מכתב לאחי

הפוסט הזה הוא ניסיון שלישי שלי לכתוב משהו על יאיר לפיד. הניסיון הראשון עסק בכך שהמחאה לא נכשלה כלל אלא הצליחה כיוון שהיא הייתה מחאה בורגנית. כמובן שהסברתי את זה בצורה אקדמית, עם סימוכים, מראי מקום וכדומה, אך החלטתי לגנוז אותו. גנזתי אותו כי אני לא רוצה שלבלוג שלי יהיה ריח אקדמי, כלומר אירופאי, כלומר אשכנזי. אני אוהב את העיסוק באישי, והאקדמיה לפעמים נדמה לי, דואגת להרוג כל עיסוק רומנטי עם האני. הניסיון השני שלי היה כשגיליתי שאחי הצביע ליאיר לפיד. המשפחה שלי היא משפחה מזרחית טיפוסית, יהודית מסורתית שמגמישה את חוקי הדת לפי הצורך היומי בטענה שאלוהים יסלח לנו על הכול, אבל היא לעולם לא תסלח לבן גוריון. ככזו היא מצביעה באופן קבוע לליכוד ומעט ימינה לו, לפעמים בנט, לפעמים ליברמן, לפעמים אפילו עבודה, כשפרץ היה בראשה בכל אופן, אבל להצביע לפיד?
גנזתי גם אותו כי הוא היה אישי מדי, החלטתי שאני לא צריך לחשוף כל פרט מהחיים שלי, מהעוני המרוד שבו חיינו והמצוקה הכלכלית שהביאה את אחי לעזוב את לוד ולעבור לפנימייה. בסופו של דבר, כולנו פשוט ברחנו מהבית ומהעוני, אחד לפנימייה, אחד התחתן עם אשכנזייה, ואני ברחתי לאמריקה. לא רציתי להזכיר לאחי את העוני שלנו, את החיים האלה שאנחנו מוחקים או לפחות מנסים למחוק, החל מהחלפת שם המשפחה שלנו וכלה בחתך הדיבור הדברים שאנחנו אומרים בחיי היום יום. השם "מימון" אצל אחי הפך לרמון ואצלי לבר מימון, קצת פחות מזרחי, ובעיקר ביטול ההגייה המלעלית המזרחית הכל כך מעצבנת שדבקה לשם המשפחה הזה והפכה שם משפחה עם עבר מפואר לעוד סימון גנאי מזרחי של עיירות פיתוח.
אז הנה הניסיון השלישי, והוא מגיע בעקבות נאום הבכורה של דוקטור רות קלדרון בכנסת, דווקא הנאום הזה הוא מה שעורר אותי לסיים את הפוסט כי הוא נגע בתחום שלי, בדוקטורט שעליו אני עובד ובעולם המונחים שאליו אני שייך כבר למעלה משמונה שנים- הפוליטיקה של התיאולוגיה הציונית.
קלדרון דיברה על אחדות העם, על אהבת התורה, וכמובן שהיא דיברה על החלוקה מחדש של המשאבים, עמוד האש במפלגת יש עתיד. לנאום שלה היא הביאה לא פחות ולא יותר מאשר את אחת מהמסכתות של התלמוד, ובאותו רגע עלתה בי הבחילה. היא עלתה בי כי ראיתי את אותו הטיפוס שלמדתי להיזהר ממנו, ולראות בו את המשעבד החדש- החילוני האשכנזי שלומד גמרא.
התואר הראשון שלי היה בפילוסופיה יהודית בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. באותו זמן סירבתי למלגת קיום של חמש אלפים שקלים בחודש בתמורה להתחייבות הוראת מחשבת ישראל בבתי הספר. לא בגלל ההוראה סרבתי למלגה אלא בשל אופיה של התוכנית. היא הורכבה מעשרים ילדים, כל אחד והרקע שלו, מחילונים גמורים דרך דתלשים וכלה בחובשי כיפה, לומדים בצוותא, עושים חברותא (כמה שאני שונא את המילה הזו) ומדברים על גמרא ועל רבא, רב, רבי, יהודה הלוי ולילית גונבת הנערים. למרות שרבים מהם היו חברים מאוד קרובים שלי וחלקם קרובים אליי עד היום, סלדתי מהם כקבוצה, עוד בשנה הראשונה לתואר ראשון, כשלא היו לי עדיין מילים, ידעתי שמהם ומהרעיונות שלהם צריך להיזהר. חיי התנהלו במקביל לחייהם, מדי פעם היינו נפגשים בקורסי מבוא גדולים, אך כשזה הגיע לקורסי בחירה הפריד בינינו הים. הם למדו על חגי ישראל, מועדים וימי זכרון, ארון הספרים היהודי, על ההיסטוריה יהודית והתעמקו ברבנים אשכנזים. ואילו אני מצאתי את האדם ששינה את חיי, פרח כמורה גרמני פרוסטנסטי שהתגייר ומלמד על ישו ועל פולמוסים יודו נוצרים בתקופת ראשית הנצרות. אדמור אני קורא לו. בעוד הם לוקחים חזקה על התלמוד, אני למדתי שהתלמוד, המשנה והמקרא היו בסך הכול עוד זרם בעולם היהודי של אז, לפעמים הזרם הקטן מכולם. למדתי שהיה אפשר להיות יהודי ולהאמין בישו ולדבר רק ביוונית ואף לקרוא את המקרא ביוונית ללא צורך בעברית, למדתי שהייתה פילוסופיה יהודית הלניסטית שפרחה והייתה בשנים מסוימות החשובה ביותר בעולם היהודי, בקיצור למדתי שהייתה אלטרנטיבה ראויה.
בשיעורים של האדמור שלי פרחתי, למדתי איך לנתח את ישו באופן מרקסיסטי, למדתי על האחר, הזר על משמעות הרדיקליות ובעיקר למדתי שכל המילים האלה בתלמוד, במקרא ובמשנה אינן אלא אבנים שמהן אפשר לבנות נשק או בית מחסה, הכול שאלה של מי שולט בכיפה ובאמצעי הייצור. האדמור הזה, שעכשיו הוא המנחה של הדוקטורט שלי לימד אותי שאסור לפחד. בעודי לומד מישו איך לפרק את התורה ולשמור עליה בשלמותה, ומיוחנן המטביל שבני אברהם אינם אלא ילדי צפעונים, ומפאולוס שישראל האמיתית לא חייבת להיות ישראל של דם ובשר; ראיתי את הקבוצה הזו ממשיכה להעמיק את הקשר שלה לגמרא ולהפוך אותה ללחם חוקם. הם הרצו בכל מקום ובכל רגע נתון על סיפורים תלמודיים מרגשים והפכו את התלמוד למשהו פמיניסטי אקולוגי נהדר שיכול להתאים היטב למאה ה-21, בדיוק כמו רות קלדרון בנאום שלה.
שנאתי ללמוד תלמוד, יותר שנאתי ללמוד ארמית בבלית. במכינה לתלמוד בחוג, כשלמדתי על הנידה של האישה ועל איך גברים קובעים מהי נידת אישה ומה עליה לעשות איתה ובזמן הנידה, חשבתי על ישו ועל יהודים הלניסטים שחשבו שאריסטו ואפלטון חשובים יותר מפילפולים מיותרים. בחוג לפילוסופיה יהודית למדתי מילים ביידיש, כי כך המרצים היו מדברים, נו שוין, נאבך ועוד כל מיני מילים שביקשתי לשכוח. למדתי גם (לא בשיעור אלא בשיחה פרטית עם אחד המרצים) שבשנות הארבעים ולאחר קום המדינה היה תהליך הדרה אינטסיבי של הנוסחאות הספרדיות של התלמוד. מהמורה לארמית בבלית הבנתי שהנוסח השמור ביותר של התלמוד והטוב ביותר הוא הנוסח התימני. אז למה אתם לא משתמשים בו? שאלתי אותו, "עליך להבין" הוא ענה, "ישנן לשונות רבים ודעות רבות, אינך יכול לצפות שנאמץ כל לשון". בסופו של דבר, התלמוד הספרדי ונוסח הלימוד הספרדי של התלמוד הפסיד והישיבות הספרדיות בישראל אינן אלא העתק של ישיבות ליטאיות. הבנתי שהתלמוד הפך לעוד כלי של הדרה, הוא הפך להיות תחום עיסוק של יהודים אשכנזים, מעין ריאקציה לגודלה ועוצמתה של ש"ס. לא עוד יהדות חרדית אלא יהדות כתרבות עברית.
שלב הציונות המקראית הסתיים, האדמה נכבשה, הערבים נושלו, האשכנזים התיישבו בדיוק איפה שהם צריכים להיות לדעתם, והגבולות בין ישראל הראשונה לשנייה ברורים. כעת השלב השני של הציונות יוצא לדרך: הכלה מוחלטת של כל מה שהוא יהודי והפיכתו ללבן. באחד הקורסים בתואר ראשון דיברנו על היהדות והציונות ואני אמרתי שלדעתי יש לנתק את היהדות מהישראליות וליצור ישראליות שתוכל להכיל את הערביות ולהפוך את היהדות למשהו לא הכרחי בישראליות, משהו בסגנון הנצרות לאמריקאי. המרצה לא יכול היה לסיים את השיעור בשל הסערה שהתחוללה ואז הבנתי סופית עד כמה חשובה היהדות והמקורות שלה להמשך תהליך השרשת ההגמוניה הלבנה הנאו ליברלית.
דוקטור קלדרון היא אישה שקוראת בתלמוד, על פניו היא אישה נאורה, ליברלית, אוניברסלית. אך בקריאה התלמודית שלה בכנסת היא השרישה את אותו מערך אפל של בן גוריון ובכך השלימה את הקו הבן גוריוני שאותו התחיל יאיר לפיד בנאום הבכורה שלו. היא קראה לאיחוד העם תוך העלמת רבע ממנו, היא דיברה על איחוד שורות היהודים ומתן תקציב לתלמידי חכמים על פי היכולת שלהם, עיקרון נאו ליברלי מחריד, כיוון שהוא מתעלם מחתך סוציו אקונומי ומהסללה. והיא סיימה בתפילה לאלוהים בכנסת, עבירה על החוק בחלק ממדינות העולם המערבי. דוקטור קלדרון היא ההמשך לאותה קבוצה שסלדתי ממנה באוניברסיטה, אשכנזיה מלומדת, הוריה מבוני הארץ, כנראה גם בעלת הון או מחוברת לקבוצות בעלי הון. הנאום שלה לא רק שהוא קו ישיר לנאומו של לפיד הבן אלא גם ללפיד האב עם האמירה שלו "רק לא ש"ס". האשכנזי הבורגני הישן, לפיד ודומיו, חייב להחזיר לעצמו את מה שלקחו ממנו, את השליטה במערך האידיאולוגי. הנאום של קלדרון הוא ההתחלה של המהלך הזה שנגדע עם נפילת שינוי. בקרוב הזהות היהודית האשכנזית תשלוט בכיפה, היא כבר לא תכפה את עצמה, את זה היא כבר לא יכולה לעשות, אלא היא תציב את המודל הראוי לישראליות הנכונה, והמזרחים החדשים, חבריי הטובים שגדלו בלוד כמוני אך הצליחו וקנו דירות בתל אביב, ואחי היקר, ינהרו אליו בהמוניהם. האשכנזי החדש שקורא בגמרא הוא בדיוק מה שחסר למזרחי האבוד, זה אשר רואה בהוריו אנשים פרימיטיביים חסרי תרבות ולא יודע מה להנחיל לילדיו. זה אשר רואה בש"ס מפלגה בדמותו ששמרה על שמות משפחתו, אך קיצונית מדי ודתית מדי. אבל המזרחים האלה לא יודעים שהורי הוריהם הגיעו בדיוק מתרבות כזו של יהדות שהייתה מלאה בסיפורים, פולקלור, תרבות, אמונה ופילוסופיה שנאנסה, נגנבה והושפלה כאן במדינת היהודים. המזרחים האלה יהפכו להיות יהודים אמונייים, תרבותיים, אולי יצומו בכיפור אבל יאכלו קלאמרי במסעדה, והמורה שלהם לתלמוד תהיה דוקטור קלדרון שתלמד אותם לנגן את התלמוד במבטא אשכנזי כל כך זר ומנוכר.

