין אפשרות להגיע אליו.

 אבל אנחנו לא צריכים את זה

השיחה עם אימי התארכה הרבה מעבר לממוצע, היא הותקפה בשאלות על העבר שלה, על סבתא וסבא שלה משני הצדדים, על השמות של המשפחה שלה. על מקצועו של סבא שלה בטוניס, ובכל פעם שאני חושב שאני עושה איזו שהיא התקדמות לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלי אני נופל מחדש עם עוד פרט שהיא מספרת שסותר את כל מה שהיא אמרה לי רגע לפני.

אני מאבד את סבלנותי, עבודת השורשים שלי נתקלת בחומות מבוצרות של שיכחה. אבל איך את לא זוכרת את סבא שלך? איך את לא זוכרת אם סבתא שלך הייתה אתכם באונייה שלקחה אתכם לישראל? "אבל אתה לא מבין, אנחנו לא צריכים את זה, מה אני אעשה עם כל העבר הזה? אנחנו כאן עכשיו, מה זה כבר משנה? העבר שלנו לא חשוב בכלל, הוא היה וזהו”.

ובשיחה שלי איתה אני רואה את קו החוף של דרום ספרד ואת חוסר האורגניות שלו, את מחיקת הטבע והעבר בעבור פרויקטים מכוערים וכביש נוח. אני רואה את מה שישראל עשתה למליוני בני אדם, לא רק למזרחים כמובן. אני רואה ומבין שקו החוף של דרום ספרד אינו אלא מדינת ישראל, אוסף של בתים מכוערים, כבישים נוחים וצלקות שמעידות שהיה משהו בעבר אך הוא כבר לא ישוב יותר, ועם כל שנה שחולפת עברי ימחק ויישאר רק הווה אפור, מכוער וחוסר עתיד. אני רואה את מאות אלפי הישראלים שנוהרים לשגרירויות שונות ומבקשים את הדרכון שלהם בחזרה, אני רואה מדינה שלמה שקורסת אל תוך עצמה, ישראליות שלא קיימת ושברגע של משבר היא נעלמת.

לפתע עם שלם נראה לי כמו אוסף של בני אדם שדבר לא מחבר אותם וישראל נראית לי כמו מרחב גיאוגרפי שמנוהל על ידי חברות בע"מ ושכל אזרחיה אינם אלא פועלים. אפשר להחליף את כולנו בעובדים סינים, לו הם היו יכולים הם היו עושים את זה. אני רואה איך העם הזה מאוחד על ידי מרכיבים שליליים, שואה, מלחמה עם ערבים, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. ואני רואה איך הקיום של העם הזה מוגדר על ידי קיומו של עם אחר.

אני רואה ומכריז מלחמה, אני אמצא שורשים, אמצא את משפחתי, אני אחפור במכתבים, גלויות, תמונות ותעודות. אני אכתת את רגליי ואגיע לקונסוליות של טוניס ומרוקו בפריז, אני אדבר עם רבנים טוניסאים שעדיין חיים בצרפת ואשאל אותם לקיומי, אגיע ללונדון לדבר עם אחיין של סבתי, שנודע לי עליו בשיחה עם אימי. אני אנצח את הציונות שאנסה את עברי והכריחה אותי להיות דירת שיכון באמצע שום מקום, שהפכה את קיומי לתשליל של מישהו אחר שהקשר ביני לבינו מקרי לחלוטין. אני אמצא את עוגיית המדלן שלי.

סביר להניח שאפסיד ושלא אמצא דבר, אך אני לא אוותר ללא קרב. אני אתעד את הכול, אכתוב כל פרט ופרט על שמות שנשכחו, על מצבות דהויות בבתי קברות בטוניס ומרוקו, על מסמכים שקבורים בארכיונים בצרפת. ואני אכתוב על הכול, אני אכתוב כי אני רוצה לחיות.

| תגובה אחת

שלום פרחה

 

השנים עוברות מהר, לפעמים מהר מדי. הן עוברות מהר מדי כי פתאום אתה מתעורר וקולט שעשורים שלמים עברו מרגע מסוים שהגדיר את החיים שלך. אתה קולט שנקודות בזמן שהתקבעו בהיסטוריה שלך כציוניי דרך ששינו את הקיום שלך באופן ברור, תמידי ובלתי הפיך, הפכו להיות מצבות דהויות שאתה כבר לא טורח לבקר, כמו הקבר של סבא שלך, אפילו של אבא שלך. 