אז אסיים בכמה משפטים מהניסיון השני לפוסט הזה ובו פנייה לאחי:

אחי היקר, יאיר לפיד לא סופר אותך, הוא מעולם לא ספר אותך ואתה לא מעניין אותו. תבין, אתה בסך הכול עוד מישהו בהמון, אולי כשתחונך ותפנים את הידע האירופאי יהיה אפשר לדבר איתך, אבל עד אז אין לך טעם לחלום להיות כזה. אחי היקר, הצבעת ליאיר לפיד כי אתה רוצה לא רק להיחלץ מהעוני החומרי אלא גם מהעוני הרוחני. אני זוכר כשראינו את הסרט "השוטר אזולאי" כמה חודשים אחרי שעזבת את המשטרה מסיבות כלכליות, אני זוכר את הסצנה שבה השוטר אזולאי מראה לאשתו תמונה שלו עם שני חבריו האשכנזים, אחד הפך למפכ"ל המשטרה והשני לשר המשטרה בעוד השוטר אזואלי מחכה להעלאה בדרגה. אני זוכר את המבט על פניך בסצנה הזו, אני זוכר את העצב שעלה בי כשראיתי את המבט הזה שלך. אתה רוצה להיות ישראלי יפה כמוהו אחי היקר. אבל אתה חייב להבין, לעולם לא תהיה יפה כמוהו, הוא לא ייתן לך, ואת היופי והעושר שלך שדדו מזמן. אחי היקר, מהעוני הזה שהוכפף עלינו על ידי המשפחה והמדינה רק המוות ישחרר. הזהות שלנו נעלמה ולעולם לא נמצא אותה והסוד לקיום שלנו קבור בלוד עם סבא. אני מצטער אחי היקר, מצטער להרוג לך את התקווה.

אמא / נפתלי שם טוב

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים

הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה

כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

תודה לאופיר טובול על ההפניה.

| 21 תגובות

פוסט מורטם

– מה אתה עושה כאן?
– לאן אתה מגיע?
– לאן אתה צריך? מה אתה עושה כאן?
– רק תגיד לי לאן אתה מגיע בבקשה.
– אני מגיע לתל אביב
– אני יכול לעלות אתך בבקשה?
– איפה בתל אביב?
– זה לא משנה, העיקר שתיקח אותי לתל אביב.
ישבתי מאחור אבל המבט שלו דרך המראה גרם לי להרגיש כאילו הוא יושב לידי למרות שהוא נהג. המזגן החזק במכונית שלו ייבש את אגלי הזיעה שנטפו ממני בציפייה הארוכה בצומת הכניסה/יציאה מלוד לטרמפ שייקח אותי הרחק מהמדבר שנכפה עליי בילדותי וקיבע אותי לגורל של חיים בעיירת פיתוח, כלומר עוני, חומרי ותרבותי.
העיניים שלו כמעט ולא עזבו אותי, רוב הזמן הוא היה מקובע לכביש כמובן, אך בכל עצירה או הזדמנות הוא הרים אותם אל המראה ונעץ אותן בי. חשתי מצוקה במבט שלו, השפתיים שלו רעדו, מנסות לומר משהו, כמעט נפתחות ואז שוב נכבשות על ידי שרירי הפנים שלו. בן כמה הוא היה? שלושים? אולי קצת פחות אולי קצת יותר, בן כמה אני הייתי? שש עשרה, אולי שש עשרה וחצי. תשומת ליבי עברה לשמשת המכונית, אני כבר לא יודע אם הוא מסתכל עליי; אני לא מפחד ממנו, הוא בסך הכול רוצה להבין מה אני עושה בצומת במקום להיות בבית הספר.
הנוף לא מתחלף בין לוד לתל אביב, בטח לא בשנת 93, רק שדות חיטה חרוכים של תחילת קיץ ישראלי שרק גלים של חום מעורבבים בפיח המטוסים של נמל התעופה מעירים אותם ממועקתם הקשה, או שאולי זו הייתה המועקה שלי, יש דברים שהשתדלתי לשכוח. בסופו של דבר הוא אזר אומץ והוציא את מה שהוא רצה לומר מהרגע שהוא ראה אותי בצומת. אני ידעתי מה עבר לו בראש ועניתי לו מבלי לשמוע את השאלה שלו. "אני בתקופת בגרויות, בדיוק סיימתי את הבגרות בלשון ואני הולך לפגוש חברים בתל אביב, יש עליי עשרים שקלים ואני מעדיף לא להוציא אותם על נסיעות ואני לא מפחד לקחת טרמפים, בסופו של דבר רוב בני האדם הם נחמדים כמוך".
כמעט עשרים שנה אחרי ואני מבין את הנערים שמגיעים מהפרברים וקופצים במטרו בפריז, אני מתחיל לחשוד גם שהפקחים של המטרו מבינים את הדבר הזה, הם הרי מעולם לא נמצאים בתחנות שבהן יש תנועה רבה של נערים ונערות שעוברים על החוק ומתגנבים למטרו, הם מפקחים כמעט תמיד רק על התיירים.
אני שומע את המחשבות שעוברות לו בראש. "אתה לא גר בלוד" אני אומר לו, "לא", הוא עונה לי. "אני גר בתל אביב, הגעתי לבית המשפט ברמלה והסתבכתי בדרך, אתה תמיד תופס טרמפים?" לא תמיד, אני עונה לו, לפעמים אני לוקח אוטובוס, לפעמים אני נוסע עם חברים, בסוף יהיה לי רישיון נהיגה ובסופו של דבר אני אגור בתל אביב ואז אני לא אצטרך לתפוס יותר טרמפים. המצוקה שלו נגעה לליבי, הוא באמת חש חמלה אליי; הסיטואציה הזו, שבה הוא רואה נער נוטף זיעה ביציאה מלוד מייחל לטרמפ היתרגמה אצלו למצוקה הנפשית שלי, והיה נראה שדרך הסיטואציה הזו הוא ראה את העולם כולו ואת חוסר הצדק המשווע של עיירות הפיתוח במדינה הזו. הוא הוריד אותי בדיזינגוף סנטר מבלי שביקשתי ממנו, מניח שזה אזור טוב בתל אביב בשביל נער שמגיע מלוד. הלכתי אל החלון שלו ואמרתי לו תודה על העזרה, הוא שלף שטר של מאה שקלים, "קח שיהיה לך, למקרה שתיתקע" השטר הזה היה הון קטן מבחינתי, לקחתי אותו באיטיות, הודיתי לו והלכתי מבלי לסובב את המבט.
בן זוגי רצה אתמול שנשב בקפה תמר, כנראה הזיכרון האחרון שלי מתל אביב של אותם ימים, משינקין של שנת 92, השנה שבה התחלתי להבריז מבית הספר עם חברי הטוב י' באופן קבוע, יומיומי כמעט, כדי להגיע לתל אביב. ניסיתי בכל כוחי לא להפליג על גלי הנוסטלגיה,(לא שיש לי נוסטלגיה על קפה תמר), אך זה לא הועיל. בהליכה מקפה תמר לקינג ג'ורג', שינקין שינה את צורתו, חנויות הבגדים החדשות נעלמו כלא היו ושינקין התפשט מהתדמית הלא ברורה שיש לו כעת וחזר להיות הרחוב המרופט עם הגינה שבין העשבים השוטים שלה צמחו שיחי גראס קטנים שכולם ידעו על קיומם וכולם תכננו לקטוף את הפרחים מהם כשיבוא היום. "הכרתי את שינקין בשלבי הגסיסה האחרונים שלו" אמרתי לו, כשהוא התחיל בתהליך להפוך להיות הרחוב שכולם מדברים עליו, בדיוק כשהוא הפך להיות סימולקרה, ייצוג דהוי של ייצוג אחר שמשרת את המערכת הקפיטליסטית שהחלה להיווצר עם עליית רבין לשלטון. בשנת 94 שינקין כבר לא עניין אותי יותר.
אהבתי את תל אביב בשנים האלה כי היא העניקה לי את כל מה שרציתי, מקום מפלט אמיתי, עיר שאני אוכל לעשות בה כרצוני, ממלכה רחוקה שבה כמעט כל דבר שנעשה היה חדש, שונה, אפילו אפשר להסתכן ולומר שהוא היה עם אמירה. אהבתי את תל אביב כי היא אפשרה לי להרגיש עשיר, כי היא הרחיקה את לוד ומיקמה אותה בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, עמוק בין הרי החושך. "אבל הקפיטליזם הרס הכול" אמרתי לבן זוגי.
י' ואני עברנו לגור סופית בתל אביב בדירות משלנו כששנינו עזבנו את הצבא בקיץ של 96, המגע עם לוד הצטמצם לימי שישי בלילה בארוחת הערב עם ההורים, גם אז לא הייתה לנו מכונית והיינו תלויים בחסדי חברים, במיוחד בחברה קרובה ס' שהייתה מגיעה אלינו וישנה אצלי בשישי בלילה. הנסיעות האלה בערב שבת מלוד לתל אביב כבר קיבלו אופי של טקס כמעט דתי, ס' אף פעם לא מגיעה בזמן, י' אף פעם לא יורד מהדירה של ההורים שלו בשעה שקבענו איתו והמתח במכונית שלה עולה, חונק, מחליף את החמצן. הנסיעה כללה עצירה בפינה הלבנה, צומת שקיבל את שמו מהקיוסק היחיד שהיה שם, לקניית כמה זרים של גראס, לנו ולחברים התל אביבים שלנו שקיבלו חומר טוב במחירי עלות כמעט. "סעי כבר" היינו צועקים על ס', "בואי נצא מהחור הזה" וס' הייתה מתעצבנת עלינו, צועקת עלינו בחזרה ושונאת את חוסר הסבלנות שלנו ואת העובדה שהרכב של הופך להיות אוטו פשע כל שישי בלילה.
בזמן שהיא צועקת על י' והוא עונה לה בחזרה, אני משעין את ראשי על החלון בידיעה שאני אוכל לנשום בחזרה רק כשאראה את השלט "תל אביב". ס' גם מפסיקה לצעוק על י', הוא בכל מקרה לא עונה לה, הוא עסוק בלהפריד את הענפים מהפרחים ולסנן משפטים כמו "איזה בן זונה, הביא לי רק חול הפעם".
לוד, כל כך קרובה לתל אביב, כל כך רחוקה מאלוהים.
תל אביב השתנתה, גם אני השתניתי, אני כבר לא נער, הזיפים הלבנים שמבצבצים מכל עבר אומרים לי שהעולם כבר לא שייך לי, שאני צריך לסיים את המטמורפוזה שלי ובמקום להיות חלק אינסופי מהמרוץ שבו כל שנה שעוברת רק פועלת לרעתי, עליי להביט בו, לכתוב עליו והכי חשוב- לא להסתכל לאחור בזעם. השמש מלטפת אותי בבית הקפה ליד השוק, כאן עכשיו בתל אביב, ועם כל ביקור שאני כאן אני יודע את מה שידעתי כבר שנים.

20121226-131155.jpg

| 5 תגובות

כי שמה לא חם

האורות הצהובים שבהקו מהתקרה של תחנת הרכבת גארד דו נורד האירו לי את כרזות הפרסום והבהירו לי שחזרתי לפריז, העיר שלמרות הכול, אני כל כך אוהב לאהוב. לפני שלוש שעות עזבתי את התחנה המרכזית של אמסטרדם, לפני ארבע שעות עוד שתיתי תה צהריים בבית הקפה האהוב עליי בעיר, קורא ספר וחתול שעונה לשם אלביס על ברכיי. אני אמשיך אני מאמין, לנסוע ברכבות בין מדינות באירופה אך לנצח זה ייראה לי כקסם. מאות צרפתים ירדו מהרכבת בחיפזון, מי עם מזוודת ענק, מי עם תיק גב, מדליקים סיגריות במהירות, מפריחים את העשן שיתפוגג הרבה לפני שהוא יוכל להגיע לתקרת הזכוכית הגבוהה של התחנה. הפעם הזו לא הייתי כמוהם, לא רצתי במהרה אל מחילות הרכבת התחתית ומיד הביתה אלא נשארתי על הרציף זמן רב אחרי שכולם נעלמו. רואה איך הרכבת מתרוקנת מנוסעים, את צוות המנקים עולה עליה, ואת מוכרת המזנון סוגרת את המזוודות ומסיימת את המשמרת. הרכבת נכנסת למנוחה עד למחרת בבוקר, אני עדיין ערני, גומע בצמא רב את הפיתוחים והחיבורים של המתכת עם הזכוכית, נפעם מאלפי הפרטים שמעולם לא שמתי אליהם לב. מאה תשעים מיליון בני אדם עוברים בשנה אחת את התחנה הזו שהיא הגדולה והעמוסה ביותר באירופה, תחנה שבנוסף למיליוני הפרידות, הנשיקות, החיבוקים והדמעות ראתה גם שתי מלחמות עולם, וגירוש יהודים למחנות ריכוז. הנה, עברה המודרני של פריז כולו מגולם בברזל, אבן וזכוכית.

לא זזתי מהתחנה כי לא רציתי עדיין לחזור לפריז הרועשת, המלוכלכת כל כך והעמוסה בבני אדם, צפופה להכעיס עד שכל מפגש עם אדם אחר הופך להיות מלחמה קטנה או לבישת חליפת מגן מפניו. לא בכדי זה היה סארטר, שאמר שהגיהינום הוא הזולת.

אמסטרדם בשבילי היא מה שסיני בשביל ישראלים רבים שאני מכיר (לא שאני חלילה לא אוהב את סיני) ולא בגלל הסמים שלה, אלא בגלל האופי של העיר הזו. אני מבוגר מדי ואקדמאי מדי כדי לומר "ההולנדים הם…" אני יודע שההולנדים הם לא, בדיוק כמו שהישראלים או אחרים הם לא, אבל משהו במערכת הפוליטית של הולנד ושל אמסטרדם בפרט מאפשר ליחידים להיות משהו מסוים שבמקום אחר אי אפשר להיות כזה. אמסטרדם משרה עליי שלווה, לא שלווה של חוף ים שקט מרוקן מאדם אלא הבנה שאפשר אחרת. מעבר לענני הגראס ומאות אלפי תיירי הזנות והסמים שפוקדים אותה, יש בעיר הזו דרך חיים טובה, שונה, נעימה. בצעירותי כששהיתי בעיר למספר חודשים יצא לי בפעם הראשונה לפגוש אנשים שעובדים בעבודות שמעולם לא ידעתי שיכולות להתקיים כמו אחראי על פיתוח תרבותי של הקהילה ההומו לסבית ברומניה לדוגמה. עם השנים גיליתי שאפשר להשיג עבודות טובות ומלאות במשמעות בעוד הרבה מקומות בעולם.

אני צריך לצאת מהתחנה, אמרתי לעצמי, צריך לחזור הביתה אל החתול והכלב, לחבק אותם, ולהוציא את הכלב לטיול של לילה. לא הלכתי למטרו והחלטתי לקחת אופניים מהתחנה אל ביתי, מרחק של כרבע שעה בשבילי אופניים סלולים, מופרדים בשפת בטון מהמכוניות. טיפות גשם קטנות וקור אירופאי פריזאי שחור הפכו להיות האויב שלי ברכיבה ועם כל משב רוח מקפיא הצעיף שלי הפך להיות המגן ,הנחמה, החומה ביני לבין העולם. עדיין לא הייתי מוכן לחזור להלך הרוח הפריזאי התובעני כל כך, כבר לא שמעתי רוכבי אופניים שרים שירי פופ קיטשיים או שורקים לעצמם בשמחה לא ברורה.

להסקה בדירה שלי שעובדת רוב הזמן כשאני נמצא בבית, הוספתי עוד תנור חימום ספירלות שביקשתי שיביאו לי במיוחד בישראל, שיפיץ חום לעברי בזמן שאני יושב וכותב, רוב הזמן החתול או הכלב שוכבים על השטיח מול תנור החימום, חוסמים את החום, מדמים פעולה של שמש ישראלית שהייתה להם בשפע רק לפני שנה וחצי. כבר לילה מאוחר ואין לי הרבה כוח לעשות משהו, אני רואה את ערמת הניירת על השולחן שלי, את האימיילים ואת רשימת הקריאה שלי ואומר לעצמי שעדיין סוף שבוע, זה יכול לחכות. אך כיוון שאין לי עדיין חשק לישון אני צולל בטלוויזיה, צופה בשלושה ערוצים אהובים עליי: צרפת 24, bbc ו sky news . בכל אחד מהערוצים האלה משודרת תכנית ראיונות אחרת, בערוץ 24 הצרפתי משודר עימות בין חבר פרלמנט צרפתי מטעם הסוציאליסטים לבין ראש ארגון המשפחה הקתולי (או משהו כזה, אין לי זמן לזכור שמות של ארגונים אנטי דמוקרטיים בכסות של ערכים). הקתולי יוצא בלהט כנגד הצעת החוק שעומדת לעבור בפרלמנט בינואר הקרוב שתתיר נישואים ואימוץ חד מיניים והוא דורש משאל עם בנושא כל כך אקוטי לטענתו. הסוציאליסט אומר שלא יהיה משאל עם כי הם לא הסתירו מעולם את הכוונה שלהם, "יש לנו שישים סעיפים במצע שהתחייבנו שנקיים" אמר לו הסוציאליסט, "אתה מצפה שנעשה משאל עם על כל אחד מהם? חזרנו ואמרנו במהלך הקמפיין שנתיר נישואים חד מיניים, זה לא סוד, לא הסתרנו דבר, הנשיא אמר זאת בעצמו מספר פעמים, אפילו בעימות". בזמן שהוא אומר את זה, אני חושב על שלי יחימוביץ' ועל שאר הפוליטיקאים הישראלים שהמדיניות שלהם בזמן מערכת הבחירות היא לא לספר לציבור על האמונה האמתית שלהם, להעלים את הרצונות, לשקר לעם. רבין לעולם לא ירד מהגולן, בגין ואף שעל, יחימוביץ' וחוסר הרצון לדון בסכסוך, ואז כמה חודשים אחרי היבחרם הם פועלים בניגוד גמור להבטחות שלהם. פוליטיקה של שבטים.

אני מקשיב לדיון שלהם, בוחן את הדיאלוג שלהם, אף אחד לא קוטע אחד את השני, המנחה מגניב כמה חיוכים, הכול נאמר בתשוקה אך לא באלימות, כל אחד מגן על האמת שלו, האמת האידיאולוגית שלו וכל אחד מוכן להילחם למענה, בשיחות, דיונים והפגנות אינסופיות. אני נזכר בשיחה שהייתה לי עם עותמן, 24 שעות לפני. עותמן, בעל מסעדה אסייתית קטנה במרכז העיר, היגר עם משפחתו ממרוקו לאמסטרדם לפני יותר מעשרים שנה, ישב איתי לשיחה מעביר את הזמן שלו ושלי. הוא סיפר לי שאמסטרדם משעממת כי היא ליברלית וסובלנית, היא מוכנה לקבל כל מה שאתה עושה כל עוד אתה לא פוגע באחר ולפעמים זה קל מדי, הוא צריך עניין. "אתה יודע, כשאני נוסע לבקר את המשפחה של ההורים שלי במרוקו, הם אומרים לי איך אני חי עם כל ההומואים בעיר" אני מחייך כי השאלה הזו היא על אותו משקל של השאלה הישראלית ששואלים אותי "איך אתה מסתדר בפריז עם כל הערבים?" אתה יודע מה אני עונה להם? הוא המשיך, אני אומר להם מה אכפת לכם? זה החיים שלהם, לא שלכם. חבל שצבי יחזקאלי לא צילם אותו לסדרה שלו, אמרתי לעצמי.

וונדל פארק כוסה בשכבה לבנה של שלג, קרני השמש הנהדרת והשמים הכחולים בהקו באגם הקטן בפארק שמעטה קל של קרח בישר לי שהקיץ כל כך רחוק. ליד אחד מהפסלים הפוסט מודרניים בפארק שחרוט עליו בגדול u, nu! "אתה, עכשיו!" נזכרתי בשיחה שניהלתי עם בן זוגי, "למה כל כך קר באירופה?" הוא שאל אותי, ואני ידעתי שהוא מבין היטב שאירופה טובה יותר מישראל והרבה יותר קל לחיות בה ואולי אפילו כבר אין לנו ברירה אלא לחיות בה כי בישראל כבר אי אפשר, ידעתי והבנתי את כאבו, חיים באירופה הם פרידה סופית מהשמש, פרידה מהשמש היא פרידה מישראל.

הדיון מסתיים ולאחריו חמש דקות של תחזית מזג האוויר בעולם, החלק האהוב עליי בחדשות, תחזית מזג האוויר תמיד הייתה סטייה שלי, יש משהו בטוח בידיעה של מעלות החום בכל העולם. "במינכן יורד הרבה גשם, על מזג האוויר עדיין לא הצלחנו להשתלט" ענה ברמן לבן זוגי בבר במינכן לאחר שהוא הקשיב בסבלנות לתלונות שלו על מזג האוויר.

מפת העולם זזה ממערב למזרח, אירופה כוסתה כולה בכתם כחול עמוק, ורוב הערים האירופאיות סומנו במעלות מתחת לאפס. את תל אביב עיטר ריבוע כתום נעים עם המספר 22, כל כך רחוק מפריז ומאמסטרדם. ליד תל אביב התנוססו עוד מספר ריבועים כתומים, עמן, דמשק, ביירות, קהיר, כולם עם 22, 23 או 25. כן, ישראל זה לא אירופה, חשבתי לעצמי, הכול הרבה יותר ברור כשרואים את מפת מזג האוויר.

2012-12-08 13.38.46

| 4 תגובות

הסוד

תלמיד שלי ליוגה, בורגני צרפתי אמיד אמר לי באחד מהשיעורים הפרטיים שהעברתי לו, שהוא לא יוכל לבוא לשיעור בשבוע הבא כי הוא נוסע לעיירה קטנה שקוראים לה קאדאקס בצפון קטלוניה. “אתה חייב ללכת לשם, דאלי גר שם, המקום מקסים, הים יפה והמזג אוויר נפלא". ידעתי שהחופשות שלו הן לא החופשות שלי ושלפעמים לילה אחד במלון שלו שווה ערך לחופשה שלמה שלי, אבל הפעם הלב שלי אמר לי להקשיב לו וקניתי כרטיסי רכבת שלושה חודשים מראש לדרום צרפת במחיר של 25 אירו לכיוון, 900 קילומטר בשלוש שעות ב125 שקלים לכל כיוון. זו אולי הנסיעה ה15 שלי בשרות הרכבות הצרפתי ואני חושב שלנצח הרכבת המהירה שלהם, הנוחות והמחיר ייראו לי כקסם. התכנון המקורי של בן זוגי ושלי היה לשכור רכב במונפלייר ולנהוג עד לקאדאקס שנמצאת חמישים קילומטר מהגבול הצרפתי ובדרך לעצור באנדרטה לזכרו של וולטר בנימין בפורט בו. הטיול השתנה די במהרה, מזג האוויר האפרורי של צרפת הכניע אותנו וליבנו המה אחרי חופי הפלא של הים התיכון. כמה קילומטרים אחרי מונטפלייר עלינו על האוטורוט A9 ולא עצרנו עד שראינו את החוף הראשון שנגלה לעינינו.

אני רוצה לספר על האנדרטה של בנימין אבל אני חושב שזה יהיה פשע להרוס את החוויה האישית והמיוחדת הזו, כי בשנייה הזו שראיתי את האנדרטה נפתח בפניי העולם כולו. המחשבה המיוחדת כל כך של בנימין, הניסוי והתהייה במה שמכנים "מיסטי", השאלות הקשות שהפילוסופיה לא יכלה לענות עליהם ושהמציאות הנוראית מציבה בפנינו ושבנימין עסק בהן, כל אלה התנקזו לרגע אחד, לשנייה או שתיים לא יותר של זיכוך, קתרזיס מושלם של הקיום שלי. לא לחינם אמרה חנה ארנדט שהמקום הזה בפורט בו, שבו בנימין התאבד, הוא המקום החזק ביותר שהיא ראתה בחייה.