השנים עוברות מהר ונקודות הזמן מתמעטות, אתה משתנה פחות, יודע יותר, לפעמים אתה חושב שאתה כבר יודע הכול, או כמעט הכול ואין צורך יותר לנסות ולשנות את הקיום הזה. אתה יוצר שיגרה כי אתה מבין שאתה לא בן עשרים, אתה מבין שאתה חייב לכלכל את עצמך, אתה לא יכול לגור אצל ההורים ולעשות דברים שבני נוער עושים. נכון, לפעמים קורים דברים בחיים שלך שמשנים אותם מקצה אל הקצה, אבל אז אתה בר מזל, ורוב הסיכויים שזה קרה מבלי שתכננת. בסך הכול החיים הם היומיום, לא חוויה רומנטית מלהיבה ולא קיום על הקצה, וכל רצון לשינוי דרמטי אינו אלא תוצר נאו ליברלי של סדרות אמריקאיות שנועדו לחנך אותנו שאנחנו חיים במערכת הנכונה. 

מאיפה הפתיחה הזו הגיעה? בסך הכול רציתי לכתוב על עפרה חזה. אולי בגלל העובדה שכתבתי על עפרה במשך כל כך שנים, כמעט כל שנה משנת אלפיים, ליתר דיוק, מאותו ליל חורף קר בפברואר שנת 2000 בניו יורק שבו אמי התקשרה אליי במיוחד להודיע לי שעפרה מתה. 2013 עכשיו, אני כבר לא בניו יורק, אלא בפריז. גורדי השחקים התחלפו בבניינים אפורים עם גגות אלומיניום אפורים לא פחות, ופתיתי השלג הטורדניים שמתעופפים ברוח כבר יותר משלושה ימים מסרבים להיערם על המדרכה. העיר התחלפה, אני חכם יותר, ביבשת אחרת, רואה את סוף עבודת הדוקטורט שלי ברקע, כותב מאמרים, מוזמן לכנסים. החיים השתנו, או שמא זו רק התפאורה? האם הילד הקטן מלוד ששמע עפרה חזה וידע, סליחה עדיין יודע, את כל המילים בעל פה, האם הילד הזה עדיין קיים? האם באמת אני אדם אחר? האם יש לי בכלל זהות קבועה או שמא אין זהות כלל אלא רק תהליך זיהוי שמוּנָע מכוחות גדולים ממני כפי שטוען דרידה? מה נשאר מאותן שנות השמונים האפרוריות בלוד המאובקת? מה נשאר מאותו ילד שגדל בבית ערבי עם עצי לימון, תפוחים ואגסים וצמח מטפס על כל הקירות?

אמי, שראתה כי קר לי, הציעה לי לשתות, שלא כמנהגי, מעט תה. תחילה סירבתי, ואז, משום מה חזרתי בי. היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוּצוּת המכונות מדילנות קטנות, שנוצקו כמדומה, בקַשְוָה גלית כקונכיית סן-ז'אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלין. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הקהה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא היתה בי, היא היתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף (פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, כרך 1).