 מאותו רגע קסום בפורט בו שבו צמרמורת אחזה בגופי, ועצי הברושים שנטועים עמוק באדמת בית הקברות ליד הים עיצבו את נפשי מחדש והחזירו אותה הביתה, כבר לא הייתי אני. הנה קתרזיס במקום כל כך פשוט לכאורה, עוד יעד תיירותי צרפתי ובריטי, עיירת חוף עם מלונות יקרים, מקום בילוי אהוב על בורגנים צרפתים, בריטים וספרדים. אך בשבילי העיירה הזו הייתה משהו אחר, מעל גבעות עצי הזית בין השמים למים ריחפה רוחו של בנימין, אך לא רק, ריחף עבר שמעולם לא היה קיים, גן עדן אבוד שחלמתי עליו כל חיי ומעולם לא היו לי מילים לתאר אותו, טבע שחיבק עיירה מנומנמת ולחש סוד שכולנו יודעים אותו אבל לא פועלים לפיו.

הבתים הלבנים, גבעות הזית שנשברו על חופים וצוקים משוננים וקרני שמש נהדרות שנישקו את הגבעות, ריצדו על הים התיכון האהוב כל כך ועטפו את עור גופי שהלבין מהאפרוריות של פריז, השילו ממני לא רק את המעיל, סוודר והצעיף שהגעתי איתם מפריז אלא גם את חומות המגננה שפריז חייבה אותי לבנות, והשאירו אותי חשוף. אך אני חושב שבפעם הראשונה מזה שנים חשתי שלהיות חשוף לקיום, לא רק האנושי, אלא בכלל, זה הבית המגן ביותר שיש. "לא אכפת לי שהטמפרטורה של הים כל כך נמוכה, אני שוטף את הריקבון של פריז מעליי, אני נותן לים התיכון לעטוף אותי" אמר לי בן זוגי כשהוא שוחה ללא הרף, צולל ומקפץ במים הצלולים כל כך שמאפשרים לראות את הקרקעית ללא משקפת. ואני רק הסתכלתי על הגבעות עם עצי הזית הרעננים והצעירים, הישרתי את מבטי לשמש, וראיתי את בנימין מחייך מתחת לשפם שלו.

ביום השני, פגשנו בחבורה שהייתה עסוקה בהקפצת חלוקי נחל לים, ברביצה נעימה על חוף האבנים ובשיחות ארוכות. בשלב מסוים תשומת הלב שלהם עברה לכלב שלנו, שני הגברים בחבורה פנו אליי ושאלו אותי לשמו. דיברנו בינינו באנגלית, לאחד מהם היה מבטא אוסטרלי, לשני אמריקאי וכיוון שגם לי יש מבטא אמריקאי קל, אף אחד מאיתנו לא זיהה שכולנו ישראלים אלא רק לאחר שפניתי לבן זוגי בעברית. הם שאלו אותנו מה אנחנו עושים, איפה אנחנו גרים וכו' והם סיפרו על עצמם. כל החבורה מגיעה מבית ספר אמריקאי למנהל עסקים שאת שמו לא טרחתי לשאול, והם מעבירים סמסטר אחד בברצלונה.

"פריז? גרתי בפריז כמעט חודש" אמר לי אחד מהם, “יש לי שם דודה עם לופט בסן ג'רמן, אבל לא ממש אהבתי את פריז, ברצלונה הרבה יותר מעניינת והרבה יותר כיפית, אבל עזוב אותך, אירופה גוססת, אי אפשר להחזיק מדינה עם שלושים שעות עבודה בשבוע, נגמרה החגיגה". עניתי לו תשובות קלילות, בעיקר חייכתי. “אתה רואה את הקבוצה הזו, יום אחד כולנו נהיה עשירים". הסתכלתי על הקבוצה הצעירה, כולם היו עסוקים בכלב שלנו, אחת מצלמת אותו, השנייה זורקת לו מקלות, השלישי מדבר עליו ושתיים אחרות מלטפות אותו באהבה. יום אחד הם כולם יהיו עשירים ואני אמשיך לקבץ מלגות, להתחנן ללמד באוניברסיטאות ולכתוב את הבלוג הזה ללא תמורה כספית.

רציתי לומר לו שזה מיתוס שהאירופאים לא עובדים, לומר לו שהיוונים עובדים יותר מהגרמנים והאמריקאים, שבספרד אין שבוע עבודה מקוצר ואפילו בצרפת זה לא באמת ככה, למרות החוק. אבל השקט של צפון קטלוניה, החיוך של התושבים של קאדאקס והעיירות הסמוכות לה, והלשון המתגלגלת בשטף הדיבור כאילו הייתה משב רוח בגבעות הזית עצרו אותי מלומר דבר, וחיוכי התאחד עם אותו חיוך שראיתי כמה שעות קודם של אישה מבוגרת, שבזמן שהיא ניכשה עשבים מסביב לעצי הזית הרעננים תחת השמש הטובה במסירות כה רבה, הצליחה לראות אותי חולף לידה והרימה את ראשה. עיניה המכווצות מאור השמש נפגשו עם עיניי תוך אמירת שלום בספרדית ואני נזכרתי באותו רגע בציטוט של קאמי שאיני זוכר איך הוא הגיע אליי ומה המקור ואשמח אם מישהו יוכל לעזור לי.

הסוד שאני מחפשו חבוי בעמק נטוע זיתים, מתחת לעשב ולסיגליות הקרות, סביב בית ישן שריח של זמורות נודף ממנו. יותר מעשרים שנה שוטטתי בעמק הזה ובעמקים כמותו, שאלתי את רועי העזים האילמים, דפקתי על דלתות של חרבות עזובות. לפעמים, עם הנץ הכוכב הראשון בשמים שעודם בהירים, תחת גשם של אור דק, חשבתי שאני יודע. ואמנם ידעתי. ואולי עודני יודע. אבל אין לאיש חפץ בסוד הזה, אף לי ולעצמי אין, כנראה חפץ בו, ואיני יכול להיפרד מבני משפחתי. אני חי בתוך משפחתי הסבורה שהיא חולשת על ערים עשירות וזוועתיות, בנויות מאבן וערפל. יום ולילה היא מדברת בקול, וכול מה שאינו נכנע לשום דבר אחר נכנע לה. והיא, אוזניה אטומות לכול הסודות. עצמתה הנושאת אותי גם מרגיזה אותי, ויש שצעקותיה מוגיעות אותי. אבל אסונה אסוני הוא, דם אחד זורם בעורקינו. כלום לא צעקתי גם אני בין האבנים, אני, שבעל מום אני כמוהם, וקולני ושותף לדבר עבירתם? על כן אני משתדל לשכוח, אני מתהלך לי בערי הברזל והאש שלנו, אני מחייך באומץ לב אל הלילה, אני קורא לסערות, אהיה נאמן. ואכן שכחתי: מעתה אני פעיל וחירש. אבל יום אחד אולי אוכל לוותר על הקברים הצעקניים שלנו ואלך לי להשתרע בעמק, תחת אותו האור, ואלמד בפעם האחרונה את מה שאני יודע. 

למחרת עזבנו את חופי הפלא של קטלוניה בחזרה לפריז וככל שהרכבת התקרבה יותר ויותר על העיר נאספו העננים מעליה. מניפת גווני האפור בשמים התערבבה עם המונוטוניות החדה של הבניינים הקרים וגגות הפח. הגשם הקל שירד עלינו בישר סופית את העובדה המרה שאנחנו לא עוד לאורכו של הים התיכון. למחרת הייתי חולה, ואני לא חושב שזה בגלל שינויי מזג האוויר הקיצוניים אלא בגלל העובדה שרק הגוף שלי היה בפריז, ליבי נשאר בקטלוניה, וגופי החלש ייחל לעוד נשיקת שמש אחת של צפון ספרד.

חשבתי על האסון הזה של העיר הגדולה, על הטרגדיה של חיינו, המרדף המחריד אחרי הכסף והעושר, ועל המערכת הקפיטליסטית שמשום מה נדמה לכולם שהיא תמיד הייתה כאן ולנצח תישאר. נזכרתי בהרצאה ששמעתי שבה הפרופסור אמר שהעולם עבר שתי תקופות קפיטליסטיות, קפיטליזם של סחורות ועכשיו קפיטליזם פיננסי ושלא יהיה לאף אחד מאיתנו ספקות, אנחנו נכנסים לתקופה קפיטליסטית שלישית שתהיה קשה יותר ורעה יותר מהאחרות. ואני שוב חושב על קטלוניה ועל השלווה היחסית שלה, על מדיניות הרווחה של ספרד ועל העובדה שמה שהוביל את ספרד לקריסת מערכות כללית לא הייתה המדיניות הסוציאליסטית שלה אלא בדיוק להיפך, השוק החופשי המחריד ובועת הנדל"ן הקפיטליסטית ששלחה את גרורותיה הסרטניות לכל חלקה טובה במדינה הנפלאה הזו. ואני חושב על ישראל שבה כל עץ זית מספר סיפור של כיבוש, גזל, אונס וששורשיו ניזונים מהדם שהרווה ומרווה את האדמה המקוללת הזו.

לא אהבתי את פריז בשבוע הראשון אחרי החזרה מקטלוניה, בהיתי בתמונות המעטות שצילמתי שם ושאלתי ללא הרף את דויד, בחור ספרדי שלומד איתי גרמנית בפריז, חי את רוב חייו בברצלונה וכעת לומד מנהל עסקים וחוק אירופאי (או משהו כזה, זה אף פעם לא מעניין אותי מספיק כדי לשאול) איך הוא יכול היה לוותר על ברצלונה בשביל פריז? "נכון" הוא ענה לי, "אין כאן מזג אוויר טוב והאנשים פחות נחמדים, אבל כאן יש הזדמנויות, יש כאן עבודה", ועם כל ס' ספרדי שהתגלגל מפיו ראיתי את השמש הספרדית מפציעה ומנשקת גם את הגגות של פריז וכאבתי את הטרגדיה שלו, את הטרגדיה שלי, את המציאות הקשה שנכפתה על כולנו. פריז נראתה לי עיר קשה, עיר ברזל ואש, מקום ששכח את קסמו וחשיבותו של המגע האנושי ובפעם הראשונה אחרי שנה וקצת שאני גר בפריז, רציתי לעזוב אותה. אבל פריז נפתחת ומתגלה בקצב שלה, נותנת לעולם לנוע על מסלולו, לגחמות אופנתיות לבוא וללכת והיא נעה בבטחה במסלול שלה, עקשנית, שמרנית, זקנה, קלאסית. והיא אכן נתגלתה לי מחדש, והפעם לא רק כעיר של תרבות והדר אלא גם כמקום שלא מתבייש להשתמש במילה סולידריות, לעיר שמתחייבת לאחוז גבוה של דיור בר השגה עד שזה מגיע לרמה שהעירייה עצמה שוכרת את הדירות מבעלים פרטיים ומשכירה אותן כדיור בר השגה, כמובן בהפסד. לפתע ראיתי עד כמה גדולה עיריית פריז (או 20 העיריות הקטנות שמרכיבות את העיר) ועד כמה העירייה מעורבת בחיים התרבותיים, רוחניים ומטריאליים של התושבים. ובסך הכול העירייה לא ממש חייבת, היא הרי יכולה להתקיים בבטח מבלי להשקיע יותר מדי במעמד הנמוך, להפך, העירייה הייתה יכולה לאמץ את המדיניות התל אביבית ולעודד הגירה של עניים ממנה, אך היא בחרה דווקא לעודד מעמדות נמוכים יותר להישאר בעיר וליהנות מהתרבות והחיים העשירים שלה ותוך כדי להפרות אותה.

קשה לומר משפטים כאלה בעולם הציני והקשה שאנחנו חיים בו, ובקלות אפשר לסתור כל דבר שאני אומר על פריז, אבל אני באמת חושב שהגיע הזמן שהסוד שקאמי ניסה לשכוח בגלל בני האדם מסביבו והמציאות הפוליטית האיומה שבה אנחנו חיים, יכול עכשיו להתגלות, ואולי אפילו להושיע אותנו מעצמנו. קפיטליזם הוא לא דרך הטבע, שוק ההון הוא לא חזות הכול, והבורסה לא הייתה כאן עם שחר ההיסטוריה, אלה הם בסך הכול המצאות אנושיות והם יכולים להיעלם באותה דרך שבה הם הגיעו. אולי קאמי דיבר על סוד מיסטי יותר עם ניחוח אוריינטליסטי, אבל הבנתי שהסוד הזה יכול להתקיים גם בערי האש והברזל.

האם הבחור הזה שדיבר איתי על חוף הים והיה מאוד נחמד, אי פעם ילמד להסתכל על העולם לא במונחים של רווח והפסד וילמד את הסוד שטמון בהקפצת חלוק אבן על המים? האם אי פעם הוא יראה את היופי שבמגע האבן במים במקום לספור כמה פעמים הוא הצליח להקפיץ אותה ולהתחרות בבחור השני שלימד אותם איך להקפיץ אותה?

חודש שלם עבר מאז שחזרתי מקטלוניה לפריז, הזמן עבר והפוסט שהתרוצץ במחשבות שלי מדי יום ולא נתן לי מנוח, נכתב רק עכשיו. קפאתי כשהגעתי לפריז והחיים הקשים בעיר דחוסה במיליוני אנשים השכיחו ממני את הסוד שהתגלגל בין עצי הזית. פריז החזירה לי את המגננות ואת הרתיעה ממגע ראשוני עם בני אדם. לפעמים אני נזכר בו מחדש, אחרי חצי שעה של מדיטציה או שיעור יוגה ארוך במיוחד, לפעמים כשהכלב שלי מגיע אליי ומלקק את הפנים שלי כך בלי סיבה נראית לעין או כשהחתול מחליט לשבת על הברכיים שלי ולגרגר. לפעמים אני נזכר בסוד כשאני מביט מהחלון ורואה את הגגות של פריז, בדיוק כפי שאני עושה עכשיו, או כשקבצן שאני מנסה בכל כוחי להתעלם ממנו אומר לי להיזהר כשאני חוצה את הכביש ולהסתכל ימינה ושמאלה. אבל אני יודע שהוא כאן, ואני יודע שיש דרך לצאת מהעולם האכזר שבו אנחנו חיים, אפשר לחיות טוב יותר ולא חייבים להיות תמיד בצל עצי זית ולבהות ארוכות בקרני שמש מרצדות על מים זכים. אפשר פשוט להבין שהדבר היחיד שיש לנו כבני אדם הוא עוד בני אדם, ושללא חברה אנחנו שום דבר ואולי לפני שנטרח לתקן את עצמנו נתחיל לתקן את המסגרת שמייצרת אותנו.

לפעמים נדמה לי שכולנו יודעים את זה, אז למה אנחנו לא עושים את זה?

"למענכם, תמיד, בשביל כוח הקנייה שלכם, מחיר נסיעה הוא אירו אחד". כיתוב בתחנת אוטובוס בדרום צרפת.

| 5 תגובות

אללה יוסטור


הצל אותי ישו

כמעט שליש מעבודת הדוקטורט שלי כבר נכתב, המנחים שלי מרוצים מקצב ההתקדמות וההערות טובות וענייניות, נשמע שאני בדרך הנכונה. גם הכיוון המתודי מבוסס, כך הם אומרים לי, אני מצליח לשלב היטב מתודות של פוקו ושאר הוגים פוסט סטרוקטורליסטים אחרים לקריאה שלי את ספר יחזקאל ואני מצליח לנתח בקפידה את טכנולוגיות הכוח ליצירת האני, את מערכת השיח ואת תהליכי ייצור הידע. במילים אחרות, אין אני, וכל קטגוריה בחברה, בין אם היא גזע, נטייה מינית, דת, שייכות לאומית וכו' אינה אלא תוצר של טכנולוגיות של כוח ובדוקטורט אני בוחן כיצד אני ישראלי גברי נוצר ואלו סוגי טכנולוגיה מייצרות אותו. אלוהים לא קיים אצלי בעבודה, הוא דמות כמו כל שאר הדמויות, אני לא קורא לו אלוהים אלא יהוה, הוא אפילו לא דמות, הוא כלי במנגנונים השונים של השיח, יש לו פונקציה וחלק ביצירת סובייקט מסוים שתפקידו להיות חלק בחברה אשר יש לה מטרות היסטוריות כאלה או אחרות. התיאוריה האנטי הומניסטית הזו רואה באדם כלי ולא יעד, כלומר כל אספקט המחשבה החופשית וההחלטות שנובעות כביכול מחשיבה חופשית אינן עצמאיות אלא חלק ממנגנוני הכוח שפועלים בשיח.

אני לא אוהב לדבר על הדוקטורט שלי, ואת מה שיש לי לומר מבחינה אקדמית, אני מעדיף לשמור למאות העמודים באנגלית צפופה שנכתבים על ידי מדי יום. אני לא אוהב לדבר באופן אקדמי כי אני חושש מתהליך זיהוי שעלול להידבק אליי והוא הזהות של המזרחי האינטלקטואל שיוצא כנגד מנגנונים דכאניים כאלה או אחרים,כאלה יש מספיק. אחת הביקורות של המנחה שלי הייתה שאני לא מקדיש מספיק זמן ליחס בין האדם שנוצר בספר יחזקאל לבין אלוהים במובן של גאולה. “אלוהים הרי נועד לגאול את האדם בספר הזה, אתה רואה את זה בפרקים שמדברים על יום ה' ועל מלחמות גוג ממגוג".

וברגע הזה שהוא אמר את זה גיליתי משהו שאיבדתי מזמן. בעיניים הטובות והכחולות כל כך של האיש המיוחד הזה, של פרח הכמורה הגרמני שלא יכל עוד לשאת בעול המשפחה שלו עם העבר הנאצי המובהק והקשה שלה, והתגייר, היגר לישראל והפך להיות דוקטור לתיאולוגיה יהודית, שמעריץ את תרבות יוון ומלמד על ישו בתשוקה חסרת פשרות, לא חוסך את שבטו על היהדות אך חובש כיפה סרוגה בשלל צבעי הקשת. בעיניים שלו גיליתי את מה שמזמן אבד לי, את הרומנטיקה. לא את הרומנטיקה של הולמרק, פרחים ושוקולד ליום האהבה, אלא את התפיסה הרומנטית הגרמנית, את הסער והפרץ של המאה ה-18, את התנועה שהעמידה את הרגש ואת הכמיהה לקיום גבוה הרבה יותר מניתוח קר ומושכל של יסודות קריטיים של המחשבה. ואז שאלתי את עצמי, האם יש מקום לביטוי אישי רומנטי בתפיסה שאומרת שכל הקיום שלי אינו אלא תוצר של טכנולוגיות של כוח בשיח שיוצר אותי כדי שאמלא תפקיד בחברה בעלת מטרה כזו או אחרת שנשלטת על ידי מעטים כל כך שגם הם חלק מאותו מערך של כוח?

אני עדיין שואל את עצמי את השאלה הזו, ברקע מתנגן האלבום החדש והנהדר של אתי אנקרי שכל כולו שיר אהבה לאל שהיא מצאה, מעצימה את קיומה הרומנטי דרך האהבה מעוררת הקנאה שלה לאלוהים. גם אני פעם אהבתי את אלוהים בצורה שהיא אוהבת אותו עכשיו, אני אומר לעצמי, אבל עכשיו אני כבר לא מקבל את קיומו.

אנחנו לא בעזה

לפני שבועיים החלטתי לעקוב אחר הסדרה של צבי יחזקאלי "אללה אסלאם" רציתי לבקר אותה, לפרק אותה לחלקים קטנים ולהראות את מנגנוני ייצור הידע של היהודי על הערבי מחוץ למרחב של המזרח התיכון, רציתי להבין למה דווקא עכשיו יש תוכנית יהודית על האסלאם. בסופו של דבר החלטתי שאין צורך, התוכנית הזו כל כך רדודה ומטומטמת שהיא מעליבה את האינטליגנציה שלי, לפחות היטלר השתמש בטכנולוגיות חדשות של עריכה שכשהוא פיקד על הסרט "היהודי הנצחי", אופס, כנראה שבסופו של דבר עשיתי השוואה.

יש הרבה מה לומר על מרקם החיים השברירי של אירופה, מערך החיים האירופאי מרתק ומסקרן כל כך וכן, יש התנגשות של תרבויות לא פשוטה באירופה, אבל ייצור כזה עלוב של דימוי של ערבי לא ראיתי הרבה מאוד זמן, האמת לא ראיתי אף פעם. המסקנה שלי מצפייה בשני פרקים היא שתהליך ייצור הידע על הערבי עלה מדרגה, הוא הפך את הערבי מאויב שיש לו מדינה וצבא, גנרלים, דגלים וזהות מוצקה, למוסלמי, לאויב שכבר אין לו הצדקות בסיסיות לאלימות שלו כנגד ישראל, אלא פשוט לישות מסוכנת שמהותה הבסיסי הוא להשתלט, לכבוש, לאנוס ולהרוס כל חלקה טובה, וכל זה מגובה בערוץ מסחרי שהיה על סף סגירה וקיבל ארכה מהמדינה, הוא ובעלי ההון ששולטים בו.

לפני שצבי יחזקאלי והצוות שלו עולים למטוס, בנמל התעופה בלוד, צבי יחזקאלי אומר שצריך לקחת דברים בפרופורציות, אחרי הכול אנחנו לא בעזה, משל עזה הייתה לג'ונגל חסר חוקים עם ילידים צמאי דם שסכינים וחרבות תלויות על דש בגדיהם ואירופה, אחרי הכול היא אירופה, נשארו לה עוד כמה לבנים שיכולים להציל אותה.

בשנה האחרונה שאני כאן בפריז אני שקוע בתהליך של מחיקת זהויות, מוריד זהות אחר זהות ממני, מנסה להגיע למצב הבודהיסטי של אין אני, של ריקות מלאה, של אפס גדול, ואז הבנתי עד כמה שאני גזען. זה מתחיל בפחד מאדם שלא נראה כמוני, דרך הסתכלות על אדם על פי צבע עורו ושייוכו האתני וכלה בהבנות על קבוצה כזו או אחרת. אני כבר לא אומר לבן זוגי ללכת לקנות כוסברה מהערבים אלא מהחנות, ואני דואג לדעת את השמות של כל אדם ואדם שאני מדבר איתו, מוחק את הקטגוריות שהשיח מבנה.

אני מסרב להיות אויב של אדם אחר, כל אדם באשר הוא, אני לא אהיה האויב שלו, ויותר מזה, אני לא אתן למנגנונים כאלה או אחרים לגרום לי להבין שאני שונה מאדם אחר ולהילחם בו. בישראל שוטר מזרחי, שהמדינה דואגת לוודא שהוא יישאר בור, חונק אשכנזייה בהפגנה של צדק חברתי שבמובן מסוים נועדה גם להטיב עם המצב שלו. אם שולחת את בנה להרוג בן של אם אחרת, ובצרפת שוטר שחור עוצר שחור אחר, ואישה לבנה יוצאת כנגד אישה ערבייה. יחידים שהפכו לקטגוריה, קבוצה שנועדה להשתלח בקבוצה אחרת, מונעות על ידי הבורות, הסללה, שנאה וגזענות, ובשדה הקוצים הזה אנחנו שוכחים שכולנו באותה סירה.