לא לחינם עליתי לקברו של פרוסט יום אחר יום במשך כמעט חודש, יושב מול קברו במשך שעות בריכוז בלתי נתפס. לפעמים אני מרגיש שנעשה לו עוול, וכל מה שבני האדם זוכרים מהאל בדמות אדם הוא עוגיה אחת קטנה. חלקים שלמים בדוקטורט שלי מוקדשים לעוגית המדלין הציונית, לאותו רגע שאם נצליח לייצר אותו בהווה, יקום העבר כולו וישנה את חיינו האומללים והאפורים למפעל רומנטי שאין שני לו, תוך הצדקת כיבוש הארץ וצדקת דרכנו. אך מהי אותה עוגית המדלין שלי? אני קורא את הדברים שכתבתי על עפרה חזה במשך השנים ורואה את קיומי, בוחן מחדש את ההחלטות שלי בחיים, את המחשבות שהפכו למילים ואז למעשים. את החלום שקפא והפך לבטון, חיים שהגמישות לעיתים מהם והלאה. 

אני לא יכול לכתוב עם מוזיקה ברקע, כשאני כותב אני זקוק לשקט מוחלט, אחת הסיבות שאני לא אוהב ספריות ציבוריות, היא שתמיד יהיו שם לחשושים. בחדרו של פרוסט שנמצא כעת במוזיאון של ההיסטוריה בפריז יש לוחות שעם על הקירות, ליצירת בידוד מושלם. הוא לא יכול היה לכתוב אחרת. אך כעת אני שומע את עפרה חזה, קשה לי להתרכז, המוח נודד לשירים שלה, אני מפזז איתה, וכפות הרגליים שלי זזות לצלילי מנגינותיה.

בשביל זה התקשרת אליי? שאלתי את אמי באותו לילה קר וחשוך. לא הגזמת? עניתי לה. 

"למה, איך אתה מדבר? חראם, אתה לא זוכר איך אהבת אותה?" ובאותו רגע נזכרתי במופע הדראג של בנות פסיה, איך נפלתי לבדיחה שלהן כשאחת מהן שאלה איך מתחיל שיר הפריחה ואני מיד התחלתי לפזז אותו. "כל רגע נולדת פריחה חדשה" היא ענתה לי לקול צחוקם של הקהל. סיפרתי לשותפתי לדירה בניו יורק באותו הזמן, ירושלמית תימניה שגם היא גדלה על עפרה בצורה כזו אחרת, על מותה בטרם עת. שנינו צחקנו על המקרה ואמרתי לה שצריך לעשות סטיקר לרכב שיהיה כתוב עליו 'שלום, פריחה'. חברי הטוב באותו הזמן אמר לנו בנימה אשכנזית גילמנאית מרגיזה, שבמקום לצחוק עלינו להתמודד עם המוות של אייקון תרבותי שכנראה היה החשוב ביותר בחיים שלנו. שנינו שתקנו, לא היו לי את המילים לענות לו אז. 

אני קם להכין לי תה, אני לא יכול להתרכז בכתיבה כשעפרה שרה, בא לי לשיר איתה, אני תמיד שר עם עפרה, אבל רק כששנינו לבד. כל כך הרבה זמן עבר מאז ששמעתי את עפרה חזה. 

״מה עשית בניו יורק כל כך הרבה שנים? אחרי הכול שבע שנים זה די הרבה זמן״. נכון, שבע שנים זה די הרבה זמן, עשיתי המון דברים בניו יורק, ומצד שני לא עשיתי דבר, הרסתי חיים ישנים, הפכתי לגולם ובקעתי מחדש. נסעתי לניו יורק בהחלטה של רגע ועזבתי אותה בהחלטה של רגע, משאיר כל מה שאני יכול מאחור, דירה, רהיטים, חשבון בנק, חשבונות חשמל ומיסים. פשוט קמתי והלכתי, אולי יום אחד אזכר גם בזה. לפחות בשנתיים הראשונות שלי בניו יורק לא העזתי אפילו לחשוב על לחזור לתל אביב לביקור, עפרה לא הייתה קיימת כי ישראל לא הייתה קיימת. אז למה שיהיה לי אכפת מהמוות שלה. 