אני כבר לא כועס על שוטרי השבכ המזרחים שעצרו אותי חדשות לבקרים בתל אביב כי נראיתי להם בעל חזות מזרחית, ולא שחררו אותי עד שהבינו שאני הוא לא אותו ערבי שהם מחפשים. אני לא כועס על השוטר השחור של המשטרה הלאומית של צרפת שבדק לי את התיק, למרות שאין לו זכות, ועיכב אותי כשתעודת הזהות הצרפתית שלי בידו בתחנת מטרו סואנת עד שהשוטר הלבן אמר לו שאני הוא לא מי שהם מחפשים. כן, כנראה שגם בצרפת הנהדרת שאני אוהב לאהוב, אני בסך הכול עוד ערבי. אני לא כועס עליהם כי אני יודע שהם חלק ממערך שנועד להמם אותם, לדכא אותם ולהשכיח מהם את העובדה שהם לא יותר מאשר גוף מוחלש בחברה נצלנית, אני מאוכזב שדווקא האנשים מהקבוצות המוחלשות והמדוכאות לא מבינים את התפקיד הנוראי שהשיח יצר להם והם מאמצים בחום.

אני יכול להבין ערבים שפונים לאסלאם בצרפת, בישראל ובכל מקום אחר בעולם, הם בסך הכול מבינים היטב את מה שהיידגר אמר ולא יכול להיות מתורגם לעברית בצורה נאותה only A god can save us , הם מצאו אל קשה שלא דורש מהם זהות אלא אהבה ללא פשרות, שמקבל את כולם גם אם הם היו כופרים או נוצרים לפני כן, הם מצאו דרך לשביל של תנועת הרומנטיקה הגרמנית והצרפתית שגם היא הייתה מגובה ברוח דתית פנטסטית, רק שמשום מה, לנו כיהודים הרבה יותר קל לעכל את ישו הצלוב ונזירה עטויה מכף רגל ועד ראש מאשר אישה מוסלמית וכיתוב בערבית.

חג האנושות

חבר קרוב שלי בפריז הזמין אותי לארוחת ראש השנה אצלו בבית, הוא נולד בפריז למשפחה פורטוגזית קתולית עם שורשים יהודים אנוסים ולפני שבע שנים הוא החליט שהוא מתגייר, עבר מילה והיגר לישראל. עכשיו הוא חי מחדש בפריז כי ישראל הייתה קשה לו מדי "הגעתי לישראל כדי להיות פועל סיני" הוא היה אומר לי כמעט מדי יום בתל אביב.

בחדר שלו תלוי דגל ישראל גדול ותמונה של תל אביב. אתה ממש אוהב את ישראל, אמרתי לו, “בטח" הוא ענה לי במבטא צרפתי קסום, “ישראל זה בית שלנו, זה מדינה שלנו, אני אוהב ישראל". חשתי את הפגיעות בקול שלו, כאילו ישראל היא הדבר היחיד שנותן לו משמעות בחיים שלו, איזה עוגן, קרש הצלה שמונע ממנו לטבוע באוקיינוס הקשה הזה של הקיום האנושי. חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו. אני אוהב אותו למרות שהוא אימץ ישראליות ימנית, למרות שהוא אימץ את דפוס המחשבה של או אנחנו או הם, אני אוהב אותו בגלל שהוא כמוני, כמוך, כמונו, מחפש משהו שיכול להציל אותו, אל מסוים שישמור עליו מכל פגע. לו רק היה מבין שאותה פגיעות שלו היא גם אותה פגיעות של פליט ערבי, של פלשתיני, של מהגר מרוקאי דור שלישי בצרפת, שזו גם הפגיעות שלי, שזו הפגיעות שלך, שכולנו צריכים סוג של אל, אבל הוא לא חייב להיות אלוהים כמו שאנחנו מכירים אותו, אלוהים דתי מיושן, הוא בכלל לא צריך להיות אלוהים, משהו שמגיע מלמעלה, אלוהים יכול להיות גם הרווח בין שני האדם, רווח שרק אם נלמד לנקות את מנגנוני הדיכוי, רגשות נפלאים ופרצי אנרגיה מרהיבים יכולים להיווצר.

והנה חזרתי לרומנטיקה, חזרתי אל המשרד אפוף העשן של המנחה שלי בחוג לפילוסופיה יהודית של העת העתיקה, אל האופרות שהוא אוהב לשמוע בגרמנית ואל התשוקה הנהדרת שלו לידע. חזרתי אליו ואני שואל את עצמי, האם יש מקום לרומנטיקה? והתשובה היא כן, יש מקום לרומנטיקה כל עוד שיש בני אדם שמבינים שאנחנו אויבים רק בגלל שאנחנו מאמצים זהויות שאין לנו צורך בהם.

ב fête de l'humanité הצרפתי שמתקיים כל שנה באמצע ספטמבר, יש מאות קבוצות שונות של בני אדם, ממהגרים לאיכרים צרפתיים, שנראה שחיות בהרמוניה, ללא מרכז כוח קבוע ויד מכוונת, כל קבוצה, כל אוהל וכל רעיון הוא מרכז בפני עצמו, ולכולם יש אותו אויב, המערכת הכלכלית שמסלילה אותם ומקבעת אותם בהלכי מחשבה אלימים.

"ביחד נצעד”, כתוב על השלטים, "ביחד ניקח את הכוח", צועק שלט אחר ואפשר לשמוע את נשימתו של פוקו מפיחה חיים בדגלים. ובשלט הגדול ביותר מתנוסס משפט "האנושות זה מאבק יומיומי", מאבק לחיים טובים יותר, חיים שבהם לא נצטרך לשנוא אחד את השני, חיים שבהם נבין שהאויב הוא חבר שזנחנו.

| 14 תגובות

שיחות עם הספר

הלכתי להסתפר שלושה ימים לפני הנסיעה שלי לתל אביב, שבמובן מסוים הייתה כפויה כיוון שפריז החליטה להיסגר לרגל החופשה השנתית של הצרפתים; אחרי הכול, אי אפשר להגיע לתל אביב לא מטופח, במיוחד כשאני גר בפריז. הספר הטוניסאי שסיפר אותי בשנה האחרונה עזב את השכונה והתחלף בספר אלג’יראי יפה תואר עם שיער חלק כמשי ושחור כלילה מדברי צלול. השיחה איתו הייתה מאוד שונה משיחות אחרות שהיו לי עם הספר הטוניסאי, עם אימט דיברתי על החיים שלו בטוניס ועל החיים שלו בפריז, הוא סיפר לי על המשפחה שלו ועל בת זוגו היהודייה. עם הספר האלג'יראי שאת שמו אני עדיין לא יודע ואני פונה אליו ב vous, השיחות שונות. הוא מדבר איתי על האייפד שלו ועל האפליקציות שהוא מוריד, על מוזיקה שהוא אוהב ועל השיער הארוך שהיה לו פעם.

אנחנו לא מדברים על החיים באלג'יר ועל הקשר בין יהודים ערבים לערבים מוסלמים, עד שהוא התחיל לדבר על היהודים הוא חשב שאני בכלל מדרום אמריקה. הוא אמר לי שיש קבוצה קטנה מאוד של יהודים שקיימים עוד לפני ישו והם מנהלים את העולם מאחורי הקלעים, מפעילים את כולם ושולטים בממון. שאלתי אותו מאיפה הוא שמע את זה, הוא ענה שמהמסגד, מהטלוויזיה, עיתונים ובית הספר. אמרתי לו שזה לא נכון ושזו תעמולה נאצית, הוא לא הסכים ואף הראה לי סרטון מצויר של יהודי עם קרניים משתלט על כדור הארץ ומבתר חלקים ממנו בציפורניים מגואלות בדם, לא הבנתי מה הסרטון אמר כיוון שאני לא יודע ערבית. קשה לי לומר שאני מזועזע, האמת, זה לא ממש מזיז לי ואמשיך ללכת אליו ולהסתפר אצלו, אולי אפילו בגלל מה שהוא אמר לי ולא למרות. מישהו הרי צריך להוציא אותו משדה הבורות של הגזענות, אני אומר לעצמי, מאמץ פרקטיקות חינוך של צרפתים.

אך יצאתי ממנו עם תחושה מוזרה למרות הכול, במובן מסוים הוא סדק לי זהות שיצרתי לעצמי בשנים האחרונות "ערבי יהודי לייט" כזה שחושב שהוא מבין ערבים כי ביולוגית וגאוגרפית יש לו זכות לטעון כך וכזה שמפגין את ערביותו במקומות עם רוב לבן אשכנזי. אבל עכשיו כבר לא בא לי להיות ערבי יהודי, לא בא לי להיות ערבי ומזמן כבר לא בא לי להיות יהודי. אני מודע לאנטישמיות בעולם הערבי, וחוויתי אותה כבר לא פעם, וזו לא האנטישמיות שמפריעה לי אלא השימוש העלוב בתעמולה אירופאית שנטחנה עד דק. אתם רוצים לראות ביהודים אויבים, לפחות תמציאו משהו חדש, אל תעתיקו משהו כל כך זול ודהוי.

והנה, הזהות, הדבר הכל כך חמקמק הזה, זזה ושוב נותרתי ריק וערום, חסר זהות משמעותית שאוכל להיאחז בה ולגזור ממנה קיום והכרה, לבנות עליה חיים מטריאליים ולייצר מוסר.

למחרת הלכתי לחברה ישראלית שרוצה לעשות סרט תיעודי על גולים ישראלים ובעקבות הבלוג שלי היא החליטה לראיין אותי ולשמוע אותי מדבר על הגלות שבחרתי. “היא לא יודעת עם מי היא מדברת? אתה? אין מצב שאתה נפתח בפניה, בטח לא מול המצלמה" אמר לי בן זוגי. והוא צדק, לא הצלחתי להוציא את מה שהיא רצתה שאומר, את הלבטים והמחשבות שלי על הזהות הקרועה שאני נמצא בה. היא לא וויתרה, למרות שאמרתי לה שאי אפשר לדבר על הזהות שלי מול מצלמה כיוון שברגע שהמצלמה פועלת, זהות אחרת קופצת ומדברת, ניסיתי להסביר לה על תהליך הזהות על פי דרידה ועל כך שאין אף פעם זהות קבועה, זהות קבועה אינה אלא תוצר של תהליכים פוליטיים ומטרתה לשרת מבנה פוליטי קיים או בהתהוות. שלושה ימים אחר כך בתל אביב, הכרתי שני חברים של חבר טוב שלי, שניהם אמריקאים יהודים שהחליטו להגר לתל אביב, משאירים את משפחתם בארה"ב. שאלתי אותם לגבי הסיבות שלהם למעבר לישראל, הרי הסיבה העיקרית המוחלטת והכמעט טוטאלית להגירה הייתה ותמיד תישאר על רקע כלכלי. כמובן שיש הגירת פליטות וסכנת חיים וכמה יוצאים מן הכלל, אך בסופו של דבר בני אדם עוקרים ממקום מגוריהם כדי למצוא לעצמם חיים חומריים טובים יותר, ומהחיים הטובים יותר שהם משיגים לעצמם הם מתחילים לייצר זהות חדשה. אך הישראלים החדשים לא הצליחו לענות לי באופן מלא (וכנה, לדעתי) על הסיבות שהובילו אותם לישראל, אחרי הכול, בארה"ב יותר קל כלכלית מישראל, לפחות להם.

האם הם באמת היגרו לישראל כי הם יהודים?

באותו לילה יצאתי איתם למסיבה במועדון בתחנה המרכזית החדשה, קשה להתעלם ממאות הפליטים שישנו על המדשאות בגינת לווינסקי ועל הפער העצום בין אותם שני מהגרים יהודים שהגיעו לישראל וקיבלו מיד אזרחות וסל קליטה רק בגלל יהדותם, מול אותם פליטים מוכי סבל שישנים במדשאות ולא יודעים מה יוליד יום. "אני לא מבין למה המדינה לא מגרשת את האפריקאים האלה, הם לא באמת פליטים, הם כאן כדי לקחת עבודה" אמר באנגלית אחד היהודים האמריקאים, מבלי להבין שבמובן מסוים הוא והם לא כל כך שונים. והנה שוב, הזהות הזו, הכביכול קבועה מתווה את המבנה הפוליטי ואת תפיסות המוסר, משמשת ככלי לבנות חברה, לקדם אנשים מסוימים שיכולים לתרום למטרה של המבנה הפוליטי, ומשעבדת אחרים שזהותם, שנוצרה על ידי מנגנונים משומנים היטב, משמשת ככלי להפוך אותם לקצת פחות מבני אדם. היה לי קשה לישון באותו הלילה, אם זהו תוצר הלוואי של הזהות היהודית הישראלית, אז אינני רוצה בה, אינני רוצה להיות יהודי.

"בשביל היטלר תמיד תהיה יהודי" אומרים לי לא מעט אנשים, אבל בשביל היטלר אני גם יכול להיות הומו, אני עונה להם, אתם באמת חושבים שאפשר לקיים זהות רק על בסיס שלילי לאורך כל כך הרבה זמן? חשבתי להתחיל להסתכל על העולם לא דרך צבעי עור, דתות, מין ומגדר אלא דרך עניים ועשירים, אך אפשר לקבוע באופן ברור מיהו עני? אדם שגר בשיכון עלוב בפרברי פריז אך עדיין אוכל, עובד וקונה אייפד יכול להיקרא עני? תל אביבי, כמו חבריי הרבים, שגר בדירה טובה במרכז העיר, נוסע לחו"ל אך עובד 14 שעות ביום, במינוס מתמיד ופחד מפינוי מהדירה השכורה שהוא חי בה יכול באמת להיקרא עשיר? מה בכלל תורמת החלוקה הזו לשינוי המבנה הפוליטי? אז אולי חלוקת זהות למדוכאים ומדכאים? אך מי הוא מדכא? האין מדכא לא נמצא באותו מעגל של סבל כמו המדוכא? באותו הכלא ממש?

חברי היקר רון, כתב באחד הפוסטים על תפיסת הגלות כגורם מעצב אישיות, ואני אמרתי לחברתי שצילמה אותי שהגלות שלי היא דווקא בישראל ולא בפריז, ולא יכולתי להסביר את זה כמו שצריך, גם עכשיו אני לא יכול להסביר את זה כמו שצריך.

חזרתי לפריז, ועם כל שיבה לעיר הזו אני רק מבין יותר ויותר כמה שאני אוהב לגור כאן. היא לא עיר קלה בכלל למגורים ואני בטוח שבערים אחרות בעולם הרבה יותר קל לחיות, אבל היא נותנת לי בדיוק את מה שאני צריך, היא מספקת לי בסיס חומרי מספיק רחב כדי לתהות על הזהות שלי. יתרה מזו, היא מאתגרת אותי, כי כאן, כפי שכתבתי בעבר, אני מוגדר לא אחת כערבי על ידי הערבים בעיר, דבר שמפריע לי מאוד, ואני לא יכול להיתמם, זה מפריע לי כיוון שאני עדיין מופעל על ידי גזענות יהודית ציונית שרואה בערבי ובנגזרות שלו, המזרחי, דבר פסול מבחינה תרבותית. אך פריז נותנת לי מקלט, דווקא בצרפת, שהתרבות שלה, השפה, ותפישת החינוך הנוקשה שלה, שכמעט נדמים לי כאמצעי שליטה טוטליטריים, אני מצליח למצוא זהות שברירית של אוניברסליות. מהבנתי החלקית של הקיום האנושי בפריז ובצרפת בכלל, אני מבין שיש אלמנט תרבותי שאליו אפשר להתיך את סך המערך התרבותי פוליטי והוא זהות המסייה או המאדאם. לא אחת פונים אליי בגוף שלישי, מסייה ירצה משהו? האם אפשר לעזור למסייה? או אב שאמר לבנו בטיסה לפריז לא לבעוט בכסא כי זה עלול לכאוב למסייה שיושב לפנינו. בתוך הזהות הזו של המסייה, שהיא כמו חליפת עסקים, סוג של מדים תרבותיים, אפשר לייצר אלפי רסיסי זהויות, המסייה הזה יכול להיות הכול, גם ערבי וגם שחור (עם המגבלות הגזעניות בחברה הצרפתית כמובן) הוא יכול להגיע מכל מקום, כל עוד הוא מפנים את זהות המסייה, היציר הטהור של המהפכה הבורגנית שהתרחשה בצרפת. זהות המסייה שאני מייצר לא שונה כלל מאותה זהות מסייה רצויה בצרפת, משכיל, מנומס, תרבותי, ולא אלים. הנה, זהות נוקשה, שלא אחת אני שומע מחבריי הבורגנים שמתלוננים על הכלא הזה של הזהות הבורגנית והחינוך הנוקשה המסרס שמוביל לזהות הזו, הפכה להיות בשבילי קרש הצלה מעולם הזהויות. חירות נוקשה, מבנה ממשמע שבמקום לכלוא אותי משחרר אותי מהעולם הקודם של הזהויות שנכפה עליי. זהות המסייה הפכה להיות בשבילי אותו כרטיס כניסה לחברה אך במובן ההפוך של ההגדרה שלה, כזהות מוחקת, ועם כל מחיקה של זהות אני מרגיש יותר חופשי לצמוח הן מבחינה אישית והן מבחינה חברתית.

המסייה הוא הזהות ה"פרווה" האולטימטיבית בשבילי בניגוד מוחלט לקיום האונטולוגי שלה בחברה הצרפתית. במקום לחפש זהות, אני מעדיף לבטל אותה, למזג את כל שברירי הזהויות לכדי משהו חסר גבולות ברורים, להיות האחר, האובייקט והסובייקט בעת ובעונה אחת. לומר משהו, לשרטט טיעון מושכל ולאחר זמן מה לבטל אותו לחלוטין, לסתור את עצמי על ידי טיעון מושכל אחר. ולהודות, כן , אני לא עקבי, כן, אני סותר את עצמי, אך ככה זה כשאין זהות ברורה ואולי עדיף שלא תהיה זהות ברורה, אם כל מטרתה היא לשרת מבנה פוליטי כזה או אחר.

אז אמא, קחי את הזהות הזו ממני, קחי את המזרחיות, הערביות, האירופאיות, ההומוסקסואליות, קחי את זה וזרקי את זה לפח, לא את ולא אני, ולא אף אחד צריך את זה.

הבוקר כשטיילתי עם הכלב שלי, שאל אותי אחד מהעוברים ושבים :”אחוי, עינדק פו?” אחי, יש לך אש? בערבית וצרפתית. “לא, מתאסף, מעאנדיש" עניתי לו מחויך.

| 3 תגובות

הו אמסטרדם

היה נהוג, בקרב קבוצת הגיל שלי באמצע שנות התשעים ללכת לטיול קטן בחו"ל לפני הגיוס, אני החלטתי לנסוע לאמסטרדם. למרות שהשמש מעולם לא הפציעה, קרני הליברליזם, הקלילות, תחושת החירות והשלום הציבורי האירו את נפשי הקטנה שייחלה לעוד.

כך התחלתי את ההרצאה הראשונה שלי בעולם האקדמי, רצה הגורל והכנס התקיים בעיר שהייתה לאהבה הראשונה שלי וככזו, לאהבה התמימה ביותר, המתוקה ביותר והכואבת ביותראמסטרדם. המושב שבו הרצתי עסק בפרשנות טקסט כפרשנות פוליטית וככלי פוליטי לשינוי מציאות כזו או אחרת תוך ההבנה שאין פרשנות טקסטואלית שאינה קונטקסטואלית, גם אם החוקר לא מודע לכך או מתכחש לעובדה הזו. אני בחרתי לנתח את סיפור גדעון כאנטיתזה לדימוי גדעון שהציונות רוצה לתפוס, ויצאתי כנגד התרבות הצבאית של הציונות, בקרוב אפרסם את המאמר מיד אחרי שייצא להדפסה.

רוב חבריי, בדיוק כמוני, הלכו לחופשה לפני צבא, אך בניגוד אליי הם נסעו ליוון. במובן מסוים זה היה לטקס חניכה טרום צבאי בשבילם. זו הייתה הפעם הראשונה לרובם שהם היו מחוץ לבית לתקופה ארוכה יחסית, חבורות חבורות של נערים שעוסקים בלהפוך לגברים, משתכרים, רוכבים באופנוע ללא קסדה ומתחילים עם בנות. תהליך הגיברות שלי היה שונה משלהם, בעוד הם גילו את הגבריות של הקונצזוס, ההגמונית, אני גיליתי באמסטרדם את הגבריות השולית ומאז אני לא יכול לחיות או לחשוב במרכז.

המשכתי את ההרצאה ועברתי לניתוח של הטקסט במובן האקדמי.

הסתיו של שנת 1995 אכן היה לתקופה החשובה ביותר בחיי, בסתיו הזה לא רק גיליתי עולם חדש, אלא הבנתי שהעולם שדמיינתי בקיום העצוב כל כך שלי בלוד, בימים לוהטים של שרב שבהם עמדתי בצומת שמחבר את לוד לכיוון הכביש המהיר, מחכה לתפוס טרמפים לתל אביב עם כמה שקלים בכיס. בימים שבהם ראיתי איך אחרים חיים בעיר הגדולה ואיך אני עומד להתגייס למוסד המפחיד הזה שקוראים לו בצבא. הבנתי שהעולם הזה שהיה קיים בדמיוני ובו חייתי את רוב ימייאכן קיים במציאות וקוראים לו אמסטרדם. הסתיו הזה היה חשוב מאוד בחיי כי בפעם הראשונה בחיי פגשתי בזהות אחרת ששונה כל כך מכל מה שאני מכיר, זהות חמקמקה ולא ברורה וכל אשר יכולתי לעשות הוא להסתכל עליה, לנסות לגעת בה, כי בסתיו ההוא עדיין לא הייתה לי יכולת לקחת עליה בעלות

"מה עשית כאן כל כך הרבה ימים? היית כאן שבועיים שלמים?זה טירוף, כל כך משעמם כאן!" אמר לי בן זוגי שזה היה לביקור הראשון שלו בעיר שלי בעודו מפהק מכל בר "עלוב" של הומואים, כפי שהוא אמר, משל היה פריזאי מתוחכם שהעולם הזה הפך להיות מקום בינוני, לא יפה, עם אוכל לא משהו, למעט פריז כמובן.

אז הפוסט הזה בשבילך, יודע מה? הוא לא בשבילך, הוא בשבילי, הוא בשביל אמסטרדם, הוא בשביל הדרך שאמסטרדם התוותה לי והוא מוקדש לכל אלה שחוו את הכאב העצום הזה של בדידות, של תחושה שאין לך מקום לא משנה לאן תלך, שאין לך דרך, כוונה או זהות. הוא מוקדש לכל הרומנטיקנים שחיים במחשבות שלהם יותר מאשר במציאות, הוא מוקדש לכל אלה של בורחים, והוא מוקדש לך אמסטרדם.

"דרוש הרבה אומץ לעשות את מה שעשית, להיחשף כך מול קהל" אמרו לי אנשי האקדמיה המבוגרים שהיו במושב, "אם אתה לא כן עם עצמך ועם הפרשנות האישית שלך, לא תוכל להבין את הטקסט לעומק, הטקסט עמוק ככל שהכנות והמחקר האישי שלך את עצמך יהיו טובים, זרעת היום זרעים שיצמחו לפרח יפה". מי היה מאמין שבכנס אקדמי יאמרו דברים כאלה? לא פלא שהיינו מושב קטן כל כך, האודיטוריום לידנו המה במאות בני אדם שבאו לשמוע על תגליות חדשות בפילולוגיה אשורית ועל הקשר שלהן לטקסט המקראי.

בשנת 95 החלטתי לנסוע לאמסטרדם, את זה כבר ציינתי. הייתי בן 18 , דחיתי את הגיוס שלי בחצי שנה כי ביליתי שבועות אצל הקבן להוריד את הפרופיל הקרבי שלי. הגעתי עם החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם, חבר שהבין, שמע והכיר את כל נבכי נפשי, חבר יקר שחזר בתשובה שנים אחר כך ומאז לא ראיתי אותו. לוד ואמסטרדם לא היו ערים תאומות ולעולם לא יהיו, והפער בין שתי הערים בשנת 95 היה לי כמעט קשה להכלה, עדיין כשאני רואה את התמונה של הילד הזה עם מעיל העור, מחזיק חפיסת סיגריות וינסטון בידו, אני שואל אותו אם הוא אני. השוני היה קשה להכלה ולא היו לי מילים לעבד אותו, באמת לא היו לי מילים, ניסיתי אבל לא הצלחתי, אז עישנתי גראס ועשיתי סמים ובפעם הראשונה בחיי, הייתי מאושר.