כמה שעות אחרי השיחה של אמי התקשר אליי ג', נפש תאומה שלי שפגשתי בניו יורק שבוע אחרי שהגעתי אליה. אני זוכר את ה27 לאוגוסט 1998 כאילו היה אתמול, היה לי יום קשה שבו שני מקומות עבודה דחו אותי ומקום העבודה שכן הסכים לקבל אותי אמר לי שאני צריך לקנות חולצת כפתורים בצבע כחול, חולצה שעלתה שלושים דולר. הגעתי לניו יורק עם כמה דולרים בכיס, במשך כמה שבועות הדיאטה שלי הייתה לחמניות עם גבינה לבנה, שתי ביצים וכמה ירקות. באותו יום, כל הוני עלי אדמות היה חמישה עשר דולרים בלבד. אמרתי לאחראי המשמרת של המסעדה שאני אלך לקנות אותה עכשיו ואחזור להתלמדות. יצאתי מהמסעדה וכמובן שלא חזרתי אליה, רציתי לכעוס, אבל הבנתי שזה לא ייקח אותי לשום מקום. לא וויתרתי, החלום האמריקאי השקרי בער בדמי, אמרתי בליבי שברגע שהשמש תשקע הכול יהיה טוב יותר, וצדקתי. באותו ערב פגשתי את ג' ומאז לא נפרדנו. למרות שהוא נולד בניו יורק ואני בלוד, הקרבה התרבותית שלנו הייתה כל כך חזקה. הוא איטלקי מכפר עני בדרום איטליה, בן למהגרים שהיה זורק את האוכל שאימא שלו הייתה מכינה לו לבית הספר ובמקום זה היה קונה מקדונלדס כדי להיות כמו כולם. הדמעות תמיד יחנקו את גרונו כשהוא יספר את זה. ובצדק, הייתי עונה לו.

ג׳ שידע הכול על כל מוזיקה אפשרית, התקשר אליי, ובקולו הרועד אמר לי שעפרה מתה, אני יודע, אמרתי לו, אבל מה לך ולה? 

באוגוסט אלפיים, חצי שנה אחרי מותה ושנתיים אחרי שלא ראיתי את המשפחה שלי, חזרתי לישראל לביקור של חודש. חזרתי מזרחי חדש, עם כסף וגרין קארד, עם הרבה כסף. בחנות הדיסקים בסנטר ראיתי שעשו אוסף משולש של עפרה חזה ומיד קניתי אותו. ישבתי על הספסל בכיכר דיזינגוף ושמעתי את הדיסק הראשון, את עפרה הישנה של לוד. ואז נזכרתי, לא בקיום שלי, אלא בהיסטוריה, לא לחינם היסטוריה וסיפור הם אותה המילה בצרפתית. נזכרתי באהבה העצומה של אחותי לעפרה חזה, אהבה שחלחלה גם אליי, נזכרתי במכתבים שהיא הייתה כותבת אליה ללא הרף, בפוסטרים שלה שכיסו את הקירות ובפאזל 120 חלקים שאחותי קנתה ושאני הרסתי לה שתי חתיכות ממנו, ובמכות שקיבלתי ממנה לקול צעקותיה של אמי. 

השכן מהקומה למטה דפק לי עכשיו בדלת, עפרה מפריעה לו את מנוחת יום ראשון שלו. פריז היא לא לוד, כאן הקירות דקים והוא לא מכיר את עפרה. עכשיו אני שומע אותה באוזניות, סאונד הקסטה הוחלף בסאונד דיגיטלי באוזניות שהמחיר ששילמתי עליהן לפעמים מביך אותי. 

הפוסט הופך ארוך, ארוך מדי ואני לא פרוסט. 