"אתה בטוח שזו הפעם הראשונה שאתה עושה סקס?" שאל אותי חורחה, הבחור הראשון שאיתו עשיתי סקס מלא. אני זוכר את שמו, אני יודע בדיוק איך הוא נראה, אני זוכר את המיטה שלו. אני זוכר שהסתובבתי שלוש פעמים מסביב לבלוק עד שהעזתי להיכנס לבר, אני זוכר את הפחד שאחז אותי, את הקיפאון שתפס את רגליי, את הבושה. אני רואה את הכול בדמיוני, אני מביט עכשיו על הילד הזה שהתרוצץ ברחובות מחפש נחמה, ואני חש את כאבו, רוצה לחזור17 שנים אחורה ולחבק אותו, לומר לו שיהיה בסדר, העולם לא כזה אכזר ונורא כמו שחושבים.

הסתיו של 95 התחלף בחורף של 96 ואיתו מתה אמסטרדם, לפחות מדינת ישראל ניסתה להרוג לי אותה, היא גייסה אותי לצבא. בדרכים נפשיות כאלה או אחרות השתחררתי מהצבא, כמובן פרופיל נפשי. במדינת ישראל כדי לא לשרת בצבא צריך להיות או מוגבל גופנית או נפשית, כלומר להיות פחות גבר. בסתיו של 97 הייתי שוב באמסטרדם, הפעם עם מטרה אחת, להישאר שם. הרבה מעבר לחוסר היכולת שלי להיות בצבא כבר לא יכולתי לחיות עוד בתל אביב, הרגשתי תלוש לחלוטין, חי בעיר שאני אמור להבין את שפתה, את תרבותה אבל לא הבנתי דבר ממה שאנשים אומרים, בעיקר, הרגשתי עני בתל אביב, עני ברוח, עני בכסף, עני במחשבות. אימי לא רצתה לעזוב את היד שלי בנמל התעופה הישן, בוכה, מנסה לשכנע אותי שוב להישאר. כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא יודע איך היא הצליחה לעמוד בזה נפשית. ילד בן 19 ללא תוכנית פשוט קם והולך לעיר שהוא לא מכיר, ללא חברים, לא הבנת השפה וללא כסף.

"איך אתה מכיר את הקווים של הרכבת התחתית של אמסטרדם? אף תייר לא משתמש בהם, מעטים בכלל יודעים שיש לאמסטרדם רכבת תחתית" שאל אותי בן זוגי. עניתי לו שלקחתי כל קו בתחתית עד הקצה שלו. "היית ממש משועמם בעיר הזו" הוא גיחך. לא הייתי משועמם, עניתי לו במחשבותיי, הייתי בודד.

עכשיו 15 שנה אחרי ששת חודשי החורף שלי באמסטרדם אני יכול לומר שמה שחשתי בעיר הייתה בדידות תהומית, אך בדידות שאני כפיתי אותה על עצמי. באותם חודשים מחקתי בצורה ברוטלית, כל שריד שהיה באישיות שלי, ונותרתי ערום, ריק, חסר אופי, עתיד או תקווה ומלא כאב.

שנאתי את הקיום שלי בישראל, זה לא שהייתה חסרה לי אהבה מהסובבים אותי, פשוט לא ידעתי שהיא שם, לא ידעתי שהיא קיימת כי לא יכולתי להתחבר עם הקיום הזה שהותווה לי בלוד, בבית הספר, בצבא, בתל אביב, לא יכולתי לאהוב את מה שראיתי בצבא, לא יכולתי לחיות בתוך העור של עצמי. הייתי חייב להשיל את עצמי ולשרוף את הנשל הזה, למחוק כל דבר, יהיה המחיר אשר יהיה. ולמרות הכול, אהבתי את אמסטרדם, היא הייתה בנימים שלי, זורמת בדמי, היא הייתה הלפיד שהאיר את דרכי החשוכה: למחוק את כל מה שייצר אותי, את ישראל, הצבא שלה, החוקים הנוראיים, האנשים שלעולם לא יבינו אותי. לא לחינם אני מתנגד חריף לפוליטיקה של זהויות ועסוק כל כך בחקירת תהליכי זהויות, לא ידעתי אז לומר לעצמי או לאחרים את מה שחשתי כי לא הייתי חכם מספיק, אך ידעתי שמשהו לא בסדר, ידעתי שזהות הזו שהדביקו לי בכוח, את בגד האש הזה שבוער ולא מרפה, חורך אותי, ידעתי שאת הזהות הזו אני חייב לנתק ממני, ידעתי גם שזה יכאב.

לא דרוש הרבה אומץ לכתוב את מה שאני אומר עכשיו, דרוש אומץ להוציא את זה מעצמי, התקופה שחייתי באמסטרדם תועדה היטב ביומנים, יום אחר יום דפים ארוכים נכתבו בעט שחורה מצוינת שמצאתי ברחוב ממש ביום הראשון שהגעתי אל העיר, וכל זיכרון שנמחק תיעד רגש חדש. 15 שנים עברו והיומנים עדיין לידי, מונחים על המדף, נמצאים בכל דירה שאני גר בה, מעולם לא קראתי אותם מאז. אני עדיין חושש, מהסס, נוגע, פותח וסוגר מיד.

נתתי לעיר לבלוע אותי, לקחת אותי ולהעיף אותי ממקום למקום כאילו הייתי נוצה שנמרטה. מילאתי את הלילות הקרים והשחורים שחוויתי בפעם הראשונה בחיי בגברים הולנדים, בריטים או כל דבר אחר שהיה באזור, לומד עוד ועוד על הדבר הזה, על הנטייה המינית המוזרה ההיא. כל יום הייתי דבר אחר, לא הייתי לי בעיה לשקר לכולם, הייתי כלום בכל מקרה אז מה זה משנה אם היום אני שחקן, מחר סטודנט לפילוסופיה ומחרתיים בשליחות מיוחדת?

למה אני בכלל מספר את זה? חושף את עצמי בצורה וולגרית אפילו?האמת היא שאני לא יודע, מה הקשר בין כל מה שסיפרתי עד עכשיו לאהבה לעיר הזו?

למרות הכול, אמסטרדם חייכה אליי, למרות הכול היכרתי בה אנשים מיוחדים, בין אם אלה היו גברים ללילה או חבורה של היפים בכפר נטוש בערבות של הולנד שישנתי איתם סוף שבוע ארוך על רצפת כנסייה קרה. היא הציצה ממקומות שונים, שוטר ששאל אותי אם אני כהומו (לא סיפרתי לו על זהותי) מרגיש בטוח להסתובב בלילה בפארק ואם אין גילויי אלימות נגדי. רוכבת אופניים שנסעה לידי בעודה שורקת לעצמה ומחייכת אליי, שתי הזקנות במכבסה שלקחו על עצמן את המשימה ללמד אותי הולנדית.

נכון, אמסטרדם לא הכי מרשימה, היא קטנה מדי ואולי יש בה רחובות שמזכירים את אילת והליברליזם בה וולגרי, כמו שאמר בן זוגי. אבל אמסטרדם הייתה לעיר שעיצבה את חיי, לא בגלל שהיא נתנה לי אלא בגלל שהיא לקחה ממני, היא לקחה ממני את כל הקיום הקטן והאומלל שהיה לי ובתהליך כואב של קווים שחורים ששרטו אותי יום ולילה היא ניקתה אותי ופתחה אותי מחדש.

"אז אתה רוצה לומר לי שילד ישראלי קטן נסע עד לאמסטרדם ללא סיבה?" אמר לי אחד מחבריי ההולנדים שנים רבות אחר כך"אין דבר כזה, נסעת לאמסטרדם כי אהבת אותה, נסעת כדי לקבל אהבה". 

נסעתי כדי שיאהבו אותי, עזבתי כי לא ידעתי יותר מי זה אני, כי אני כבר לא היה קיים.

אז אני לא יכול לומר ולהצביע על דברים מיוחדים שקרו לי בעיר, אני לא יכול להמליץ על בית קפה מיוחד ומקסים שליווה אותי לאורך השהות שלי. אני רק יכול לומר שללא אמסטרדם אולי לא הייתי מי שאני עכשיו, ולנצח אזכור לה חסד נעורים כשהלכה איתי בארץ לא זרועה.

לפני שלושה ימים סגרתי מעגל, חזרתי לאמסטרדם והפעם כדי להרצות בה, הייתי גאה בעצמי ובמובן מסוים חשתי שאמסטרדם כולה גאה בי, שעשיתי את זה. אני, הילד הקטן הזה מלוד, חוזר לאמסטרדם והפעם עם הרבה מילים, עם אג'נדה, עם קיום. הרגשתי שסוף סוף, תהליך מחיקת הזהות הישראלית שדבקה בי כמו ריח שריפה שמסרב לעזוב, הסתיים. אני נחשף עכשיו, אין לי מושג מי קורא את הפוסט הזה, אני מרגיש עירום. הנה פוסט, לא אקדמי או פוליטי לכאורה, ארוך מאוד ואני לא יודע אם הוא ערוך וכתוב היטב כי אני לא מסוגל נפשית לקרוא אותו כמה פעמים כדי לוודא שאין בו טעויות. אני יודע שהמשפחה שלי קוראת אותו, אני יודע שלהיחשף זה בהכרח להיפגע. אבל אני עושה את זה כי אני חייב את זה עצמי, אני חייב לזעוק לכל אחד באשר הוא שהאישי הוא הפוליטי, שאין דבר כזה בחירה אישית מלאה, שאנחנו יצירים של חברה, ברוב המקרים של חברה לא טובה, מדינה לא טובה, כמו מדינת ישראל, וכדי להיות אדם שאחראי לגורלו, שמגשים את עצמו, שמייצר קיום וגואל את עצמו, עלינו לתקן את החברה.

העולם לא צריך להיות כזה, הוא לא צריך להיות עולם שבו ילדים בני 18 (או הרבה פחות) יברחו למקומות הרחוקים ביותר, האפלים ביותר, רק כדי שהם ילמדו להכיר את עצמם ולאהוב את עצמם, לברוח ממציאות שהוכתבה להם מלמעלה, לחיות בגורל לא הוגן, לצעוד בדרך שנסללה בשבילם על ידי אחרים רק בגלל שהם שונים ומקוטלגים נמוכים יותר מבחינה חברתית.

הפעם הנוכחית שלי באמסטרדם היא הפעם ה12, כל פעם שאני בעיר אני מתאהב בה מחדש אבל נסוג מעט אחורה, נלחץ, הכאב הזה שוב חוזר, מזכיר לי את העבר ומעיר את אלפי המחשבות בראשי. אבל הפעם אני כבר לא מפחד. כשאני רואה את החבורות הגדולות של הילדים בני ה18 שמגיעות עכשיו לאמסטרדם, מעשנים את עצמם לדעת, אני מחייך. אני מחייך כי אני יודע שבכל חבורה כזו או שתיים, תמיד יהיה את האחד שלא יראה את אמסטרדם רק כמקום של סמים אלא את מה שהיא באמת, קסם. ואולי העידן שאנו חיים בו עכשיו הוא וולגרי יותר והרבה פחות אישי, אך עדיין אם מתאמצים מספיק לראות, אמסטרדם תשקיף מהתעלה ומהבתים ותאמר שהכול בסדר, כאן אפשר להיבנות מחדש בשקט.

למרות שזה פוסט ארוך, לא אמרתי הרבה, אם אדבר על הכול, אוכל כבר לכתוב ספר שלם, אך אני לא חושב שאני אדם כזה חשוב שצריך לכתוב ולפרסם את סיפור חייו. אולי אמשיך לכתוב על אמסטרדם, אולי לא. אך לפחות כאן אמרתי את מה שרציתי באמת לומר בכנס,

אני אומר את זה לבין זוגי ואני אומר את זה לכל מי שמדמיין עולם טוב יותר במחשבות שלו, הוא קיים, צריך רק לראות אותו, ואם לא מצליחים אז צריך להילחם ולייצר אותו

 

| 4 תגובות