השמעתי את הדיסק לאחותי ולאמי, "גבריאל" "יד ביד" "כמו ציפור" נשמעו ברקע, אמי התחילה לבכות ואחותי הזילה דמעות, אני הצטמררתי. ראיתי קמטים חדשים על פניה של אמי, צלקת מניתוח ועוד שיער לבן חדש, כל כך הרבה זמן עבר מאז שראיתי אותה? על מה הן בוכות? שאלתי. עם הופעת הלחלוחית בזווית העין שלי התחלתי להבין את המושג האנתרופולוגי הזה, "אייקון תרבותי". כשאני מביט מהחלון לעבר מרכז התרבות העירוני בלוד, שומע את עפרה שרה ומרגיש את הכאב של אמי ואחותי הצלחתי לראות את אותה מדינה, את אותם חיים שחייתי, את אותו מושג ישראל השנייה שאינטלקטואלים תל אביבים כל כך אהבו להגות אחרי שמשה קצב נבחר לנשיאות המדינה. עפרה הייתה ישראל השנייה, מבלי מודעות, חיינו את המשבר המזרחי אשכנזי, את עיירות הפיתוח מול תל אביב, את השחורים מול הלבנים.

עם תלתליה השחורים ועיניה החומות, עפרה הייתה המגדלור שלנו. כשראינו את עפרה בטלוויזיה הצבעונית שרק עכשיו קיבלנו, ראינו את עצמנו, אותנו, את המשפחה הלודאית מזרחית שלא בכתה על מר גורלה, שלא צעקה אפליה אלא רק ניסתה לחיות בארץ ישראל, בבית שקיבלה מעמידר, שנלקח מהערבים כמעט ארבעים שנה קודם לכן בעיר העתיקה של לוד. רק עם מותה הצלחתי לראות את אותו קרב בין העיירות לתל אביב. שירי ארץ ישראל של ירדנה לא דיברנו אלינו, "אתה לי ארץ" של ירדנה לא הייתה הארץ שלנו. הקסטה של שירי מולדת של עפרה הייתה הדגל שלנו והתרבות שלנו, "גורל אחד" "תפילה" ו"חי" היו השירים שלנו, ארץ ישראל עם אלוהים.

הנה היא אותה עוגיית המדלין שאליה אני חוזר פעם אחר פעם. ניתוחים פוליטיים, דוקטורטים ומחקרים עד קץ על זהויות ישראליות, הכול מנוקז לעוגיית מדלן אחת בשם עפרה חזה. 

עפרה המשיכה להתנגן בדיסקמן במטוס בחזרה לניו יורק, כשגופי שזוף מהשמש הנהדרת של הים התיכון. הדיילת שואלת אותי אם אני רוצה משהו, אולי מים? ובעצם היא מנסה לעצור את הדמעות שלי, את ההבנה שאני לעולם לא אחזור לשנות השמונים בלוד, אך לוד לעולם לא תעזוב אותי. הנה היא המצבה הדהויה הזו, אמנם נשחקת עם השנים ונעלמת לאיטה, אך בליבי, בנימי מחשבתי היא רק מתחזקת ומתעבה. אני יכול להמשיך ולשפר את הצרפתית שלי, להמשיך ולכתוב מאמרים ואת הדוקטורט באנגלית, וללמוד גרמנית בקיצוניות קדושה, אך המצבה שם, תמיד תהיה נטועה עמוק בליבי והמשבר לנצח יהיה קיים כל עוד אני חי. 

בדירה של ג׳ היקר, עטופים בענני גראס מתקתק, הקיום הזה יכול היה לחזור. דווקא הוא, הקתולי ששפת אמו היא איטלקית, שצלקות הזמן של ניו יורק ניכרות על פניו ועל קמטי הצחוק מסביב לעיניו, דווקא הוא יכול להבין את אשר אבד ולעולם לא ישוב. "זה שלך" הוא אמר לי כשהשמעתי לו את עפרה בעברית, זו שעדיין לא הייתה מועמדת לגראמי ושרה עם פאולה עבדול, אלא זו של לוד. "זה שלך, אלה החיים שלך והם כל כך יפים, אני כל כך שמח שאני יכול לחיות את החיים האלה שלך מחדש איתך. אנחנו צריכים להודות על כל מה שקיבלנו, גם אם שנאנו את זה כל כך. התפלאתי כשאמרת שזה לא מזיז לך שעפרה מתה, עכשיו אני מבין שהפצע שלך עדיין פתוח, אבל בכל זאת אני רואה חיוך". 

| 8 תגובות